ותשתקי

כשאין לך קול, אתה פשוט לא יכול לענות. צילום מתוך "הארטיסט"

ישבנו על הספה, עם הפיצוחים והשתייה. משחק של ליגת האלופות, כל אחד מאיתנו עודד קבוצה אחרת. הם הבקיעו קודם, זה היה קצת מלחיץ. ואז אנחנו הכנסנו גול. ועוד אחד. ועוד אחד. רציתי לצעוק משמחה, אבל מתברר שקצת קשה לעודד את הקבוצה שלך כשאין לך קול. אז מצאתי את עצמי מוחאת כפיים לטלוויזיה. רגע אידיוטי. מצד שני, מהם החיים ללא רגעים אידיוטיים.

כמה ימים ללא קול, אחרי שאיבדתי אותו אי שם לטובת איזה וירוס (כנראה), גרמו לי לגבש כמה תובנות על החיים. כלומר, על דמי השתיקה ששילמתי, ועל הרווח שיצא לי מהשתיקה הזו.

התובנה הראשונה: אנשים כמעט לא מסתכלים אחד על השני כשהם אומרים "בוקר טוב" או "בתאבון". הם מסתפקים במבט של עשירית שנייה, ומייד מפנים אותו לכיוון אחר. אולי זה בגלל שהם אומרים זאת רק מתוך נימוס בסיסי, ולא מעוניינים לפתח שיחה מעבר לכך, אז באופן אוטומטי הם מפנים את המבט לכיוון אחר וממשיכים בדרכם או בענייניהם.

גם ככה אנחנו כבר מתקשרים הרבה פחות פנים אל פנים או אפילו בשיחות טלפון (הטרנד החדש זה להקליט את עצמך בווטסאפ. בשביל מה להתקשר, אם כל מה שאתה רוצה זה לשאת מונולוג), אבל גם כשזה קורה, לא לחכות למבט-תשובה מהצד השני? כשאין לך קול, אתה פשוט לא יכול לענות. מה תעשה, תנופף בידיים? לא יראו אותך. תסטה ממסלולך או תקום מהכיסא, ותיגע פיזית בבן אדם שזה עתה היה מנומס איתך, רק כדי שישים לב שהגבת לו?

תסתכלו לאנשים אחרים בעיניים יותר מחצי שנייה. זו התנהגות אנושית בסיסית וחבל שאנחנו מוותרים עליה.

חיים יותר רוגעים, גם בשבילי. צילום מתוך הסרט "הארטיסט"

תובנה שנייה: אי אפשר לצעוק על הבנזוג. כלומר, כל הדברים שמתסכלים אותי פה ושם בהתנהגותו, פתאום אין ברירה אלא לקבל אותם. חבל לנסות להביע התנגדות, כי בתנועות ידיים זה נראה מצחיק מדי וחסר אפקט. אז ויתרתי. ומה אני אגיד לכם, זה הפך את החיים ליותר רגועים. גם בשבילי.

תובנה שלישית: אחר הצהרים אחד היינו בכמה חנויות וגם בבית קפה. בכל המקומות הבנזוג דיבר עם המוכרים והמלצרים, ואני נאלצתי לשתוק ולתת לו לנהל את הדברים לבד. בסוף הערב הרגשתי כמו האישה הקטנה. וזו הייתה הרגשה נוראית.

תובנה רביעית: כשהייתי בת 12-13, התחלתי לראות מטושטש. ההורים שלי החליטו לקחת אותי לרופא עיניים שהוא קרוב משפחה. אחרי נסיעה לא קצרה לעיר שנראתה לי רחוקה (לא זוכרת את שמה), הגענו אל הקליניקה שלו. הוא ישב בחדר די חשוך (זה נראה לי ממש מוזר), והתחיל לדבר איתנו – בלחישות.

