חלון למלון

אם יש לכם 15 אלף ליש"ט פנויים ללילה, זה המקום בשבילכם. "המלון היוקרתי בעולם", אוריינטל מנדרין בלונדון

הפילוסופיה של מלונות היוקרה גורסת שלא רק שהלקוח תמיד צודק, צריך גם לתת לו את הדבר שהוא עדיין לא מבקש אבל כנראה יצטרך בעוד חמש דקות. כדאי גם תמיד לתת לו אקסטרות, ולהשקיע בכל פרט, לא להשאיר מקום לגרגר אבק אחד של טעות, כי אם יש משהו שאתה לא רוצה, זה שהוא יעזוב אותך לטובת מלון חמישה כוכבים אחר. את הכסף שלו אתה רוצה אצלך. במיוחד אם הוא לקח את הסוויטה שעולה 15 אלף ליש"ט ללילה.

אם עדיין לא יצא לכם, אני רוצה להמליץ על צפייה ב-VOD של yes במיני-סדרה "המלון היוקרתי בעולם". מדובר בשלושה פרקים דוקומנטריים על המלון מנדרין אוריינטל שבהייד פארק, לונדון. המצלמה עוקבת אחרי שורה של עובדים בתפקידים שונים, שרובם מסבירים למה הם הכי אוהבים בעולם להפוך אנשים לשמחים ולשרת אותם במהירות שיא כנגד השעון, והרבה פעמים גם כנגד הסיכויים. הדורמן של המלון, למשל, היה פעם ספורטאי אולימפי, ואפילו התחרה באולימפיאדת לונדון. "אני אוהב מכשולים. בשבילי מכשול הוא אתגר", הוא אומר בשמחה למצלמה, ואז מסביר איך הוא נלחם על מקומות החנייה של המלון.

הצופה מקבל יותר מורגן פרימן, קווינסי ג'ונס ורוני ווד, מאשר מקרים מביכים שהקונסיירז' צריך להציל – ובכל זאת הסדרה שווה צפייה. חברי הצוות המשתתפים ב"המלון היוקרתי בעולם"

מי שצפה פעם בסדרה מלון בבילון, שגם היא התרחשה במלון יוקרה בלונדון אבל לא הייתה דוקומנטרית (כן מבוססת על המציאות כמובן), יודע שהנסים והנפלאות המתרחשים במלונות כאלה הם בלתי נגמרים. בבילון הייתה סדרה כייפית מאוד לצפייה, קודם כל בגלל שהיא בריטית, וב"מלון היוקרתי בעולם" ניסו להביא תיעוד שמתקרב לזה. אלא שמחלקת יחסי הציבור הייתה כמובן מעורבת בעניין, אז מה שמקבל הצופה זה יותר מורגן פרימן, קווינסי ג'ונס ורוני ווד, מאשר מקרים מביכים שהקונסיירז' צריך להציל. ולמרות זאת נקשרתי לקונסיירז' הצרפתי פרנסואה קסבייה. כאן תוכלו לקרוא ראיון עם הבוס שלו, שגם משתתף בסדרה.

לזכות מנדרין אוריינטל יש לומר שהם כן חשפו קצת צרות, וגם כמה עובדים לא מרוצים שמחליטים לעזוב או מבקשים לעבור תפקיד. זה לא כל כך פשוט לעבוד במלון, שבו אנשים מרגישים שמגיעה להם תמורה על כל שקל או ליש"ט שהם שילמו, וקצת שוכחים שמי שצריך לשרת אותם הוא בן אדם.

מלון אוריינטל מנדרין מבחוץ. בימים אלה מציין 105 שנות אירוח

המלון מתבסס במידה רבה על עשירי מדינות ערב, ולכן הצוות מקבל הדרכה על מנהגי האיסלאם, כולל מה מקובל ומה לא מקובל, איך לפנות ומתי לא לפנות

קרוב ל-600 עובדים צריכים למלא את הדרישות של עשירי ומפורסמי העולם שמגיעים למלון. קחו למשל את הנסיכה ממדינה ערבית שהגיעה למלון, ומוציאה מעל 20 אלף פאונד בלילה על עצמה, הילדים והצוות שמתלווה אליה. לכאורה, מכרה זהב. למעשה, בפועל, היא לא משלמת בצ'ק אאוט, ובכל זאת נותנים לה לעזוב. למה? כי בסוף היא כן תשלם, והמלון חי על הלקוחות האלה ממדינות ערב. ממש כמו הטייקונים הישראלים וההלוואות שלהם בבנק. אגב, המלון כל כך חי עליהם, שעושים לצוות שיעורים על מנהגי האיסלאם, כולל מה מקובל ומה לא מקובל, איך לפנות ומתי לא לפנות.

אורחת אחרת התאכסנה עם ילדיה במשך שלושה שבועות באחת הסוויטות, ובמהלך הזמן הזה הילדים הרסו את השטיח מקיר לקיר. הצוות התלבט אם לחייב אותם או לא, כי החשבון הרגיל גם ככה עבר את ה-200 אלף פאונד, ומצד שני הנזק הוא של 10,000 פאונד. בסוף חייבו אותם, בנימוק ש'מה זה בשבילם עוד כמה אלפי פאונדים'. ובכל זאת הצופה לא משתכנע שהם שלמים עם ההחלטה: רואים את הפחד בעיניים מכך שהלקוחה הזו כבר לא תחזור.

כמקובל בז'אנר, למלון יש גם מסעדה עם שני כוכבי מישלן ושף עם הפרעת אישיות. אבל חייבים להודות שעם כל הכבוד לפחד מהדירוג השנתי וליצירת המנה החדשה, זה הרבה פחות מעניין מסיפורי החיים של חולמי החלומות, להלן צוות המלון. רובם לא בריטים ומרוויחים שכר לא להיט, חלקם שוכחים שסגנון החיים ששולט בעבודה שלהם לא קשור כלל לחייהם האישיים, ומבזבזים כאילו אין מחר ואין שכר דירה לשלם. מצד שני, אחד מהם אומר שהוא לא מאמין בהגרלות כספיות, כי "לשלם על כרטיס לוטו זה כמו לשלם מס על התקווה". הפער בין מי שאתה לבין מי שאתה נדרש להיות בעבודה, הוא מדהים. ומרתק.

כמקובל בז'אנר, במלון פועלת מסעדה עם שני כוכבי מישלן

הסדרה צולמה בחודשים האחרונים של 2016, כך שהכול מרגיש יחסית חדש ולא עתיק כמו פרק של "מקום תחת השמש" בערוץ החיים הטובים. אם יש לכם 3 שעות פנויות ובא לכם אסקפיזם או פנטזיות על החופשה הבאה, התרווחו על הספה ודמיינו את עצמכם כאורחים במלון כזה. אגב, אני דווקא חשבתי במהלך הצפייה על כמה שאני אורחת נוחה לרוב המלונות, כמעט אף פעם בלי בקשות מיוחדות, מקסימום נגמר הסבון במקלחת או שאני צריכה המלצה למסעדה טובה באזור. אולי אני צריכה לדרוש יותר, ואולי אני פשוט לא מתאימה לזה: אחרי כל השנים בעולם הזה, עדיין אין לי תודעה של בעלי הון.

יצאתי לטיול בפיג'מה – על תערוכת הבוגרים של בצלאל

"כשנים ילבינו", תפארת דמארי. העבודה נבנתה סביב שיר שנכתב על הקירות המקיפים אותה

אולי זה המצב הביטחוני ואולי זו סיבה אחרת, אבל בפעמיים שבהן ביקרנו השנה בתערוכת הבוגרים של בצלאל (מתוכננת פעם שלישית) לא היו הרבה מבקרים בקומות השונות. לעתים היה נדמה שיש יותר חבר'ה צעירים שעובדים בהכוונת קהל, מאשר קהל. זה חבל, כמובן, כי מדובר בהזדמנות מרתקת לגלות את דור העתיד של העיצוב והאמנות בישראל.

קחו למשל את תערוכת הנעליים שנמצאת ליד הקפיטריה – יש שם דגמי נעליים שעיצבו סטודנטים ממגמת אופנה לאורך השנים. אחת הבוגרות שעבודתה מוצגת שם היא שלי סתת. שנים אחדות אחרי שסיימה את לימודיה, היא כבר הייתה חתומה על מותג הנעליים המצליח 'קאפל אוף'. לפני שבועיים היא סגרה מעגל, כשמונתה לראש מחלקת האופנה והצורפות בבצלאל. עכשיו היא תהיה אחראית על הכשרת הדור הבא. מעניין יהיה לראות מה ייצא משם.

בינתיים, אני מביאה כאן כמה עבודות שמצאו חן בעיניי מתוך הקולקציות של בוגרי המגמה בשנה הנוכחית. לא היה קל לבחור, ולכן, המדד, כמו תמיד בשנים האחרונות, הוא מה שיתפתי עם חברות וקולגות מהעבודה, כי רציתי לשמוע את דעתם(ן). כלומר, מה 'חזק' מספיק כדי להוציא החוצה. זה לא אומר שלא היו עוד דברים שאהבתי, אבל צריך לנסות להתמקד.

לפרויקט של שאדי מגלטון קוראים 'גניחה שקרית', והוא עוסק במושג מין – מין כדבר אלים, דוחה, מפחיד, ומנגד מין כדבר טבעי ויפה. הבגדים והאובייקטים שיצרתי מנסים לעורר דיון בנושא דרך המפגש שלהם עם הגוף. לדברי מגלטון, "הערכים הנוצריים עליהם התחנכתי, והדומיננטיות של הכנסייה בחיי, הובילו אותי לפרויקט זה. באמצעות החומרים, האובייקטים והסמלים, ובשילוב עם תנועה ואודיו, יצרתי דיאלוגים שונים בין החומר לגוף".

הקולקציה של ת'אייר ג'אבלי מורכבת מצורות גיאומטריות בסיסיות שהפכו לגזרות תלת ממדיות. מקורות ההשראה היו הצורות הגיאומטריות של קנדינסקי ומלביץ', והדמויות של אוסקר שלמר במופע ריקוד הבלט המודרני. מבחינת ג'אבלי, התוצאה היא מראה של גיבורי על עתידיים. לי זה נראה כמו הבגדים של שלגיה.

אי אפשר היה לפספס את תיקי הדפסת התלת ממד של זוהר פדלון, שנקראים ZAX. הם הודפסו במדפסת תלת ממד ביתית (!), אבל זה לא הפך את העניינים לפשוטים יותר. "התחלתי לחקור מחקר מעמיק ובו נחשפתי לחומרים, לקשיים ולמוגבלויות הקיימות בטכנולוגיה החדשה. מתוך המחקר והשינוי התפיסתי שעברתי, מצאתי פתרונות ופיתחתי שיטות שבהן אוכל לרתום את הטכנולוגיה לתהליך העיצובי יותר מאשר לתת לה להכתיב אותו. אני גאה להציג קולקציה שכולה השראה מהסביבה שלי, מתוך מבט אל העיר, דרך הצבעים, האנשים והחיים כפי שאני חווה אותם". ואני, באופן אישי, רוצה את כל התיקים האלה כולם. אבל הם לא עמדו למכירה בחנות האופנה.

'יצאתי לטיול לבוש בפיג'מה' מגדיר היטב את הקולקציה של גאיה הרטמן. מתוך בחינה של היציאה מהבית אל הרחוב, מהמקום הבטוח אל מקום שיכול להיות מנוכר, החליטה ליצור בגדים שנותנים תחושת יציבות וביטחון כאשר יוצאים בהם לרחוב. אלה בגדים העוטפים ושומרים (יותר מדי) על האדם שלובש אותם, עם קריצה גרוטסקית.

****

השפע בתערוכת הבוגרים של בצלאל הוא עצום, וככל שאני חושבת על זה יותר, כך ברור שלא אצליח להביא פה אלא את התמצית של התמצית. שלא מתחום האופנה, הספקנו להיות בתערוכות של מחלקת העיצוב הקרמי, העיצוב התעשייתי והצילום, ובחלק מהתערוכה של מחלקת האמנות. בין לבין עשינו הפסקות עם הסרטונים של מחלקת האנימציה (או בשם הרשמי: אמנויות המסך) – זה כמו מרענן חך בין מנות במסעדה, ולכן, חוויה שאני ממליצה לא לוותר עליה. מבין אלה שהספקתי לדגום, הכי שעשע אותי הסרטון "חדר מס' 18" של גיא שחף.

זו תמונה מלאה יותר של העבודה "כשנים ילבינו" של תפארת דמארי, שבוחנת את המושג 'פרח מוגן'. למעשה היא עושה השלכה להורות, ובוחנת את הדברים לא רק מתוך נקודת המבט שהייתה לה כילדה, אלא גם כמי שהיא היום, אימא. העלים בעבודה עשויים פורצלן, שרופים בשריפת חשמל גבוהה וצבועים בדיו אדומה. העבודה הזו הזכירה לנו עבודה דומה שראינו בג'ירונה שבקטלוניה, לפני כשנה וחצי, ובכל זאת היא הרשימה אותנו. בזמן שהתפעלנו ממנה עברה לידינו מישהי שהתעקשה 'לשחק' עם העבודה ולגרום לעלים לגעת זה בזה. בן זוגה העיר לה שזה עלול לפגום בעבודה, והיא השיבה "אבל ככה אני, חייבת לגעת". אותי זה עיצבן.

הקלידוסקופ של עדי פישר, שהוא למעשה שפע של צלחות פורצלן, מצטיין באסתטיקה מרשימה בהשראת בית סבתא. העניין הוא שהיא מוציאה את הפונקציונליות מהחפצים, והם משמשים רק בשירות הרגש. מי שהתרגש מהם במיוחד היה זבוב אחד, שבכל פעם נחת על עבודה אחרת. אלא שבפעם הראשונה שראיתי אותו, לא ידעתי אם הוא חלק מהעבודה שעליה עמד, האם זה זבוב פורצלן, או שהוא אמיתי. רק אחרי שלוש-ארבע תמונות, כשניסיתי להתקרב ולצלם גם עם הטלפון הסלולרי, קיבלתי את התשובה.

השתקפות שלי בעבודה של בת אל אלפסי, ילידת 1991, שעובדת עם עץ ומראות. לא בכדי עבודתה ניצבת בחלל המרכזי הפותח את התערוכה. היא הופכת את המתבונן לחלק מהיצירה, מה ש"מחפה" על המינימליזם שלה – נשאר מקום ל"אורחים". מערך הפסלים שבתערוכה מדמה עיר אימונים צבאית, המשמשת לתרגול מלחמה אורבנית, ומספקת הצצה לחזרה הגנרלית של המלחמה. במובן הזה, הצופה הופך לחייל, מצטרף לרגע לשגרת האימונים. אבל בניגוד לחיילים 'אמיתיים', הוא יכול להשתחרר מהר מאוד ולא צריך 'לטחון' שלוש שנים.

***

אגב, לא במקרה כתבתי בהתחלה שמתוכנן ביקור שלישי. בכל פעם אנחנו מגיעים לשעתיים או שעתיים וחצי, כי קשה לספוג כל כך הרבה, ולהקדיש את תשומת הלב הראויה, אם עושים הכול בפעם אחת. זה לא שהכול מרשים בעיניי, יש כמה דברים שנראים לי חוזרים על שנים קודמות או יותר מדי ניסיוניים ושוליים מכדי להיות מספיק מעניינים לקהל הרחב. אבל בשביל למצוא את הפנינים צריך סבלנות. וסבלנות, כבר אמרו זאת לפניי, היא הדרך הטובה מכולן.

 

תערוכת הבוגרים של בצלאל מוצגת בקמפוס האוניברסיטה העברית בהר הצופים. פתוח כל יום מ-10:00 עד 21:00. בשישי 4.8, שהוא גם היום האחרון, עד 15:00.

הכי גאים שיש. במדריד

ההשערה היא שאת המונה ליזה הזו צייר בן זוגו של לאונרדו דה וינצ'י, פרנצ'סקו מלצ'י – בנו של אציל מילנזי, שבגיל 14 מונה על ידי אביו להיות שוליה של דה וינצ'י /// Photo: Courtesy of Prado Museum

הרבה חדשות זרמו בגלי צה"ל מאז הפעם הראשונה שנתקלתי בתערוכה "The Other’s Gaze. Spaces of difference", שמוצגת בימים אלה במוזיאון הפראדו במדריד. בעוד שאצלנו נאבקים על זכויות האימוץ של גייז כאילו אנחנו לא עמוק במאה ה-21, בספרד ציינו לאחרונה 40 שנים למצעד הגאווה הראשון. מדריד זכתה לארח את אירועי הגאווה השנתיים הבינלאומיים, שחרגו בהרבה מתהלוכה רועשת וגועשת ברחוב, וכללו גם את התערוכה הזו בפראדו, שמוקדשת ל'אמנות חד מינית' (תימשך עד ה-10 בספטמבר).

התערוכה כוללת כ-30 ציורים, רישומים ופסלים שרוכזו במספר חללים – מפיסול יווני קלאסי, דרך ציור של דוד עם ראש גוליית בידו שצייר האיטלקי הנודע קרוואג'יו, ועד דמויות של גויה. זה לא שלא ראינו כבר תערוכות אמנות קוויריות ברחבי העולם, ואפילו בישראל, אלא שב- The Other’s Gaze חוזרים אחורה בזמן. "המטרה היא לבחון כיצד ההבנה והסובלנות כלפי קשרים חד מיניים השתנו לאורך הדורות", מסבירים במוזיאון, אבל לא תמיד נותנים ביאור מספק לנוכחות של עבודה כזו או אחרת בתערוכה.

פסל של הקיסר הרומי אדריאנוס, שנת 134 לספירה. אומרים שאדריאנוס ניהל מערכת יחסים עם אנטוניוס, עובד משק הבית שלו. הם נפגשו כשאדריאנוס היה בן 39 ואנטוניוס בן 14. מותו של אנטוניוס נחשב לתאונה, אך אדריאנוס האמין כי הוא הוטבע על ידי משרתים קנאים. עם מותו הכריז עליו אדריאנוס כאל, בנה לכבודו עיר, והציב פסלים בדמותו ברחבי האימפריה הרומית /// Photo: Courtesy of Prado Museum

Orestes and Pylades or The San Ildefonso Group, שיש קררה לבן /// Photo: Courtesy of Prado Museum

התערוכה מחולקת לארבעה חלקים. אחד מהם, שנקרא "רודפי התשוקות" מוקדש לאמנים מצליחים שהמיניות שלהם, בחיים וביצירה, הובילה לכך שנרדפו מסיבות 'מוסריות' לכאורה, הפכו למושא לבוז וזלזול, וסבלו מדימוי מעוות במשך מאות שנים. הדרך שלהם להתמודד עם המציאות הקשה הייתה לנסות להפוך את עצמם ל'בלתי נראים' ואת האמנות שלהם ל'מוצפנת', ובכל זאת זה לא תמיד הצליח, וחלקם הועמדו לדין באשמת 'מעשי סדום'. בין האמנים האלה נמנים קרווג'יו, בוטצ'לי ודה וינצ'י. אגב, אפילו יצירות אמנות שהביעו תשוקות 'מסוג זה' ספגו חצי ביקורת מוסרית צדקנית – אבל זה לא גרם להן להיכחד או להיעלם מהעולם. נקודה למחשבה.

החלק האחרון בתערוכה נקרא "לאהוב כמו האלים", והוא כולל סדרת יצירות מיתולוגיות, המייצגות יחסים שלא יכלו להתקיים אז ב'עולם האמיתי'. יצירות מסוג זה נועדו למרחבים הפרטיים של האליטות החברתיות בלבד, כיוון שהן הציגו אלים בהתנהגות שאסורה על בני תמותה, ושרק שליטים ונסיכים יכלו להרשות לעצמם. כלומר, קוויריות הייתה פריבילגיה של בני המעמד הגבוה, שהיו מוגנים מפני רדיפה אזרחית וקהילתית – אם כי בהסתייגות, כי במקרים מסוימים יחסים חד-מיניים היו עשויים להמיט עליהם חרפה פוליטית או להוביל להגליה. מה שבטוח, רק הם היו יכולים לצפות באמנות שמציגה יחסים חד-מיניים כלגיטימיים. אולי לפחות במובן הזה, התקדמנו מאז.

La siesta, Alma Tadema, 1868 /// Photo: Courtesy of Prado Museum

לצפות בתערוכה כזו במוזיאון ישראל בירושלים נשמע כמו חזון אחרית הימים, למרות שהוא הרבה יותר מתאים לכך ממוזיאון תל אביב לאמנות, למשל (וגם שם ספק אם יציגו אותה). אבל גם תערוכה שלמה של איי וייויי לא חשבנו שנראה פה, אז מי יודע, אולי הכול יכול להיות.

***

El Cid של הציירת רוזה בונהאור, 1879. לדברי בת הזוג שלה, "היא תמיד נמשכה לאנרגיה הקדמונית של בעלי החיים", וכאן יש מבחינתה סוג של פורטרט עצמי /// Photo: Courtesy of Prado Museum

%d בלוגרים אהבו את זה: