על מוזיאון הגרפיטי שמעתם?

Style Wars – Photo by Cece Feinberg, Courtesy The Museum of Graffiti

לפעמים נדמה לי שהעולם מוצף במוזיאונים מכל סוג ומין. אמנות זה טריוויאלי, אבל לצד זה אפשר למצוא מוזיאונים לחתולים, שוקולד, מכוניות, נעליים, מטבעות, נשק ומה לא בעצם. כמעט כל עיר שמכבדת את עצמה או שמשוועת לתיירים, דואגת שיהיו לה מוזיאון או שניים שבשבילם "חייבים לבוא כי זה נורא מיוחד". היום, חמישי 5.12.19, יצטרף עוד מוזיאון ל"אוסף" הבינלאומי הזה: מוזיאון הגרפיטי ייפתח במיאמי, ויגשים את חלומם של אלן קט, אמן וחוקר ההיסטוריה של הגרפיטי, ואליסון פריידין, שעד היום שימשה בעיקר עורכת דין במקרי אלימות בנשק חם בקהילות הכי קשות של העיר.

לדברי השניים, זו הפעם הראשונה שנפתח מוזיאון כזה, ולכן מדובר במעשה כמעט חלוצי. כמובן שכל החזיתות שלו צוירו בידי אמני גרפיטי, וגם בפנים יש לא מעט חללים עם תערוכות קבע (נו, מי יזיז את הקיר) של עשרות אמנים, אם כי נראה שיתווספו עוד בהמשך. אגב, גם המיקום נבחר בקפידה, וברוח הזמן: שכונת Wynwood, שמוצגת כ"גן עדן למשתמשי אינסטגרם".

מוזיאון הגרפיטי מבחוץ / Photo by Cece Feinberg, Courtesy The Museum of Graffiti
המייסדים, אליסון פריידין ואלן קיט / Photo by Cece Feinberg, Courtesy The Museum of Graffiti

ההיגיון אומר שגרפיטי צריך להיות ב"מוזיאון פתוח", כמו שכונת פלונרטין התל אביבית, למשל. ובכלל, יותר כיף ללכת ברחוב ולגלות אמנות בין הקירות, מאשר לבוא לעוד מוסד שמרכז עבורך את הכל, ולפחות במובן הזה לא תובע שום מאמץ. אבל היי, אם לשני אנשים היה חלום שאנשים יתייחסו לתחום הזה קצת יותר ברצינות, שיכירו את ההיסטוריה שלו שהחלה בשנות ה-70 וה-80 בסאבווי של ניו יורק, ולא יפטרו אותו במילה "ונדליזם", והם היו מוכנים לעשות כל כך הרבה בשביל להגשים אותו – אולי צריך לכבד את זה ולראות את הצד החיובי שבדבר. "זו התנועה האמנותית המשמעותית ביותר שנוצרה במחצית השנייה של המאה ה-20", טוען קט. "האמנות הזו עוסקת באנרגיה גולמית, מרדנות ואותנטיות, ואנחנו שמחים לחלוק את העבר, ההווה והעתיד שלה עם העולם".

אז אם אתם במיאמי בזמן הקרוב, אולי באמת תרצו לחלוק איתם, ולצפות בתערוכת הפתיחה Negative Space של האמן ההולנדי נילס מלומן, שחותם בשם Shoe ומזוהה כמייסד תנועת ה- Calligraffiti. הרעיון מאחורי התערוכה, אומר מלומן, הוא "לנסות לגרש את האנרגיה השלילית שמשתלטת על הסביבה שלי בזמן האחרון". ועוד הוא מבקש לומר, ש"גם אם הוא בלתי נראה, החלל השלילי תמיד עוטף את כל מה שחיובי ומדביק אותו יחד". פילוסופי מדי? תסתפקו בצבעוניות שלו. זה לא מעט בכלל.

מתוך המרצ'נדייז שאפשר לקנות בחנות המוזיאון: סופרפלסטיק, סדרת ג'אנקי 2 של האמן SEEN / Photo by Cece Feinberg, Courtesy The Museum of Graffiti

כתובת: 299 NW 25th Street, Miami / שעות פתיחה: כל יום 11:00-19:00 / מחיר כניסה: 23 דולר למבוגר

עבודה של אמן הרחוב האמריקאי RISK, מחוץ למוזיאון / Photo by Cece Feinberg, Courtesy The Museum of Graffiti

ולנו יש פלאפל

לגלות את הישראלים בדרך הקשה. פלאפל עם חריף, מישל קישקה, הוצאת מודן

להיות עולה חדש בישראל זו חוויה שאני לא מכירה מגוף ראשון, אבל השאלה "איך זה מרגיש" תמיד סיקרנה ועניינה אותי. איך אנחנו נראים מבחוץ, איך אנחנו מתנהגים, ומה מגלה מי שפוגש אותנו לראשונה? על השאלות האלה ואף יותר עונה מישל קישקה ברומן הגרפי שלו, "פלאפל עם חריף". כמי שעלה לארץ לבד מליאז' הבלגית בתחילת שנות ה70, עוד לפני שמלאו לו 20, הוא נאלץ ללמוד כמעט הכול על בשרו (נראה שקיבל מעט מדי עצות מטרימות), ולגלות מי אנחנו בדרך הקשה. דרך התיאורים והאיורים בספר גם הקוראים הישראלים מגלים משהו על עצמם, ולא תמיד זה קל.


את הספר שמרתי לי ליום כיפור – והוא העביר לי שעה מענגת ומשעשעת (אחי ואמי קראו אותו אחריי ונהנו גם הם), למעט עמוד או שניים של עצב שהוא חלק בלתי נפרד מהישראליות. בתור מי שסבה וסבתה ז"ל גרו בקיבוץ, הזדהיתי עם הגילוי של ברז הסודה בחדר האוכל; וגם עם חוסר ההיגיון בכך שאמנים נחשבים שם לפרזיטים ולכן חייבים לעבוד בעוד משהו. כמי שחיה בערי חוף במשך עשרות שנים, הבנתי מדוע העובדה שבתל אביב כל בתי העסק סגורים בשבת הרתיעה אותו מעט, עד שגילה שכולם פשוט נמצאים בים.

עמדות פוליטיות מחוץ למיינסטרים המתלהם. מתוך הספר "פלאפל עם חריף", מישל קישקה, הוצאת מודן

בהמשך התקבל קישקה לבית הספר הגבוה לאמנות בצלאל, וכך בעצם הפך לירושלמי – למעשה מאז ועד היום הוא כזה. כמי שהכירה את ירושלים בתקופת הצבא, ועכשיו סוגרת תשע שנים בעיר, בעצם גם אני מתבוננת בה בעין חיצונית, ולכן יכולתי להזדהות לעתים עם המבט של קישקה על הדמויות והמקומות בה – אף על פי שזה לא ספר על ירושלים. בקיצור, לקרוא על הישראליות זה מאוד ישראלי. העניין הוא שיצאה גם גרסה בצרפתית, ואני סקרנית לדעת איך זה נקרא בעיניים זרות.

קישקה הוא מאייר מוכשר מאוד, והוא גם יודע לספר סיפור, כפי שהוכח בספרו האישי הקודם, "הדור השני – דברים שלא סיפרתי לאבא". הוא גם לא פוחד להביע עמדות פוליטיות מחוץ למיינסטרים המתלהם, עניין לא נפוץ בשנים האחרונות – בטח לא אם אתה ירושלמי. במובן מסוים, זה נותן תקווה שעוד לא הפכנו לדעה שטוחה אחת. ובנוסף: שיש מקום לרומנים גרפיים גם בישראל.

אל תחכו לגיל 72 כדי לעשות מה שבא לכם / המלצות קריאה ליום הכיפורים

יום כיפור בפתח, ועוד לא הכנתם ספר או שניים? קבלו כמה המלצות קריאה על ספרים לא כבדים מדי, שאפשר לקרוא בלי לחטוף כאב ראש (יתרון לא מוערך מספיק, אם שואלים אותי):

האם יכולה לקום בימינו רוזה לוקסמבורג חדשה, שתקריב את חייה למען אידיאל

רוזה האדומה, קייט אוונס, הוצאת פרדס, עמ' 216

האם בימינו עדיין יש צורך במהפכות? ואם כן, האם יש מי שתחליט להקדיש את חייה, שלא לומר להקריב אותם, לוותר על הקמת משפחה ולשבת בכלא – על מנת לחולל אותן?

רוזה לוקסמבורג נולדה ב-1871. כשהייתה בת 10, האנטישמיות רווחה בוורשה והמשטרה החשאית עודדה פוגרומים. התודעה הפוליטית שלה התפתחה מגיל צעיר, ולמרות שבתחילה הסתירה זאת מהוריה, בסופו של דבר לא הייתה לה ברירה אלא ‘לצאת מהארון' הקומוניסטי. בהמשך עשתה דוקטורט על ההתפתחות התעשייתית של פולין, והפכה לדוקטור למשפט ציבורי וכלכלה. היא גם ניהלה זוגיות, לא מקובלת באותה תקופה, עם אדם בשם ליאו יוגיכס, ואז נישאה בחתונה פיקטיבית כדי לקבל אזרחות גרמנית, ולפעול למען קידום הסוציאליזם בגרמניה. היא נאמה נאומים, חיברה מאמרים וגם ספרים, ועשתה הכול – באמת הכול – כדי להפיץ את הרעיונות שהיא מאמינה בהם. נדמה שאפילו מנהיגי התקופה היו פחות מחויבים ממנה.

את הספר כתבה ואיירה הפעילה החברתית קייט אוונס, שבחרה את המילים שלה בקפידה על מנת לדייק במשמעותן הפוליטית. היא משלבת בעלילה אמירות שטוענות שהקפיטליזם חייב להיכשל, באופן שנראה מעט מגוחך, טוענת באופן פשטני שהתיאוריה של לוקסמבורג מ-1898 חזתה את משבר האשראי של 2008, וגם מרשה לעצמה להתפרץ לעלילה, ולשאול מה מכל מה שלוקסמבורג האמינה בו, נכון גם היום. היא עושה זאת רק כדי שתוכל לענות: הבסיס. "העושר של מעמד הצרכנים", שלא היה לפני 100 שנה, "עדיין נגזר מהקפיטליזם, מה'צמיחה' הכלכלית" (עמ' 101).

אפשר להתווכח, אבל אוונס צודקת בדבר אחד לפחות: המורשת של לוקסמבורג, שנרצחה בהיותה בת 49, צועדת עימנו עד היום, למרות שהקפיטליזם השתלט לגמרי על העולם.

שורה לזכור. "מוטב להיות בעל חלומות, מאשר להרוס חלומות של אחרים" (עמ' 82).

שורה תחתונה. איפה ישנן עוד נשים כמו האישה ההיא.

אמיל גבוריו היה מחלוצי הרומן הבלשי במאה ה-19, מה שהופך רבים מקוראיו העכשוויים ליותר מנוסים ממנו בז'אנר

הזקן החביב מבטיניול, אמיל גבוריו, הוצאת נהר, 94 עמ'

על אף שלא רבים מכירים אותו, אמיל גבוריו בן המאה ה-19 היה מחלוצי הרומן הבלשי. מתחשק לומר שקיים סיכוי גבוה שז'ורז' סימנון קרא אותו, אבל אי אפשר להוכיח. בכל מקרה, בהיותו מראשוני הז'אנר, מעניין להתקדם איתו בנפתולי העלילה הפריזאית.

סטודנט לרפואה מגלה שהשכן המסתורי, מר משינה, הוא מפקח משטרה בכיר. בהיותו נסער מהגילוי, הוא ‘דוחף' עצמו לתוך חקירה של מקרה רצח שהתרחש בפאתי פריז, בבטיניול. מרגע זה הוא מנסה לתרום מיכולותיו כדי לפענח מה קרה לזקן שנמצא שרוע מת על הרצפה, תוך התפעלות מסוימת מיכולותיו של המפקח, אך לא עד כדי התבטלות. על פי האופן שבו הוא מתאר את השתלשלות העניינים, מתברר שהן אצל חוקר הרצח והן אצל החשוד העיקרי, לאישה יש תפקיד חשוב (צרפתי או לא?!?).

מצד אחד, גבוריו מציג טריקים שמוחזרו לאחר מכן בספרים רבים, ומצד שני, מרגישים שהוא עדיין לא היה משופשף בזה – הפתרון לא מאוד מפתיע. השאלה היא האם זו סיבה לעשות הנחות, ולא להתמקד בקוצו של יוד או בקוצה של תבנית פסיכולוגית. ייתכן שזה לא מאוד הוגן לחרוץ משפט: אנחנו הרבה יותר מנוסים מהכותב. וחוץ מזה, הוא כותב לא רע בכלל.

שורה לזכור. "הדברים הבולטים לעין הם אלה שאין רואים כלל" (עמ' 26).

שורה תחתונה. אחר צהריים של הנאה גמורה.

קלאסיקה מנצחת, ולא משנה כמה שנים עברו מאז שנכתב הספר

מוות על הנילוס, אגתה כריסטי, הוצאת עם עובד, 377 עמ'

"זהו אחד מספרי המסעות הטובים שלי", הכריזה אגתה כריסטי אחרי שסיימה לכתוב את 'מוות על הנילוס'. נו, אין כמעט ספק שהוא תרם לעליית מספר התיירים למצרים, שלא לדבר על הנרשמים לשיט בספינת קיטור במימי הנילוס. האפשרות להיתקל במקרה רצח או שניים או יותר לא הרתיעה, כנראה, אף אחד. דברים כאלה קורים רק אצל כריסטי ואצל הרקל פוארו.

כ-20 נוסעים עולים על סיפון ה'כרנך' למסע בין עתיקות מצרים והמפלים. מעל כולם זוהרת לינט ריג'ווד, הצעירה העשירה ביותר באנגליה, עדיין לא בת 21 וכבר נשואה. למעשה, היא כאן בירח דבש עם בעלה. היא מוטרדת מכך שהאקסית של בעלה (שהיא גם חברתה הטובה לשעבר) נמצאת על אותה הספינה, ופוארו 'מרגיע' אותה ש"יש זמנים שבהם גאווה וכבוד עצמי מתעופפים מהחלון, ומפנים מקום לרגשות אחרים" – ואלה זמנים מצוינים לבניית עלילה. כל כך הרבה חשודים, כל כך הרבה אנשים שלא אומרים את האמת.

מכל ספר של כריסטי אפשר לקחת כמה תובנות על זמניות. אחת מהן היא שכמעט לכל אחד יש מה להסתיר, השאלה היא עד כמה ההסתרה שלו פוגעת באחרים. תובנה אחרת היא שכדי לראות את האמת צריך קודם כל לנקות את כל ההפרעות החיצוניות, כמו שעושים בעת גילוי ארכיאולוגי. ובל נשכח ש"לצעירים בימינו נדמה שהם יכולים לעשות כל מה שמתחשק להם". לא משנה מתי הם 'ימינו', תקבלו אמת שרלוונטית תמיד.

שורה לזכור. "האדם נאלץ להמציא את העבודה כדי שלא יצטרך לחשוב" (עמ' 25).

שורה תחתונה. צאו להפליג בין דפי הספר. הנילוס הוא רק בונוס.

הניסיון של דלפין דה ויגאן לפענח מדוע התאבדה אימה הוא מסע מרתק לתוך הנפש

אל מול הלילה, דלפין דה ויגאן, הוצאת מודן, 311 עמ'

לוסיל ואני צעדנו יד ביד, נפש בנפש, עמוד בעמוד. העתיד היה ידוע וברור, שום ניצוצות לא חיכו לנו באופק, ובכל זאת לא ויתרנו: המשכנו להביט נכוחה אל חיי השיגעון, 'לבלות' עשור של בהייה וקהות חושים, לבחון את הגבולות. לא היינו שם לבד: כל העת הייתה נוכחת גם בתה של לוסיל, דלפין דה ויגאן, המספרת היודעת-כל, חוץ מאשר איך לייצר סוף אחר.

"אמי הייתה כחולה", פותחת דה ויגאן את ספרה המרגש, 'אל מול הלילה', וכמה עמודים אחר כך מוסיפה, "אמי הייתה שדה רחב מדי, קודר מדי, נואש מדי, או במילה אחת: מסוכן מדי". מיד ברור: יש אנשים שנטועים בקיום ומסוגלים להתמיד בו, ויש את לוסיל.

היא גדלה יחד עם עוד שמונה אחים ואחיות להורים בורגנים-בוהמיינים. האב ז'ורז' ידע לקיים חיי נהנתנות במחיר שווה לכל נפש, תכונה שאני מעריכה וקצת מקנאה במי שמחזיק בה, ומצד שני היה דמות מעוררת סלידה וכעס. האם ליאן הייתה אישה חזקה וגמישה, דומיננטית ומשעשעת. הילדים היו, לכאורה, מאושרים, אך גם פצועים, פגומים ומעורערים.

ילדותה והתבגרותה של לוסיל מתוארות לפרטי פרטים, בהתאם למידע שדלתה דה ויגאן מיתר בני המשפחה שעדיין חיים. מהאם עצמה לא קיבלה כמעט דבר בימי חייה: היא שיתפה רק מעט מאוד, קימצה בפרטים, "כאילו היו אבנים שיידתה במטרה לפגוע לנו בפרצוף" (עמ' 110). אחר כך מתוארים מאבק בלתי פוסק בחיים, וניסיונות לשרוד אותם או להכות בהם, תוך קושי עצום. בזכות יד אחת מושטת, של פסיכיאטרית ששינתה את הטיפול מן היסוד, הצליחה לוסיל להעלות את עצמה מהמצולות, גם אם זמנית.

כבת, דה ויגאן קיבלה החלטה לא קלה: לחקור את הזיכרון שנותר לה מאמה שהתאבדה. העובדה שהיא לא עושה זאת רק באמצעות סיפור נוגע ללב, אלא משתפת גם באחורי הקלעים של יצירתו פוגמת ברצף הקריאה, אולם קשה לשפוט אותה. הקורא עד לתהליך שהיא עוברת: מ"בחרתי לתת לאמי ארון קבורה מנייר" ל"היא, שמאז שמלאו לי עשר שנים, לא חיבקה אותי שוב לעולם", ומשם, "הכתיבה מפרקת בזה אחר זה את ביצורי ההגנה שלי". ועל הנכונות להתמודד עם כל זה, היא ראויה לכל הפחות להערכה.

אגב, לאחרונה יצא ספרה של דה ויגאן, "מבוסס על סיפור אמיתי", שנולד בעקבות הצלחת הספר הזה ומתייחס אליו במידה רבה. גם הוא שווה את הזמן שלכם.

שורה לזכור. "על כל חורבן אפשר לבנות מחדש" (עמ' 128).

שורה תחתונה. אילו רק היה סוף אחר, זה היה ספר נהדר באמת.

לורנצו מרונה הופך את הגיל הזה שבו נהיים מבוגרים-באמת, למדכא קצת פחות

הפיתוי להיות מאושרים, לורנצו מרונה, הוצאת כתר, 248 עמ'
תכירו את צ'זרה אנוניציאטה, אלמן נפוליטני בן 77. הוא מאמין שבתו עורכת הדין שונאת אותו ובנו הגיי מפחד ממנו, מוכן להקיף את הרחוב רק כדי לא לומר שלום לאנשים, ובאופן כללי מתאמץ מאוד על תדמית האנטיפת. אבל לא נראה לי שמישהו מהקוראים קונה את זה. אנחנו איתו, לאורך כל הדרך. למה? לא רק כי הוא מצחיק, אלא גם כי הוא הופך את הגיל הזה שבו נהיים מבוגרים-באמת, למדכא קצת פחות.

אנוניציאטה נמצא בדיוק במרווח הזה שבו אתה כבר לא נחוץ לחברה, אבל עדיין נחוץ לעצמך, ומבין שאין סיבה לרצות את האחרים. במקרה שלו זה לקח 72 שנה ו-112 יום ("העברתי חיים שלמים בנורמליות, ורק הסירחון שלה עושה לי חשק להקיא"), וכעת הוא נחוש לנצל את החיים עד הסוף. ולמה לא, בעצם, הרי אחד הדברים היפים בגיל השלישי הוא שאתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, גם ככה לא יהיה גיל רביעי שמתחרטים בו.

מלבד העלילה, שבה אנחנו פוגשים את השכנים המטורללים שלו, את הצעירה האומללה שהיא אישה מוכה ואת המאהבת הזונה שלו, הספר רצוף תובנות על הזקנה. בתמצית: זו תקופה שהיא פשרה מתמשכת. אתה מבין שלעשות בדיקות דם ולעקוב אחרי הערכים רק נותן אשליית שליטה. התכונות שלך מועצמות, כך שאם פעם היית סוציופת סוג א', היום אתה סוג א' משופר. דלוקס. אתה חושב שאתה לא צריך אף אחד, עד שאתה קולט שכבר אין לך אף אחד.

אמרנו שהגיבור הוא מנפולי? העיר האיטלקית התוססת הפכה בעצמה לגיבורת הספרות המתורגמת של השנים האחרונות. רוברטו סביאנו, ארי דה לוקה, אלנה פרנטה, ועכשיו לורנצו מרונה, שמעניק לה תיאור מאוזן יחסית. בלי תובנה שלו על העיר הרי לא נצא מפה, אז הנה: בעיר הזו חוש השמיעה שימושי יותר מחוש הראייה, זאת עיר שמתגלה באמצעות הצלילים. אז סאלוט – לעיר, לגיבור, לספר ולסופר, שהוא, באופן מפתיע, רק בן 44.

שורה לזכור. "אם הייתי צריך לפתוח את הפה רק כשהייתי בטוח שמקשיבים לי, הייתי נשאר אילם כל החיים" (עמ' 109).

שורה תחתונה. אל תחכו לגיל 72 (ו-112 יום) כדי לעשות מה שבא לכם.

****כל ההמלצות פורסמו במקור במדור הספרים של המגזין 'ליידי גלובס'

%d בלוגרים אהבו את זה: