"דיוקן עצמי מאפשר לי להתניע את עצמי מחדש" – ראיון עם חגית שחל

חגית שחל, Pedicure, ‏2009, שמן על בד, פורטרט עצמי מתוך התערוכה "נדוניה", גלריה שטרן, תל אביב

בספטמבר 1988 הותקף הרב משה לוינגר, ממקימי גוש אמונים וממייסדי מועצת יש"ע, על ידי מיידי אבנים במרכז חברון. בתגובה הוא ירה באקדחו מכיוון עמדת צה"ל לעבר עוברים ושבים, והרג אחד מהם. "המשפט שלו ארך כשלוש שנים, בתדירות ממוצעת של פעם בשבוע", מספרת חגית שחל, שלאורך כל התקופה איירה את המתרחש בבית המשפט.

"הכרתי במהלך המשפט את הדמויות הדומיננטיות של גוש אמונים, וניהלתי איתו עצמו שיחות רבות בהפסקות בקפטריה. אפילו הוזמנתי אליו לסדר פסח. נוצרה כאן הכרות עמוקה בנסיבות מוזרות, שלא הייתה יכולה לקרות בשום אופן אחר". המשפט הסתיים בהרשעתו של לוינגר בגרימת מוות ברשלנות, והוא ריצה שלושה חודשי מאסר.

שחל היא ציירת ואמנית הדפס המתמחה בדיוקנאות. אל תיעוד המשפט של לוינגר הגיעה במסגרת עבודתה כמאיירת ברשת הטלוויזיה האמריקנית ABC News – באותה תקופה היא איירה משפטים שעניינו את התקשורת הזרה בישראל. מאוחר יותר החלה לאייר בבתי משפט גם עבור ערוץ 2, ובין היתר הנציחה את משפט דמיאניוק.

מה היה המשפט שהותיר עלייך את הרושם הכביר ביותר?

"המשפט המתוקשר ביותר שאיירתי היה המשפט של יגאל עמיר. לאייר את המשפט הזה היה כמעט משימה בלתי אפשרית, היה דוחק גדול, דחפו אותי. היה קשה מאוד לצייר שם.

"הפסקתי לאייר משפטים ב-1996, כי רשתות הטלוויזיה האמריקאיות הפסיקו להעסיק מאיירים בארץ, כי ההגבלות על צילום בבתי משפט קצת הוגמשו, וגם כי מעכו ודחפו אותי כל כך במהלך העבודה".

את בתי המשפט החליפו עמודי השער במוסף השבת של "ידיעות אחרונות". בין אלה שעברו תחת ידיה של שחל היו אריה דרעי, אהוד ברק, דוד לוי, בנימין נתניהו ואביגדור ליברמן, לצד מנהיגים מחו"ל כמו ביל קלינטון, נאסראללה, מילושוביץ' והמלך חוסיין. חלק מהגלריה המכובדת תוכלו למצוא כאן. כשאני מנסה לברר איתה מי המנהיג הפוליטי המעניין ביותר לאיור היא מתקשה לבחור, אך מציינת "איירתי את ליברמן מספר פעמים, ונהניתי כל פעם מחדש".

איזה מנהיג פוליטי עכשווי היית רוצה לאייר?

"אף אחד".

"ההכרה שאני לא פרפורמרית ולא מתקשרת טוב עם קהל עזרה לי לבחור באמנות הפלסטית". יהודית רביץ, 1989

שחל נולדה בתל אביב ב-1950, והיא נשואה ואם לבן. למרות שהרזומה האמנותי שלה מרשים מאוד, בנערותה ובשנות העשרים לחייה דווקא למדה והופיעה כמוזיקאית ג'אז. "מגיל צעיר מאוד נמשכתי לג'אז, שלא היה פופולרי במיוחד", היא מספרת, בראיון מיוחד לבלוג. "באזור הסינרמה (שאז עדיין לא היתה קיימת) היה מועדון 'ברברים', שהיו בו הופעות של נגנים מקומיים – בין היתר ניגנו בו אהרל'ה קמינסקי ואלי מגן – וגם אורחים מחו"ל. ניגנתי על פסנתר וגיטרה, למדתי פיתוח קול והופעתי בהרכבים עם חברים.

"במקביל למוזיקה, ציירתי והתעסקתי באמנות ויזואלית. בשלב מסוים הרגשתי שקשה לי להתפתח בשני התחומים במקביל, ושעליי לבחור. ההכרה שאני לא פרפורמרית ולא מתקשרת טוב עם קהל עזרה לי לבחור באמנות הפלסטית. אני חושבת שזו היתה בחירה נכונה".

בסוף שנות ה-60 נסעה להולנד כדי ללמוד אמנות באקדמיה החופשית בהאג. כעבור שלוש שנים חזרה לישראל, ומאז היא מתגוררת ועובדת בתל אביב. היא הציגה יותר מ-20 תערוכות יחיד בארץ ובחו"ל, הראשונה בהן היתה ב-1975. כעבור עשור כבר הציגה בגלריה בפריז. "הגעתי לשם דרך חברים צרפתים שרכשו ממני עבודות, ויצרו את הקשר בין בעל הגלריה וביני. פתיחת התערוכה הייתה מרגשת ומוזרה. זה היה לפני לא מעט שנים, והתפעלתי מהאלגנטיות של האירוע לעומת הסגנון הזרוק ששלט בארץ באותן השנים".

בנוסף לתערוכה בפריז, היא הציגה גם בגלריה לונדון, ובמוזיאון הלאומי בברטיסלבה. "זו היתה תערוכה של דיוקנאות שעשיתי במהלך השנים, שיצרו סוג של פרופיל ישראלי תרבותי, חברתי ופוליטי. היה מעניין לפגוש שם אנשים שלא יודעים דבר על ישראל, ומאוד הסתקרנו לשמוע עליה".

"צלם מחונן, ואדם יוצא דופן". אבי גנור, 1984, טכניקה מעורבת על נייר, מתוך התערוכה "בראי אמנים" בבית רוזנטליס

אמנם היא נטשה את הפוליטיקה והאקטואליה, אבל שחל נשארה באותה זירה: היא מתמקדת בעיקר בציור דיוקנאות. פעמים רבות אלה דמויות נשיות, שעשויות להוות מעין שיקוף לדיוקן שלה עצמה – בין אם זו גרייס קלי, וירג'יניה וולף או יהודית רביץ. לרוב הדמויות שלה מהורהרות, כאילו היא תופסת אותן באמצע מחשבה על מהות החיים. אולי זו מוקד המשיכה אל ציוריה: אתה רוצה לדעת אלו מחשבות הם הקפיאו.

בתערוכה "בראי אמנים" (בית רונזטליס ביפו, אוצרת: אירית לוין, עד ה-11.3.17) מציגה שחל דווקא דיוקן של גבר, אבי גנור – "צלם מחונן, ואדם יוצא דופן. ציירתי אותו בשנות ה-80, שבהן היינו ביחסי חברות קרובה, והציור היה לתערוכה שבה הצגתי דיוקנאות של אנשים שהיו מעורבים בחיי באותה תקופה".

היו לך תקופות של תסכול ביצירה, שבהן חשבת לנטוש את הכל?

"היו גם היו. קשה לי להגדיר איך התגברתי עליהן, אבל ברור לי שאי אפשר ללחוץ בכוח להחזיר את ההשראה, ושבהחלט אפשר להוריד הילוך, לעשות דברים אחרים ולהיטען לאט מחדש. לצייר דיוקנאות עצמיים עוזר לי לצאת ממחסום ביצירה. לפעמים, בתקופות שאני מחפשת משהו חדש או סתם תקועה, אני מציירת או רושמת דיוקן עצמי, שהוא משהו מוכר לי מאוד, וזה מאפשר לי להתניע את עצמי מחדש".

"נעלי סטילטו הן אביזר שנחשב סקסי בעיני גברים, ועקב כך גם בעיני נשים. הייתי מתה להסתובב איתן, אבל זה כל כך לא נוח". העבודה cinderella-3, חיתוך לינולאום, 2010

שחל עוסקת גם באלמנטים נשיים, ובסדרת העבודות "The shoe, the skirt…" מככבות נעלי הסטילטו (ששמן מגיע מפגיון הסטילטו). "מצד אחד נעלי הסטילטו הן אביזר שנחשב סקסי בעיני גברים, ועקב כך גם בעיני נשים, מגביל את התנועה ולא בריא, ומצד שני הייתי מתה להסתובב עם סטילטוס. אבל זה כל כך לא נוח".

על תהליך היצירה אומרת שחל שהוא "בא בשלבים שונים. רעיונות צצים ומתבשלים בכל מקום ואני רושמת אותם בטלפון כדי לא לשכוח. החלק המעשי מתבצע בסטודיו, כשאני לבד אבל עם מוזיקה – ג'אז, רוק, פלמנקו, אום כולתום או פריד אל אטרש, מוזיקת עולם ועוד קטעים המזדמנים לי על הדרך ומסקרנים אותי. חברים מגיעים לביקורים, אך זה תמיד מתואם, כי כשאני עובדת בסטודיו אני צריכה לדעת שאוכל לעבוד ברצף ללא הפרעה".

מה היצירה נותנת לך, ברמה האישית-רגשית-נפשית?

"זה חלק ממני מאז ומתמיד, לא מכירה חיים ללא יצירה".

איזו עצה היית נותנת לאמנים בתחילת דרכם?

"אענה תשובה די פטרונייזית: אם זה לא באמת בוער בכם, אם אתם יכולים לחיות בלי היצירה, תבחרו דרך חיים אחרת. לאמנים יש חיים לא פשוטים".

במה החיים לא הפשוטים באים לידי ביטוי?

"קודם כל, קושי להתפרנס. אמנים חייבים כל הזמן לטפח את קשריהם עם גורמי תרבות ציבוריים, אספנים ומקבלי החלטות בעיריות ובמוזיאונים, והרבה אמנים אינם יודעים איך לנהל את זה".

"אי אפשר ללחוץ בכוח להחזיר את ההשראה, אבל בהחלט אפשר לעשות דברים אחרים ולהיטען לאט מחדש". עיתון ערב, 2003, שמן על קנבס