מי יזכה באוסקר 2019

מהו הסרט הטוב ביותר שנעשה השנה בארה"ב, והאם הוא יזכה באוסקר?

מדי שנה אנחנו מבלים את ינואר-פברואר בבתי הקולנוע, וצופים במועמדים הסופיים באוסקר לפרס הסרט הטוב ביותר. גם השנה פתחנו את עונת האוסקרים הפרטית שלנו עוד לפני ההכרזה הרשמית, הפעם משום שהיינו משוכנעים ש'הספר הירוק' יהיה ברשימה.

עד פרסום זה הספקנו לצפות בשלושה מתוך שמונה סרטים, כשהמטרה היא לעדכן את הפוסט לאורך החודש, ובסופו של דבר להציג את ההימורים שלנו. כבר כעת נראה לנו שיש ברשימה כמה בחירות תמוהות. אבל מצד שני, מדי שנה יש בחירות תמוהות. כנראה שזה חלק מהעניין.

הספר הירוק

כנראה שיש נושאים שהוליווד מרגישה שהיא חייבת להפגין את העובדה שהיא עוסקת בהם. וכך קיבלנו בין המועמדים עוד סרט בסדרת הסרטים של השנים האחרונות על ההפרדה הבין גזעית בארה"ב של שנות ה-60. תקופה חשוכה, שנראה שיש לא מעט אמריקאים שחוששים שהם מתקרבים אליה שוב.

במרכז העלילה נמצא מובטל איטלקי אלים (ויגו מוטרסן) שהופך לנהג הלבן של בוס שחור (מהרשלה עלי, שזכה באוסקר על תפקידו ב'אור ירח'), נגן מצטיין שמופיע ברחבי ארה"ב, ובזמן עלילת הסרט – במדינות הדרום הקשוחות. זה כמו הנהג של מיס דייזי רק הפוך, אמר הבנזוג, ולמרות שזו זווית מעניינת למציאות של השנים ההן, קשה לומר שהמקוריות היא הצד החזק של הסרט. כמעט הכול כאן עובד לפי התבניות הידועות, מה שמאפשר לקהל לצפות שלושה מהלכים קדימה כל הזמן.

נקודת זכות גדולה לסרט היא היותו מבוסס על סיפור אמיתי. וכן, יש גם רגעים מצחיקים. אבל, עדיין: קלישאתי מדי.

רפסודיה בוהמית

צריך לומר את האמת זהו סרט נהדר למעריצי להקת קווין. בסוף ההקרנה שבה אנחנו היינו אנשים לא רצו לצאת החוצה, וזה בוודאי קרה גם בהקרנות אחרות. אך עדיין לא ברור לנו מדוע הסרט מועמד לאוסקר.

הסרט מביא את הסיפור של הקמת הלהקה וההתנהלות שלה (סוףסוף למדתי להכיר את שני החברים שאינם פרדי מרקורי ובריאן מיי), וגם את סיפור החיים של מרקורי הסולן, כולל ההתרחקות מהזהות ההודית-פרסית, וכולל האירוסים לבחורה בשם מרי שנותרה אהבת חייו וחברתו הטובה. הדיאלוג החזק של הסרט בעיניי הוא כשחברי הלהקה אומרים למרקורי "אנחנו משפחה", והוא משיב להם: "לא, אנחנו לא משפחה. לכם יש נשים וילדים, ומה יש לי?!?". וכאן אנחנו מגיעים למחיר התהילה, ולהרס העצמי שהיא מביאה איתה.

התסריט או הבמאי או השד יודע מי בחרו לסיים את הסרט בהופעה המונומנטלית בלייב אייד, ולא בסוף חייו של מרקורי. מאחר שהלהקה המשיכה לפעול לאחר ההופעה הזו, ולהוציא שירים, זו בחירה מוזרה. ואולי דווקא לא: היא מאפשרת לסיים את הסרט בעוצמה מטריפה.

שחור על לבן

אי אפשר לטעות בעובדה שהסרט הזה הוא של ספייק לי: בשביל סרטים על גזענות, אתם מוזמנים לפנות אליו. הוא יעשה את הכי חד שהוא יכול, שאפשר. ובכל זאת, הופתעתי כשהביא את אלק בולדווין בסצנת הפתיחה.

'שחור על לבן' מבוסס על האוטוביוגרפיה "Black Klansman" שנכתבה על ידי רון סטולוורת' – אחד השוטרים השחורים הראשונים במשטרת קולורדו ספרינגס, אי שם בשנות ה-70. סטולוורת' (שאותו מגלם ג'ון דיוויד וושינגטון, הבן של דנזל) מצליח לחדור ללב ה-KKK (קו קלוקס קלאן) שמנסה לקחת את החוק לידיים, בעזרת שותף ותיק ומנוסה בהרבה, שמגלם אדם דרייבר (אשר מוכיח כאן שהוא הרבה יותר מהתפקיד שלו בבנות, אם כי גם שם הוא עשה עבודה טובה). אגב, את המנהיג של ה-KKK, דיוויד דיוק, מגלם טופר גרייס (מופע שנות ה-70) – ולקח לי זמן לזהות אותו.

לא במקרה, בסרט משובץ משפט דומה ל'מייק אמריקה גרייט אגיין' של טראמפ – אמצעי לעורר מודעות ולשים זרקור על הגזענות של הנשיא. בסוף הסרט לי כבר ממש מאשים את טראמפ בעצימת עיניים נוכח הצעדה בשרלוטסוויל. והוליווד מצטרפת אליו.

רומא

מהסרט הזה יצאנו כל כך חלוקים בדעותינו, שזה לא יאומן. הבנזוג אהב את הסרט מאוד למעט 2-3 סצנות בודדות, ואילו אני חשבתי שאלפונסו קוארון (התסריטאי, הבמאי, העורך) היה צריך לשלם לנו כדי שנראה את הסרט שלו, ולא להפך.

העלילה מתרחשת בשנות ה-70 במקסיקו, בשכונה בורגנית בשם רומא (פרט שלא נאמר בסרט). בני זוג מהמעמד הבינוני, הוא רופא והיא מורה, הורים לארבעה ילדים קטנים ומעסיקים שתי עובדות משק בית. אחת מהן ממש קשורה לילדים, והם אליה. כולם מתייחסים אליה כאל בת משפחה, כולל הסבתא מצד האימא. היא מגיעה מכפר נידח, תמימה מאוד, לא מכירה את העולם. זה עולה לה במחיר, ולזה מוקדש הסרט.

מהזווית שלי: לכאורה היו לקוארון כל האמצעים הקולנועיים וכל ההזדמנויות לרגש אותנו. לגמרי היה לו עם מה לעבוד, הן מבחינת שחקנים והן מבחינת סיפור. אלא שהוא השתמש בכלים שבידיו באופן בעייתי. צילום שחור-לבן (זה מילא), הרבה לונג שוטים וכמעט בכלל קלוז אפים, דיאלוגים קצרים וקטועים, סצנות קרועות זו מזו, מהלכים שממש מעבידים את הצופה (רוצי גוגל קורא לך), אם הוא רוצה להבין מה קורה פה – כל זה יצר רחוק גדול מהדמויות, ולא איפשר לי להיקשר אפילו לדמות הראשית עם כל הטרגדיות שלה.

מהזווית של הבנזוג: לא תמיד צריך להאכיל בכפית. זה כל היופי בסרט, המינימליזם. תחשבי על סצנת הפתיחה עם המים על אבני השביל. על הסצנה בחנות, הסצנה בבית החולים. הרבה ממה שקורה ב'רומא' מותיר את הצופה מהורהר. ואם כבר צופים – בהקרנה שבה היינו, כולם מיהרו לצאת ברגע שעלו הכתוביות בסוף. איזה פספוס! תקשיבו לקולות!

ואני הגבתי: סבלו מספיק, למה שיישארו עוד?

וברצינות, אין לי ספק שקוארון השקיע מאמץ בליצור משהו אחר, שונה. זה לא סרט שנעשה בשלוף, בלשון המעטה. לכל מהלך יש משמעות, מאחורי כל סצנה יש מחשבה עמוקה. הכול נכון, אבל מה לעשות: לא נהניתי. ולמרות זאת אני מהמרת שיש לו סיכוי גבוה לזכות.

*מדובר בסרט הקולנועי הראשון שנטפליקס הפיקו. זה לא שייך לתוכן, ולכן בעיניי לא רלוונטי לפתח כאן דיון על זה.

כוכב נולד

פעם היה פאנל מוזיקלי בישראל, שקראו לו "כוכב נולד, כל השאר מתים", כשהרעיון מאחורי זה היה שאת כל תשומת הלב שהמוזיקה הישראלית הייתה רגילה לקבל לקחו משתתפי ריאליטי שלא עבדו קשה מדי כדי לקבל חשיפה ארצית. בסרט "כוכב נולד" יש כוכבת שנולדת יחסית מהר ומנטור שדועך מהר לא פחות. וזה הרבה יותר נוגע ללב.

בראדלי קופר מגלם כאן את הזמר המצליח ג'קסון מיין, ולכאורה נראה שהוא ממש בנוי לדמות שלו, ושכמעט לא נדרש ממנו מאמץ מעבר להארכת השיער וגידול זקן. אבל בכל זאת יש פה עבודה על גוון הקול ועל צורת ההליכה, ובעיקר ניסיון להראות תהליך נפשי הרסני. מיין מתחיל את דרכו בעולם עם יסודות רעועים במיוחד, כאשר לאף אחד כמעט לא אכפת ממנו, ואז מגיע לקיצוניות ההפוכה, של הצלחה מטורפת והערצה וגלי אהבה עצומים. הצלחה, וזה ידוע למרות שאנשים אוהבים לשכוח, מעוררת גם צדדים פחות יפים, היא מבלבלת, היא קשה ויש לה מחירים. על זה הסרט.

כבמאי, קופר בחר להשאיר את תחושת האל-זמניות של העלילה, ולשלב רק מעט מרוח התקופה הדיגיטלית. למשל, הקופאית שמצלמת אותו עם הטלפון בסופר, או המבוגרים שצופים בסרטון יוטיוב ומנסים להבין מה משמעות המספר הגבוה שמופיע בתחתית הסרטון. ועם זאת, לא ניתן דגש למציאות העכשווית הזו, שבה אמנים מדורגים במיידית על ידי הקהל, והמדידה במספרים נעשית כל דקה ודקה – מה שהופך את כל סיפור ההצלחה למסובך הרבה יותר.

בעיניי, את התפקיד המשמעותי יותר עושה ליידי גאגא. לכאורה יש לה תפקיד קל, לגלם דמות שדומה למי שהיא הייתה לפני שפרצה לתודעה. אבל הזמרת הכי אקסטרווגנטית של השנים האחרונות ניצבת מולנו בתחילת הסרט כשהיא חשופה כמעט לגמרי, נקייה, בלי שום תוספות שמסיטות את תשומת הלב. היא אפילו שרה אחרת ממה שאנחנו מכירים ממנה. וגם היא עוברת תהליך, ומציגה צד אחר של הצלחה (או שמא זו רק התחלת ההצלחה, ואם היה סרט המשך על מה שקורה לה אחרי עשור, היינו מוצאים אותה אחרת לגמרי).

שני השחקנים הראשיים מתאימים כמו כפפת תחרה ליד שמחזיקה את המיקרופון, אבל עדיין נותרנו עם השאלה הגדולה – למה הסרט מועמד לשמונה פרסי אוסקר. לדעת הבנזוג צריך לבחון זאת לא בצורה נקודתית, אלא במבט רחב יותר – בשנים האחרונות יש באקדמיה האמריקאית לקולנוע נטייה לבחור בסרטים שהמוזיקה היא שחקנית משמעותית בהם. בשנה שעברה זה היה לה לה לנד, והשנה אלה 'כוכב נולד' ו'רפסודיה בוהמית'. זה שאנחנו פחות מתרגשים מהתחום, ובעינינו אלה לא יותר מסרטים נחמדים שכיף לצפות בהם, זה עניין שלנו. הסבר אחר הוא שמאחר ומדובר בוורסיה רביעית של סרט מ-1937, יש פה איזו נוסטלגיה אמריקאית, שאנחנו לא חלק ממנה.


בשנים האחרונות נדמה שהמועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר יושבים על משבצות קבועות מראש. כך אפשר למצוא את הסרט שעוסק במצוקות השחורים בארה"ב, הסרט הדרום אמריקאי (מי אמר מקסיקו ולא קיבל), הסרט הבדיוני והסרט הבריטי. על המשבצת האחרונה יושב "המועדפת", בכיכובן של אמה סטון, רייצ'ל וויז ואוליביה קולמן המצוינת בתפקיד המלכה אן.

העלילה מתרחשת במאה ה-18, על רקע מלחמה מתמשכת בין צרפת לאנגליה, אבל זה לא המקום לחפש בו אמינות היסטורית – זו רק המסגרת הכללית. ליידי מרלבורו (וויז) היא אשת סודה של המלכה, זו שמכתיבה לה את המהלכים בימים ומענגת אותה במיטתה בלילות. אל הארמון מגיעה בת דודתה אביגיל, שכבר מזמן אינה ליידי, במיוחד לא אחרי שאביה הפסיד אותה במשחק קלפים. מרלבורו מסכימה לקבל אותה לעבודה כאחת המשרתות, אבל פה הטעות שלה: יש אנשים שברגע שנתת להם דריסת רגל הכי קטנה, הם כבר ימצאו דרך להעיף אותך מהכיסא. או מהמיטה. ואביגיל, תמימה ואומללה ככל שהיא נראית, היא אחת מהן.

הסצנות החזקות בעיניי שייכות למלכה אן מכמירת הלב. קשה לשכוח את סצנת הניסיון הנואש שלה ללכת לבד, שבסופו היא הולכת לאיבוד. אי אפשר שלא להתעכב על ההחלטה שלה לגדל 17 ארנבים שישנים איתה באותו חדר, לזכר 17 ילדיה שמתו. גם הסצנה האחרונה בסרט, שהיא חזקה מאוד, קשורה לארנבים האלה, אבל לא נעשה ספוילר.

שורה תחתונה – ברמה האישית, אני סאקרית של בגדים תקופתיים, והשמלות האלה עשו לי חשק לרוץ למחסן תחפושות ושפורים יגיע מהר. אבל ברמה האמנותית, אני לא בטוחה שהסרט חשוב ומשמעותי עד כדי שמונה מועמדויות.

המועמדים הנוספים שייסקרו במהלך החודש, עד לטקס שייערך בלילה שבין ה-24 ל-25 בפברואר:

פנתר שחור – ה"מקס הזועם" של השנה הנוכחית.

סגן הנשיא – למה לי פוליטיקה עכשיו.

שירת הברווז

דוכן ברווזים באמסטרדם. אין גבול לאפשרויות / צילום: גלית חתן

גברים צדים ונשים מלקטות – זו משוואה שהמציאות העכשווית אוהבת לאתגר. כלומר אנחנו בני האדם אוהבים לאתגר. נשים בהחלט יודעות לצוד בימינו, וגברים, הם מלקטים ואוספים כל מיני דברים שרק הם מבינים למה. אבל משהו בכל זאת נשאר מהחינוך הסטריאוטיפי: הנטייה ליצור אוספים עדיין בולטת יותר אצל נשים וילדות, ועל זה חיים לא מעט קמעונאים. הם ממש משכנעים אותנו שכדאי לנו לאסוף: חלקם בצורה יותר עדינה, וחלקם בצורה יותר בוטה (בעיניי). לחלקם אני "נכנעת" (מפיות. פשוט מכורה לזה), ומחלקם אני סולדת. זה בסדר: יש מספיק אחרות שיקנו במקומי.

בשנים האחרונות השתרש טרנד חזק נוסף בשדה השופינג הזה, שאותו אני דווקא די מחבבת: ברווזי אמבטיה
שמיועדים למבוגרים, מגיעים בדמויות שונות, ועוברים מהאמבטיה עצמה אל המדפים, הספריות או שידות הטלוויזיה. בקיצור, הם לא פוגשים את הסבון. המגוון הוא פשוט עצום, יש מדינות שייצרו ברווזים ייחודיים להן, יש ברווזים בדמות מנהיגים או דמויות מוכרות, יש כמעט בכל המקצועות, למעשה מדובר בשדה אינסופי של אפשרויות. ולכן, אפילו אם תקנו את כל המבחר שיש בחנויות בארץ (וזה לא זול!), עדיין יישארו המון אופציות "לייבא" מחו"ל.

זה כבר מביא אותי לתהיות על כל העניין של אוספים וכספים, ועל איך הקמעונאים מיירטים אותנו כמו ברזווים במטווח, אבל היי, למה לבאס. עדיף לתכנן איך ייראה המדף שיגרום לנו לחייך בפעם הבאה שניכנס הביתה (ותוך כמה זמן נתרגל ונפסיק להתלהב? טוב, אמרנו לא לבאס. ברווזים ברווזים בואו הביתה!).

אופניים מצופות ברווזים באמסטרדם / צילום: גלית חתן

אגב, מחקרים מראים שעדיף שהברווזים האלה יישארו מחוץ לאמבטיה, משום שהם ממש גן עדן לחיידקים ובקטריות, ולמעשה מהווים סכנה בריאותית לילדים.

כמה דוגמאות שלוקטו מהרשת:

התקלה שאתם רוצים שתקרה לכם

מודה על האמת: הייתי קצת מופתעת כשהוכרז אתמול שאתגר קרת הוא הזוכה בפרס ספיר לספרות לשנת 2018, על ספרו "תקלה בקצה הגלקסיה". ההימורים נטו ל"היה היתה" של יעל נאמן, והיו גם עוד כמה מחשבות על אפשרות לבחירה מפתיעה. אבל איך שלא יהיה: קרת לגמרי ראוי לפרס. זה לא "סליחה, תקלה", זה "תודה, תקלה".

כבר מהסיפור הראשון בספר זה היה ברור – אתגר קרת איז בק, בדיוק כמו שאנחנו מכירים ואוהבים. וכבר בהתחלה הוא עוסק בבדידות שלנו בעולם, תמה שתחזור על עצמה שוב ושוב לאורך הספר. ב'הפעם הלפני אחרונה שירו אותי מתותח' הגיבור הוא אדם בודד ואומלל, שהמפעילים נכשלים בירייתו מתוך תותח בקרקס, אבל מבחינתו רק תתנו לו סיבוב חוזר. ב'טוד' אומר אחד הגברים שלהיות לבד זה 'פאקינג לגסוס', ומבקש מהסופר שיכתוב סיפור שיעזור לו להשיג בחורות. מכיוון שזה קרת, אתם יכולים לנחש מה יוצא מזה. לא בחורות. ב-'GoodDeed', אפליקציית קבצנים גורמת לאנשים להרגיש טוב עם עצמם, כי הם עוזרים לאנשים שהם לבד. אפילו צוקרברג מתרשם. כלומר, בערך, בדרכו שלו. וב'סולם' מתברר שאפילו בגן עדן אפשר להרגיש בדידות ועצבות. ציטוט לקחת אתכם לדרך: "שיחה היא כמו מנהרה שאתה חופר בסבלנות עם כפית ברצפת בית הכלא. יש לה מטרה אחת, להוציא אותך מאיפה שאתה עכשיו" (עמ' 29).

בסך הכול יש בספר 22 סיפורים, וביניהם מופיעה התכתבות אימיילים משעשעת בין מיכאל ורשבסקי לספי מורה בעניין חדר הבריחה 'תקלה בקצה הגלקסיה', בראשון לציון הירוקה. האחד רוצה לבקר שם עם אמו דווקא ביום השואה, השני מסרב בכל תוקף, ואת הסוף לא אחשוף. אבל זו לגמרי נקודה למחשבה על האופן שבו אנחנו נראים מבחוץ למתבונן הזר.

בשורה התחתונה, זו התקלה היחידה שאתם רוצים שתקרה לכם בזמן הקרוב.

תקלה בקצה הגלקסיה, אתגר קרת הוצאת כנרת זמורה ביתן, 159 עמ'

%d בלוגרים אהבו את זה: