הייתם נותנים לו אוסקר?

מדי שנה אנחנו מבלים את חודשי ינואר ופברואר בבתי הקולנוע, צופים במועמדים לפרס האוסקר בקטגוריית הסרט הטוב ביותר. בשניים מהסרטים צפינו בבית, מהסיבה הפשוטה שהם "ישנים" מדי במונחי בתי הקולנוע. לפחות במקרה של אחד מהם הייתי מרגישה מרומה לו היינו צריכים לשלם 80 שקל על כרטיסים ועוד 30 על פופקורן ושתייה.

הסרטים כאן יוצגו לפי ממוצע משוקלל של ההעדפות שלנו. זה לא אומר שאני לא חוששת ש"מקס הזועם" יקח את הפרס הגדול.

*

סרט ריגול קלאסי. "גשר המרגלים"

סרט ריגול קלאסי. "גשר המרגלים"

גשר המרגלים

לו זה היה תלוי בי, הסרט הזה היה לוקח את האוסקר. אמנם אין בו שום דבר וואו, במובן של "פעם בחיים", אבל יש לו סיפור מצוין, כזה שאני מוכנה לצפות בו שוב. בנוסף, הוא ריאליסטי מספיק, ומעורר בך מחשבה. חוץ מהגיבור הראשי, טום הנקס, הוא יכול להתפאר גם בסטיבן ספילברג כבמאי ובאחים כהן ככותבים (יחד עם מאט צרמן). וזה לא מעט, למרות שאף אחד מהם לא קיבל מועמדות אישית לפרס.

הסרט מתרחש בימי המלחמה הקרה, והחלק המעניין הוא זה שקורה במזרח ברלין. ג'יימס דונובן, עורך דין מברוקלין, מייצג מרגל רוסי בבית המשפט האמריקני – מקרה שמוצג בסרט עם ביקורת קלה על התנהלות הרשויות ועל הציבור האמריקאי. לאחר סיום המשפט הוא נשלח על ידי ה-CIA לנהל משא ומתן מול הרוסים והמזרח-גרמנים לשחרורו של טייס אמריקני שבוי. כי אם הוא כבר צבר קצת ניסיון עם רוסים, למה לא למנף את זה.

באותו זמן יש במזרח ברלין גם סטודנט אמריקני שבוי, אבל גופי הביטחון לא ממש מתעניינים בו. הוא לא סחורה חמה עבור ארה"ב, אבל דונובן לא מתעניין בסחורות אלא באנשים, וזה למרות שהוא עורך דין, ולכן הוא מנסה להילחם בדרכו שלו. בסרט אמריקני אין ספק איך הכל יסתיים, ועדיין, הייתי שמחה לאוסקר. סיכויים קלושים שזה יקרה, למרות שמדובר בספילברג.

הבנזוג גם חושב שמדובר באחד משלושת הסרטים הטובים בקטגוריה, ומסכים שזהו סרט ריגול קלאסי. יש בו את כל הסטריאוטיפים הנדושים ביותר של סרטי מרגלים, כולל התנקזות העלילה למזרח גרמניה (ראו ערך "משחקי ריגול" עם רוברט רדפורד ובראט פיט). על דבר אחד אפשר להסכים עם המרגל הרוסי בסרט: שוסטקוביץ' – אמן דגול!

*

חדר עם נוף אנושי שמעביר אותך טלטלה. "חדר"

חדר עם נוף אנושי שמעביר אותך טלטלה. "חדר"

חדר

נתחיל מהצד הרגשי: זה הסרט שנגע בי הכי הרבה. הראשון וכמעט היחיד שבו ירדו לי דמעות. אפשר אפילו לומר שלרגעים ממש בכיתי. הייתי כל כולי בתוכו, עברתי איתו טלטלה. זו אגב הסיבה שדחיתי את הצפייה בו: מהמעט מאוד שידעתי עליו, הבנתי שזה מה שיקרה לי. הסרט נפתח בסצנה עדינה בתוך חדר שבו גרים אם ובן. לא ידעתי לפני הצפייה למה הם חיים בחדר הזה, מנותקים מהעולם, ומה זה בכלל החדר הזה. כמובן שחוסר הידיעה העצים את החוויה ואת הגילוי. אמנם לא ראיתי אף אחד מהסרטים האחרים שבהם השחקניות מועמדות לפרס השחקנית הטובה ביותר, אבל על סמך הופעתה ב"חדר" הייתי נותנת לברי לארסון את הפרס.

למרות כל מה שכתבתי עד עכשיו, לדעתי יש הרבה חורים בסרט. המון נקודות שלא טופלו, הוזנחו, נעלמו מהעלילה. הבנזוג הציע שהסיבה לכך היא שהסרט הוא מנקודת מבטו של הילד, וכל נקודה שאני מעלה זו נקודה שלו אין מושג לגביה, ולכן גם לנו כצופים אין מושג לגביה. ובכלל, סרט שמעלה בך כל כך הרבה תהיות זה סרט אמנותי מוצלח. יכול להיות שהוא צודק, אבל אני הייתי מסכימה שיאריכו את הסרט בחצי שעה, ולשפוך עוד קצת דמעות, בשביל לקבל עוד צדדים של הסיפור.

לדעת הבנזוג יש בסרט כמה סצנות בלתי נשכחות, כמו הסצנה שבה האימא עוקרת לעצמה את השן החולה (אז באמת נופלת לך ההכרה שלפחות בשלב זה של הסרט, היא לא יכולה לצאת מהחדר ויהי מה), הסצנה שבה עכבר נכנס לבקר בחדר והיא משליכה עליו ספר – לדאבון ליבו של בנה שנראה כמייחל להיות חבר של העכבר, והסצנה שבה האם מסבירה לבן שיש עולם מחוץ לחדר – והוא נחרד מהרעיון ומגיב בהיסטריה.

*

נו כבר, תתנו לדיקפריו את הפרס. "האיש שנולד מחדש"

נו כבר, תתנו לדיקפריו את הפרס. "האיש שנולד מחדש"

האיש שנולד מחדש

חתיכת הפקה הרים כאן ארנון מילצ'ן, אין ספק. גרנדיוזית, הן במובן של אתרי צילום מדהימים והן בכל הנוגע לשכר של ליאונרדו דיקפריו.

הסרט מתרחש בהרי הרוקי המיוערים והמושלגים בתחילת המאה ה-19, בזמן שהצרפתים והבריטים נלחמו זה בזה, בין היתר על ציד פרוות – והאינדיאנים באמצע. דיקפריו שייך לבריטים כמובן, אבל לאף צד אין חיים קלים. רק מי שיצר ההישרדות שלו חזק יותר, ינצח. אם יש פה בכלל ניצחונות.

דבר הבנזוג: חייבים להדגיש שהתחושה שעולה מהסרט היא שהדמות הראשית בעלילה, יו גלאס, מחבבת יותר את האינדיאנים מאשר את האדם הלבן. גלאס מדבר את שפתם של האינדיאנים, הוא היה בזוגיות עם אינדיאנית ונולד להם ילד, ובהמשך הסרט הוא מתחבר עם גבר אינדיאני והם רוכבים יחד (עד שהאדם הלבן תולה אותו, בסצנה בלתי נשכחת), ומציל נערה אינדיאנית שנשבתה בידי הצרפתים. באופן כללי, האדם הלבן מוצג בעלילה כתככן, כאינטרסנט, וכבוגדני ביחס לאינדיאני התמים, אולי באופן שמתכתב גם עם הטקסטים שמופיעים ב"מוהיקני האחרון".

אין ספק שזה איננו עוד סרט שתשכח כחלוף הזמן. יש בו סצנות מדהימות שיחרטו בזיכרונך לעוד הרבה שנים, וסגנון צילום יפהפה. בין הסצנות האלה – סצנת הסוס אחרי הנפילה דרך העץ (לא רוצה לגלות יותר מזה כדי לא לעשות ספויילר) או סצנת הלחימה בדובה הגדולה. אבל זה גם סרט עם הרבה דם, וכמעט בלי נשים, בכל אופן לא כאלה שמדברות. האם דיקפריו ייקח את פרס השחקן? אני מהמרת שסופסוף התשובה תהיה כן. הבנזוג כמעט בטוח שלא.

ועוד עניין: על אף שמדובר באחד משלושת הסרטים הטובים ביותר שראינו – נופתע מאוד אם האקדמיה לקולנוע תבחר בו כסרט הטוב ביותר. זאת בעיקר בגלל שהוא נע כמעט כולו סביב שחקן אחד וכולל הרבה נופי אווירה – מהסוג שהאקדמיה רואה בו "מתאים להמונים", אבל לא לה עצמה, כי הוא לא מספיק חדשני. וזה חבל.

*

תראו כמה מיוחדים האסטרונאוטים של נאסא! "להציל את מארק וואטני"

תראו כמה מיוחדים האסטרונאוטים של נאסא! "להציל את מארק וואטני"

להציל את מארק וואטני

זה הסרט שהכי הפתיע אותנו, פשוט כי לא ציפינו ממנו לכלום. למודי אכזבה מ"כוח המשיכה" של בולוק וקלוני, לא חשבנו שסרט שמתרחש בחלל יכול להוות עבורנו מוקד משיכה. והנה, נהנינו. מאט דיימון מתאמץ לשרוד על המאדים, ובעיקר מלמד אותנו כמה מיוחדים האסטרונאוטים של נאסא, שיש להם כל כך הרבה כישורים ותושייה! אין ספק, זה סרט שאמריקה גאה בו.

בלי קשר למסר העולה מהסרט, דיימון עושה בעיניי יופי של תפקיד. חוץ ממנו מצאנו שם צוות לא רע, שכולל את ג'ף דניאלס, ג'סיקה צ'סטיין, קייט מארה וצ'יווטל אגיופור (אם השם לא אומר לכם כלום, בטוח תזהו את הפנים). סצנה בלתי נשכחת: קריסת החממה.

בסך הכול אהבתי מאוד את הסרט, אבל הבנזוג צינן במעט את התלהבותי, והזכיר שיש בו אלמנטים סטריאוטיפיים לז'אנר, כמו סצנת הפתיחה של שני חברים ממשלחת חלל המתגרים זה בזה, וכמו הסצנות של התאספויות ענקי ברחבי העולם בדאגה קולקטיבית לוואטני (האם זה יכול לקרות?!). יותר מדי פעמים הסרט נכנס להסברים וטריקים מדעיים מפולפלים מדי, שאותך כצופה שבא ליהנות מסרט ולא ללמוד מדע, פחות מעניינים.

*

שום התחכמות מרעננת, אבל אייליש לא פראיירית. "ברוקלין"

שום התחכמות מרעננת, אבל אייליש לא פראיירית. "ברוקלין"

ברוקלין

הסרט האירי-אמריקני הזה מבוסס על ספר שקראתי, ואולי זו הסיבה שנקשרתי אליו למרות ש"אין דינמיקה בעלילה, ואין שום התחכמות מרעננת", כמו שאומר הבנזוג.

עלילת הסרט מתרחשת בשנת 1952, ומגוללת את סיפורה של אייליש, בחורה צעירה שעוזבת את האי הירוק מאחור ומפליגה לברוקלין. למזלה, שכנתה לתא כבר מכירה את היבשת החדשה ויכולה ללמד אותה דבר או שניים – מעין סיסטרהוד בתיבול אירי. קשיי ההתאקלמות הם בנאליים, במיוחד לבחורה כל כך מופנמת כמו אייליש, אבל עם הזמן אנחנו מגלים שהיא לא פראיירית ויודעת להסתדר. ואפילו למצוא בחור. אלא מה? שהוא איטלקי. חיבור קצת מוזר, שמעורר הרמת גבות, ועם זאת לטעמי לא היה עיסוק מספק בקונפליקט האירי-איטלקי. עוד סצנה לא אמינה היא בילוי בחוף הים שבו שחורים ולבנים יושבים יחד. עד כמה שאני יודעת, באותן שנים הייתה בארה"ב הפרדה גזעית.

את זמן ההתרחשות, אגב, אנחנו יכולים לדעת בזכות העובדה שבאחת הסצנות רואים שהסרט "שיר אשיר בגשם" מוצג באותה עת בקולנוע. אחר כך הוא גם ירקוד בשבילה על הספסל, מחווה קטנה. וזה מביא אותי לניק הורנבי שכתב את התסריט. האיש אוהב את כל הפרטים הקטנים האלה, והוא ידע להדגיש אותם, אולי אפילו יותר ממה שיש בספר.

לדעת הבנזוג, בשונה מ"חדר", שבו אתה שואל את עצמך במשך דקות ארוכות מה ההיגיון שעומד מאחורי הסיפור ובמה שעושות הדמויות, העלילה של "ברוקלין" ליניארית מאוד. הכול זורם באותו רצף כרונולוגי, מבלי להסיט את העלילה קדימה או אחורה מדי פעם. אתה אף פעם לא במתח מה הולך לקרות.

ועוד כמה דברים: קודם כל, זה הסרט השני והאחרון שבו הזלתי דמעות, וכמובן שאני זוקפת זאת לזכותו. לרגש זה לא עניין של מה בכך. שנית, לבנזוג חשוב לציין שסגנון צילום טוב. שלישית, אהבנו 'לפגוש' שוב את ג'ים ברודבנט ("סוף שבוע בפריז") – שחקן טוב. ולבסוף, סרשה רונן מועמדת לפרס השחקנית הטובה ביותר, אבל עם כל חיבתי אליה, זו הגזמה פראית.

*

כעיתונאית, התחברתי מאוד לסרט. "ספוטלייט"

כעיתונאית, התחברתי מאוד לסרט. "ספוטלייט"

ספוטלייט

בתור עיתונאית, עשה לי טוב לראות סרט על נחישות מחלקת התחקירים של ה'בוסטון גלוב' לחשוף עבירות מין של כמרים בילדים. המחלקה, שנקראת ספוטלייט, לא הגיעה לזה בעצמה: העורך הראשי החדש, יהודי דווקא, דחף אותם לשם. בכל מקרה, הפרשה שהם חשפו הזכירה לי את המקרה של הרב מוטי אלון, כולל ניסיונות ההשתקה בקהילה.

לבן הזוג הסרט דווקא הזכיר את "פילומנה" (2013), שגם בו מוצגת הכנסייה הקתולית כמי שעושה עוול לחלשים. מעניין אם מדובר במגמה קולנועית של התפכחות באשר לתפיסה שהדת היא משהו תמים וטהור (לאורך הסרט נטמנו רמזים לתחושת השבר, ולכך שהכנסייה כבר לא אמורה להיתפס כדבר תמים וטהור(, ואיך הוותיקן מתכונן להתמודד עם העניין מבחינה תדמיתית בשנים הקרובות.

מייקל קיטון (רובי, ראש הספוטלייט) עושה תפקיד טוב, ולא פחות מזה מארק רפאלו (כתב הספוטליייט. מועמד לפרס שחקן המשנה). גם ליב שרייבר (מרטי, העורך החדש) וסטנלי טוצ'י (עורך הדין) מצדיקים את דקות המסך שלהם. וכמובן, שהיו חייבים בחורה אחת בשביל הפוליטיקלי קורקט, אז רייצ'ל מקאדמס קיבלה את התפקיד.

*

לא ברור למה דווקא כריסטיאן בייל קיבל מועמדות, סטיב קארל הרבה יותר טוב. "מכונת הכסף"

לא ברור למה דווקא כריסטיאן בייל קיבל מועמדות, סטיב קארל הרבה יותר טוב. "מכונת הכסף"

מכונת הכסף

לפני הכל, הסרט הזה מזכיר לי את הזאב מוול סטריט, כי הוא עוסק בחבורת אנשים שעושים כסף על חשבון אחרים. רק שפה מתייחסים למשבר הסאב פריים בעקבות בועת הנדל"ן האמריקאית. בכל מקרה, זה סרט על אירוע אמריקאי מאוד, שהשפיע גם על אירופה, והתרחש ממש לא מזמן – כולנו זוכרים אותו. כולנו גם לא ממש מבינים מה הלך שם, והסרט מנסה להסביר. רק את החלק של סלינה גומז והסי.די.או הסינתטי הבנתי ממש.

הסרט עושה שימוש במספר אמצעים קולנועיים, כמו שבירת המחיצה ופנייה ישירה של השחקנים אל הצופים, או שבירה חזקה מהעלילה לטובת הסברים כלכליים מידי סלבס בסיטואציות הקשורות בכסף (גומז למשל מהמרת בקזינו) או בחורה יפה באמבטיית קצף. בן הזוג חשב שהאלמנטים הללו מתאימים יותר לסרט תעמולתי, כזה שלא בא לגרום לך ליהנות אלא לגייס אותך (לפחות מבחינה מחשבתית) לאיזושהי תפיסת עולם.

בכל אופן, למרות שיש פה קאדר מרשים של שחקנים, ועם כל הכבוד לריאן גוסלינג ובראד פיט, לדעתי מי ששווה את פרס שחקן המשנה זה סטיב קארל, עם הפאה המגוחכת והבלתי אפשרית. לא ברור לי למה דווקא כריסטיאן בייל קיבל את המועמדות. פשוט טעות.

*

אין שום סיכוי שהייתי צופה בו, אילולא המועמדות לאוסקר. "מקס הזועם"

אין שום סיכוי שהייתי צופה בו, אילולא המועמדות לאוסקר. "מקס הזועם"

מקס הזועם – כביש הזעם

בכל שנה יש בין המועמדים סרט אחד שאין שום סיכוי שהייתי צופה בו מרצוני החופשי והטוב, ובהתאם לכך, גם לא ברור לי איך הוא קיבל מועמדות. "מקס הזועם" עונה לחלוטין לקטגוריה הזו. זהו סרט עתידני שטוען שאחרי שסוף העולם יגיע ויהיה פה אסון גרעיני, כולם יחזרו להיות סוג של אדם קדמון רק עם המון טכנולוגיות לחימה. הרוב ילכו אחרי העדר במדבר האינסופי, יסתפקו מדי פעם ב"אקווה קולה" (בלב השממה גם סתם מים זה שמפניה. כלומר קולה). רק מעטים, בראשות שרליז תרון הקשוחה, יחפשו גאולה ב"מקום הירוק".

אלמנט הגיטריסט והמתופפים, המלווים את היוצאים לקרב, נראה לי מוכר מסרט אחר. גם אלמנטים אחרים בסרט נדמים כלא מקוריים ומעותקים מסרטים. ואולי אלו רק חלומות הבלהה שלי.

גם לדעת בן הזוג הסרט מעיד על עתיד לא ורוד בעשייה הקולנועית. בהנחה שהסרט מייצג את הז'אנר שהדור הצעיר עשוי להתעניין בו, מעניין לראות שההתחלה שלו די חסרת מילים (אולי רק ברמה של פקודות), ושיש בו הרבה מאוד אלימות. אילו הגיבורים היו מדברים זה עם זה, אולי היא הייתה נמנעת – אך הם מעדיפים קודם כל להרביץ. טוב יותר לעלילה.

מעבר לזה שהעלילה מאוד ליניארית (משעממת, בעצם) וכוללת מרדפים ארוכים במין סרט נע, שמדי פעם מופר בקרבות – שגם הם מתרחשים תוך כדי מרדף – הגיבורים לא מעסיקים את עצמם בשאלה איפה או מה הם יאכלו או כל דבר אנושי מסוג זה. כמובן שכמו בהרבה מהסרטים בז'אנר, כאשר צריך לסגור את העלילה וללכת הביתה – ממציאים איזשהו סיום שאמור להיות מרגש, וגם עם מסר חברתי (לרוב מאוד שטחי, לא משהו שלא יכולת לחשוב עליו לבד), אך ברור לכל שלא לשם כך הגיע הצופה, ולא לשם כך היוצר יצר את הסרט. שניהם יודעים היטב מתחת לשולחן שהסרט בא לספק מאוויים לצפייה באלימות, ויש איזה מחיר שצריך לשלם כדי שהוא ייחשב ל"סרט שראוי לשדר".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • תרצה הכטר  On 27 בפברואר 2016 at 8:40

    היי גלית, השקעת!! סקירה מצויינת.

  • עדה ק  On 27 בפברואר 2016 at 12:33

    מכל הנ"ל ראיתי את "להציל" ואת ספוטלייט (ואהבתי את שניהם, למנרות ש"להציל", לדעתי, מוצלח פחות מ"בין כוכבים" של השנה שעברה), ואכן ספוטלייט מזכיר את פילומנה (שאותו ראיתי בהמלצתך, נדמה לי). "להציל" מזכיר במידה רבה את "אפולו 13" הוותיק מאוד, שהוא אפילו סיפור אמיתי.

    • galithatan  On 27 בפברואר 2016 at 13:53

      "להציל" הוא מז'אנר שאני לא צופה בדרך כלל, לכן לא צפיתי בשני הסרטים שציינת.
      פילומנה וספוטלייט הרבה יותר מתאימים לי, כי הם נוגעים בלב (ובחוסר צדק משווע).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: