ציור נאיבי הוא כמו ליצן רפואי

    "אני נאיבית באישיות שלי, יש בי אהבת אדם אופטימית, אולי קצת דמיונית". תרזה חורין קרגולה, צילום: גלריה ג'ינא

"אני נאיבית באישיות שלי, יש בי אהבת אדם אופטימית, אולי קצת דמיונית". תרזה חורין קרגולה, צילום: באדיבות גלריה ג'ינא

לציור הנאיבי נחשפתי ממש במקרה. הגענו לסינמטק כדי לצפות בסרט, ובמסדרונות היו תלויים ציורים נאיביים שמשכו את תשומת הלב שלנו. כשיצאנו מהסרט התברר ש'הפסדנו' את ערב הפתיחה של תערוכת הציורים הללו. בשלב הזה רוב האורחים כבר הלכו, ונשארו רק המארגנים. התחלנו לצעוד לאורך הקירות, מרותקים מהאוצר החדש שפגשנו. המארגנים קלטו אותנו, ועל המקום החליטו לעשות לנו סיור פרטי ספונטני. לא התמסרנו מייד, אבל הם לא התייאשו מאיתנו. הרווח היה כולו שלנו (ותודה לנעמי עשת רוזנצוויג).

עם הזמן נחשפנו לתערוכות נוספות, וגם ביקרנו כמה פעמים בגלריה ג'ינא בתל אביב. החודש נערך שם "שיח גלריה" מיוחד עם שתי אמניות, אחת מהן היא תרזה חורין קרגולה (מבטאים tirza, וזה שם מהתנ"ך, תירזה הוא עץ), לרגל התערוכה "שלום לך ארץ נהדרת". עבורנו זו היתה הזדמנות לעוד הצצה לתוך העולם הזה, שרוצה לעשות טוב בהגדרה. עולם שלא מחפש לזעזע וגם לא להכאיב, אלא להציע נקודת מבט אופטימית. וזה בדיוק מה שקיבלנו מתרזה.

האישיות שלה כובשת. כשהיא מדברת, כמעט ובא לך לחבק אותה. המסלול שלה יכול לספק הסבר מסוים לכך שהממסד האמנותי לא מתייחס מספיק ברצינות לאמנות הנאיבית: היא עשתה הרבה דברים לפני שהחליטה שזה הכיוון שלה, זה לא בער בה מגיל צעיר, והיא לא יוצרת מתוך ייסורים, להפך. "אני נהנית ואני מחייכת כשאני מציירת", אמרה לנו. "הציור הנאיבי מאפשר לי חופש, השמים יכולים להיות סגולים. אני נאיבית באישיות שלי, וזה מבטא את הדבר הכי טבעי – אהבת אדם אופטימית, אולי קצת דמיונית, עם שאיפה אוטופית לעולם טוב יותר שיש בו מזג אוויר נעים, ואין לכלוך" (תרתי משמע).

לימודי הציור הריאליסטי שיפרו את הציור הנאיבי שלה. תרזה חורין קרגולה והעבודה שבה ציירה את המורה שלה. צילום: גלריה ג'ינא

לימודי הציור הריאליסטי שיפרו את הציור הנאיבי שלה. תרזה חורין קרגולה והעבודה שבה ציירה את המורה שלה. צילום: באדיבות גלריה ג'ינא

חורין קרגולה לא הסתפקה בנאיביות, ולמדה גם ציור ריאליסטי אצל צייר בכפר סבא – היא הראתה לנו ציור שבו ציירה את המורה שלה, ושהזכיר לי יצירות של ציירי רנסאנס איטלקיים. לדעתה, הלימודים האלה שיפרו את הציור הנאיבי שלה. "הבנתי שאני עושה את זה מתוך בחירה, ולא כי אני לא יודעת לצייר. ציור נאיבי מייצר שמחה ושפע, כמו ליצן רפואי שמשמח את הלב".

פרט מתוך "בזמן השקיעה", 2014. הפסיפס והויטראז' נזנחו מאחור

פרט מתוך "בזמן השקיעה", 2014. הפסיפס והויטראז' נזנחו מאחור

היא בת 47. גדלה בקיבוץ איילת השחר, ולמדה באנגליה את יסודות האמנות – פיסול, ציור רישום. לאחר מכן חזרה לארץ ולמדה גרפיקה ממוחשבת במכון אבני. כשהבינה שזה לא התחום שלה, עזבה, והחלה להתנסות ביצירת פסיפס, פיסול בנייר וגם ויטראז'. כדי להתפרנס החלה לעבוד באופן 'מסודר' במשרד. לפני כעשור לקחה שנת חופש, ואז גילתה מחדש את עולם האמנות.

הציור הנאיבי הראשון היה מחסן הבגדים בקיבוץ. אחר כך ציירה את הבריכה של הקיבוץ, עם הדשא הירוק שמקיף אותה ו"החברותא", כמו שהיא קוראת לזה. הזכיר לי מייד את הקיבוץ של סבא וסבתא, ואת חוויות הילדות שלי שם, שבהחלט היו נאיביות ויכולות להשתלב לתוך הציורים.

היום היא בסביבה אורבנית (יחסית: כפר סבא), ולכן גם הציורים כוללים נופים אורבניים. היא מנסה לייצר "חוויה כללית שלא משנה איפה היא מתרחשת – זו יכולה להיות אישה עם זר קאלות ברומניה או קיוסק שייקים בתל אביב". ועם זאת אני מניחה, שאם מייצרים חוויה פריזאית או חוויה ירושלמית, זה לא יוצא אותו דבר. יש לזה את הקו הייחודי שלו, ולמה לא, בעצם?

"כשאני מתחילה ציור ואני בתוכו, אז אין שעות ואין ימים" - כמו חווית הזרימה שתיאר פרופ' מיהי צ'יקסנטמיהיי. יחד על הטרסה, 2011/12

"כשאני מתחילה ציור ואני בתוכו, אז אין שעות ואין ימים" – כמו חווית הזרימה שתיאר פרופ' מיהי צ'יקסנטמיהיי. יחד על הטרסה, 2011/12

לחורין קרגולה יש סטודיו, אך לדבריה היא 'פולשת' לכל רחבי הבית. "היום ציירתי על האי במטבח", סיפרה, והוסיפה: "כשאני מתחילה ציור ואני בתוכו, אז אין שעות ואין ימים". זה הזכיר לי את תיאוריית הזרימה של פרופ' מיהי צ'יקסנטמיהיי. בזמן מצב הזרימה – שאי אפשר להחליט עליו, הוא פשוט קורה – אדם מרגיש במקום אחר, כאילו הוא בריחוף. הוא עובר חוויה של מציאות חלופית "כל כך מיוחדת ואינטנסיבית, שבה אדם מרגיש כמעט כלא קיים… זו חוויה מיטבית, אקסטטית, כמגיעה ללא מאמץ מכוון לגרום לה, כזו שמתרחשת בספונטניות.

"כשאתה לגמרי בתוך העבודה שלך, אתה מאבד תחושת זמן, אתה משולהב, לגמרי 'נתפס' במה שאתה עושה. אין עתיד ואין עבר, זה רק הווה מתמשך שבו אתה יוצר משמעות" (צ'יקסנטמיהיי הסביר את זה בראיון ל'ליידי גלובס', אוגוסט 2014). אני מאמינה שאם האמן מגיע למצב כזה, זה עובר לתוך היצירה. אמנם קשה להגיע לאותה חוויה רק מהתבוננות בציורים התלויים על קירות הגלריה התל אביבית שבה העברנו ערב נעים, אבל זה בהחלט עושה חשק לקחת ליד מכחול. וזה לא מעט.

Coffee Break 2014, תרזה חורין קרגולה

Coffee Break 2014, תרזה חורין קרגולה

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 8 ביולי 2015 at 16:40

    כתבת מקסים ! תודה רבה :-)) תרזה

  • liebermanorna  On 18 ביולי 2015 at 18:07

    מקסים, גם הציורים והאישיות של תרזה וגם הכתיבה שלך שלא רחוקה כל כך מהם…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: