"בביצי פברז'ה יש משהו טהור של התחלה חדשה"

"אם אני לא מרגישה שהיצירה מגיעה מעומק פנימי, אני לא משחררת את הדגם". בית פברז'ה עם פסנתר שיצרה קרן קופל

אמן אף פעם לא יכול לדעת מי יפגוש את האמנות שהוא יוצר, ולאן היא תגיע. הוא גם לא יכול לדעת איזו פרשנות היא תקבל. זה לא רע, להפך: זה חלק מהיופי שבעניין. ובכל זאת, קרן קופל הופתעה כשמשפחת המלוכה מערב הסעודית הזמינה ממנה מתנה, "בידיעה שאני מישראל. מכיוון שאי אפשר היה לשלוח אליהם ישירות (לישראל אין יחסים דיפלומטיים עם המדינה הזו), המתנה נשלחה לארה"ב, ומשם לריאד, בירת ערב הסעודית.

"אחרי שקיבלו את המתנה, הם ביקשו שאצור להם ביצת דרקון שחורה שעליה כרוך דרקון מזהב, ובתוך הביצה יש שרשרת זהב עם תליון דרקון – שמסמל בשורות טובות, ומקושר גם למזג האוויר ולברכה שמביא הגשם. מאז זכיתי לעשרות הזמנות מגופים ערבים ובינלאומיים רבים".

קופל (Kopal) מתמחה בעיצוב ביצי פברז'ה ופסלים מיניאטוריים מצופים זהב או כסף, ומעוטרים באבני קריסטל אוסטריות וסברובסקי. מדי שנה היא מוציאה ספר עיצובים עם הקולקציות החדשות שלה, ובמקביל מציגה בגלריות ומוזיאונים ברחבי העולם.

"יש יצירות שלוקח לי יומיים ליצור אותן, ויש יצירות שלוקחות חודשיים ויותר". ביצת פברז'ה מוזהבת עם טווסים

המשיכה לאמנות התגלתה אצלה כבר בגיל צעיר. "כל חיי היא הייתה סביבי. אחרי הצבא טסתי לניו יורק, ובמשך שנה עסקתי שם בעיצוב פנים. למדתי מינהל עסקים, כך שתחום האמנות הגיע ממקום עמוק בתוכי, ולא מתוך לימודים מקצועיים בנושא. עם הזמן מצאתי את עצמי לומדת ומרחיבה את הידע ומכלול ההשראות, ממגוון מקורות פורמליים ובלתי פורמליים".

הרומן המיניאטורי שלה החל לפני כ-20 שנה, כשביקרה בתערוכה של פברז'ה בצרפת. "לפני כן לא הכרתי כלל את התכשיטים האלו, וכשראיתי אותם לראשונה התרגשתי מאוד. העוצמה והאלגנטיות הרשימו אותי ביותר – הייתה בזה תחושה מלכותית. משם התעוררה בי התשוקה לתחום, ופתחתי במסע".

אז איך באמת הגעת מלאהוב ביצי פברז'ה לעיצוב וייצור שלהן?

"אני מעצבת דברים רבים שמעלים חיוך, ומשמחים אנשים ממבט ראשון. אחת היצירות שלי היא קרוסלה שמשמיעה את היצירה 'אגם הברבורים', ומעלה זיכרונות ואהבות אצל אנשים. יש בביצי פברז'ה משהו טהור של התחלה חדשה, וכל אחד מדמיין את ההתחלה בעולם שמדברת אליו. אהבתי את השלמות שבהן – הביצה יכולה להיות חלקה או מחוספסת, אבל תמיד תישאר אלגנטית ונקייה".

כמה זמן את עובדת על כל דגם?

"יש יצירות שלוקח לי יומיים ליצור אותן, ויש יצירות שלוקחות חודשיים ויותר. אם אני לא מרגישה שהיצירה מגיעה מעומק פנימי, אני לא משחררת את הדגם, עד שהוא מושלם. יש דגמים שיוצאים לי בקלות ויש כאלו שלוקח לי זמן רב, עד שאני מוצאת את האופן בו נכון יהיה לעצב אותם".

