איזוהי חכמה

בתור ילדה פנטזתי על מגורים בבית פרטי, אולי אפילו וילה, עם גינה ועם כמה קומות ובעיקר עם הרבה חדרים. פנטזיות על גבי פנטזיות. אבל כשהגעתי לגיל שבו מחפשים דירה לגור בה, איכשהו תמיד בחרתי בדירות הקטנות, המדויקות, הפונקציונליות, כי החללים הגדולים קצת איימו עליי, לא ידעתי מה לעשות בהם. אותו הדבר קרה לי עם מכוניות: בחלומות פנטזתי על ג'יפ, אבל במציאות תמיד העדפתי אוטו קטן. אני עדיין לא יכולה לראות את עצמי עוברת למכונית משפחתית. לעומת זאת, את החיים עם סמארט בחנייה אני בהחלט יכולה לדמיין.

כשקבלתי את הסמארט מדגם passion לסופ"ש של התנסות, אמרו לי: הדימוי שלה הוא שמדובר ברכב עירוני, ולנו חשוב שיבינו שהיא טובה גם לנסיעות בינעירוניות. בבקשה תסעי איתה מחוץ לעיר. לקחתי ברצינות את הבקשה הזו – כל הדרך לאילת.

כן, כן, זו לא טעות. את כל הדרך לשפיץ הדרומי של מדינת ישראל עשיתי עם סמארט, ושתי מזוודות, ועוד מקום לשקיות של השופינג במרווח שאחרי כיסא הנהגת. היתרון הגדול ביותר של נסיעה כזו הוא צריכת הדלק של הסמארט, שהיא פשוט מצוינת, ולמען האמת, חסכונית פי 2 מהרכב הפרטי שלי. אז נכון שהיצרן מצהיר על צריכה טובה בהרבה ממה שהיא באמת (זה לא 23 וגם לא 20 ק"מ לליטר), ונכון שהצריכה הנמוכה קשורה לנפח המנוע – 1000 של סמארט לעומת 1600 שלי – ולמשקל הנמוך של 750 ק"ג, אבל בעליות זה סוחב כמעט אותו דבר.

יתרון נוסף שקשור לצריכת דלק הוא מערכת ה-ecco של הרכב: כשהיא מופעלת, המנוע נכבה מעצמו בכל פעם שנעמדים במקום, ואז מותנע מעצמו כשממשיכים לנסוע. עם הפקקים של יום ראשון בבוקר זה מאוד נוח ומשתלם.

אבל אנחנו היינו בחמישי בצהרים, ובשעה הזו הבעיה היא ביציבות הכביש של הסמארט בזמן נהיגה במהירות גבוהה: לא הרגשתי נוח לנסוע 120 קמ"ש עם הסמארט, וגם 110 קמ"ש לא תמיד בא בחשבון. ב-100 קמ"ש הכול בסדר (והכל כמובן בהתאם לחוק). בכביש לאילת, שהוא חצי המערב הפרוע, פירושו של דבר שמכוניות רבות עקפו אותי וגרמו לי להרגיש מאחור. נחמתי את עצמי בעובדה שלהם יש רכב מעפן או סתמי ולי יש סמארט. והייחודיות מנצחת את המהירות במקרה הזה.

*

התחנה הראשונה בדרך כלל לא הייתה מתוכננת: פשוט ראינו הרבה מכוניות עוצרות והנחנו שזה מסיבה טובה. ואכן, נקודת התצפית על המכתש הקטן מספקת נוף מרהיב של הרים וגבעות במדבר אינסופי. נקודת העצירה הבאה הגיעה תוך זמן קצר יחסית, והיא הייתה במצד חצבה – הלא היא תמר המקראית שנבנתה על ידי שלמה המלך.

ברשת למדנו שכיום המבנים שבמקום מתוחזקים על ידי קבוצה אמריקאית אוונגליסטית, שעובדת בשימור האתר ובכל שנה מקיימת כאן קורס משותף עם רשות העתיקות. קראנו גם שעץ השיזף הגדול הנמצא כאן הוא העץ העתיק ביותר בישראל, ושגילו נע בין 500 ל-1,000 שנה – קשה לקבוע בוודאות, כיוון שהשיזף לא יוצר טבעות שנתיות בגזע. ועם זאת, השילוט בשטח טוען ששיא הגינס הישראלי הזה לא הגיוני, ומדובר בעץ לכל היותר בן 300 שנה שלורנס איש ערב חסה בצילו. שגם זה יפה, ועוד במדבר.

למרות החשיבות ההיסטורית, היינו שם כמעט לבד עם הממצאים הארכיאולוגיים – רק הכלב החמוד של האוונגליסטים אירח לנו לחברה. האתר כולל מצודה גדולה מאוד מהתקופה הרומאית (מאות שלישית-רביעית לספירה), והיא מוקפת חומת סוגרים ומגדלי פינה. יש גם בית מרחץ, בור מים מהתקופה הרומית, ואתרים שעדיין נחפרים. את הכדים והמטבעות שנמצאו כאן לקחו כבר מזמן לאיזה מקום אחר. הנבטים בנו כאן חאן דרכים ששימש תחנת מנוחה לשיירות הבשמים – יופי של מיקום.

אחרי סיור קצר בנווה המדבר הזה (שכולל גם בונקר צבאי, שהזכיר לי עמדה בגבול לבנון שביקרנו בה בתקופת הצבא) – המשכנו בדרכנו עם הסמארט החמודה. אחרי כשעתיים נסיעה החושך כבר ירד, אני הייתי רעבה, ולכן עצרנו לאכול ביטבתה. דבר אחד אני יכולה לומר על העצירה הזו: אכלתי סנדוויץ' בגט, ואחרי הביס האחרון לא הרגשתי שאכלתי משהו בכלל. מצד שני, סופסוף גם לא הייתי רעבה.

כשנוהגים בסמארט צריך לתת את הדעת על דבר נוסף: דוושת הברקס מעט גבוהה. לכן, בניגוד לרכב שלי שבו מספיקה לחיצה קלה מאוד על הדוושה, כאן יש להשקיע מאמץ קל בלחיצה עליה. כמו בהרבה תחומים אחרים, בהתחלה זה מעצבן ואחר כך מתרגלים ושוכחים שאפשר אחרת. בכל אופן, בשש וחצי הגענו סופסוף למלון. היה קל מאוד למצוא חנייה. לא כי אנחנו מחוץ לתל אביב, אלא כי הסמארטית משתחלת לכל מקום כמעט. היפ היפ הוריי.

*

אם הפוסט הזה היה נכתב לפני כמה שנים, הייתי מציעה דיל לאוהדים של מכבי נתניה בכדורגל: קח קופסה ממונעת ובוא למשחק באצטדיון הקופסה. בינינו, הרבה יותר טוב בקטן. גם התוצאות מוכיחות את זה בשטח – שיקום האוהד שלא היה מעדיף את מה שהיה שם באצטדיון ההוא, על פני מה שהוא מקבל עכשיו מהקבוצה שלו באצטדיון הגדול והמפונפן (בשישי האחרון – רק תיקו, בליגה הלאומית).

ביום השני באילת הסתפקנו במרחקי נסיעה קצרים. מהמלון שלנו, כמעט על גבול טאבה, הלכנו ברגל למצפה התת ימי. ראינו שם את כינית הבועות – אלמוג שנראה כמו ענבים, את האלמוגן פרוש שנראה כמו קסדה, ראינו גם תנינים בני עשרה חודשים שעושים להם בייביסיטינג ואז מעבירים לחמת גדר, וקבלנו הדרכה על צבי הים. בסך הכול היה יותר מעניין ממה שחשבתי שיהיה.

אחר כך נסענו לקניון מול הים לשופינג. העניין הוא שזה היה היום היחיד פחות או יותר בחצי השנה האחרונה שירד באילת קצת גשם (!), ולכן ה-sun roof קצת התלכלך לנו. אבל שטויות, העיקר שעברנו את כל הכיכרות שבדרך – ואלוהים וראש עיריית אילת יודעים שיש הרבה כאלה – בצורה חלקה ונוחה.

בערב שוב חזרנו למרכז העיר, כדי לאכול במסעדה שהזמנו בה מקומות מראש אבל ההזמנה לא נקלטה, ומזל שהתקשרתי לוודא את זה בצהרים. אז ארגנו לנו מקום בשעה יותר מאוחרת ובחוץ למרות שביקשנו בפנים. בסך הכול יצאנו עם חוויה די מאכזבת, ועוד אחרי שעשיתי לבנזוג בילד-אפ רציני כמה המסעדה היא חלק ממסורת הביקורים שלי באילת.

זה אולי יישמע לא אמין מה שאכתוב עכשיו, אבל ברגע שנכנסתי לסמארט שכחתי מהחוויה המעצבנת של המסעדה. אני פשוט אוהבת את הקופסה הזו, קופסת ההפתעות. עוד ב-2002 קניתי לעצמי שני דגמים שלה בברצלונה, מכוניות צעצוע של סמארט.

*

ביום השלישי והאחרון בילינו בבריכה (המים היו קרים אך לא נכנענו), בצהרים נסענו לחי-בר ביטבתה, ואז חזרנו לאילת לשופינג נוסף, הפעם במרכז העיר. כן, אנחנו עד כדי משוגעים שנשארים עד הערב באילת, למרות שהם צריכים להגיע לירושלים ויש להם יום עבודה למחרת.

בכל אופן, נסיעה ארוכה מצריכה התרעננות, וזה בדרך כלל קורה בתחנות הדלק. אז בעצירה הראשונה, מייד כשיצאתי מהרכב התקרבו אליי שני מתדלקים, בחור ובחורה, למרות שבכלל עצרתי ליד המשאבות של התדלוק העצמי. בחור: "הסתכלנו עלייך מגיעה לכאן, והתווכחנו פה בינינו. תגידי לנו מה נכון – כמה האוטו הזה עולה? היא אמרה מחיר X, אני אמרתי 2X".

במילים אחרות, היא חשבה שאוטו קטן זה מחיר קטן. כמובן שהוא צדק, והיא טעתה. אחר כך היא שאלה אותי איך מסתדרים עם אוטו קטן, ואיך זה לגור בתל אביב. אמרתי להם שקל מאוד למצוא חנייה עם סמארט. הבחור הפגין בקיאות, וסיפר שראה פעם סמארט שחנה בניצב למדרכה מרוב שהוא קטן.

השאלות הבאות היו על נפח מיכל הדלק, מהירות הנסיעה, והאם זוג יכול לשרוד בתל אביב או ששכר הדירה לוקח את כל הכסף. עודדתי אותם שאם שני בני הזוג עובדים, אז זה אפשרי. מקווה שלא מכרתי אשליות, כבר שלוש שנים אני לא שם. בימים אלה, כשאני חוזרת הביתה, אני חוזרת לירושלים.

גם בנסיעה הזו, לעיר הקודש, עקפו אותי יותר מפעם אחת. סיבובים, חושך ועליות זה לא מתכון להאצה עם רכב שיציבות הכביש שלו מותאמת לתנאים מסוימים (וזה למרות כל אמצעי הבטיחות המותקנים בו). אז למה אני עדיין אוהבת אותה? בגלל העיצוב, בגלל צריכת הדלק, ובגלל החוויה – גם כשאת סתם נוסעת לעבודה, את מרגישה שקורה לך משהו נהדר.

*

בעקבות עבודה שעלתה על לוח מודעות בירושלים, וקישרה בין מרצדס לאמנות, גם אנחנו השקענו בצד האמנותי של הסמארט:

*

ועכשיו חידה: כמה גמלים נכנסים לתוך מכונית סמארט אחת?

*

ולסיכום, עוד כמה תמונות מאילת:

(כל הצילומים שלי, למעט התמונה העליונה שבה אני מצולמת על ידי הבנזוג)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שלומית לוי  On 12 בדצמבר 2013 at 17:50

    נדמה לי שכבר כתבתי לך פעם משהו דומה- אבל כשאת, דווקא את ,כותבת על רכב, אני קוראת בעניין. כשאת כותבת ,על מסתכלת בדיוק על מה שמעניין אותי.

    נ.ב. מחכה לפוסט על השלג בירושלים:)

    • galithatan  On 13 בדצמבר 2013 at 16:16

      אני שמחה לשמוע (לקרוא). ולגבי השלג – ממש אוטוטו. נקווה רק שהחשמל ישרוד את סופת השלג שיש לנו פה מחוץ לחלון 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: