צייר לי אישה

אוקר מאמין שפני האישה הם השער אל הנפש שלה, ומהציורים שלו מסתמנת נפש סוערת ///Ole Aakjaer, Natsværmer, 2016 /// photo: courtesy of the artist

האלמנט המוביל בציורים של אולה אוקר (Ole Aakjaer) הוא לא מקורי, לכאורה: נשים צעירות ויפות. אבל בציורים שלו יש כוח ועדינות ותשוקה, הכול מתערבב ביחד, וכל אחד יכול לבחור מה הוא לוקח מהם. זה מתחיל עם כתם צבע ענק שתופס אותך, כחול או ירוק או כתום, ואז הנשים עצמן, עם מבט שחודר היישר לתוך עיני המתבונן.

אוקר מאמין שפני האישה הם השער אל הנפש שלה, ומהציורים שלו מסתמנת נפש סוערת – פורצת מהם אנרגיה חזקה, אבל לא בטוח שהצופה מצליח לפענח את סודה של האישה המוצבת מולו. לכל היותר הוא יכול לנסות לפענח את הסימנים על פניהן וצווארן של הנשים – טקסטים, מפות, שורשים ומנדלות.

מקור ההשראה הוא לארה קרופט מהסרט "טומב ריידר" /// Ole Aakjaer, Blue eyes and flowers, 2015 //// Photo: courtesy of the artist

השראה מצייר הקומיקס ואנקי בילאל, שמצייר דמויות ריאליסטיות ועם זאת בעלות ממד של פנטזיה /// Ole Aakjaer, Europe- egally blond, 2016 /// Photo: courtesy of the artist

על פי האתר שלו, מקור ההשראה הוא לארה קרופט מהסרט "טומב ריידר" – מורכבת, חסרת פחד ופוטוגנית (בקיצור, אנג'לינה ג'ולי). אמנם יש בזה משהו, כלומר אפשר לאבחן את ההשראה על הנייר, אבל לי נדמה שעדיף היה להשאיר מקום לדמיון, ושכל אחד יחשוב על מודל האישה החזקה שלו.

אוקר נולד בדנמרק ב-1962, מתגורר בעיר ויילה ומצייר מגיל צעיר. אם היה ישראלי, היו מכנים אותו "האיש שנולד עם מכחול ביד". במקור, החלום שלו היה ליצור דמויות מצוירות, והוא שאב השראה מציירי קומיקס כמו האיטלקי מילו מנרה, שמרבה לצייר נשים, ואנקי בילאל הסרבי, שמצייר דמויות ריאליסטיות ועם זאת בעלות ממד של פנטזיה. החלום התגשם כבר בגיל 18: ב-1980 הוא פרסם ספר קומיקס באחת ההוצאות הנחשבות ביותר בדנמרק באותה תקופה. חלום נוסף התגשם ב-1992, כשפתח את הסטודיו שלו.

בימים אלה תוכלו לראות את העבודות של אוקר בגלריה רמפיורד באוסלו /// Ole Aakjaer, Ingenting sagde jeg til nogen, 2016 /// Photo: courtesy of the artist

הוא מצייר את רוב העבודות שלו בפורמט גדול, בדיו ובצבעי מים על נייר. היו גם ניסיונות לצייר ציורי אקריליק, אך התוצאה הבהירה לו היכן הפורטה שלו, ושם הוא מתמקד. העבודות שלו נמכרות תמורת 5,000-7,000 דולר. בימים אלה הוא מציג תערוכה בגלריה רמפיורד באוסלו, ובגלריה לה-רוייר במונטריאול. בדצמבר יפתח תערוכה כמעט ביתית – כלומר בקופנהגן, בגלריה אוקסהולם. הקו ברור, ככל הנראה לא יהיו הפתעות, אבל בכל זאת, אם אתם בסקנדינביה או בקנדה, שווה להרוויח חוויה.

הצופים מוזמנים לפענח את הסימנים על פניהן וצווארן של הנשים – טקסטים, מפות, שורשים ומנדלות /// Ole Aakjaer, No money no honey, 2016 /// Photo: courtesy of the artist

מה מוזר במנזר – על הספר "ירושלים המסתורית"

בית הנסן, ברח' מרכוס 17. היה סגור למבקרים קרוב ל-125 שנה /// צילום: גלית חתן

"למה שלא תכתבי ספר על ירושלים", שואלים/מציעים לי אנשים שונים מדי פעם, ולמרות שהמחשבה על כך אכן מעוררת בי איזה חשק לתת את הזווית שלי, די ברור שהעולם לא זקוק לעוד ספר על עיר הבירה של ישראל. באמת, כמה כבר אפשר לכתוב ולצלם את אותו מקום. לי עצמי יש בבית כמעט מדף שלם של ספרים על העיר. רק בזמן האחרון נוספו לו עוד שני ספרים חדשים. אחד מהם מתהדר בעטיפה מכוערת למדי לטעמי שעליה כותרת בפונט מיושן וגרוע, אבל אסור לתת לזה להטעות. אם מתגברים על המכשול הוויזואלי החיצוני, מגלים בפנים שפע של מידע מרתק.

"ירושלים המסתורית" שכתב אדם אקרמן (הוצאת גפן) עוסק ב-99 מקומות קצת פחות ידועים ברחבי ירושלים. הספר הזה יושב ליד המיטה שלי כבר חודשיים. מדי כמה ימים אני קוראת בו פרק או שניים. זה לא ספר שאפשר סתם לדפדף בו, ולהסתכל על הצילומים: זה ספר רציני שיש בו שפע של מידע מרתק, המתגבש לכדי תמונה רחבה של המציאות המורכבת. אפילו אני, שחשתי שאני כבר מכירה לא רע את ירושלים, הצלחתי להעשיר את ידיעותיי – הן על מקומות שחדשים עבורי, והן על מקומות שאני כן מכירה אבל יודעת עליהם מעט מדי.

אפילו אני, שחשתי שאני כבר מכירה לא רע את ירושלים, הצלחתי להעשיר את ידיעותיי בזכות הספר //// צילום: גלית חתן

עמק הצבאים. הטבע העירוני המיוחד הזה זוכה לפרק משל עצמו /// צילום: גלית חתן

קחו למשל את הכנסייה הרומנית ברחוב שבטי ישראל. עברתי שם עשרות פעמים, צלמתי אותה, קראתי עליה קצת, אבל לא ידעתי את הסיפור המלא שלה. מתברר כי למרות שהמבנה נראה צנוע מאוד מבחוץ, הוא מרשים מאוד מבפנים. הבנייה החלה בשנות ה-30, הבריטים השתלטו על המקום והפכו אותו למפקדה במלחמת העולם השנייה, בראשית שנות המדינה הבניין שימש את משרד החינוך והתרבות, ורק ב-1962 חזר לידי הרומנים.

בשל הקרבה לשכונות חרדיות, הצלב על המבנה הוסט בתשעים מעלות, כך שיהיה בולט פחות. עוד קצת מידע בספר, ששלח אותי להמשך 'חקירה' של הנושא: לכנסייה הרומנית יש שני נכסים בולטים נוספים בארץ – כנסייה ביריחו (מהממת. בדקו בגוגל תמונות) שכוללת גם בית הארחה גדול, ואתר שירותי תפילה בקאסר אל יהוד, המקום שבו חצו בני ישראל את נהר הירדן ונכנסו לארץ ישראל, והמקום שבו יוחנן הטביל את ישו.

פרק אחר שמצאתי בו עניין היה על מנזר כרמיזן, על הגבול בין ישראל לרשות הפלסטינית. זהו מנזר קתולי שהוקם על ידי המסדר הסזליאני האיטלקי ב-1883, ונמצא סמוך לכפר וואלג'ה. כעבור שנתיים הוקם שם יקב – למעשה השם כרמיזן נוצר משילוב המילים בערבית 'כרם' וענבי 'זאן', סוג של ענב מקומי איכותי, ומשמעות השם היא 'כרם הענבים הטובים'.

ישראלים רבים נהגו לרכוש יין במנזר, אבל האינתיפאדות עצרו את הכול. ב-2013 החלו עבודות להקמת גדר הפרדה באזור, ואז החל ויכוח: הנזירות רצו להיות בתוך הרשות הפלשתינית כי הן הפעילו בית ספר לילדים מוואלג'ה, והנזירים, ששוק היין שלהם מכוון לישראל, רצו להיכלל בתוך תחום המדינה. אגב, אם מישהו דאג, הם לא גרים יחד – המנזרים שלהם נמצאים במרחק 200 מטר זה מזה. בכל אופן, ב-2016 נבנתה לבסוף הגדר, ומנזר כרמיזן 'סופח' לרשות הפלשתינית. יין אנחנו כנראה כבר לא נקנה שם, למרות שאקרמן כולל בספר הוראות הגעה. חמש דקות בקו אווירי מהבית שלנו, ולא ידעתי כלל על המקום הזה.

ד"ר אקרמן הוא מרצה ומדריך סיורים על ובירושלים. כשהוא כותב על מקומות מיוחדים בעיר, אתה מרגיש שהידע שלו נובע מתוך שיחות עם אנשים הקשורים אליהם, ולא חלילה סיכום מקורות מגוגל. אבל יש גם מקומות שאתה לא מבין איך נדחפו פנימה: למשל, יקב פסגות, שלא משנה איך מסתכלים על זה, לא שייך לירושלים. למרות כמה משפטים בודדים על ממצאים ארכיאולוגיים, הפרק הזה נראה כמו פרסומת מהתחלה עד הסוף, ולא ראוי שייכלל בספר. הערה דומה ניתן להעיר לגבי מוזיאון קסטל שבמעלה אדומים.

בחלק מהמקומות המופיעים בספר אי אפשר לבקר באופן רגיל, ואני יודעת את זה כי אנחנו היינו בהם במסגרת סיורים מיוחדים של יד בן צבי או במסגרת "בתים מבפנים", ושמענו ירושלמים מדברים על כך שבחיים הם לא הצליחו להיכנס לשם קודם. במובן הזה הספר קצת מאכזב, כי הוא לא מציין לאן כל אדם יכול להיכנס ולאן לא. הרי למה קראתי את הספר, מעבר להרחבת הידע הכללי? כדי לקבל רעיונות להיכן עוד כדאי להגיע בירושלים (המוזיאון הפרנציסקני ליד השער החדש!).

מה לקחתי מהספר: למרות הביקורת שיש לי פה ושם, מצאתי כאן של שפע מידע שלא מוגבל רק לנקודה הספציפית שעליה מדברים, אלא מביא את הסיפור הרחב יותר שלה. למעשה מהספר עולה מפת האינטרסים האינסופיים של קבוצות שונות בירושלים.

חורצת משפט: גם אם יש לכם על המדף כבר שלושה ספרים על ירושלים, כדאי להוסיף את הספר הזה.

ירושלים היא עיר עמוסת אינטרסים, שחלקם מקבלים מקום בספר /// צילום: גלית חתן

מועדון ארוחת הבוקר

למה להיכנע לתכתיבים, כשאפשר לברוא ארוחת בוקר משלכם?

ארוחת בוקר זוגית היא חלק מרשימת ה-must של כל בית קפה שמכבד את עצמו, אבל אם אתם מכבדים את עצמכם, אולי עדיף שתדלגו עליה ותכינו אחת משלכם, לבד, בבית. במקום לשלם על תמהיל שמישהו אחר יצר, ושלא בהכרח תואם את העדפותיכם, למה שלא תיצרו את החוויה הזוגית הפרטית שלכם? אולי לא כל יום, וגם לא חובה כל שבוע, אבל פעם בכמה זמן שווה להשקיע וליהנות הן משלבי ההכנה והן מהאוכל עצמו כמובן.

אז איך עושים את זה בלי להתעצבן אחד על השני, ועם מקסימום הצלחה? ישבנו וחשבנו מה עובד אצלנו, וגם מה שפחות, והרי המסקנות:

זה הזמן לברר, איזה גבינות אתם באמת אוהבים

אפשר להוסיף מאפים אישיים שאפיתם בעצמכם (ואפשר גם לקנות, כמובן)

  1. מה אוכלים

חשוב לתכנן מראש – כלומר לחשוב מה אתם אוהבים כבר באמצע השבוע, ביום של הקניות. איזה לחם מיוחד תרצו לאכול, ואולי עדיף לקנות אותו בבוקר במאפייה? איזה גבינות אתם מעדיפים – גבינת עזים ביין, רוקפור, קממבר או גאודה פסטו? סלט ירקות או גם סלט כרוב? האם יהיו עוד מאפים קטנים מלבד הלחם, באפייה ביתית או קנויים? חביתה או ביצים קשות, זיתים, אבוקדו, נקניקים, ריבה, דבש, חמאה, יוגורטים, אספרסו, עוגייה קטנה לסוף או פיצוחים. הכול הולך. זו הארוחה שלכם.

ועכשיו, הסתייגות: אמנם אמרנו שזו ההזדמנות של כל אחד לבחור מה שהוא אוהב, אבל כדאי לבחור כמה שיותר מרכיבים בארוחה ששניכם אוהבים, כדי להגביר את תחושת השותפות. אם אחד אוהב שקשוקה והשני ממש לא, אולי כדאי במקרה הזה לוותר.

  1. מי אחראי על מה

אנחנו מכינים ארוחת בוקר משותפת כמעט כל שישי ושבת, כך שהמיומנויות כבר קיימות וגם החלוקה בין הצדדים, מי אחראי על מה, ברורה לנו. זה משהו שמתגבש אחרי פעם-פעמיים, ותלוי בהעדפות האישיות. אני, למשל, מעדיפה הרבה פעמים בשישי לוותר על הבכורה במטבח, ולהפוך לסו-שף. מכינה לבנזוג את הביצים והקערה, קוצצת את בצלצלי השאלוט, והוא, מכין את החביתה, מחליט האם היא תהפוך למקושקשת, ומוסיף לה ככל העולה על רוחו. אני עורכת את השולחן, הוא מכין את צלחת הגבינות. את הסלט אני מכינה, ונו, כבר הבנתם. העיקר שכל אחד יודע את תפקידו, ולא שוכחים כלום (ואם שוכחים, לא נורא. אז מה. תמיד אפשר לתקן).

לבחור כלי הגשה ייחודיים, למשל כאלה שקניתם ביחד

  1. כלי הגשה

אמנם לא צריך לעשות רושם על אף אחד, אבל כלים נאים גורמים להנאה, ואת זה אמרו הרבה הרבה לפניי. אז חשוב לשים מפיות לסכו"ם, ולבחור בצלחות שונות מהרגיל. כדאי לבחור כלי הגשה מעניין ללחם, משטח מעניין לגבינות (זכוכית או עץ), וצלוחיות קטנות כמו בבית קפה (אנחנו קנינו צלוחיות דרווישים באיסטנבול) שאותן תמלאו בדברים שאתם באמת אוהבים, ולא במה שהחליטו במטבח של מישהו אחר.

  1. אווירה

אפשר לשים מוזיקה ברקע, אבל כדאי שתהיה בעוצמה נמוכה: אתם כאן בשביל לדבר וליהנות אחד משני. נרות זה קצת מיותר בבוקר, אבל אפשר למצוא מקום לאגרטל הפרחים של שבת, זה מוסיף צבע וגם רומנטיקה.

במטבח, בפינת האוכל או במרפסת – כדאי להחליט מראש לפי הצרכים ומזג האוויר

  1. כללים ברורים

האם מותר לדבר בטלפון בזמן הארוחה? כדאי להחליט מראש, כדי לא להתבאס אחר כך. האם אוכלים במטבח, בפינת האוכל או במרפסת? האם זה מצריך הכנה מיוחדת כלשהי? לאכול במרפסת זה נחמד, אבל מצריך די הרבה הלוך-חזור, משהו שכדאי לקחת בחשבון. תתפלאו לדעת כמה דברים יש לערוך בשביל שולחן ארוחת בוקר אחד. לכן, כדאי לקבל החלטה לפי הצרכים וגם לפי מזג האוויר.

להוסיף הנאות קטנות לצד האספרסו

  1. טאץ' אישי

בסוף, עם האספרסו, כדאי שחוץ ממשהו מתוק יהיה גם משהו קטן שאתם נהנים לעשות ביחד. אנחנו, למשל, נוהגים לפתור חידוני טריוויה או תשבצי היגיון. "מה אמר הרמב"ם על ארוחת הבוקר?", "מי כיכב בסרט 'מועדון ארוחת הבוקר'?", וגם: מילה אחת, חמש אותיות – נציגנו לאירוויזיון מינוס הו' שותה משקה של חולים ואוכל אותה. בתיאבון!

היוגורט שהוא אוהב

 

%d בלוגרים אהבו את זה: