טנק שרמן

 

***ראיון מיוחד לבלוג. צילומים במיוחד לבלוג: שלומי יוסף ***

 

בגיל 83 הציירת אהובה שרמן מציגה שלוש תערוכות בו זמנית. מלכת הולנד רכשה ממנה אישית שתי עבודות, וצייר הדיוקנאות של מלכת אנגליה קפץ לארץ כדי לבחור ציורים שלה. "אין לי סוכן", היא אומרת. "תמיד עבדתי לבד. אולי היה לי מזל"
 
את הכניסה לבניין בו מתגוררת הציירת אהובה שרמן, במרום הכרמל בחיפה, קשה לפספס: על החזית מתנוססת עבודה ענקית שלה, בגובה של כשבעה מטרים. המראה מהמם עבור המבקר כאן לראשונה, העין לא יודעת במה להתמקד – ריבועים, שמשות, תבליטים, זוגות אוהבים, משפחות, ובקטן, כמעט נחבאת אל הכלים, תזכורת תנ"כית: מלכים א', פרק ה', פסוק ה'. וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח, אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ, מִדָּן, וְעַד בְּאֵר שָׁבַע – כֹּל יְמֵי שְׁלֹמֹה.

שרמן מתגוררת בדירה עם חלונות ענקיים ונוף מדהים לעיר התחתית ולים התיכון. הסטודיו שלה נמצא קומה וחצי למטה. יש בו מאות ציורים, עשרות מהם ממוסגרים, אחרי שנדדו ברחבי הארץ והעולם – לונדון, אנטוורפן, בוסטון, ניו יורק וירושלים מתערבבות זו בזו.

כמה עבודות גדולות על הקיר מושכות את העין, אבל שרמן מושכת מקצה הסטודיו עבודה אחרת, יוצאת דופן, שונה מכל מה שניתן היה לצפות מצייר: מיצב פיסולי המורכב מקרעי ציורים שלה, התלויים זה מעל זה בדחיסות מטרידה. "הביטי, אני מציירת הרבה. אלה ציורים ישנים שאני כבר לא אוהבת", היא מסבירה כשהיא רואה את המבט המשתומם על פניי.

לטרנספורמציה האמנותית הזו יכול להיות עוד הסבר, עמוק יותר: שרמן, 83, נעה כל הזמן בין סגנונות ונושאים. ציורי שמן לצד רישומים בעיפרון, הדפסי קולגרף וקולאז'ים לצד שטיחי קיר בטכניקה מיוחדת. בכל כמה שנים היא מציגה תערוכה בסגנון אחר. "אני מכירה אנשים שמציירים 40 שנה אותו דבר, אבל אני לא יכולה, אני צריכה דברים חדשים", היא מסבירה. "אם אני משתנה כל כמה שנים, אז בוודאי גם היצירה משתנה".

ומה הסגנון הכי אהוב עלייך?

"ציורים באווירה ים תיכונית, עם הרבה לבן. הכול התחיל בתערוכה ליום אחד שהצגתי באנייה יוונית שעגנה בנמל חיפה – קיבלתי סיפון, והצגתי את עבודותיי. אחת מהן קסמה למיסטר קוסטה זינוביוס, קונסול יוון בחיפה והאונאסיס של האנייה הזו. הוא שאל כמה אני רוצה עבורה, ואני, נחה עליי רוח הבדיחה, אז אמרתי לו: אתה תיקח את התמונה, ואני אצא לקרוז באנייה עם המשפחה שלי. הוא השיב: בטח, רק תגידי מתי. לא התביישתי, צלצלתי למשרדו, וסידרו לנו VIP קאבין ליוון. נשארנו שם שבועיים, ואז ספגתי את כל הלובן הזה שכל כך קסם לי. חשבתי לעצמי, למה לא עושים את זה ביפו ובעכו. שיתנו להם דליים עם סיד לבן, שיצבעו".

בגיל שבו אחרים עסוקים בעיקר בבריאות, שרמן מציגה שלוש תערוכות בו זמנית – בגלריה הוראס ריכטר ביפו (רות דיין פתחה את התערוכה), בגלריה מלאור בקיסריה ובבית האמנים בחיפה. ברטרוספקטיבה המסכמת 50 שנות יצירה נכללות עבודות של שרמן משנות ה-60 ועד ימינו. במקביל הוציאה ספר עבודות מרשים בהוצאה עצמית. "אין לי סוכן", היא אומרת בנחרצות. "תמיד עבדתי לבד. אולי היה לי מזל".

אבל אולי יותר מהמזל, זו הנחישות. מה שיהיה, יהיה. "זמר מוציא שירים לרדיו, ומדי פעם משמיעים אותו, גם אם הוא לא עושה שום דבר חדש. צייר, לעומת זאת, אם הוא לא מציג מדי תקופה, הוא נעלם. אז אני מתבודדת בסטודיו עם קצת מוזיקה, ואחת לכמה שנים יוצאת החוצה". לאורך השנים יצאה שרמן לתערוכות יחיד בגלריות בלונדון, באמסטרדם, באנטוורפן, במנצ'סטר, בבוסטון, בסן פרנסיסקו, ביפן ובפלורידה – רשימה חלקית. בארץ הציגה בבית שאגאל בחיפה, במוזיאון הימי הלאומי בחיפה, בבית האמנים בירושלים, בבית גבריאל ועוד. עבודותיה נמכרות בטווח מחירים שנע בין 2,500 שקל לעבודות הקטנות, ועד 10-15 אלף שקל לעבודות הגדולות.
 

קלאוס, מה אתה אומר?

שרמן נולדה בתל אביב, בה גם העבירה את שנות ילדותה הראשונות. בגיל 10 עברה עם משפחתה לחיפה, שם היא מתגוררת עד היום. תחילת דרכה האמנותית לא הייתה פשוטה. "מאוד רציתי ללמוד בבצלאל אבל לא יכולתי. כשהייתי בגיל המתאים פרצה מלחמת השחרור, וידינו לא הייתה משגת. היו קשיים כלכליים. אבי נפטר בגיל 45, אמי התאלמנה בגיל 40. לא היה לה מקצוע. בגיל 18 עם אחות בת 6 דאגתי לכולם. אי אפשר היה להגשים את החלום שלי בבצלאל, אבל השלמתי את זה בדרך הקשה. למדתי אופנה ועיצוב בוויצו, וליקטתי לי מורים שהיו ידועים בחיפה. המורה לאמנות פשוט אימצה אותי, ללא תמורה כספית".

בשנים הבאות הציגה מספר תערוכות יחיד ברחבי הארץ, זכתה לביקורות טובות, ויום אחד החליטה "לקפוץ למים הגועשים, העמוקים באירופה. אמרתי לעצמי: או שיקבלו אותי, או שלא ישימו עליי, אבל העיקר לנסות. יצאתי ללונדון מוכנה, כי זה לא היה בגיל 20, הייתי כבר בת 40. קיבלתי את חסות נספח התרבות של ישראל בלונדון דאז, אהרון מגד. היו הרבה כתבות בעיתונות המקומית, קיבלתי הזמנה לתערוכה נוספת בלונדון, נקבעה לי תערוכה באמסטרדם. דברים התגלגלו מעצמם".

* ואיך עבודה שלך הגיעה לביאטריס, מלכת הולנד?

"היא קראה עליי כתבה שעוררה את סקרנותה, והחליטה לבוא לתערוכה שהצגתי באמסטרדם. מנהלת הגלריה קיבלה פיק ברכיים. בכל אופן, המלכה באה, בחרה עבודה אחת, ובערב צלצלה וביקשה לשלוח לה גם את תמונה מס' 18 כדי להראות לבעלה קלאוס. למחרת קיבלנו אישור שהיא רוכשת את שתי התמונות. את מבינה מה זה אומר? כל התערוכה נמכרה!

"כעבור כמה שנים צלצל אליי הרב הראשי של הולנד, וביקש לבוא לבחור תמונה. שאלתי איך הגיע אליי, והוא סיפר שאחת לשנה המלכה עורכת מפגש לאנשי רוח ודת, והוא ראה את העבודות שלי על הקיר אצלה, והחליט שהוא רוצה גם".

אחרי ההצלחה עם ביאטריס חזרת ללונדון?

"לא. הייתי אמורה להציג בגלריה בהמפסטד, אבל אמרתי לבעלים: מצטערת, לא יכולה לבוא. אין לי מספיק תמונות להציג. נתראה בשנה הבאה. הוא באמת חיכה, וכעבור שנתיים הצגתי אצלו. לתערוכה הזו הגיע גם בעלים של גלריה במנצ'סטר שרצה שאציג אצלו. כעבור זמן קצר הגיע לחיפה יועץ מיוחד, הרולד ריילי, שבא ל-48 שעות כדי לבחור עבודות. אגב, ריילי הוא גם צייר, שמתמקד בפורטרטים (נלסון מנדלה, האפיפיור יוחנן פאולוס השני, טייגר וודס) – באותו זמן הוא צייר את המלכה אליזבת והמלך פיליפ בלבוש אזרחי. זה היה משהו יוצא דופן, אנשים עמדו בתור לראות את זה במוזיאון לדיוקנאות בלונדון".
 

ציורים בתשלומים

שרמן נדיבה בעבודותיה – ככל שהן גדולות יותר, כך הן נותנות למתבונן חופש גדול ביותר בבחירת המשמעות. היא נדיבה גם ביחס למצבן הפיזי של העבודות: אין לה בעיה לתת אותן במתנה למקומות ציבוריים שפונים אליה, כמו לשכת יו"ר הכנסת, עיריית חיפה, קריית הממשלה בחיפה, בית הכנסת ישראל בממפיס טנסי, בית הכנסת שערי צדק במונטריאול ועוד. "אני נדיבה בעניינים האלה. שמחה שזה מעלה אנשים מעל היומיום שלהם. אני לא במגדל השן, יש לי מספיק ואני שמחה לתת".

לא רק שאת לא במגדל השן, את בחיפה.

"זה שאני בחיפה מנתק אותי ממרכז העניינים, שתל אביב מצטיינת בו בהרבה שטחים. תל אביב היא דופק החיים. לא פעם אמרו לי, 'לו היית גרה בתל אביב'. אבל אין לי מה להתלונן. לחיפה השקטה יש את היתרונות שלה – הנוף המדהים והריכוז שאני יכול להגיע אליו בסטודיו".

יכול להיות שהמרחק גם גרם לזה שאת מחוץ לקליקות.

"וקליקות זה מוזיאונים – בגלל זה אני לא שם. הצגתי במוזיאון התנ"ך, במוזיאון הימי, בחו"ל, אבל פה בארץ אני אפילו לא פונה, כי אני יודעת שיש איזשהם קריטריונים לכניסה למוזיאונים, שרק הם יודעים מהם".

מה הדור הצעיר מפספס לדעתך באורח החיים העכשווי?

"בזמנו מאוד הערכתי את זה שזוג צעיר שאין לו אפילו ריהוט בבית, שואף ורוצה תמונה שלי. מכרתי להם בתשלומים, כדי לעזור לרכוש. היום לזוגות צעירים יש נטייה לתלות פוסטרים על הקיר ולא תמונות, קונים עכשיו פחות עבודות אמנות. אבל בכל זאת יש כאלה שיודעים להעריך ציור על הקיר. אצלי קונים מתוך אהבה לעניין, לא בשביל ההשקעה".

מה מאפיין אמן טוב בעינייך?

"מישהו שהאש בוערת בו. הוא לא יכול להיות צייר של שבת או יום ראשון, או לצייר רק בקבוצה כדי לא ללכלך את הבית. אין דבר כזה לא לרצות להתלכלך. כשאני התחלתי גרנו בדירה קטנטנה של שני חדרים, עם ילדים קטנים, ולא הייתה שאלה בכלל של הקדשת מקום. הייתי מציירת במרפסת של המטבח, וכשהיה צריך לאכול, שמתי הכול בצד. כולם התרגלו לאוכל בריח של טרפנטין".