ניפגש בקפה

יותר קל לדמיין את קריסטן סטיוארט עושה הירואין מאשר שותה משקה בריאות. סטיוארט וג'סי אייזנברג ב"קפה סוסייטי"

יותר קל לדמיין את קריסטן סטיוארט עושה הירואין מאשר שותה משקה בריאות, ועדיין התאהבתי בה. סטיוארט וג'סי אייזנברג ב"קפה סוסייטי"

אנשים נוירוטיים מוציאים אותי מדעתי, אבל כשהם על המסך זה משהו אחר. כלומר תלוי אם קוראים להם וודי אלן או לא. קפה סוסייטי, סרטו החדש של אלן, עולה לאקרנים הערב (21.7.16), ולמרות שהוא לא נראה על המסך – אלא רק משמיע את קולו, כמו ב"ימי הרדיו" – זה לגמרי סרט בצלמו ובדמותו ובהתפלספותו.

לתפקיד הוודי אלן העכשווי נכנס ג'סי אייזנברג ("הרשת החברתית"), והוא עושה זאת יפה, במיוחד בסצנה עם הזונה: בטוח ראה את כל סרטי אלן הישנים ברצף. פשוט חיקוי מושלם, וגם פתרון לאלן שלא יכול להישאר צעיר לנצח, ויודע שיש גיל (80) שבו אתה כבר לא רוצה לראות את עצמך על מסך ברוחב 10 מטר וגובה 6 מטר, במיוחד אם אתה לא חובב גדול של בוטוקס וניתוחים.

העלילה היא כזו: בובי דורפמן (אייזנברג) בחור יהודי מניו יורק מייחל לעזוב את המשפחה המטורללת שלו, ולהצטרף לעסקי הקולנוע. אימא שלו מסדרת שזה יקרה דרך אחיה פיל סטרן, סוכן שחקנים (סטיב קארל) טיפוסי קלאסי ודמות חזקה בתעשייה ההוליוודית. כמובן שהוא לא משתגע על הרעיון, אבל יש גבול כמה אתה יכול להתחמק מהמשפחה היהודית שלך. הוא מבקש מווני, אחת העוזרות שלו (קריסטן סטיוארט), להדריך את בובי בעיר. לאט לאט נרקם ביניהם קשר חברי חזק שמתפתח קדימה, אלא שהיא כבר בשיאו של רומן עם מישהו אחר (לגלות או שזה ספויילר? נשאיר את זה ככה, למרות שהאמת מתבררת די מהר).

לסרט, שנבחר לפתוח את פסטיבל קאן, יש אסתטיקה מופלאה שמזכירה במשהו את "גטסבי הגדול". כאן זהו הזוהר ההוליוודי של שנות ה-30, ומסיבות הבריכה האלגנטיות. כן, גם אז ריכלו וסנדלו, אבל עם הרבה יותר סטייל שעם השנים הפך מקור לחיקוי. בשלב מסוים בובי מבין את הפרנציפ, וחוזר לניו יורק. שם הוא מתחתן עם ורוניקה (המכונה גם היא ווני. מגלמת אותה בלייק לייבלי), ומנהל ביד רמה את מועדון הלילה של אחיו המפוקפק. לכאורה הכול בסדר והוא מוצא את מקומו, שמח בחלקו. עד שמתרחש המפגש החוזר, הבלתי נמנע. הופ.

אייזנברג מציג חיקוי מושלם של וודי אלן, כנראה בזכות מרתון צפייה בסרטיו הישנים

אייזנברג מציג חיקוי מושלם של וודי אלן, כנראה בזכות מרתון צפייה בסרטיו הישנים

הסוכן ההוליוודי הקלאסי. סטיב קארל

הסוכן ההוליוודי הקלאסי. סטיב קארל

בעצם יש פה שלושה שחקנים ראשיים: קארל, אייזנברג וסטיוארט. בעיניי, סטיוארט עושה עבודה נהדרת, מחליקה בטבעיות לתוך התקופה, וברור למה בובי מתאהב בה. אני אוהבת לראות אותה על המסך, למרות שהיא לא מזוהה אצלי עם משהו חיובי – יותר קל לי לדמיין אותה עושה קוקאין או מזריקה הירואין, מאשר שותה משקה בריאות.

גם סטיב קארל עושה פה יופי של תפקיד, שנפל עליו ממש במקרה – ברוס וויליס היה אמור לגלם את פיל סטרן, אבל הוא כל כך זלזל בהפקה, שוודי אלן אמר לו תודה ושלום. אבל מי שגונבות את ההצגה בעיניי הן אחותו של בובי ואימא שלו, הדמויות הסופר-יהודיות המצחיקות, שלדעתי אפשר היה לתת להן סרט משל עצמן. כל סצנה שלהן היא כמו מירי פסקל האשכנזית. בזכותן, בעיקר, אפשר להגדיר את הסרט כקומדיה. ואם אני לא טועה, האימא היא זו שקיבלה את המשפט "תחיה כל יום כאילו הוא האחרון, ויום אחד זה יקרה".

יש עוד יתרון לסרט: הוא נמשך רק 96 דקות. בימים שבהם במאים מרגישים שאם הם עשו סרט בן פחות מ-120 דקות הם פישלו, מדובר במחווה נאה לצופים. במיוחד לאלה מהם שמתקשים לשבת על הישבן, ומתגעגעים לימים שהייתה הפסקה באמצע.

 

129 כבר עבר?

מסרים חברתיים חשובים בתחנת אוטובוס בבנימינה

מסרים חברתיים חשובים בתחנת אוטובוס בבנימינה

לא כיף לשבת ולחכות לאוטובוס ביום קיץ ישראלי חם.

למען האמת, לא כיף לעשות כמעט שום דבר בקיץ, שאיכשהו נדמה ששכח שהזמן שלו הוא יולי-אוגוסט ומותח עצמו גם ליוני ולספטמבר. גם המתנה לאוטובוסים אינה הנאה גדולה, אולם מאז כניסת הסמארטפונים לחיינו, הזמן עובר הרבה יותר מהר. תמיד אפשר לצפות בעוד סרטון או לקרוא עוד כמה עדכונים מהחברים (רוב הסרטונים יותר מעניינים מארוחת צהרים). חוץ מזה, בכמה תחנות כבר הכניסו את ה"חידוש" שבתחנות המטרו באירופה קיים כבר שנים: עדכון באיזו שעה אמור האוטובוס להיכנס לתחנה. וככה אתה מוטרד הרבה פחות, או לפחות יכול להודיע למי שצריך על מידת האיחור הצפוי.

בשנות ה-80 וה-90 לא היה לנו את כל זה. התייבשנו והתייבשנו בתחנות הישנות, קיווינו לאיזה נס, שתמיד הגיע מאוחר מדי. באותה תקופה, יותר מדי אנשים שחשו עצמם "מגניבים" הזכירו לנו שלא רודפים אחרי שני דברים: אוטובוסים, ובנים. לא בטוח שזה מוצדק. נראה את מי שאמר את זה מחכה חצי שעה בצהרי יולי-אוגוסט, בזמן שמישהו מנופף לו לשלום מהמזגן של האוטו.

תחנת אוטובוס פרחונית בבנימינה

תחנת אוטובוס פרחונית בבנימינה

מבט צדי על התחנה

מבט צדי על התחנה

והנה, השבוע מצאתי את עצמי בבנימינה – מקום שב-2022 יחגוג מאה שנה להיווסדו, אבל נראה כבר עכשיו מנומנם למדי. לא שבימינו להיות עירני ובעניינים זה כל כך שוס, אבל תחנות אוטובוס שבנויות מעץ באמת מזמן לא ראיתי בשום מקום. אלא מה? שתושבי המושבה היצירתיים לא רק קראו לכל הכיכרות שלהם על שם שורות מהשיר המקסים "ימי בנימינה" של אהוד מנור (-איפה אתה? -אני בכיכר "חבר היה חבר"), אלא גם ציירו על תחנות האוטובוס שלהם והפכו אותן לאחד הדברים הכי מקסימים שנתקלתי בהם בשנה האחרונה.

לא שהחום נהיה יותר קל, לא שהחיים יותר נסבלים, לא שלא היינו מעדיפים תחנות ממוזגות בקיץ ומחוממות בחורף, אבל אם זה מה שיש – אז עדיף ככה. לא ככה?

מי צריך אוטובוס כשיש צוללת צהובה. הרבה יותר נעים במים

מי צריך אוטובוס כשיש צוללת צהובה. הרבה יותר נעים במים

 

(129 הוא הקו שבו נסעתי יום-יום כמעט מתל אביב לראשון לציון, ל'גלובס')

עד שנגמר לגימאר

מאחורי תחנות המטרו הציוריות עומד גאון הארנובו הצרפתי הקטור גימאר

מאחורי תחנות המטרו הציוריות עומד גאון הארנובו הצרפתי הקטור גימאר

לרגל העובדה שהבנזוג הסכים לנסוע איתי לפריז לחגיגות יום ההולדת, הסכמתי שבאחד מימי הטיול נעשה ככל העולה על רוחו – בלי שתהיה לי 'זכות הצבעה'. כשסיפר לי מה הבחירה שלו, טענתי בפניו שרק יחידי סגולה וסטודנטים סופר מתלהבים לאדריכלות היו עושים את זה, ולכן זוהי בחירה מפתיעה עבור מי שבכלל לא מגיע מהעולם הזה – אבל ברור שאסכים לשתף פעולה. הרי הבטחתי.

והנה, לאחרונה, בעודי אוכלת את ארוחת הצהרים, מצאתי במערכת איזו אנציקלופדיית ערים מלפני כ-15 שנה והתחלתי לעיין בכרך של אירופה. בעמודים של פריז הופיעה אחר כבוד אחת מחזיתות המבנים שהבנזוג "גרר" אותי אליהם. במילים אחרות, יש עוד מישהו שחשב שיש בזה קסם. יכול להיות שהחמרתי בשיפוטיות?

כדי להגיע להכרעה, ניתן לכם לשפוט את סיור אדריכלות האר-נובו – או לפחות חלק משמעותי ממנו – שהקדשנו לו מספר שעות (אם כי חייבים להודות שחלק מהזמן הלך על הסתתרות מפני הגשם). אמנם הוא כלל יותר משמונה מבנים, אבל כאן ננסה להיות ממוקדים, לשמור על רוח חיובית, ולא לגרום ליותר מדי אנשים לאבד את הסקרנות.

כשם שאנטוניו גאודי הוא האדם שהכי מזוהה עם זרם האר-נובו בברצלונה (שנקרא בספרדית מודרניסטה), וויקטור הורטה הוא האדריכל המזוהה ביותר עם הזרם בבלגיה (בספטמבר עשינו סיור בעקבות המבנים שלו ושל אדריכלי אר-נובו נוספים באנטוורפן), השם הנרדף של אר-נובו בפריז הוא הקטור גימאר (Hector Guimard), שה"יצירה" המוכרת ביותר שלו היא תחנות מטרו ברחבי העיר שמתאפיינות במראה אר-נובו, כולל הפנסים המיוחדים והשלטים בכתב המצויר. החלטנו להתחקות אחר חייו ופועלו המתרכז ברובע ה-16, ולבחון איך התפתחות העולם בתחילת המאה ה-20 השפיעה על זרם האר-נובו בכלל, ועל חייו של גימאר בפרט (כבר אמרתי שהבנזוג בחור רציני?!?).

המבנה הראשון שגימאר בנה, בשנת 1891

המבנה הראשון שגימאר בנה, בשנת 1891

בית 1: Hôtel Roszé, רחוב Rue Boileau מספר 34

החלק הראשון של המסלול התמקד בעבודותיו המוקדמות ביותר של גימאר, כאשר בעולם האמינו שאר-נובו זה ה-דבר. המבנה הזה הוא גם הראשון שגימאר בנה. זה היה בשנת 1891, והדבר הבולט ביותר במבנה אלה העיטורים שנמצאים על חזית הבית (בחלק העליון), המכונים פסאודו-פלורנטין.

ב-Villa Jassede תמצאו חוסר סימטריה בולט, שבאותם ימים נחשב לדבר לא מקובל באדריכלות

ב-Villa Jassede תמצאו חוסר סימטריה בולט, שבאותם ימים נחשב לדבר לא מקובל באדריכלות

שלוש דמויות רוקדות' מתחת לגג שלHôtel Deron-Levent

שלוש דמויות 'רוקדות' מתחת לגג של Hôtel Deron-Levent

בתים 2 ו-3: Villa Jassede ומאחוריו Hôtel Deron-Levent, ברחוב Rue Chardon Lagache מס' 41

Villa Jassede: הבית נבנה בשנת 1893 עבור האמרגן לואי ג'סדה, והוא מתאפיין בחוסר סימטריה בולט, דבר שנחשב ללא מקובל אז באדריכלות. אחת הסיבות לכך היא גרם המדרגות הפנימי שגרם לכך שהחלונות לא משובצים בקו ישר. עוד שבירת מוסכמה היא שבמבנה שולבו אבני ריחיים, בפעם הראשונה מאז ימי הביניים. כדאי לשים לב לאלמנטים הצבעוניים בחזית המבנה.

Hôtel Deron-Levent: אם נתבונן טוב בחזית השמאלית של המבנה, נבחין בשלוש דמויות מעוצבות מברזל, אשר 'רוקדות' מתחת לגג.

לא רחוק משם, בפינת הרחובות Chardon Lagache ו-Molitor נמצאת תחנת מטרו מהסוג שתכנן גימאר.

השפעות מלונדון וסיציליה, ותחריט תרנגול ב-Hôtel Delfau

השפעות מלונדון וסיציליה, ותחריט תרנגול ב-Hôtel Delfau

בית 4: Hôtel Delfau, רחוב Molitor מס' 1

אנחנו בשנת 1894. בשנה זו נוסע גימאר ללונדון ולסיציליה, וההשפעות ניכרות בעבודותיו. למשל, הוא מושפע מבית החולים לילדים Belgrave שתכנן צ'ארלס הולדן, אדריכל ה-arts and craft, הסגנון המקביל לאר-נובו באנגליה, ומווילה פלוריו מפאלרמו. בנוסף, הוא ניסה לשלב בעבודתו את הסגנון המקומי של השכונה הכפרית באותם זמנים, אוטיי (למעשה היא הייתה הבסיס לרובע ה-16 כפי שאנו מכירים אותו היום). בחזית המבנה בולט תחריט של תרנגול שעוצב בידי אמיל מולר וגו'רין.

מקום ראשון בתחרות של לה פיגארו. Le Castel B'ranger

מקום ראשון בתחרות של לה פיגארו. Le Castel B'ranger

המסיבות הנחשקות שנערכו כאן תדיר הולידו את הכינוי "בית הברנז'ה"

המסיבות הנחשקות שנערכו כאן תדיר הולידו את הכינוי "בית הברנז'ה"

בית 5: Le Castel B'ranger, רח' Rue Jean de la Fontain מס' 14

מבחינה אדריכלית ואסתטית, הבניין הזה, שנבנה בשנים 1894-1898, ראוי לטעמי למקום הראשון. לא בכדי הוא נחשב לאחד מיצירות המופת הגדולות של האר-נובו בצרפת. מי שהזמינה את בנייתו  היא האלמנה פורנייה, חובבת רצינית של האר-נובו, שהתרשמה מהמבנים הראשונים שאותם ראינו, והחליטה לבקש מהאדריכל הצעיר גימאר שיתכנן אוצר אדריכלי גם בשבילה.

הבניין בולט בחוסר הסימטריה שבו, אך מה שגרר ביקורות שליליות רבות ב-Villa Jassede, כאן התקבל אחרת: כאשר הושלמה הבנייה, זכה הבניין בתחרות של ה"לה פיגארו" כבית עם החזית היפה ביותר בעיר. מסיבות נחשקות נערכו שם תדיר, וכך נולד הכינוי "בית הברנז'ה". החל מ-1983 הוא נחשב מבנה לשימור.

בכניסה הראשית משולבות אבני רחיים מגולפות, בחזית יש סוסוני ים, ובמקומות אחרים במעטפת מצאנו שדונים, עיטורים ותבליטים שונים. כל העיצוב המקורי שתכנן גימאר, וכן הציורים שצייר פול סיניאק, נותרו במקום. רק שאי אפשר לראות אותם, כי זה בניין פרטי. חבל.

במקור תוכננו חלונות רבים בחזית על מנת להכניס אור. כעת הכול סגור ב-Hôtel Mezzara

במקור תוכננו חלונות רבים בחזית על מנת להכניס אור. כעת הכול סגור ב-Hôtel Mezzara

בית 6: Hôtel Mezzara, רח' Rue Jean de la Fontain מס' 60

הבניין הזה, שהצליח להפנט אותי – אין לי הסבר למה דווקא הוא – נבנה ב-1910 עבור יצרן הטקסטיל פול מזארה. לפני הבית חצר קטנה שמוקפת בגדר ברזל מעוטרת בפרחים וקוצים שתכנן גימאר. דלת הכניסה, מעץ צבוע, מציגה אר-נובו טיפוסי. בחזית ישנם חלונות רבים שנועדו להכניס הרבה אור לחדרו של מזארה. גם את הסורגים שלהם עיצב גימאר. פנים המבנה השתמר, ובחדר האוכל ישנם ציורים של הציירת Charlotte Chauchet-Guilleré, חברתו של האדריכל. לצערנו גם אותם לא ניתן לראות, פשוט כי אין כניסה פנימה.

***

החלק האחרון של הסיור מביא אותנו לסיום הקריירה של גימאר, וממנו גם ניתן אולי להבין מדוע חלה שחיקה בפופולריות של האר-נובו בעולם. אנחנו ממש אחרי מלחמת העולם הראשונה, ומדינות רבות באירופה (בהן צרפת) נמצאות בקשיים כלכליים. מטבע הדברים, יש פחות התעניינות באסתטיקה ובאיכותם של מבנים, ויותר התעניינות במה שחוסך כסף: בנייה תעשייתית ופונקציונלית מחומרים זולים יחסית.

בניגוד לתפיסת העולם של אר-נובו ומודרניסטה, שעל פיה האדריכל הוא הגורם המרכזי בתכנון ובעיצוב המבנה, וגם מפקח על הבנייה בפועל – בשלב הזה של ההיסטוריה המילה האחרונה היא של התעשייה, והאדריכל נתפס כמי שרק נותן את השירות בתכנון המבנה. כך ירדה קרנו של גימאר, והוא ניסה להתמודד עם המצב החדש בדרכים שונות. זה לא כל כך הצליח לו, וב-1938 הוא חתך לניו יורק.

הבית נחשב לאחד מהישגיו הגדולים ביותר של גימאר, והוא הראשון שלו שהוכרז כמבנה לשימור. Hôtel Guimard

הבית נחשב לאחד מהישגיו הגדולים ביותר של גימאר, והוא הראשון שלו שהוכרז כמבנה לשימור. Hôtel Guimard

אחרי המלחמה ועם פתיחת העידן התעשייתי, תכנן גימאר את Immeuble Houyvet

אחרי המלחמה ועם פתיחת העידן התעשייתי, תכנן גימאר את Immeuble Houyvet

בתים 7 ו-8: Hôtel Guimard ו- Immeuble Houyvet, ברח' Avenue Mozart מס' 120 ו-122

מדובר כאן בשני מבנים שנמצאים ממש אחד מול השני, ויש בכך סמליות, כי אחד נתפס כחלק מהחיים שלפני, והשני כחלק מהחיים שאחרי.

Hôtel Guimard, ביתו של גימאר עצמו, נבנה בשנת 1909. באותה שנה, טרום מלחמת העולם הראשונה והעידן התעשייתי, גימאר, בשנות ה-40 לחייו, נושא לאישה את הציירת אדלין אופנהיים, בתו של בנקאי מניו יורק, ובונה עבורם את הבית הזה, המשמש עבורו גם כמשרד אדריכלות. הבית נחשב לאחד מהישגיו הגדולים ביותר של גימאר, והוא הראשון שלו שהוכרז כמבנה לשימור.

דברים שכדאי לשים לב אליהם: עיטורים פרחוניים חרוטים באבן מסביב לדלתות ולחלונות, מעקות ברזל מיוחדים ומרפסת ארוכה (על פני כל החזית, בחלקה העליון). אחרי מותו של גימאר הבית תוכנן להיות מרכז מורשת שמנציח את עבודתו, אך לא רק שזה לא קרה, גם הרבה מעיצוב הפנים נהרס.

Immeuble Houyvet הוא מפעל שבנה גימאר בשנים 1924-1927, אחרי המלחמה וכניסת העידן התעשייתי. אמנם הוא ניסה למצוא זוויות מעניינות למבנה שבנוי על שטח צר מאד, אבל ברובו הוא מבנה תעשייתי ופונקציונלי לגמרי, ולא ניתן להגדיר אותו כמבנה אר-נובו.

אולי אם ייפתחו שעריהם של כמה מהמבנים בסיור הזה, אנשים יתחילו להכיר את גימאר ואת מורשתו. וזה לא יהיה רע, כי כמה פעמים כבר אפשר לראות שוב את האייפל ואת השאנז אליזה, בלי לחפש קצת ריגושים חדשים.

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 361 שכבר עוקבים אחריו