שלח לי שקט

קשה לדמיין מה עבר על טימו ורנר, כשעלה על כר הדשא של אצטדיון וודאפון באיסטנבול. על פי עדותו שלו, ביום המחרת, הוא סבל שם מאוד. לא סתם הוא ירד אל הספסל כבר בדקה ה-32. מתברר שהוא לא היה מסוגל להתמודד עם הרעש האדיר שייצרו אוהדי הקבוצה הביתית, בשיקטאש. כבר אחרי תשע דקות ביקש החלוץ מרופא הקבוצה אטמי אוזניים, וכמה דקות אחר כך ניגש למאמן וטען כי הוא סובל מקשיי נשימה ומסחרחורת. "מדובר ברעש מחריש אוזניים, שהלחיץ את השחקנים. זה היה יותר מדי עבור חלקם", הסביר המאמן בתום המשחק שבו הפסידה קבוצתו 2:0.

התמודדות עם רעש אדיר, פיזי ומנטלי, היא כבר חלק בלתי נפרד מהיומיום שלנו, אבל כנראה שאפילו לאנשים שרגילים לפעול בתנאים שרחוקים מאלה שבאולמות קונצרטים יש איזשהו גבול. כשהרעש באוזן הופך בלתי סביר, גם השקט הנפשי נעלם באחת. פשוט אי אפשר לתפקד. אבל מה קורה במקרה ההפוך, כשהשקט כמעט מקפיא? (אם להישאר בעולם הכדורגל: תחשבו על משחק רדיוס בלי קהל).

"אנשים מפחדים מהשקט", כותב ארלינג קאגה בספר 'שקט בעידן הרעש'. "כל צרותיהם של בני האדם נובעות ממקור אחד, והוא אי היכולת שלהם לשבת בשקט בחדרם", הוא מצטט את הפילוסוף בן המאה ה-17, בלז פסקל. זה נכון, אם כי נראה שהיום הרבה יותר קשה להשיג רוגע. יש לזה אפילו אישוש אקדמי: במחקר שפורסם לפני כשנתיים וחצי נמצא שאנחנו מאבדים את הריכוז בכל שמונה שניות, יותר גרועים מדג זהב.

ספר שתת-הכותרת שלו היא 'איך להתנתק מהעולם וליהנות מהרגע', הוא בהכרח נזיפה על אורח החיים המודרני העכשווי. ואכן, כבר בהתחלה מספר קאגה הנורבגי על המסע שערך לבדו באנטרקטיקה, כשהוא מנותק מכל ציוויליזציה, שקוע בשקט של עצמו. את המסע הזה הוא מהלל יותר מפעם אחת במהלך הספר, אולי כדי להראות שנאה דורש נאה מקיים. אבל החוכמה, לדעתי, היא למצוא את השקט בתוך השגרה ולא רק כשמתנתקים ממנה.

כשהרעש באוזן הופך בלתי סביר, גם השקט הנפשי נעלם באחת. אבל מה קורה במקרה ההפוך, כשהשקט כמעט מקפיא? / מפל רסיסים, צילום: גלית חתן

אין ספק שבעידן המודרני שקט הוא מותרות, והקריאה בספר גרמה לי להבין זאת ביתר שאת. אבל שווה להשקיע כדי להשיג אותו – כי הוא מקור לחיים עשירים יותר, ומפתה לדרכי חשיבה חדשות. אז איך משיגים אחד? לכל אחד יש את השקט שלו, אבל קאגה מספר על 'מרכזי שקט' – מקומות שאליהם אנשים מגיעים כדי לשתוק וגם כדי לתרגל אמפתיה. למעשה, הוא אומר, מדובר בתעשייה בצמיחה. ומה הפלא.

קאגה מציע למצוא פעילות שתשמח אתכם – מה שחשוב הוא שלפעילות הזו תהיה מטרה, שייקח זמן להגשים אותה, ושיהיה צורך להשתמש בידיים או בגוף כדי ליצור משהו. הסיפוק יעבור מהגוף אל הראש, ופרי עמלכם יהיה מוצר שניתן ליהנות ממנו לאורך זמן. יש משהו אטי ובר קיימא בעיסוקים כמו סריגה, בישול בירה או חטיבת עצים, אפילו משהו מדיטטיבי. אין הרבה הפרעות באמצע, ואפשר ליהנות מהפעולה עצמה. יש שקט.

אחת הנקודות המעניינות שעולות בספר נוגעת לשקט שבין הצלילים – באך, למשל, הלחין כך שיש אצלו רגעי שקט בתוך היצירה. גם אצל בטהובן יש רגעים כאלה. "המדע", אומר קאגה, "הוכיח שההפסקות האלה הן שמחוללות את הפעילות העצבית החיובית והאינטנסיבית שאנו חווים" (עמ' 93). כאשר אנחנו חשופים לשקט, התודעה והמחשבה שלנו מתרחבות. במאמר מוסגר, זה נכון גם למקרים שבהם אנחנו רוצים להעביר מסר חשוב: כיוון שהמוח מעדיף ניגודים, כדאי להכניס פאוזה קצרה לפני ואחרי האמירה המרכזית. המוח יתעורר לחיים בכל פעם שמשהו ישתנה, וישוב לנמנם כשהמונוטוניות תחזור.

אבל נחזור למוזיקה. קאגה מחמיא לדיימונדס של ריהאנה, שמתחיל בשקט: "המלודיה הזו היא דוגמה מצוינת לאופן שבו שימוש במעט כלי נגינה מאפשר לרעיונות מקוריים לזרוח במלוא העוז" (עמ' 96). כמובן שזה גרם לי מייד לחפש את הקליפ ביוטיוב, ולוותר על השקט שבו קראתי את הספר. ובאמת, השיר, וגם הקליפ, מתחילים בצלילה לתוך השקט למרות שלא הבחנתי בזה בכלל עד היום (אולי כי ברדיו מדלגים קדימה).

השקט שבמוזיאון: מול ציורים כמו "גרניקה" של פיקאסו אנחנו מתכנסים בתוך עצמנו

שקט יש גם במוזיאונים: מול ציורים כמו "הצעקה" של מונק, או "גרניקה" של פיקאסו אנחנו מתכנסים בתוך עצמנו. בכלל, מוזיאונים היו אי גדול של שקט עד שהתחיל עידן הסלפי שהוציא את כולם מהריכוז. הספר עורר אצלי הרבה מחשבות, למרות שהוא עדיין לא העלה את מפלס השקט. בחרתי לסיים באנקדוטה: ב-2010 ישבה האמנית מרינה אברמוביץ' במומה מול 1545 אנשים במשך כ-736 שעות, ופשוט הייתה בשקט. כל כך בשקט, שבסוף היא כבר לא שמעה את הרעשים של המוזיאון אלא את הרעשים שמגיעים מהרחוב הסמוך. כשקאגה שאל אותה מהו שקט, היא השיבה: שים דף A4 במכונת צילום, צלם אותו, ואז הצב את המקור והעותק זה לצד זה. "זהו השקט".

*

שקט בעידן הרעש, ארלינג קאגה, הוצאת מודן, 129 עמ'

קצר ולעניין – המלצת קריאה ליום הכיפורים

מדי כמה שנים מתעורר דיון סביב הסיפורים הקצרים – האם זה תור הזהב שלהם, או שהם ממש כבר לא מלהיבים אף אחד. למען האמת, בעולם הסופר קופצני שבו אנחנו חיים, כשכולם חסרי סבלנות אפילו לסרטוני וידיאו שנמשכים יותר מדקה וחצי (ויש כאלה שאפילו דקה לא שורדים), הקצרצרים של "גרנטה 6 – כתיבה אמריקאית חדשה" אמורים לספק לא מעט אנשים שפעם החשיבו את עצמם כ'אנשים קוראים', והיום נשארו רק עם המחשבות.

אבל האם אכן לפנינו המיטב של ספרות הפרוזה האמריקאית הצעירה, כפי שמובטח על עטיפת הספר? לא בטוח. אפילו העורכת הראשית, סיגריד ראוסינג, כותבת בהקדמה שכל רשימה היא פשרה. ועדיין, בתוך הפשרה הזו, כמעט כל אחד יוכל למצוא סיפור או שניים שיגעו בו. אולי אפילו יותר. ולכן זו המלצת הקריאה שלי עבורכם ליום כיפור הקרוב.

אז מה מחכה לכם שם? נתחיל עם הזווית הישראלית – ג'ושוע כהן כתב את 'אורי' על חייל ביחידה קרבית אבל לא מובחרת, שמתקשה להתמודד עם החיים האמיתיים שאחרי השחרור מהצבא. פלסטינים ורבנים משמשים בערבוביה, ולא ממש ברור מה כהן רצה להגיד. כנראה שאתה לא יכול להשתחרר אף פעם מצה"ל, פעם חייל תמיד חייל. השאלה על מה זה מבוסס – כלומר איזה תחקיר כהן עשה לפני הכתיבה.

יא ג'סי, כוכבת השנה האחרונה, משתחלת לדמותו של גבר בסיפור שתכליתו "אל תישאר במקום כשזה לא עובד", בין אם המקום הוא גאנה או קולומבוס באוהיו. הסיפור הזה עושה חשק לקרוא את הספר שלה שיצא לאור בעברית השנה. לעומתה, אנתוני מארה כותב על בריחה מהגורל באי איטלקי, סוג של ייאוש פוגש ייאוש תחת שמיים שחורים מפולחים בחוטי אור של זיקוקים. מ"לוס אנג'לס" של אמה קליין יכול כל כותב כמעט לקחת את המשפט המנחם, "זה היה נסבל כי זה יהפוך לסיפור, משהו מהודק וקומוניקטיבי. אפילו מצחיק" (עמ' 42).

בימינו אי אפשר בלי סיפור על טראמפ הנשיא, בתו איוונקה והנשק הגרעיני (וזה היה עוד לפני פרשת צפון קוריאה!), אבל כנראה שכדאי למציאות להתקיים קצת לפני שיוצרים ממנה פנטזיה – בעיניי זה אחד הסיפורים הפחות מוצלחים בספר. וכמו שאומרת אחת הדמויות בסיפור אחר, "הדרך שבה מישהו בוחר להסביר אסון אינה חשובה. כשהמצב חרא, לא באמת משנה איזה תחת אחראי לזה" (עמ' 176).

קריאה מהנה, חתימה טובה וצום קל!

אצלנו בחצר – טיול חג

משקיפים על עין כרם הציורית. הקטע החדש בשביל ישראל

מאיה, מאיה, מאייייייייה, נשמע קולו של האב מלמטה.

אבל מאיה לא ענתה. היא הייתה עסוקה בהתבוננות באדמה ובאחד הצמחים.

מאיה, בואיייי, למטה יש חנות שוקולד, כדאי לך, ניסה שוב האב.

אבל מאיה בשלה, לא מעוניינת. יותר טוב לה במקום שבו היא נמצאת.

הסתכלנו אחד על השנייה. היה ברור מי בצד של מי: הבנזוג בצד של הילדה, הצד המתבונן, המתרכז במה שניצב מולו, ולא נכנע לפיתויים זמניים. ואני בצד של האבא, שרוצה להתקדם ולא להיתקע, להיות עם כל הקבוצה שאיתה התחילו את הטיול (ראינו אותם), ולא להישאר לבד באמצע ההר.

בסופו של דבר, אחת האימהות נחלצה לעזרת האב, ואיכשהו בכוחות משותפים הם הצליחו לגרום למאיה להתקדם וללכת על השביל. הבנזוג חשב שזה נורא, ואני חשתי את ההקלה של האבא. כדי שהטיול שלנו יישאר עצמאי ולא עם הקבוצה, עצרנו לצילומים. בכל זאת, יופי של נוף יש משביל ישראל המשקיף על שכונת עין כרם הציורית.

אנחנו על המפה. שביל ישראל בקטע בין עין קובי לסטף

גילינו את זה ממש במקרה: עם התקדמות העבודות על הקו החדש של הרכבת הקלה בירושלים, החלטנו לבדוק את הטיילת החדשה שנבנתה אשר משקיפה על עין כרם. תוך כדי מסלול ההליכה הבחנו בסימון שביל ישראל. שביל ישראל? אצלנו בשכונה? הפתעה רצינית. בירור קל מעלה שאכן לאחרונה הוסט תוואי המסלול בין עין קובי לסטף, ולמעשה הוארך פי שלושה. כעת הוא עובר בעין לבן, קרית מנחם, עין כרם ונחל שורק – ומספק לא מעט נקודות עניין חדשות (שאנחנו מכירים כי טיילנו בהן בעבר).

נקודת המוצא שלנו הייתה ברחוב הנרייטה סולד ליד 'אלוין ישראל', וממנה ירדנו למטה לעבר עין כרם. ההתחלה היא בשביל עפר רחב, שלאט לאט הופך צר יותר. נוף ההרים נעלם ונחשף חליפות, עד שהוא נותר שם במלוא הודו. בדרך עברנו בור מים עתיק, שבעזרת ענף עץ גדול הצלחנו למדוד את עומק המים שבו – בערך מטר – ולידו מדרגות החצובות בסלע. לעתים הבור מוסתר על ידי פח מגולוון, ואז ניתן לראות רק את הבור הקטן יותר שצמוד אליו.

ממש עוד רגע נכנסים לעין כרם. הקטע האחרון בהחלט לפני הכניסה לשכונה ולפני "מדרגות הרומאים"

המקטע הזה של שביל ישראל נעים להליכה בכל עונות השנה, ובחורף נוספת לו פריחה נאה. חלקו האחרון של השביל יורד במדרגות חקלאיות עתיקות, ומוקף עצי פרי. מרחוק שמענו נעירות חמור, אך לא הצלחנו לראות אותו. בין לבין שמענו את פעמוני הכנסייה של מנזר יוחנן בהרים, שהוסיפו לאווירה החו"לית שקיימת כאן ממילא. נקודת הסיום שלנו הייתה בשכונה עצמה – סטינו מעט מהרחוב הראשי לעבר רחוב המעיין, שם נמצאת הגלידריה "טרזורו". המלצה שלנו: קרמל מלוח. לא תצטערו.

מפת החברה להגנת הטבע לתוואי המסלול החדש (מסומן בסגול). התחלנו ליד אלווין וסיימנו בתוך שכונת עין כרם

 

*בשולי הדברים: בתחילת השבוע הניחו שר הביטחון, הרמטכ"ל וראש העיר אבן פינה להקמת המכללות הצבאיות סמוך לעין כרם, מיקום שיפגע – כך טוענים התושבים – באזור כולו, כולל קטע שביל ישראל. שווה לקרוא את הידיעה הזו, להבין את האטימות, ולקוות שיימצא למכללות האלה מיקום חלופי.

%d בלוגרים אהבו את זה: