מתי בפעם האחרונה הדבקתם בול

גיליון בולים מיוחד – יונקים בסכנת הכחדה. הנפקה: מאי 2019. עיצוב: אמנון אשל וטוביה פולץ

לפני כמעט עשור, באוגוסט 2009, עשיתי כאן בבלוג פרויקט מיוחד על בולים, וליתר דיוק – ארבעה ראיונות עם ארבעה מעצבי בולים. כבר אז הם פעלו בנישה קטנה, כמעט נידחת, שמעטים מקדישים לה תשומת לב. אבל הם ידעו למצוא את היופי שבה, ובתור מי שרוב ילדותה ונערותה אספה בולים, נהניתי מאוד לגלות בשיחות איתם את העולמות והתהליכים מאחורי כל ריבוע משונן שמדביקים על המעטפה.

מה השתנה מאז? קודם כל, אני יכולה לומר בוודאות על עצמי: עד לכתיבת פוסט זה לא היה לי מושג איזה בולים יצאו השנה, וגם לא איזה יצאו בשנה שעברה. בעבר, הייתי מעודכנת על הכל ואף מנויה לשירות הבולאי. ברמה הכללית, הציבורית, מספר המעטפות שאנשים שולחים היום נראה לי נמוך משמעותית בהשוואה ללפני עשור שלא לדבר על עשרים שנה, וחלקן בכלל מגיעות עם בול אינהרנטי. מתי בפעם האחרונה הדבקתם בול על מעטפה? לי אין תשובה. פשוט לא זוכרת.

גיליון בולי ציפורים – כחלאים. עיצוב: טוביה קורץ, פיני חמו

רוב פעילות הדואר הפכה להיות חבילות של מוצרים שאנשים רוכשים דרך אתרי אינטרנט. לא בטוח שילדים יודעים מהו בול בכלל, ואם כן, הוא נראה להם פריט ארכיאולוגי כמעט כמו טלפון קווי. אפשר היה ללמד אותם להתכתב עם ילדים מבתי ספר אחרים, אבל הם בוודאי לא יבינו למה אי אפשר להתכתב בווטסאפ. חבר לעט זה פאסה. חבר לווטסאפ, זה יכול להיות נחמד (אם כי אין לי מושג עד כמה לילדים כיום יש יצר הרפתקנות מהסוג הזה. ומה זה שווה בלי הציפייה היומית לבואו של הדוור).

ובכל זאת משהו מעודד: אם ב-2009 המילה "בולים" השיגה בגוגל 130 אלף תוצאות, היום היא משיגה 531 אלף תוצאות. מחיר בול רגיל בארץ עמד ב-2009 על 1.5 שקל, וכיום הוא עומד על 2.5 שקלים. התאחדות בולאי ישראל (הב"י) היא עמותה שלא למטרת רווח שהוקמה לשם טיפוח וקידום נושא הבולאות בארץ. הב"י פועלת בשיתוף פעולה הדוק עם השירות הבולאי ונתמכת על ידי דואר ישראל.

שבעה אספנים ישראליים (שקשורים להב"י) ישתתפו בתערוכת הבולים העולמית CHINA 2019 שתתקיים בעיר Huwan שבסין בין ה-11 ל-17 ביוני. היריד החודשי הישראלי של הב"י יתקיים ב-1 ביולי, ברח' בן יהודה 86 בתל אביב (אולם האירועים של בית כנסת שיבת ציון). אני סקרנית לדעת כמה אנשים מגיעים לירידים כאלה, בני כמה הם, מהיכן הם בארץ. וגם, כמובן – מה הבול הכי מבוקש היום, ומי המדינה שמנפקת את הבולים היפים ביותר. האם יש מישהו שאוסף בולים רק של בעלי חיים וטבע מכל העולם (בישראל יצאו כמה וכמה כאלה בשנה האחרונה וזה משובב נפש)?

יש בעיניי משהו מאוד רומנטי בעיסוק בבולים. מסע אל העבר ואל הזכרונות, גם כשזה לגמרי קשור להווה. אבל האם עדיין יש בהם צורך בימינו? האם משתלם להשקיע בהם עיצובית, ולהדפיס אותם? הרי יש שיטות טכנולוגיות פשוטות כדי להתמודד עם סוגיית התשלום. האם זה עדיין חלק מהתרבות של כל מדינה, מהסמלים שלה, או שהעולם הזה הולך ונעלם, וכיום מוציאים פחות בולים בשנה לעומת שנת 2000, למשל?

ולמרות שזה אולי מיושן, וחסר תועלת אמיתית, אין דבר שמתחשק לי יותר עכשיו מלקבל מכתב בכתב יד, או אפילו לכתוב אחד, וללכת לדואר ולרכוש בול – אפילו במחיר יקר יותר מהדרוש, רק שיהיה יפה – ולהדביק על המעטפה, אבל למי? ואיך זה יתקבל? קשה לקלוע בול. אבל ממש מתחשק לי לנסות.

למעוניינים – לקסיקון הבולאות.

בולי הרים – עיצוב: ראנת אבודרהם דדון

פרפרים בלב

Anthea Hamilton, The New Life, 2018 /// 58th International Art Exhibition – La Biennale di Venezia, May You Live In Interesting Times /// Photo by: Italo Rondinella, Courtesy: La Biennale di Venezia

את אנתיאה המילטון אני מחבבת קודם כל בזכות עבודות הפרפרים הגדולות שלה, ואחר כך בזכות הכותרת שבחרה לתערוכה שלה שהפכה לספר: "סליחה שאיחרתי". מישהי שזה המוטו שלה, איך אני יכולה שלא להזדהות איתה. כל כך מזדהה, שאפילו למדתי איך אומרים את זה בצרפתית (Excusez moi pour le retard). שיהיה, לכו תדעו מתי עוד אצטרך להשתמש בזה ואיפה.

המילטון, 41, היא אמנית בריטית, שנולדה וגרה עד היום בלונדון. כילדה היא רצתה להיות רואת חשבון כי מה שעניין אותה בחיים זה מתמטיקה, אבל בסופו של דבר היא למדה ברויאל קולג' אוף ארט. היא משתתפת בתערוכות קבוצתיות מאז גיל 24, ואת תערוכת היחיד הראשון שלה הציגה ב-2005, כשהייתה בת 27. ב-2018 היא הייתה לאישה השחורה הראשונה שהציגה מיצב משמעותי בטייט בריטן, והעבודה המוזרה-משעשעת שלה המחישה (שוב) את היכולות שלה לחשוב בגדול. ממש בגדול.

היא הציגה טיפות, חליפות של לבנים, קוביות של קוביות, איברי גוף וישבן ענק, אבל הפרפרים מצאו חן בעיניי במיוחד – אני מאוד אוהבת לראות ולצלם אותם במצבם הטבעי, וכיף לי שמישהי נותנת להם את כל הבמה. כאמור, אצלה כמעט הכול בגדול, וזה אומר שהיא יודעת לייצר אצל הצופה חוויה מאוד חזקה ומאוד צבעונית שאי אפשר להישאר אדישים אליה.

בכל פעם היא בוחרת חומרים אחרים וטכניקות שונות, בהתאם למה שהיא חושבת שישרת הכי טוב את הרעיון שהיא רוצה להביע, והיא גם תמיד מתייחסת לחלל שבו היא מציגה כחלק משלים ליצירה עצמה. זה לא שהיא מנסה להרשים בכוח: נראה שפשוט ככה היא רואה את העולם. לא במקרה אמר מנהל הטייט, ש"ליצירותיה המשועשעות ויזואלית יש תרומה ייחודית לאמנות הבריטית והבינלאומית".

בימים אלה היא משתתפת בתערוכה הקבוצתית May you Live in Interesting Times, שמתקיימת בביאנלה בוונציה. אין ספק שזמנים מעניינים הם עניין סובייקטיבי שנתון לפרשנות, בדיוק כמו העבודות של המילטון. אדם רציונלי יחליט איך הוא בוחר להתייחס לעבודות האלה, ואדם אמוציונלי פשוט ירגיש אותן, אולי 'יטבע' ואולי 'יתפרפר' בתוכן, יתחבר אליהן ממקום עמוק. בכל מקרה, נראה לי שאצלה לכולם מעניין, וזו לא קללה.

10 דברים שחייבים לעשות באמסטרדם

מאחורי ענני עשן הקנאביס מסתתרת עיר מלאת אפשרויות

שמה של אמסטרדם יצא כעיר שאפשר למצות ביומיים, ובשאר הזמן לעשן משהו – בגלל זה כנראה הרחובות מסריחים באופן קבוע, ועל כל 100 מ"ר יש לפחות שתי חנויות שמוכרות עוגיות קנאביס. אבל האמת היא שמאחורי ענני העשן מסתתרת עיר מלאת אפשרויות שיכולה להחזיק חמישה ימים בקלות, וגם אז בקושי יישאר זמן לקניות. אם בהתחלה חשבתי שיהיה קשה למצוא 10 דברים שחייבים לעשות כשמגיעים לבירת הולנד, עכשיו אני מרגישה קצת אשמה ש"דחפתי" כל מיני דברים למקומות 11-15. אבל ככה זה בחיים: בדיוק כמו באריזת מזוודה, גם בתכנון טיול צריך לדעת לצמצם כדי לא להשתגע וליצור אובר ווייט של חוויות.

  • כל הצילומים שלי, אלא אם צוין אחרת

רייקסמוזיאום – המוזיאון החשוב ביותר באמסטרדם, ואולי בהולנד כולה. מעבר לכך שכאן תמצאו את "משמר הלילה" המפורסם של רמברנדט ואת "מוזגת החלב" של ורמיר, יש עוד הרבה מה לראות במוסד התרבותי הזה, שפתח ב-1885. גם המבנה עצמו מרשים מאוד מבפנים, והאווירה פשוט כייפית.

שוק אלברט קאופ – בשנים האחרונות אני מחפשת את השוק המרכזי בכל עיר שאליה אני מגיעה, ושוק אלברט קאופ הוא המקום באמסטרדם. מדובר באחד השווקים הוותיקים, הגדולים והמוכרים בעיר, ויש בו דוכני אוכל הולנדי טיפוסי ליד דוכני תיקים, נעליים, בגדים, מזכרות ופיצ'יפקעס. מאחורי חלק מהדוכנים יש חנויות ומאפיות, שגם הן שוות בדיקה. אבל הכי חשוב: אל תוותרו על המעדן המקומי, כדורי אוליבול.

Image by Ingrid Bischler from Pixabay

תחנת הרכבת המרכזית – אחד המבנים היפים והגדולים ביותר בעיר, שבקלות היה יכול להיות ארמון, מאכלס את תחנת הרכבת המרכזית. התחנה בנויה על שלושה איים, ולכן השתמשו ביותר מ-8000 כלונסאות עץ כדי לייצב אותה. בנייתה הושלמה ב-1889 על ידי האדריכל ההולנדי המפורסם פייר קאופרס, שתכנן גם את הרייקסמוזיאום (על תכנון התחנה הוא קיבל מדליית זהב מהמלכה). באחד מאגפי הבניין יש מסעדה נהדרת ומעוצבת באופן מרשים בשם 1eklas, ששווה להזמין אליה מקום מראש.

מתחם בחנייהוף – המתחם הוקם במאה ה-14 עבור נזירות ממסדר הביגיניות – הן כבר לא כאן, האחרונה שבהן נפטרה בשנת 1971. למעשה, מהמתחם המקורי לא נותר דבר בשל מכת שריפות, והבתים כאן הם "רק" מהמאות ה-17-18. בחצר זו נמצא אחד הבתים העתיקים ביותר בעיר (המאה ה-15), שעשוי מעץ. על בית מספר 19 ישנם עיטורים של סיפורים תנ"כיים, ובית מס' 26 נחשב ליפה ביותר ושימש כביתה של אם המנזר. כיום משמש המתחם כמקום מגורים, ולכן אפשר לבקר רק בחלק ממנו. אל תוותרו על שתי הכנסיות (אחת מהן מוסתרת מעט): הקתולית (קפלת בחיינהוף) והפרוטסטנטית (הכנסייה האנגלית).

ארמון המלכה – המתחם המרשים הזה, שאליו מגיעים מכיכר דאם המרכזית, שימש במקור כבית העירייה. לואי נפוליאון הפך אותו לארמון המלוכה ב-1808, והוא זה אשר קבע גם את הריהוט הנוכחי. הארמון משמש עד היום את משפחת המלוכה לאירועים רשמיים. ה"ברוכרזאל" (אולם האורחים), אשר עוצב על ידי תלמידיו של רמבנדט, הוא החדר המרשים ביותר בארמון, וחוץ מזה אפשר להתרשם מעוד חדרים רבים ומעניינים, שאנשים מתארחים בהם עד היום.

פונדל פארק – הפארק המרכזי של העיר, שגודלו 470 דונם. אם אתם לא באים ביום קר מדי (כמו שקרה לנו) מדובר במקום נעים ביותר לשיטוט רגלי בין העצים, האגמים, השבילים והשטחים המטופחים. ובעיקר, מקום מצוין לפיקניק עם ברווזים.

בית רמברנדט – איך אפשר לבוא לעיר של רמברנדט בלי לבקר בבית שלו? כבר בכניסה מקבלים אודיו-גייד – אל תתעצלו ואל תוותרו עליו. זה הופך את חווית הביקור להרבה יותר מלאה ומעניינת. ומכיוון שהשנה מציינים 500 שנה למותו, יש בבית תערוכה מיוחדת של רישומים שלו. יש גם הדגמות כמו, למשל, איך מכינים תצריבים או מייצרים צבעים.

שייט בתעלות – יש הרבה אפשרויות של שייט בעיר, כאשר סירות יוצאות ממספר נקודות ברחבי העיר. המרכזית מביניהן היא באזור תחנת הרכבת המרכזית, ב-Stromma Pier. במקרים מסוימים, שבהם יש צפי לעומס תיירים, עדיף להזמין כרטיסים מראש. בכל מקרה זו חוויה נחמדה ביום וגם בלילה. חוץ מזה שמדובר בהזדמנות לתת מנוחה לרגליים, כמובן.

מוזיאון וך גוך – עוד אמן מפורסם ביותר של העיר, שזכה למוזיאון ענק מיוחד ומושקע, עם אוסף עצום של עבודות והסברים על אורח חייו, חבריו, מנהגיו וכן הלאה. הבעיה היחידה: אסור לצלם שום דבר. מותר רק להצטלם ליד שלושה הדפסים ש"נמרחו" על פני קירות שלמים.


Copyright Anne Frank House. Photographer Cris Toala Olivares. 2010

בית אנה פרנק – הבית החשוב ביותר בעיר לכל יהודי, אבל לא רק. 761 יום הסתתרו כאן אנה ובני משפחת פרנק, וניהלו שגרה-לא שגרה שעליה ניתן ללמוד במהלך הביקור בבית, שהוא מרגש ומצמרר. שימו לב שחובה להזמין כרטיסים מראש.

***כמובן, אל תוותרו על מדרחוב הקניות קלפרסטראט למרות שהוא עמוס מאוד. שווה בהחלט לבקר במוזיאון MOCO לאמנות מודרנית ואמנות רחוב, שבו מוצגת תערוכה מקיפה מיצירתו של בנקסי. אולי אחרי השיפוצים יהיה מה לחפש בו. אם יש לכם זמן, מומלץ לבקר גם במוזיאון פאן לון, ובמוזיאון אדוננו בעליית הגג. הכנסיות השוות ביקור הן אדה קרק וניוקרק. כלבו מגנה פלאזה הוא אובר רייטד.

%d בלוגרים אהבו את זה: