לטיול יצאנו. עם סוזוקי סוויפט
בדיחה שנתקלתי בה ברשת: מה משותף בין גניקולוג למדריך טיולים? העבודה של שניהם זה הכיף של האחרים. זו הסיבה שאף פעם לא רציתי להיות מדריכת תיירים, למרות שאבא שלי חושב שזה אחלה ג'וב שכדאי לי לאמץ. אני מוכנה להדריך מקסימום את המשפחה, אבל הכי כיף לטייל בשניים. ועוד יותר כיף כשזה קורה בצפון, על נופיו המהממים ומזג האוויר הנעים שבו. זה קרה לפני קצת פחות מחודשיים: חגגנו שש שנים להיכרותנו – הזמן רץ כשנהנים ומטיילים. הפעם נסענו לתל אביב, שם אספנו את חברתנו לסוף השבוע, סוזוקי סוויפט: מכונית חסכונית בדלק, שיודעת להאיץ גם בעליות קשות, ונראית קומפקטית מבחוץ אבל מרווחת מבפנים. חסרון יחיד – תא המטען קטן מדי. נכון שהסתדרנו והיה מקום לחפצים שלנו, אבל עוד קצת נפח לא היה מזיק. בכל אופן, בעודנו נותנים גז, ניסינו להמציא לה שמות חיבה – ותוך כדי גילינו שסוויפט זה לא רק 'מהיר', אלא גם הציפור סיס, רק חבל שלא ממש מתאים שנקרא לה סיסית. גם סוויפט'לה לא עובד טוב על הלשון.
905 מטר מעל פני הים
המקום הראשון שאליו בחרנו להגיע היה בגובה 905 מטר מעל פני הים: מצודת ביריה והר יבנית. טיילת ביריה התגלתה כמקום שוקק חיים, עמוס ספורטאים חובבים (גם אני רוצה כזו טיילת ליד הבית!), וממנה הגענו למערת הקברים של שני האמוראים שמוזכרים הכי הרבה בגמרא, אביי ורבא, עם נוף שמתחיל בישראל וממשיך מהר מאוד לתוך לבנון. נכנסנו גם למבנה הקבר של יהודה נשיאה, שהוא הנכד של רבי יהודה הנשיא, שקבור בציפורי, שבה ביקרנו באחת הפעמים הקודמות שחגגנו את היכרותנו – ככה סוגרים מעגל.
הבריכה של וילה גליליי
בשלושת הימים שלנו בצפון בחרנו להתארח במלון הבוטיק וילה גליליי, ששמענו עליו רבות בעבר. בואו נאמר, שהוא פחות ממה שמספרים אבל יותר מהסטנדרט של המלונות ה"רגילים".
לי אכפת מכל מחבת
את ארוחת הבוקר אכלנו מתחת למחבתות שבתמונה, ואם הייתה לי סבלנות, הייתי מייצרת לי בבית בדיוק קיר כזה. אחרי כוס קפה, פנינו לעבר הסוויפט, שאחד היתרונות שלה – במיוחד עבור בחורות – הוא שבלחיצה ראשונה על שלט הרכב נפתחת רק דלת הנהג. כדי שיתר הדלתות ייפתחו, יש צורך בלחיצה נוספת. כלומר: אף אחד לא יכול לנסות לפתוח לך דלתות, בזמן שאת מתארגנת לנסיעה עצמה. אבל אם את כמוני, עם זיכרון חלש, תתפלאי בכל פעם מחדש מדוע הדלת האחורית לא נענית לך, ולא מאפשרת לזרוק את התיק מאחורה.
אגמון מוסיף המון
בכל אופן, באותו יום נסענו למקום עם נוף מדהים ששווה לעשות בו פיקניק, ואם אין ילדים קטנים אז גם לטייל: מצודת ישע (כ"ח) ושביל הפלמ"ח. ליד המצודה, שהיום היא בסיס של מג"ב, יש תצפית מדהימה על אגמון החולה, כולל כל הבריכות והאיים שבהן. בקרוב יגיעו לשם אלפי עופות נודדים, ויהיה שווה במיוחד לבקר. 
מהתצפית צעדנו לעבר היער, ואז נתקענו עם סימן שאלה מעל הראש: האם לפנות בשביל אדום לתוך היער, או לצעוד שביל ישראל מול נוף הררי. במקום להחליט כמו רוברט פרוסט, התברברנו בין שתיהן, ומה שקרה זה שלמרות שהנוף היה מדהים קשה לומר שהיה מעניין. מי אחראי ל"כישלון"? נאמר זאת כך, באמצעות עוד בדיחה שמצאתי ברשת, הסוד לזוגיות טובה הוא לעשות הכול ביחד: היא מחליטה – אתה מסכים. היא רוצה – אתה נותן. היא מדברת – אתה מקשיב. היא טועה – אתה מתנצל. בקיצור, אני.
אין כמו גלידת וויסקי
אחרי המסלול נסענו לראש פינה לשופינג-השלמות-לדברים ששכחנו בבית, ופינקנו את עצמנו בגלידריה לג'נדריה. זו הפעם השנייה שאנחנו שם, ויש להם כל כך הרבה טעמים מיוחדים וטובים, שממש קשה לבחור. רק לא ברור לי למה תקעו בובה עם שמלת קרינולינה בגלידה הוורודה. *
תמשיך ישר, כל הזמן ישר
בשבת נסענו למצודת כוכב הירדן. וזה הזמן לומר, שמי שמחפש רכב שמתאים גם לשטח, כלומר שיכול לנסוע בדרכי עפר ולסחוב ציוד של תרמילאים – כנראה שהסוויפט לא בשבילו, כי הגחון שלה נמוך. אבל מי שנוסע יום-יום לעבודה, ומדי פעם מרחיק לעבר חופשה בבית מלון, כולל קפיצה לשמורות טבע – הסוויפט היא בהחלט אחת המתחרות הריאליות בסגמנט, מבין המכוניות שבדקנו עד כה. העלייה התלולה למצודה היא באחד הכבישים הפחות מוצלחים של מדינת ישראל, בלשון המעטה, ובכל זאת הסוויפט לקחה אותנו יפה מאוד וסיפקה תחושת יציבות מרשימה. יחד התגברנו על כל המכשולים שבדרך (זהירות, בורות לפניך), עד שהגענו לאותה מצודה ענקית מימי הצלבנים, הקשורה למסדר הצבאי הנוצרי של ההוספיטלרים.
מעניין איך נראו חיי היומיום כאן
עד לשנת 1180 (קרב קרני חיטין) ההוספיטלרים החזיקו ב-25 מבצרים, שרק את חלקם הקטן הם בנו בעצמם – כוכב הירדן הוא אחד מהם. המבצר חולש על שטח עצום, הוא השתמר ברמה גבוהה, על כל חצרותיו וקמרונותיו, וחבל רק שאת הממצאים היפים לקחו כרגיל למוזיאונים, ולא השאירו במקום. אפילו כתובת אחת או עיטור אחד לא מצאנו שם, אבל הרבה קשתות, וחדר בור מים שמזכיר מאוד את אקווה בלה, הלא היא עין חמד הקרובה לביתנו. שני חרדונים עשו לנו "היי" וברחו, ושום עוף דורס לא נראה באזור למרות שהבטיחו נשרים. הסתפקנו בנוף המרהיב, בגן הפסלים של תומרקין, במבט על שביל הפטרולים ומדינת ירדן, ובמחשבות על ימים של שלום גם בגבולות אחרים.
מישהו צריך טרמפ?
עוד מחשבות: הסוויפט הושקה לראשונה ב-2010, יש לה נפח מנוע של 1,200 סמ"ק ושלוש שנות אחריות. בין היתרונות שלה – שווי שימוש רציף לא גבוה, מראה קומפקטי עם סטייל, ותחושת יציבות שבדרך כלל מאפיינת יותר את המשפחתיות. שורה תחתונה – שש שנים. יא חביבי. ועוד תמונות מהדרכים: 
גט א לייף. סטייל 
תגובות
מאוד נהניתי לקרוא את הפוסט. עושה לי חשק לעשות אותו טיול. והיה לי נדמה שאני מלקקת את הגלידה יחד אתכם. מאחלת לכם עוד הרבה הרבה שנים כאלה.
תודה רבה. איזה כיף 🙂