סימנים מפחידים בירושלים

קלאב סנדוויץ' במקום ללא שם, במרכז ירושלים. השם של אסף גרניט אמור להספיק?

קלאב סנדוויץ' במקום ללא שם, במרכז ירושלים. השם של אסף גרניט אמור להספיק?

למקום החדש של קבוצת מחניודה אין שם, וזה לא נורא בכלל. גם ככה אין שום סיבה להגיע אליו במיוחד. הקבוצה שבנתה לעצמה שם כבשורת הקולינריה הירושלמית מצליחה להרוס אותו במו ידיה. היש נורא בענף הזה מהרס עצמי?

בואו נחדד: כשאתה מגיע למקום של קבוצת מחניודה יש לך ציפיות מאוד ברורות. זו בארסה של המסעדנות הירולשמית, השף אסף גרניט הוא המסי שלהם, ואם הם לא מבקיעים גולים כנראה שאתה צופה בקבוצת כדורגל אחרת. אבל בבר היין חסר השם עם הלוגו של חולץ פקקי שעם, שפועל כחודשיים, לא רק שהציפיות האלה לא מתממשות, אתה גם נוחל אכזבה של ממש.

הגענו בערב באמצע השבוע בלי להזמין מראש, אבל גם כך היו לא מעט שולחנות פנויים. לא עברה חצי שעה, והם התמלאו כולם. זה הוביל לקושי לקבל יחס מהמלצרים, ולהרבה דקות התבוננות בהתנהלות שלהם תוך שיחה ערה על הנשים המשפיעות בישראל.

צלחת הנקניקים. לפחות היא הייתה מוצלחת (צילום: הבנזוג)

צלחת הנקניקים. לפחות היא הייתה מוצלחת (צילום: הבנזוג)

נעזוב לרגע את השירות המרושל והלא מיומן, ונתרכז באוכל. הקלאב סנדוויץ' המועתק ולא בהצלחה מהשכנים ב"קפה יהושע" היה עשוי מטוסט חצי מוכן שהופק מלחם די יבש, כלומר לא מוצלח בכלל. בצלוחית הזיתים היה זית חצי אכול. צלחת הנקניקים התקבלה בברכה, וכך גם הפוקצ'ה.

האמריקנו שהגיע בסוף הערב היה דלוח ממש, וגם ניסיון להציל אותו עם חלב לא צלח. קודם כל, כי עבר המון זמן מהרגע שביקשנו חלב ועד שהוא הגיע (לא היה במקום, אז נאלצו ללכת להביא מהמחסן). ושנית, כשאמריקנו גרוע באמת, שום חלב לא יעביר אותו לשדות האיכות.

אם נשתדל בכל זאת למצוא נקודות לזכות המקום – מה הקטע לא להחליט על שם? מה אתם, פרינס בימיו המשוגעים? – אז: התמחור הוגן ביותר, תפריט היין מגוון כמתחייב, ואין ספק שצעירים אוהבים את זה. לדעתי לא היה שם מישהו מעל 35, ואני עוד נדיבה פה.

אולי לסטנדרטים של צעירים זה מתאים, ואולי עדיף שגרניט יעשה פחות פרסומות ויסתובב יותר בבתי האוכל שלו בירושלים. כי במאמר מוסגר אפשר לומר שגם מסעדת טלביה, שאותה חיבבנו עד היום, הייתה נפילה בפעם האחרונה שביקרנו בה. אולי קבוצת מחניודה פשוט איבדה את זה כי כל הכוחות מושקעים בלונדון. ואולי עוד יש תקווה שאלה רק בעיות של הרצה. בכל זאת, בירושלים חייבים להיות אופטימיים. אחרת, אי אפשר לשרוד פה.

תנו לי סימן שיש לזה סיכוי. הסמל של המקום החדש של קבוצת מחניודה

תנו לי סימן שיש לזה סיכוי. הסמל של המקום החדש של קבוצת מחניודה

המוזיאון הוא עירום

פסל במוזיאון דאלי בפריז. מאכזב, בוודאי בהשוואה למוזיאון בפיגרס שבספרד

פסל במוזיאון דאלי בפריז. מאכזב, בוודאי בהשוואה למוזיאון בפיגרס שבספרד

בעקבות חוויה שחוויתי לפני כמה חודשים, חשבתי לשאול כמה אנשים – מה המוזיאון הכי לא מוצדק שהייתם בו. היו כאלה שהפתיעו עם מוזיאון תל אביב, המומה והלובר ("תור ענק ולא נגמר לראות את המונה ליזה, ואתה לא מבין מה יש בה"), וכמובן שממש לא הסכמתי איתם. מאוד אוהבת את שלושת המוזיאונים האלה, שמחזיקים באוספים עשירים ומגוונים, וכמובן שביקרתי יותר מפעם אחת.

הייתה מישהי שציינה את מוזיאון ון גוך באמסטרדם ("הייתי שם שלוש פעמים ובכולן הכול התפספס לי, כמו פיל לבן של אמנות נהדרת רק שטובעת במבנה שהורס לה"). שניים ציינו את סלבדור דאלי: אחד התייחס למוזיאון של האמן הספרדי המשוגע בברלין ("לא מרשים בשום צורה, בעיקר הדפסים"), ואחרת סיפרה שמישהו טען בפניה שהאספוזה של דאלי בפריז לא שווה את הביקור, אבל לדעתה הוא דווקא היה מדהים. אני מסכימה עם אותו מישהו: היה קצת מאכזב, בוודאי בהשוואה למוזיאון בפיגרס שבספרד. הייתה גם אחת שכתבה שלא הייתה במוזיאון כבר עשור.

סרט הקפטן של פויול במשחק ב-16.5.10 שהסתיים בניצחון של בארסה 4:0 על ויאדוליד. מוזיאון קבוצת הכדורגל ברצלונה

סרט הקפטן של פויול במשחק שהתקיים ב-16.5.10, והסתיים בניצחון של בארסה 4:0 על ויאדוליד, במוזיאון קבוצת הכדורגל ברצלונה. יותר טוב מהנעליים, ועדיין

במקרה שלי אלה היו שניים. הראשון הוא מוזיאון הכדורגל של קבוצת ברצלונה, המכונה גם בארסה. בעיניי מה שהולך שם זו פשוט מסחרה אחת גדולה ומוגזמת. או כמו שהבנזוג אמר בזמן שהיינו שם: "באימא שלכם, אתם מראים לנו גרביים ונעליים? מה יהיה? אולי תנסו להציג משהו יותר משמעותי מהגביעים?". מחירי הכניסה הגבוהים לא משפרים את המצב ואת תחושת ה"עשו עלינו סיבוב".

מהפריטים הבודדים בביתן של מיס ון דר רוהה. למעריצים בלבד

מהפריטים הבודדים בביתן של מיס ון דר רוהה. למעריצים בלבד

המקום השני – ומדובר במקרה שונה לחלוטין, אולי אפילו קטגוריה אחרת – היה הביתן של מיס ון דר רוהה בברצלונה. אומרים לך שזה מקום קטנטן אבל שווה ביקור, נבנה ב-1929 לכבוד התערוכה העולמית ואפשר למצוא בו גם את הכורסה שעיצב ון דר רוהה באותה שנה. אני מניחה שרוב האנשים שמגיעים ומשלמים 5 יורו דמי כניסה יודעים לאן הם נכנסים, אבל אני לא ידעתי ולכן הייתי מאוד מאוכזבת. ממש המלך הוא עירום. אין שם כלום למעט הכורסאות, פסל אחד והמבנה עצמו. ממש הרגשתי כאילו רימו אותי.

הלכתי לחנות המזכרות הקטנה רק כדי לעשות עוד משהו במקום הזה, ומצאתי ספר שלם (!) על הביתן, ובו בין היתר שתי זוויות צילום מעניינות שלו. מייד הלכתי לבדוק אותן בעצמי. אחת הצליחה יותר, אחת פחות. תוך 10 דקות, שמתוכן 8 היו מריחת זמן, מיצינו את עצמנו ויצאנו לעבר פובלה אספניול (עוד מקום שנוי במחלוקת, אגב).

העניין הוא שכאשר מישהו מחליט לרכז אוספים בחלל אחד, ולגבות כסף תמורת הצפייה בהם, נוצרת אצלנו ציפייה לכך שהוא יספק לנו חוויה מהותית שתעשיר את חיינו, תחכים אותנו, ואולי אפילו תייצר רגש אמיתי. זו לא יכולה להיות חוויה שתסתיים ממש מהר ולא תותיר חותם אמיתי. אסור שנצא עם תחושה של בזבוז זמן. האפקט הטוב ביותר יהיה אם נרגיש שיצאנו לעולם מחדש – לא רק פיזית מהמבנה שבו שהינו, אלא גם מנטאלית ורגשית. נכון, לא קל לייצר את האפקט הזה, אבל חובה לנסות. הרי שילמנו, לא?

כשהאדמה זזה – פוסט אורח

פרסקו של העיירה אמטריצ'ה

פרסקו של העיירה אמטריצ'ה, מתוך האתר הרשמי של העיירה http://www.amatriceturismo.it

איך הייתם מרגישים אם ברגע אחד המציאות הייתה רועדת לכם מתחת לרגליים, וכל התוכניות הפשוטות והמסובכות של החיים היו נעצרות בבת אחת? בלתי נתפס כמעט. אבל למרבה הצער, אפשרי.

תכירו את אילנה אפרתי: יוצרת רב תחומית – אמנית, מעצבת אופנה, חוקרת, חקלאית אורגנית, כותבת ומצלמת. ב-15 השנים האחרונות היא חיה במקביל בתל אביב ובאומבריה. בארץ היא מעצבת אופנה, ובאיטליה היא עוסקת בחקלאות אורגנית וגם יוצרת.

הבת של אפרתי, ד"ר אור רוזנבויום, היא מומחית להיסטוריה של רעיונות פוליטיים ופועלת בקיימברידג', אנגליה. השנה ייצא לאור הספר הראשון שלה, בהוצאת אוניברסיטת פרינסטון. ביחד הן חוקרות תרבויות וכותבות עליהן באתר מסעות.

עכשיו הן כאן, בפוסט אורח, שמציע מבט אחר – ודווקא אופטימי – בעקבות רעידת האדמה באיטליה. כאילו רוצות לומר: נכון, היה נורא, מזעזע, הרס עוצמתי, אבל האיטלקים ינצחו את זה. תסמכו עליהם.

 

אמטריצ'ה ידועה בעולם בזכות הספגטי ברוטב 'אל אמטריצ'יאנה', all'amatriciana

אמטריצ'ה ידועה בעולם בזכות הספגטי ברוטב 'אל אמטריצ'יאנה', all'amatriciana

אומבריה 2016

תמונת טבע שלווה של עיירות ציוריות המפוזרות על פסגות הרים, וגולשות ברכות על המדרונות הירוקים מתחלפת בשברירי דקות למחזה מזעזע של הרס וחורבן. מראות קשים הגיעו השבוע מאיטליה באמצעי המדיה השונים אל מיליוני אנשים בעולם. התעתוע המבלבל של שלווה ההופכת להרס בלתי ייאמן מבהיל אותנו כל פעם מחדש.

לפני שבוע, ב-24 באוגוסט, זה קרה בחבל לאציו שבמרכז איטליה. בנקודה מבודדת, באזור הררי שבו שוכן מפגש הגבולות בין שלושה חבלים – אומבריה, לאציו ומרקה – התרחשה רעידת אדמה בעוצמה גבוהה. אנחנו חשנו את טלטול האדמה באופן קל, אבל העיירה אמטריצ'ה לא שרדה את עוצמת הרעש, שהמוקד שלו היה מתחת למבניה.

אבל אנחנו מבקשות לנטוש לרגע את החדשות הקשות, כדי לספר על העיירה אמטריצ'ה (Amatrice) – על התרבות שלה, יצירות האומנות והארכיטקטורה, אוצרות תרבותיים ששרדו כל כך הרבה שנים מימי הביניים והעת העתיקה. כמחווה למאות שנות תרבות של העיירה שנמחקו, ביקשנו מהאנתרופולוגית וחוקרת התרבות האיטלקייה מריה לוצ'יאנה בוסגין לספר עליה.

אמטריצ'ה נמצאת בחבל סבינה, על אדמתן של מסורות עתיקות מאוד בצפון לאציו. זהו חבל עשיר מאוד במנהגים ובמסורות, שעברו בירושה מהאזורים השכנים – אברוצו, מארסיקה, אומבריה ורומא העתיקה והמודרנית. אמטריצ'ה ידועה בעולם בזכות הספגטי ברוטב 'אל אמטריצ'יאנה', all'amatriciana, עם פלפל שחור או פפרונצ'ינו, פקורינו, 'גואנצ'יאלה' (נקניק לחי חזיר) ועגבניות.

יש מי שטוענים שמדובר במתכון עתיק מאוד, ייחודי למטבח הרועים שהיו מסתובבים בהרים. המתכון מבוסס על גריצ'ה (gricia), רוטב רומאי טיפוסי המבוסס על שומן חזיר, גואנצ'יאלה, פקורינו ופלפל שחור, מרכיבים שהרועים לקחו איתם בתרמיליהם. התוספת של העגבניות היא כמובן מאוחרת יותר, אבל טיפוסית למטבח העממי האיטלקי המסורתי.

מדי שנה מגיעים אנשים מכל העולם לאמטריצ'ה כדי לחגוג את חגיגת הפסטה, שנערכת לקראת סוף אוגוסט. הפעם היו אמורים לציין 50 שנה לאירוע, אך כמובן שבעקבות רעידת האדמה הוא בוטל. עם זאת, בכל רחבי העולם מסעדנים הרימו את הכפפה. בטורינו, ארגון סלואו פוד ארגן בכיכר סן קרלו חגיגת ספגטי לאות סולידריות עם הנפגעים, ובמטרה לאסוף תרומות עבורם. גם בפרוג'ה שבאומבריה נערך אירוע דומה. במסעדות איטלקיות ברחבי העולם החליטו להגיש מנת ספגטי אל אמטריצ'יאנה, וחלק מההכנסות נתרמו לנפגעי רעש האדמה.

***

בזיליקת סן פרנססקו מתוך האתר www.amatriceturismo.it

בזיליקת סן פרנצ'סקו מתוך האתר http://www.amatriceturismo.it

פרט מתוך הפרסקו Albero di Jesse

פרט מתוך הפרסקו Albero di Jesse

הכפר ההררי המקסים הזה אוצר בתוכו גם עבודות אמנות חשובות, ביניהן פרסקו מיוחד המתאר את דמותה של הסיבילה, נביאה מיתולוגית מהתרבות הים תיכונית העתיקה והימי ביניימית, ודמויות נודעות נוספות כמו המשוררים וירג'יליו ודאנטה אליגיירי, או דוד המלך ומלאכי שרת.

הציור, Albero di Jesse, הוא פרי מכחולו של צייר אנונימי מהאסכולה המרקיג'יאנית או אברוצית, שפעל עבור בזיליקת סן פרנצ'סקו. למרבה הצער, עתידו של הפרסקו, שהושלם בשנת 1390, עומד בסכנה לאחר רעידת האדמה והתמוטטות גג הכנסייה.

אמטריצ'ה היא גם מקום של כישוף ומסתורין. במסורת העממית המקומית, בלב הכפר נפערה דרך תת קרקעית שרק הנזיר בנדטו הקדוש הכיר. המנהרה הייתה דרך היציאה היחידה מעולמה המכושף של הסיבילה ההררית, שגרה במערה בהר הסיבילה בין אומבריה למארקה, ומשכה אל גן העדן שלה אבירים תועים ומטיילים סקרנים, כדי לכלוא אותם בביתה לנצח.

ואי אפשר שלא לחשוב: מה נפער שם עכשיו?

אחד מהספרים שפורסמו על אגדת הסיבילה

אחד מהספרים שפורסמו על אגדת הסיבילה

*כל הזכויות שמורות למסעות בגארדרובה ומריה לוציאנה בוסגין