קרן קופל / צילום: יח"צ

קרה שהתייאשת באמצע עבודה על דגם מסוים, וזנחת אותו בצד?

"קורה לפעמים שאני עובדת על יצירה ומתרגשת ממנה, אבל בסוף מחליטה לא להוציא אותה, כי היא לא הגיעה לאן שרציתי שתגיע. למשל, לפני כמה שנים עיצבתי תיק שמיועד לחובבי הגולף אבל לא השקתי אותו, בגלל שלא הייתי שלמה עם המראה הסופי".

מה הדרך שבה את הכי אוהבת לעבוד?

"העבודה שלי מתבצעת במשך כל היום. אני יכולה לבצע אותה בסטודיו או בבית, או פשוט לראות בנסיעה דבר שמעורר בי השראה או גורם לי לחייך, ואז לחשוב כיצד אני יכולה להפוך אותו לאמנות".

אחרי כל כך הרבה שנים בתחום, מה מקורות ההשראה שלך ליצירות חדשות?

"היצירות שלי מתחלקות לשניים. יצירות קלאסיות שנלקחות מעולם האופנה. ויצירות מעולם האגדות בהשראת סיפורי ילדים".

לקופל יש חנות דיגיטלית, ובנוסף גלריה במלון דניאל בהרצליה, ותצוגה מיוחדת בחנויות של רשת ג'נטלמן, שם היא משיקה בימים אלה קולקציה חדשה. היצירות שלה מוצגות גם במנהטן, בקרמלין ברוסיה, במלונות בלאס וגאס, ובמוזיאון ליכטנשטיין – לצד ביצי הפברז'ה המקוריות של האמן הרוסי פיטר קארל. "מוזאון ליכטנשטיין פנו אליי, ובהתרגשות התחלתי לעבוד איתם", היא מספרת. "כבר שנתיים הם מציגים חלק מהיצירות שלי בחלל המוזיאון. העובדה שהן מוצבות לצד עבודות של פברז'ה עצמו היא כבוד גדול מבחינתי, וזה מוכיח לי שאני בדרך הנכונה".

אם היית יכולה לפגוש את פברז'ה, מה היית שואלת אותו?

"הייתי מציגה לו את היצירות שלי, מסבירה על כל יצירה ועל הרעיון שעמד מאחוריה, ושואלת אותו איזו מהן הוא אהב ביותר ולמה. קשה לי לדמיין מה הוא היה עונה, אבל הייתי רוצה לחשוב שהוא מסתכל ומחייך, ואומר לי שהכיוון שלי נכון".

"אם הייתי יכולה לפגוש את פברז'ה הייתי שואלת אותו איזו מהיצירות שלי הוא אהב ביותר, ולמה". ביצת פברז'ה מתוך קולקציית הקרנבל של קופל

להתראות נוטרדאם

הלב נשרף יחד איתה. קתדרלת הנוטרדאם מבפנים /// צילום: גלית חתן

הלב נשרף יחד עם הנוטרדאם.

כן, אנחנו יהודים וזה מקום תפילה נוצרי, אבל זה הרבה-הרבה יותר מזה. זה גם מקום של תרבות ואמנות ואדריכלות, והיסטוריה. הרבה היסטוריה.

קתדרלת הנוטרדאם נשרפה אתמול, עם או בלי קשר לשיפוצים שהיא עברה בתקופה האחרונה, על מנת להנגיש את הגג שלה לנכים בהתאם לתקנות האיחוד האירופי. הסמל הגדול של פריז עלה באש, ולראות צריח נשבר ונופל זה לא קל. גם לא בפעם השלישית ומהזווית השנייה.

כשכתבתי לפני כמה שנים על המקומות החינמיים שכדאי לבקר בהם בפריז, במקום הראשון הייתה קתדרלת נוטרדאם. בנקודה המרכזית באיל דה לה סיטה, האי שבו נוסדה פריז, ממש מול נקודת האפס שממנה נמדדים המרחקים מעיר האורות לכל מקום אחר בעולם, ניצבת (עדיין) הקתדרלה הזו. היא נבנתה במשך כ-200 שנה, מהמאה ה-12 עד המאה ה-14, במקום שבו עמדו פעם מקדש רומי ובזיליקה נוצרית. יש בה אדריכלות גותית מרשימה, ובעיקר בולטות הדמויות המפלצתיות המסמלות את השאול – כמה סמלי זה עכשיו.

קשה לפספס את הקתדרלה: היא גדולה, מרשימה ונחשבת לאחת האטרקציות הבולטות בפריז. אבל צריך לזכור שלא תמיד זה היה כך. בשנים שאחרי המהפכה הצרפתית היא איבדה את מעמדה, הרס פשט במקום, והברזל שהיה בה הותך לטובת תעשיית הנשק. רק במאה ה-19, בין היתר בזכות ספרו של ויקטור הוגו "הגיבן מנוטרדאם", הגיעה הגאולה. ועכשיו, החורבן.

באולם המרכזי היו שפע של ציורים, תבליטים ופסלים. מעל כולם ניצבה הרוזטה הענקית, בת ה-700 שנה, שאני בספק אם שרדה וזכוכיותיה לא התנפצו. מעניין מה עלה בגורלם של חדרי אוצר הקתדרלה, הכוללים חפצי קודש יקרים, תמונות, ויטראז'ים, פסלים וספרים עתיקים. עצוב כשחושבים על זה.

יש לי הרבה זיכרונות מהקתדרלה הזו. שמונה פעמים הייתי בפריז, שמונה פעמים ביקרתי בה או עצרתי לידה, ואין מצב שיכולתי להתעלם ולא לצלם. אפילו את תמונת יום הולדת 40 שלי בחרתי לעשות בגנים של הקתדרלה, שהם קצת פחות מוכרים ופחות מתוירים, אבל אהבתי את האופן שבו הם מצליחים לייצר קצת ניתוק ושלווה מכל ההמולה הפריזאית.

והייתה גם הפעם ההיא שאימא ואני חזרנו ברגל מהסיבוב היומי בין האטרקציות והקניות (היא הייתה ממש חזק בקטע של לספור צעדים, אז לכרטיסי המטרו שקנינו בהתחלת הביקור לא היה ממש שימוש), ולמרות שהייתה כבר שעת ערב וחשוך, היא רצתה לראות את הנוטרדאם מקרוב. לי לא היה כבר כוח, אבל משפט המחץ "מה, אנחנו כל יום פה?" עשה את שלו. אז התקרבנו. ואז ראינו תור ארוך מאוד של אנשים. התקרבנו לראות את השלטים. התברר שיש קונצרט, רקוויאם.

בכניסה השנייה לקתדרלה היה תור קצר יותר, שהורכב מאלה שלא הזמינו כרטיסים מראש. ברור שנעמדנו שם. אז אמנם באותו יום הגענו למלון קרוב לאחת עשרה בלילה, אבל היה שווה לעבור את כל זה, כי כמה פעמים בחיים שומעים קונצרט בנוטרדאם? ועכשיו, מי יודע מתי יהיה הקונצרט הבא.

שער הליברסיון הצרפתי, הבוקר

היו גם שלוש פעמים שעמדתי בתור כדי לטפס על מגדלי הקתדרלה, שגובהם מגיע ל-69 מטר (תודה לאל, הם לא נפגעו בשריפה). בתור הזה, בכל 10 דקות נותנים ל-20 אנשים לטפס למעלה, מתוך רצון לווסת את העומס על המבנה, מה שיוצר לפעמים זמן המתנה ארוך במיוחד. רק פעם אחת הייתה לי סבלנות לחכות – הפעם הראשונה. הייתי אומרת ששווה לעמוד ולחכות, אבל כבר אין למה.

שעת הדוכיפת: על התצוגה של משכית

תחילת עונת החיזור על פי משכית. צילום: אבי ולדמן

לפעמים אני לא מבינה כל מיני החלטות של מעצבי אופנה.

זה בסדר: אני בטוחה שגם הם לפעמים לא מבינים מה חשבתי לעצמי כשיצאתי ככה מהבית.

אפשר לזלזל באופנה. אני לא עושה את זה. זה אמצעי ביטוי אישי נהדר, וכשזה אכן מוצלח במובן שזה מבטא את מי שאנחנו באמת, זה גם נותן הרגשה טובה. אבל כאמור, לא תמיד אני מבינה מה הם רוצים מחיי. ולעומת זאת, לפעמים אני אומרת לעצמי: זה נהדר! הייתי שמחה ללבוש את זה! אבל לאן? וכאן נכנס עולם שלם של פנטזיות.

"תחילת עונת החיזור", כך החליטה המעצבת שרון טל, שמובילה את המותג הוותיק והמתחדש משכית, לקרוא לקולקציית 2019 שלה שהוצגה אתמול במסגרת שבוע האופנה הישראלי.

בתור חובבת טבע, זה מייד סיקרן אותי. והאמת? חלק ניכר מהדגמים אהבתי. את הצבעים הלא חזקים מדי, את חגורות הקשירה, את השרוולים הפתוחים (טרנד חזק שנצפה גם אצל מותגים אחרים), את הגזרות שחלקן נשפכות יותר וחלקן צמודות יותר אבל לא יותר מדי, את העובדה שאת לא צריכה להיות פטיט כדי ללבוש את זה (היה עוזר להיות גבוהה יותר). מה לא אהבתי? בעיקר את שמלות הערב המוגזמות, וכמה דגמים שניסיתי לדמיין אותם עליי, והתמונה שנגלתה לי הייתה מגוחכת.

שרוולים פתוחים הם אחד הטרנדים החזקים של העונה. תחילת עונת החיזור על פי משכית. צילום: אבי ולדמן
חאקי, שרוול אחד, מפתח אלכסוני, חגורה קשורה – והכי חשוב: לא יותר מדי צמוד לגוף
תחילת עונת החיזור על פי משכית. צילום: אבי ולדמן

את הבחירה שלה מסבירה טל (או הצוות שלה, אבל היא בטוח אישרה את זה) כך: חודש מרץ הוא החודש שבו מתחילה תקופת החיזור של הציפור הלאומית, הדוכיפת. הזכר משמיע קולות קריאה רמים וייחודיים. בבואו לחזר פורש הדוכיפת את הכנפיים, וחושף את עורו. הקולקציה מספרת את סיפורה של עונת החיזור, תוך התחקות אחר הצלילים הרמים שמאפיינים את שירת הדוכיפת, הפריחה העונתית וצבעוניות האדמה.

"החלטתי שאחרי הרבה התעסקות בגיאוגרפיה ונוף, מתחשק לי לחקור על רבדים שונים במאפיינים הישראלים החייתיים וביניהם הדוכיפת", מסבירה טל. "מה שמרתק אותי בדוכיפת מלבד היותה אחת הציפורים היפות ביותר, לדעתי, זה השלב בו הזכר מחזר אחרי הנקבה… בקולקציה החדשה אפשרנו לעצמנו לבטא צד חייתי וטבעי יותר".

צבעי מדבר או צבעי דוכיפת? גם וגם. תחילת עונת החיזור על פי משכית. צילום: אבי ולדמן

לטובת הקולקציה פותח בד ייחודי בהשראת הבדים המזוהים עם בית האופנה ה כ-65 שנה, ובחלק מהדגמים יש רקמות חוט וחרוז ידניות על מגוון בדי משי ושיפון, שמזוהות גם הן עם הקו של המותג. הקולקציה מורכבת מפריטי ערב, שמלות ערב מצוירות בעבודת יד, פריטי קז'ואל, חידוש לרקמת ה-X האיקונית של המותג, וסריגה ידנית אותנטית בהשראת כתבת השער של משכית במגזין VOGUE האמריקאי בשנת 1969.

מחירים? אל תדברו איתנו על זה עכשיו. תנו להתבשם קצת מהטבע. וד"ש לדוכיפת.

הצהוב קשור יותר לפריחה העכשווית מאשר לדוכיפת, אבל לגמרי עושה את העבודה.
תחילת עונת החיזור על פי משכית. צילום: אבי ולדמן
חגורות קשירה הן מוטיב חוזר בקולקציה "תחילת עונת החיזור" של משכית. צילום: אבי ולדמן
%d בלוגרים אהבו את זה: