בדרך כלל אנחנו מדלגים על אגף הנוער במוזיאון ישראל, אבל טקסט אחד שקראנו ברחבי הרשת גרם לנו לחרוג ממנהגינו. הסטייה התרחשה לרגל התערוכה "החיים: הוראות שימוש", שנקראת על שם ספר של ז'ורז' פרק. יש בה כמה מוצגים שמשמחים ילדים במיוחד, וכמה מוצגים שמשמחים מבוגרים במיוחד. למשל, סדרת האיורים של מאיה אטון, שמוצגת בקומה השנייה וכוללת גם את זה:
לא הכרתי את אטון קודם לכן, אבל שמחתי להיפגש עם עבודותיה, לקרוא עליה, לזהות את המקורות שמהם נוצרה עבודת הגולגולות שמוצגת בקומה הראשונה, ללמוד שהיא לא מגבילה את עצמה לסגנון אחד, אלא מתפרסת על פני מגוון של סגנונות – פיסול, רישום, ציור שמן – ולראיין אותה במיוחד לבלוג.
"אני מגדירה את העשייה שלי כמיצב רישום", היא אומרת. "תחומי העשייה השונים נובעים אחד מהשני, כאשר לרוב הרישום הוא נקודת המוצא, אבל המתיחה שלו לעבודת חלל ולעבודה פיסולית מכניסה תכנים הנובעים מהחומר עצמו וחוזרים לרישום. למשל, אחרי העשייה הפיסולית בחלל אני בוחנת את כוח הכבידה ברישום".
פסלי הגולגולות שמוצגים עכשיו במוזיאון ישראל הופיעו בוורסיה אחרת בציור השמןnear the surface of the earth- (סמוך לפני האדמה). למה גולגולות?
"הפסלים האלה הם למעשה הפרוטו-טייפ של השימוש החוזר שלי בגולגולות גם בעבודות אחרות. בתחילה עניין אותי ליצור פסלים שעשויים מחומרים המשמרים בתוכם דו מימד. החיבור בין רצפת לינוליאום לדימוי אנושי-שלדי התחבר לי במידת האבסורד והמוטציה שביחסים בין הגוף לחלל.
"צורת הגולגולת החסרה והמעט מעוותת הזאת, מאוד מצאה חן בעיניי. השימוש החוזר בה בכמה וכמה עבודות – יופי פנימי (רישום), סולסיק (מיצב), רוקנרול (תחריט) וסמוך לפני האדמה (רישום בשמן) – מרפרר את העבודות אחת לשנייה, ולמדף הגולגולות".
האם בסדרת האיורים Daily wonders המוצגת בתערוכה יש אלמנט של דיוקן עצמי? אישית, רציתי להיות הדמות ההיא שם, מרחפת באוויר עם המגב.
"אני אמנם משתמשת בעצמי כמודל, אבל אני לא רואה את האיורים האלה כדיוקן עצמי יותר מאשר עבודות מופשטות יותר. הממד האוטוביוגרפי קיים כמעט בכל עבודה".
יש בסדרה הזו ממד של הומור, שחוזר גם בעבודות אחרות שלך. גם בחיים את נחשבת לבעלת חוש הומור?
"בחלק מהעבודות יש הומור שחור וקצת כבד, ואני שמחה שאנשים שמים לב אליו, כי לרוב אני מרגישה שהוא מצחיק רק אותי – וזה כבר מצביע על מידת חוש ההומור או העדרו בחיים".
להשתחרר מהמציאות
אטון נולדה בירושלים בשנת 1974. היא בוגרת המחלקה לאמנות בבצלאל, ולאחר מכן סיימה תואר שני בתולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב. לאורך שנותיה כאמנית הציגה חמש תערוכות יחיד, והשתתפה בלמעלה מ-20 תערוכות קבוצתיות. אטון גם זכתה בכמה פרסים ומלגות, בהם פרס האמן הצעיר של מוזיאון ינקו דאדא. בשנים האחרונות היא חיה ועובדת בתל אביב.
מה היצירה נותנת לך? מה את מרגישה כשאת "בתוך העבודה"?
"ליצירה יש יכולת לתת לי דברים שונים בתקופות שונות, תלוי מה אני צריכה באותה תקופה. לרוב זהו מרחב פעולה וחשיבה, שמטיל ספק ומאשרר את הקיום שלי. נותן לי עוגן במציאות, נותן לי שחרור מהמציאות, נותן לי מקום לשחק, לנשום וללמוד דברים חדשים.
"יש אצלי תמיד מתח ודיאלוג בין המתוכנן לאקראי, ותהליך העבודה צריך להיות כזה שהוא מצליח להפתיע אותי ולקחת אותי לכיוונים שלא צפיתי".
בעבר הצגת באוקספורד שייר ובניו יורק. מה לקחת משם בחוויה?
"הסדנאות באקספורד שייר וניו יורק היו מאוד משמעותיות לתהליך היצירה שלי, והן השפיעו מאוד על העבודות שהגיעו אחריהן. למעשה, בשני המקומות היתה לי אפשרות לבחון מחדש את שיטת העבודה שלי והחומרים ומידת האקראיות בתהליך, תוך חשיפה לחומרים אחרים שהביאו אותי לדברים חדשים. זו היתה מעין מעבדת שטח – מצד אחד כל האפשרויות פתוחות, ומצד שני לא כל החומרים נגישים מפאת זמן.
"חלק חשוב נוסף בסדנאות האלה הוא החשיפה האינטנסיבית לאמנים ממקומות שונים בעולם, ולתהליכי העבודה שלהם. זה הוביל גם לשיתופי פעולה, ואני אוהבת לעשות שיתופי פעולה עם אמנים אחרים. אני מרגישה שזה מאתגר אותי, אבל צריך להיות איזשהו חיבור ראשוני אינטואיטיבי, על מנת שזה יעבוד".
האם את נותנת לחברים לבוא לבקר אותך בסטודיו?
"ביקורי סטודיו צריכים לבוא בתזמון נכון. יש רגעים של עבודה שהם כל כך שבריריים, שאני נמנעת מלשתף אותם, למרות שכרגע הסטודיו שלי בתוך הבית כך שהכול מתערבב בין כה וכה".
החיים הוראות שימוש – אגף הנוער של מוזיאון ישראל. אוצרת: איה מירון. כמה מהאמנים המשתתפים בתערוכה, לפי אלף-בית: מאיה אטון, פול ג'קסון, מרסל דוּשאן, אנדי וורהול, גיל מרקו שני. התערוכה תוצג עד ה-18/02/12
גט א לייף. סטייל 
תגובות
בלעדיי? לא יפה!!
🙂
יוצרת מעניינת ביותר…
היצירה שלה מבליטה דרך תהליך המחקר את המסה הסופית,
את מכלול פועלה ואת כוחה של הסדרה ביצירתו של אמן.