עניתי לו גם בלחישה, כי חשבתי שזה מה שעושים אצל רופאי עיניים: יושבים בחושך ולוחשים. "את לא צריכה ללחוש", הוא אמר לי, "זה רק אני שאיבדתי את הקול". ואני לקחתי את זה קשה, כי הבנתי שטעיתי, שעשיתי פדיחה, שלא קראתי נכון את המצב, הרגשתי מגוחכת ובשבילי זה היה סוף העולם. כשבכיתי כל הדרך הביתה על זה שהוא קבע שאני חייבת משקפיים, הקדשתי גם כמה דמעות לתחושת המגוחכות. תמיד אומרים שאת הטעויות שלנו אנחנו זוכרים יותר. אז הנה, אני זוכרת את זו כבר כמעט 30 שנה.

נזכרתי בסיפור הזה, אחרי שבמהלך יום עבודה אמרתי למישהו שאין לי קול, ובתגובה הוא התחיל לדבר איתי בשפת הסימנים. כאילו שנהייתי גם חרשת, או שאם אני לא יכולה לדבר, אז גם הוא לא יכול. וזה לא היה נראה לי כל כך מגוחך. זה סתם היה נחמד ומשעשע. באיחור של כמעט 30 שנה, הבנתי שהטעות שלי אז בכלל לא הייתה כזו נוראה.

חשבתי שזה מה שעושים אצל רופאי עיניים: יושבים בחושך ולוחשים. צילום מתוך הסרט "הארטיסט"

תובנה חמישית: בשנים האחרונות שמתי לב שבכל פעם שאני בלי מחשב, זה מפנה לי זמן בחיים. גם להיות בלי קול מפנה זמן, אבל לא יותר מדי. כי מתברר שאני ממילא רוב הזמן מדברת תוך כדי שאני עושה דברים אחרים.

ולסיכום, נהוג לומר ש'יפה שתיקה לחכמים', נכון? אז מה היה אכפת לי לשתוק קצת. שיחשבו עליי דברים טובים, לפחות לזמן מסוים.

****

ומה עושים בזמן השתיקה? שלוש המלצות:

קולינריה: קפה איטליה הוציאו את הגרסה הכשרה לספר המתכונים שלהם. בדרך כלל אני מבשלת רק ממתכונים באינטרנט (כי אז יש תגובות והצעות לשיפור, ובכלל יש שיח על טיב המתכון, וזה שוב), אבל החלטתי להציץ בכל זאת. בתור צמחונית פחות רלבנטי לי עניין הכשרות, אז פשוט עברתי על כל הספר וחיפשתי מה כדאי להכין. עד כה ניסיתי רק רוטב נוצ'י אגוזים, שיצא מוצלח מאוד, אבל פנינו לעתיד הקולינרי האיטלקי.

טיול: בגבעות נס ציונה החלה פריחת אירוס הארגמן, ולמעשה האירוסים במלוא תפרחתם ובהמוניהם. יש שם המון שבילים לא מסומנים, צרים ורחבים, ואפשר לתת לרגליים ללכת ולתעות, הרי ממילא קשה ללכת שם לאיבוד. אם אתם אנשים יותר מסודרים, יש שביל אחד שמסומן בסימון שבילים סגול (צבע לא טריוויאלי), וייקח אתכם בין הגבעות והפרחים, כך שלא תפסידו דבר מכל היופי של המקום הזה. פרקטיקה: מומלץ לחנות בשביל העפר שבין רחוב המאה ואחד לרחוב גבעות הכורכר. הכניסה השנייה היא ליד כיכר שומר הגבעות, אבל שם קשה עד בלתי אפשרי למצוא חנייה (בסופ"ש). האירוסים בתמונה: צילום שלי מהסופ"ש האחרון.

סרט: צ'יינטאון (1974), בכיכובו של ג'ק ניקולסון הצעיר ובבימויו של רומן פולנסקי, הוא לא סרט הוליוודי קלאסי. כלומר אין לו סוף הוליוודי. אולי בגלל זה הוא זכה בפרס האוסקר על התסריט. במרכז הסרט חוקר פרטי, שוטר לשעבר, שמתפרנס מהנצחת בני זוג בוגדים. הסרט מתחיל עם תיק שבו מתברר לבעל שאשתו בוגדת בו, וממשיך עם הזמנה לחקירה נוספת. אלא שעד מהרה זו הופכת לחקירת רצח במקום לחקירה על בגידה, וזה מסבך את כל העניינים. לא אכנס כאן לניתוחי עומק, רק אומר שהוא שווה צפייה יותר מכמה סרטים שמועמדים השנה לאוסקר.

צוללים קדימה

גופה של החשופית מעוטר בעיגולים בגוון כחול סגול, איי הפיליפינים / צילום: רמי קליין

לצלול לא צללתי מעולם. שנורקלינג עשיתי פעם אחת, בסיני, ליד שונית אלמוגים מלאכותית. בפעם הראשונה שהכנסתי את הראש למים לא הצלחתי להתפעם כראוי מכל יפי הדגים שנפרש לפניי, כיוון שלבי פעם בחוזקה והנשימות היו מהירות ומלאות פחד. חזרתי ליאכטה שבה שטנו, ואחזתי חזק בסולם המתכת. גם בפעם השנייה, אחרי שתפסתי קצת אומץ, המצב לא היה הרבה יותר טוב. רק בפעם השלישית יכולתי להוריד את הראש למטה, להתנתק לגמרי מהמציאות, להרגיש שאני לגמרי בעולם אחר מופלא ואני לא רוצה שהוא ייגמר לי.

זה היה לפני קצת יותר מדי שנים, אבל בלתי נשכח. וכשראיתי את הצילומים מספרו החדש של הביולוג הימי ד"ר רמי קליין, "על פני ימים רבים", הכול חזר אליי. כולל החשק לעשות את זה שוב, ואולי אפילו לצלול באמת, אחת ולתמיד.

בספר יש כ-350 צילומי טבע ימיים מ-12 אתרים ברחבי העולם. זהו עולם עשיר, צבעוני, מרהיב, מרתק, עם כללים משלו השונים מאוד מהכללים שמעל לפני המים. צלילה עבור קליין היא "הצצה חטופה אל עולם עשיר שהתפתח במשך מיליוני שנות אבולוציה, מעין התבוננות דרך קליידוסקופ ענק, המעניק למתבונן הזדמנות להפליג בדמיונו לשלל עולמות. הצילום מאפשר להנציח רגעים מזדמנים, התרחשויות מיוחדות, יצורים שברגע אחד הם נראים לעין וברגע אחר הם נעלמים ולעתים לא ייראו שוב".

זרועות הציד באלמוג האבן, איי הפיליפינים / צילום: רמי קליין

מקבץ של חבצלות ים הגדלות על מסלע השונית, איי הפיליפינים / צילום: רמי קליין

הצילום התת-ימי מעניין את קליין מההיבטים האמנותיים והמדעיים כאחד. "באמצעות עדשה רחבת זווית", הוא מסביר, "אני יכול לתפוס את הסידור המרחבי ואת המורכבות המבנית של הסביבה, ואילו באמצעות עדשה מקרבת אני יכול לחשוף את סוד היצורים הקטנים ואת המבנים הביולוגיים המופלאים שהתפתחו בהם והתאימו אותם לסביבתם. תצלומי תקריב של היצורים השונים יוצרים עולם ויזואלי חדש המנותק מההקשר הראשוני שלו.

"כך אפשר לברוא עולם בתוך עולם, והמוחשי הופך למופשט. בדרך זו אפשר להתבונן בסביבה הימית בכמה אופנים ולתעדה, מהכלל אל הפרט, מהגדול לקטן, מהנגלה לעין בנקל ועד לחשיפת הסמוי. בעיניי זוהי הדרך הטובה ביותר ללמוד על הסביבה הימית ולהכיר את שוכניה". כמובן שישנה גם הדרך של התבוננות בספר, אבל היא צריכה להיות החימום לקראת הדבר האמיתי (לעשות לנו חשק), או סיכום שלו למי שמחפש מזכרת מרהיבה.

קליין, מרצה בכיר בבית הספר למדעי הים של המרכז האקדמי רופין, מסכם כאן עשור של פעילות צלילה וצילום תת-ימי ב-15 פרקים. לצד ויזואליה עשירה ומרהיבה, הוא גם מתייחס למצוקות האקולוגיות שמהן סובלות הסביבות החופיות והימיות בעולם, בשל פעילות האדם. יש כאן גם תיעוד של רגעים נדירים, שמעטים יכולים לספר כי חוו אותם בטבע, ולא באיזה אקווריום מלאכותי, מיוחד ככל שיהיה.

כריש כחול, האיים האזוריים / צילום: רמי קליין

בפרק "סודות מגני המלכה", למשל, הוא כותב: "הסירה התקרבה באִטיות אל ביצות המנגרובים. שורשי העצים התגלו במלוא הדרם, כשהם חשופים בשפל לאוויר. העלווה הירוקה והצפופה שיוותה לאזור חיוּת רבה, שעמדה בניגוד לריח הריקבון ולצחנת הגופרית שעלו מן הקרקע הבוצית ודלת החמצן.

"הקריאות 'נינו' של מפעיל הסירה נשמעו מדי פעם והפרו את הדממה שהשתררה מאז כיבוי המנועים. כעבור כמה דקות הוא הופיע, שוחה באִטיות לעבר הסירה. ראשו בלט מחוץ לפני המים והוא נעזר בזנבו הארוך לשחייה. היה זה תנין קובני, מין אנדמי לקובה ודייר מזדמן בביצות המנגרובים באחד מאיי המלכה הרבים. כעבור כמה דקות ירדתי מהסירה אל המים כשאני מצויד במסכה, בשנורקל ובמצלמה.

"מעולם לא שהיתי במים במחיצתו של תנין. התרגשותי לוּותה בפחד מסוים שנמוג כעבור זמן קצר. התקרבתי אל התנין בזהירות, תוך שאני משתדל לא להרחיף חול במים ולהעכירם. מדי פעם נעמדתי בסבך עשב הים שכיסה את פני הקרקעית, והמתנתי שיעשה סיבוב ויתקרב אליי. כשהגיע, הבטתי בו פנים אל פנים ביראת כבוד, וצילמתי. מדי פעם הוא הוציא את ראשו אל מחוץ למים.

"הקפדתי שלא להימצא משני צִדי ראשו, מחשש שינסה לנשוך אותי. אורכו היה כשני מטרים, קשקשים גדולים כיסו את גופו וצבעו התמזג היטב עם צבע המים. ההשתקפות של עשבי הים ועלוות המנגרובים בפני המים יצרה סביבה פראית ומסתורית".

נשיונל ג'יאוגרפיק, הגרסה הישראלית. או, אם לשאול ביטוי מעולם אחר לגמרי: שלום של אמיצים.

על פני ימים רבים, ד"ר רמי קליין, הוצאת פרימה ויסטה, 368 עמ'

*

 

כוכב ים הבולט בצבעו הכתום עז, האיים האזוריים / צילום: רמי קליין

אריה ים, איי הגלפאגוס / צילום: רמי קליין

#TouristGoHome

מספר התיירים בספרד היה בשנה החולפת כמעט כפול ממספר התושבים. מקדש דאבוד, מדריד (צילום: גלית חתן)

דווקא בעולם שבו טיסות הן עניין זול מאי פעם (אם אין לכם בעיה עם קונקשנים, אתם שמחים להביא אוכל מהבית והמזוודה שלכם תמיד קטנה), ומלונות מורידים מחירים בגלל התחרות עם Airbnb, יש אנשים שחושבים שתיירות היא עסק ממש לא רצוי. לדעתם, המצב החדש שמשמח רבים הוא בעצם אסון לכל מי שגר בעיר תיירותית. ההמונים שמשתלטים לך על המרחבים הביתיים אמנם מכניסים כסף לכלכלה המקומית, אבל גם גורמים ללא מעט נזק. אפילו הלורד ראש עיריית אוקספורד כבר הגדיר את העיר שלו כ"גיהינום תיירותי" בכל יוני עד אוקטובר, בגלל כל מעריצי הארי פוטר שמגיעים לבקר.

האקטיביסטים המתנגדים לתיירות גלובלית הקימו תנועה בשם #TouristGoHome, שהחלה לפעול ב-2017 וצפויה לתפוס תאוצה ב-2018. העובדה שכעת יש גם הפלגות זולות יחסית בין ארה"ב לאירופה, רק תוסיף להם עבודה. הפגנות עם שלטים מסוג "זו לא תיירות, זו פלישה" יהיו פוטוגניות גם בעתיד הקרוב. ואם תיירים יצלמו אותן בתור אטרקציה, היקום בכלל יקרוס לתוך עצמו.

כאן אפשר לקרוא כתבה מלפני כמה חודשים על התנועה ה'לא נחמדה' הזו (בין היתר הם ריססו אוטובוס תיירים ליד קמפ נואו).

התיירות בספרד אחראית ל-11% מהתמ"ג הלאומי. פלאסה מאיור, מדריד (צילום: גלית חתן)

מנתוני האו"ם עולה שצרפת הייתה המדינה המתוירת ביותר בשנה החולפת, ובמקום השני נמצאת ספרד. בעוד שהצרפתים כבר 'רגילים' למעמד הזה, הספרדים הרבה פחות. ב-2016 הם היו במקום השלישי, עם כ-75.5 מיליון תיירים בשנה על 46 מיליון תושבים. ב-2017 עלה מספר התיירים ל-82 מיליון, וראש ממשלת ספרד הודיע שהתיירות אחראית על 11% מהתמ"ג הלאומי, וההכנסות שהיא מספקת למדינה עומדת על 87 מיליארד יורו.

למדינה שמצב הכלכלה שלה היה בכי רע, בלשון המעטה, והיתה חברה במועדון ה-PIGS הידוע לשמצה, זו אמורה להיות בשורה טובה. זה גם מסביר את העובדה שממשלת ספרד הוציאה את כל התותחים כשבקטלוניה ביקשו להכריז על עצמאות: רוב התיירים מגיעים לברצלונה (ולאיביזה ולמיורקה), ולכסף שהם מביאים איתם יש ערך כפול. מצד שני, מבירת קטלוניה כבר מגיעים דיווחים על מצב שקרוב ל'קריסת מערכות' – העיר פשוט לא בנויה להתמודד עם כמויות האנשים שמגיעים אליה. דוגמה: שכר ממוצע של צעירים בברצלונה עומד על 1,200 יורו בחודש. אחרי כניסת Airbnb ירד מלאי הדירות להשכרה בעיר, המחירים לשוכרים 'רגילים' עלו, וכעת שכר דירה ממוצע הוא 850 יורו. אז כן, אפשר להצטמצם ולגור עם שותפים או לעבור לפרברים, אבל אתם מבינים את הכיוון.

אנחנו כל כך אוהבים לטייל, ולראות עולם, ולשנות אווירה, ולצאת מהשגרה, שאנחנו חושבים רק על עצמנו ולא על התושבים של המקום שאליו אנחנו מגיעים. אנחנו מניחים שהם שמחים שבאים לבקר אצלם, הרי אנחנו אוהבים לראות תיירים אצלנו, ולא חושבים על כל הצד האדמיניסטרטיבי והתשתיתי. למה לנו, אנחנו הרי בחופשה. אבל זו מחשבה מאוד אגואיסטית, וגם בעידן שבו ה"אני" מנצח כמעט בכל קרב מול ה"אנחנו" צריך לעצור רגע ולחשוב ולהעלות רעיונות ולנסות שהם יגיעו אל מקבלי ההחלטות. נכון, זו לא העבודה שלנו, אבל זו כאמור החופשה שלנו ואנחנו רוצים שהיא תהיה טובה. אנחנו גם ככה עובדים בשבילה, אז למה לא עוד קצת.

%d בלוגרים אהבו את זה: