האלמנט המוביל בציורים של אולה אוקר (Ole Aakjaer) הוא לא מקורי, לכאורה: נשים צעירות ויפות. אבל בציורים שלו יש כוח ועדינות ותשוקה, הכול מתערבב ביחד, וכל אחד יכול לבחור מה הוא לוקח מהם. זה מתחיל עם כתם צבע ענק שתופס אותך, כחול או ירוק או כתום, ואז הנשים עצמן, עם מבט שחודר היישר לתוך עיני המתבונן.
אוקר מאמין שפני האישה הם השער אל הנפש שלה, ומהציורים שלו מסתמנת נפש סוערת – פורצת מהם אנרגיה חזקה, אבל לא בטוח שהצופה מצליח לפענח את סודה של האישה המוצבת מולו. לכל היותר הוא יכול לנסות לפענח את הסימנים על פניהן וצווארן של הנשים – טקסטים, מפות, שורשים ומנדלות.
על פי האתר שלו, מקור ההשראה הוא לארה קרופט מהסרט "טומב ריידר" – מורכבת, חסרת פחד ופוטוגנית (בקיצור, אנג'לינה ג'ולי). אמנם יש בזה משהו, כלומר אפשר לאבחן את ההשראה על הנייר, אבל לי נדמה שעדיף היה להשאיר מקום לדמיון, ושכל אחד יחשוב על מודל האישה החזקה שלו.
אוקר נולד בדנמרק ב-1962, מתגורר בעיר ויילה ומצייר מגיל צעיר. אם היה ישראלי, היו מכנים אותו "האיש שנולד עם מכחול ביד". במקור, החלום שלו היה ליצור דמויות מצוירות, והוא שאב השראה מציירי קומיקס כמו האיטלקי מילו מנרה, שמרבה לצייר נשים, ואנקי בילאל הסרבי, שמצייר דמויות ריאליסטיות ועם זאת בעלות ממד של פנטזיה. החלום התגשם כבר בגיל 18: ב-1980 הוא פרסם ספר קומיקס באחת ההוצאות הנחשבות ביותר בדנמרק באותה תקופה. חלום נוסף התגשם ב-1992, כשפתח את הסטודיו שלו.
הוא מצייר את רוב העבודות שלו בפורמט גדול, בדיו ובצבעי מים על נייר. היו גם ניסיונות לצייר ציורי אקריליק, אך התוצאה הבהירה לו היכן הפורטה שלו, ושם הוא מתמקד. העבודות שלו נמכרות תמורת 5,000-7,000 דולר. בימים אלה הוא מציג תערוכה בגלריה רמפיורד באוסלו, ובגלריה לה-רוייר במונטריאול. בדצמבר יפתח תערוכה כמעט ביתית – כלומר בקופנהגן, בגלריה אוקסהולם. הקו ברור, ככל הנראה לא יהיו הפתעות, אבל בכל זאת, אם אתם בסקנדינביה או בקנדה, שווה להרוויח חוויה.
תגובות
אומנות שונה, קצת כמו קולאז'. הפנים כשלעצמן מאוד סימטריות ומושכות תשומת לב, והתוספות
הרבות מחייבות צפייה ממושכת וגילוי הפרטים שהתווספו לדיוקן.
בדיוק – התוספות הן שמייצרות את העניין.
לא ראיתי הבדל בין היצירות השונות. כולן נראות כמו וריאציות על אותו נושא, more of the same. לא שאני מתכננת טיול לסקנדינביה בזמן הקרוב, אבל תוהה אם זה באמת המנעד שלו, ואם כן האם יש טעם לראות עוד ועוד תמונות כאלה.
בכוונה בחרתי להביא פה רק את הנשים, כדי להדגיש את הקו. צייר גם כלב (אולי כלבים?) וגבר (אולי גברים?), אבל מה שחשוב הוא – כשמתבוננים מקרוב, כל ציור הוא אחר. רק מרחוק זה נראה אותו דבר.