מאחורי היער – על "יער אפל" של ניקול קראוס

כתבה אחת ב"אולפן שישי" האחרון הזכירה באורח מוזר את הספר האחרון של ניקול קראוס, "יער אפל": הובא בה סיפורו של אוליבר מקאפי, צעיר שהגיע לישראל כדי לחפש את עצמו ולמצוא את אלוהים ואת ישו, רכב על אופניים לאורכה ולרוחבה, צילם שתי תמונות ביום בלבד, ואז לאט לאט התפשט מבגדיו ומחפציו – עד שנעלם באזור מצפה רמון לפני כחודש, ומאז לא נודעו עקבותיו.

גם אחד משני הגיבורים של קראוס מגיע לישראל מתוך תחושת דחיפות לא לגמרי רציונלית. הספר נפתח בכך שבני משפחתו מחפשים אותו במדבר, לא רחוק מים המלח, מוצאים מעט סימנים אבל לא את האיש שביקש להיעלם, השד יודע למה.

לסיפור של מקאפי עדיין אין סוף, לגיבור של קראוס גם לא יהיה. אני אהבתי את "יער אפל", אבל ניתן לומר כי בישראל הוא שנוי במחלוקת: כבר שמעתי על כאלה שסבלו כי זו חפירה שלא ברור למה מישהו הדפיס אותה, שלא אהבו את העיסוק בישראל וביהדות ("אבדה לי הרומנטיקה", כתבה מישהי) או שחשבו שהספר שופע רעיונות ואירועים והשפע הזה הוא בעוכריו.

לטעמי, אכן יש כמות גדולה של רעיונות בספר אבל זה יתרון, כי הוא יכול לספק הרבה נושאי שיחה. לקורא הלא יהודי אולי קשה עם כל הרפרנסים להיסטוריה ולגיבורים של העם הנבחר, אבל הקורא הישראלי ירגיש די בבית. השאלה היא האם הוא רוצה להרגיש בבית, או שהוא קורה ספרים מתורגמים כדי להתרחק מהמציאות היומיומית – לתשובה יש השפעה על מידת ההנאה מהספר.

העיסוק בישראליות נראה לי כמו הזדמנות להתמודד עם מבט חיצוני עלינו – אמנם אוהב, אבל עדיין מעט ביקורתי. ככה אנחנו נראים בעיניה של קראוס: בתל אביב יש כיסי סוריאליזם שההיגיון התפוצץ בהם כמו מזוודה חשודה בנתב"ג. לישראלים יש נטייה להתעלם מכל מציאות חיצונית רעה שהיא, לטובת הרגע הנעים הפרטי.

וזה ממשיך: כולם יושבים בבתי קפה ומדברים, ונכנסים אחד לשני לחיים. כל נהג מונית הוא נביא, וכל מוכר בשוק יספר לך על אחיו ואשתו, ואז האדם שמאחוריך בתור יצטרף לשיחה בלי הזמנה. ההחלטה לסגור חנויות בשישבת דומה ל'מרדף אחרי שלווה קדמונית קדומה'. ולסיכום, העובדה שבמזרח התיכון יש לכולם זמן מובילה ליתר התבוננות, משם לשפע של דעות ואז זה מידרדר לאינסוף ויכוחים. בהצלחה לנו.

"בתל אביב יש כיסי סוריאליזם שההיגיון התפוצץ בהם כמו מזוודה חשודה בנתב"ג". ניקול קראוס, צילום יח"צ: גוני ריסקין

אם ניגע רגע בעלילה – שתי דמויות יהודיות במשבר, סופרת בת 40 ועורך דין בן 68, מגיעים לישראל – כל אחד בנפרד, וזו לא התחלה של בדיחה, אפילו לא הקצה שלה. היא סופרת שנישואיה מתפוררים, ומקבלת הצעת כתיבה מוזרה אך מעניינת; והוא, ג'ולס אפשטיין, אדם שרק לעתים רחוקות הרים את ראשו מעל לזרמים החזקים של חייו, משום שהיה עסוק מדי בצליחתם. שניהם ינסו לתת מענה לנפש המסוכסכת בצפת, ביפו ובמדבר, אבל כמו הסכסוך הישראלי-פלסטיני, גם הם מתקשים להגיע לפתרון.

אולי בכלל צריך לדבר על ארבע דמויות: לקפקא יש תפקיד משמעותי ב"יער אפל" (בעקבות זאת התיישבתי לקרוא את הכתבה המרתקת הזו על חוה הופה, היורשת של כתבי קפקא, המוזכרת בספר), וגם למלון הילטון תל אביב שבו מתאכסנים שניהם בהגיעם לארץ.

ויש את העניין הזה, שכל הזמן נמצא ברקע, ואין דרך להתחמק ממנו: לפני כשנה תורגם לעברית "הנני" של ג'ונתן ספרן פויר, בעלה לשעבר של קראוס. גם הוא עסק בהתפוררות הנישואים שלהם, וגם בו היה דגש יהודי חזק עם זיקה לישראל. בעוד שהוא שם את החיים האישיים במרכז, קראוס נותנת לו במה מוגבלת.

התחושה היא שיש משהו נכון בצמצום הזה. מה גם שיש לה עוד כל כך הרבה סיפורים קטנים ורעיונות להציע (אם קפקא אמר ש"כתיבה היא צורה של תפילה", הספר הזה הוא מחזור תפילות), ש"יער אפל" בהכרח הולך איתך ועם הסביבה שלך במשך הקריאה, וגם אחריה. או לפחות ככה זה היה אצלי.

יער אפל, ניקול קראוס, הוצאת מחברות לספרות, 254 עמ'

 

 

אל המעיין – טיול לשבת

שתי חברות בבריכות של מעיין צבי / צילום: גלית חתן

בשלב מסוים היא נשארה לבד על השביל. חברתה בעלת הכנף התעופפה משם, והותירה אותה חשופה. לאט לאט הן התקרבו אליה, איגפו מימין ומשמאל, מלפנים ומאחור. ארבע נמיות ואנפה אחת. אם לא הייתה מבחינה בהן ברגע האחרון, ומנצלת את היתרון היחיד שיש לה – אחת מול ארבעה – פורשת כנפיים וממריאה אל השמיים, האם היה לה סיכוי?

עמדנו שם והסתכלנו עליה, שמחנו בשבילה. נכון שזו דרכו של הטבע, לזמן מפגשים כאלה, ובכל זאת ליבנו תמיד עם הקורבן, הנטרף בפוטנציה, ולא להפך. אז בסיטואציה ההיא, הנמיות היו הרשעות הגדולות. אבל מייד אחרי שהן ברחו, חיפשנו את בנות משפחתן בשבילים אחרים. בכל זאת, חיה שמעניין לתהות על קנקנה, וגם לצלם.

השחפיאדה. בתיאבון לכולם / צילום: גלית חתן

 

רגע אחרי הנחיתה / צילום: גלית חתן

את החוויה המיוחדת הזו השגנו בבריכות הדגים של מעיין צבי. לדייגים יש פארק דיג (מתחם נפרד בתשלום), חובבי הים יכולים להגיע ממש עד לחוף, אבל אנחנו חנינו בכניסה והתחלנו לצעוד עם מצלמותינו מסביב לבריכות. לחובבי בעלי החיים, ובמיוחד עופות המים, זוהי חוויה מיוחדת במינה. בין היתר תמצאו כאן מגלנים, סופיות, אגמיות, שחפים, לבניות, תמירונים, אנפות, אנפות אפורות, אנפות לילה, שלדגים, פרפורים, חופמאים, כפנים, וגם, כאמור, נמיות. מאחר שזו העונה, ראינו שם גם לא מעט דוחלים.

בין הים לבריכות זורם נחל דליה, שבעבר יצר כאן את ביצות ה"דיפלה" (בערבית: הרדוף הנחלים). שרידי הביצות קיימים היום בין הבריכות, וזה בא לידי ביטוי בצמחייה המגוונת והייחודית שלאורך הנחל. חובבי הפלורה ימצאו כאן עניין, אבל אנחנו יותר חובבי פאונה.

אחרי כמה ימי גשם, בשבת הקרובה צפויה שמש, וזו הזדמנות מצוינת לבקר במקום. אתם קובעים את מסלול ההליכה, כמה בריכות רוצים להקיף, והאם עושים גם צעידה בים (אחרי הסערה יהיו צדפים יפים). באופן כללי כדאי לדעת שהעונה המומלצת לביקור בבריכות היא אוגוסט-מאי, כלומר כמעט תמיד, רק לא בקיץ. למרבה השמחה, אין שעות פתיחה, פתוח תמיד. ההמלצה היא להחנות ליד פארק דייג, וללכת ברגל.

מגלנים, אנפות וחברים אחרים בבריכות הדגים של מעיין צבי / צילום: גלית חתן

ואז הגיע הקינוח – מצעד הקינוחים של תל אביב

נסיבות החיים הביאו לכך שבחודשים האחרונים אנחנו מבלים לא מעט בתל אביב ופוקדים כמה מבתי האוכל שלה, חלקם כאלה שהפכו למוסד או שם דבר. לרוב הארוחות שלנו שם היו טובות מאוד, וסיפקו חוויה טובה, אבל אז הגיע הקינוח.

בהרבה מקרים עושה רושם שבעלי המסעדות או השפים אומרים לעצמם, "אם הלקוח יהיה מרוצה אחרי מנה עיקרית מיוחדת, הוא כבר ישלים עם זה שהקינוח הרבה פחות מושקע". לא פעם תפריט הקינוחים, בניגוד לתפריט המנות העיקריות, אף אינו מוזכר כלל באתר האינטרנט, ככל הנראה כי איש אינו רוצה להתחייב עליו – וכך אינך יכול לדעת למה לצפות טרם הגעתך.

אז לא היה ברשימה קינוח אחד שממש הפיל אותנו לקרשים, אבל עדיין רצינו לעשות דירוג, מה שהעלה את השאלה על פי מה כדאי לדרג את הקינוחים. מידת המקוריות? מידת התגמול שאתה מקבל ביחס למחיר ששילמת? הנראות של הקינוח? בסופו של דבר החלטנו לדרג לפי החוויה בכללותה.

בארבעת המקומות הראשונים תמצאו קינוחי שוקולד מורכבים יחסית, כי אין מה לעשות… כנראה שזוהי הנוסחה המנצחת. לעתים פגשנו חוסר מקוריות ב"סיפור המנה". היו גם קינוחי שוקולד (או לפחות כאלו שהוגדרו כך) שלא היו מוצלחים בכלל. באמצע – קינוחי לימון, פיסטוק וקדאיף. [כל הצילומים בפוסט: הבנזוג, למעט קיטשן מרקט – צילום שלי].

  1. מסה, מעדן שוקולד ולרונה, 56 שקל

מסעדת מסה הייתה אחת המסעדות הראשונות שבהן ביקרנו בסבב זה. לא ידענו הרבה על המסעדה קודם, והביקור כולו היה חוויה אנתרופולוגית מרתקת, אבל ככל שהתקדמנו היה ברור שגם לקינוח שלה אין תחרות ברמת העניין והטעם שהוא ייצר (מסה מרגישה לכם נובורושית? יש לכם ביקורת על המקום? סבבה, אבל לא יעזור: הקינוח שלהם הוא הטוב ביותר).

"מעדן שוקולד ולרונה" הוא גליל לא גדול, שמורכב משלושה סוגי שוקולד: לבן, מריר וחלב. מבפנים קשה וקר, מבחוץ רך וחם. בשוקולד יש נגיעות קרמל, ומעל הכול פוזרו רצועות לימון שהוסיפו מאוד, ועלים לקישוט, שלא הוסיפו דבר.

*

  1. קלארו, קרמו שוקולד, 58 שקל

שלושה רכיבים עיקריים יש ב"קרמו שוקולד", הקינוח היקר ביותר שאכלנו בעת האחרונה: מוס שוקולד שמזכיר בצורתו כדור גלידה אובאלי, ושתי קציפות שומשום שהן הבשורה העיקרית. בין הרכיבים הפרידו מחיצות טוויל (שכל כך נפוץ היום בקינוחים). מלח הים המובטח במוס לא פוזר בצורה שווה – אחת מאיתנו קיבלה ככל הנראה את כולו וסבלה, והשני כמעט לא חש בו. הכול הונח על רוטב שמן זית, אך זה לא הורגש במיוחד.

*

  1. קיצ'ן מרקט, עוגת שקדים ושוקולד, 44 שקל

הקינוח הזה אינו מרשים בנראות שלו, אבל הוא מספק חוויה של ממש בטעמים. במרכז נמצאת עוגה קטנה שמזכירה בראוני בנראות ובמרקם (השקדים מקפיצים את החוויה), וסביבה, במידה, קרם שוקולד עם שמנת. ברוח התקופה: שברי עוגיות מתחת לעוגה, ומלמעלה היא מכוסה טוויל (האבקה שמעל הטוויל עפה לכל עבר כששברנו אותו). האלמנט המיוחד היה גלידת הווניל – לא כזו שמגישים באופן גנרי בכל מקום כמעט, אלא וניל עם אגוזי מקדמיה שמתכתבים עם השקדים.

*

  1. מינה טומיי, מינה בום, 42 שקל

המנה הזו נאכלה תוך כדי התרעות זירוז מהמלצרים, כי הבאים בתור כבר מחכים לשולחן. כנהוג במקומות אסיאתיים בישראל, בקינוח אין שום דבר אסיאתי (בקינוחים האחרים יש רכיבים אסיאתיים בתוך מנות מערביות כצ'יז קייק וקרם ברולה). בפני עצמו, הקינוח היה טעים, אבל הוא נעדר כל מקוריות – טוויל מלמעלה, שברי עוגיות מלמטה. אם יש איזושהי הברקה, היא נמצאת במסקרפונה.

*

  1. מגזינו, פאי לימון ופיסטוק, 42 שקל

אל השולחן הגיעו שלוש שכבות: קציפת לימון (למעלה), מרנג לימון באמצע וקראסט פיסטוקים בתחתית, שהוא האלמנט המיוחד במנה. לכאורה מדובר במשולש מסורתי מעוגה עגולה, אבל קציפת הלימון משווה לו מראה מעניין יותר. בסך הכול זהו קינוח גדול למדי, גם אם לוקחים בחשבון שמרביתו קציפה שלא שוקלת הרבה.

*

  1. לה רפובליקה דה רונימוטי, טורטה פיסטוק, 42 שקל

הקינוח הזה פחות מורכב יחסית למקומות אחרים שמוזכרים כאן מבחינת הרכיבים, הטעמים וגם הנראות – משולש מסורתי שחותכים מתבנית של עוגת טורט פיסטוק, בתוספת גלידת וניל. אבל אנחנו דווקא אהבנו את העובדה שהקינוח "סבתאי" במקצת, מה שנקרא "טעם של פעם", והליווי של הגלידה הקרירה היה מרענן.

*

  1. לה שוק, קדאיף א לה ג'אפה, 38 שקל

אולי בניסיון להתחקות אחרי העבר (בדומה למוזיקה המושמעת במקום) קיבלנו מגדל קצפת מקושקש בתוספת של צימוקים ושקדים – הגשה מביכה. באופן מוזר, אפילו לא הקפידו על כך שהקינוח יהיה במרכז הצלחת, וכעבור לא יותר מדקה הוא כבר נטה על צדו. והטעמים? ה'קצפת', שהייתה למעשה שמנת חמוצה, השתלבה מצוין עם הקדאיף (פריך במיוחד). אם כי צריך לומר שגם אחרי ההשלמה עם קריסתו של מגדל פיזה, היה קשה לשבור חתיכות מהקדאיף.

*

  1. ג'וז ולוז, מלבי, 38 שקל

זה הקינוח היחיד בתפריט, ואין הרבה מה לדון בו: הוא פשוט ומתאפיין, כמו יתר המנות במקום הזה, בהגשה ובטעמים ביתיים. הפיסטוק שמעל המלבי מתפצח בפה, ומקפיץ אותו. הצימוקים והפירות המסוכרים היו מיותרים בעינינו.

*

  1. משייה, שוקולד, 48 שקל

היומרה לקרוא לקינוח בשם "שוקולד" (ככה פשוט) כשכמעט שום דבר שוקולדי לא מורגש – לא מובנת לנו. בגדול, הדבר הבולט במנה הוא שברי קראנץ' (נוגט) המכסים את כל מה שמתחתיהם, וגורמים לתחושת התפצפצות בפה. המנה כוללת גם גלידת וניל, אבל שום דבר בה לא הצטיין מבחינת הטעמים.

*

  1. החלוצים 3, מוס שוקולד ולרונה עם פולי קפה, 45 שקל

בתפריט הקינוחים הקבוע של "החלוצים 3" יש רק שניים – בחירה מוזרה למדי של המקום לצמצם בחלק הזה. הקינוח שאנחנו בחרנו היה קטן באופן יוצא דופן, מה שמצא חן בעינינו, אבל למרבה הצער הוא היה צמיגי (יחסית לקינוחי מוס שטעמנו בחיינו) ולא היה נעים במגע עם השיניים. גרגירי הקפה (תוספת אופנתית) הורגשו מהסיבה שהיה קשה לאכול אותם. לסיכום, למרות שהקינוח די קטן, היה נראה שגם הזוג בשולחן שלצדנו התקשה במלאכת הסיום.

%d בלוגרים אהבו את זה: