גן עדן של שותים

לא, אלה לא כוסות פלסטיק חד פעמיות מקומטות. זו מזכרת סופר-שווה מפריז

 

לפעמים דברים טובים קורים גם כשנדמה שבזבזת את זמנך לריק.

מעשה שהיה כך היה: בנסיעתנו האחרונה לפריז החלטנו לבקר באתרים פחות פופולריים בקרב תיירים. בין היתר קבענו ללכת לשוק הילדים האדומים, שבאזור המארה. למקום יש סיפור מעניין – זהו השוק המקורה הוותיק ביותר בעיר, הוא נוסד ב-1615 ושמו מגיע מהילדים הלבושים באדום (סימן של צדקה) ששהו בבית היתומים הסמוך. הוא עבר שיפוצים בשנת 2000, כך שאמור להיות במצב סביר, אבל חייבים להודות שהביקור היה די משעמם. לא שלא קנינו שם כמה דברים, אבל זה בהחלט לא שוק ששווה לדבר עליו או להיצמד למפה כדי למצוא אותו.

את הדרך החוצה ממנו למטרו החלטנו לעשות בלי מפה, סתם שוטטות, וכך הגענו לחנות מקסימה שנראתה כאילו פתחו אותה באותו יום לראשונה. מכרו שם המון דברים מעוצבים לבית, קצת כמו סוהו, אבל מעוצב הרבה יותר מדליק. ושם, אחרי שיטוט בממלכת הסטייל מצאנו את הכוסות שבתמונה למעלה. לא, אלה לא כוסות פלסטיק חד פעמיות מקומטות, אלא יציקה שלהן מזכוכית.

עם הכוסות האלה שתינו קפה מדי בוקר במלון – כי הטרנד במלונות הפריזאיים הוא לנקוב במחירי חדרים ללא ארוחת בוקר, ומי שרוצה להוסיף את הארוחה מגלה שדורשים ממנו סכומים מגוחכים וחסרי היגיון. אז שתינו קפה בחדר, ואז יצאנו לרכוש סנדוויצ'ים בשביעית המחיר ממה שביקשו על ארוחת בוקר סטנדרטית. ומה שהתחיל אז הפך לחלק מהחיים – עד היום אנחנו שותים עם הכוסות האלה בבית, נזכרים בחוויה ההיא ובעיקר נהנים מהקפה עם הל.

אז אמנם השוק אכזב אותנו, ובעצם היה אפשר לוותר על הביקור בו לגמרי, אבל אם היינו עושים זאת היינו מפסידים את הכוסות הנהדרות האלה. אז מזל שלא.

והנה עוד כמה כוסות שהייתי שמחה לקנות, במקרה או שלא במקרה:

כוס דו צדדית, ובאנגלית – Dual beer Glass של חברת PretentiousBeerGlass. מאה ושישים שקל באטסי

כוס בתולת הים, 17.5 דולר באיביי

Brainfreeze Skull Shot Glass של המותג Final Touch

כוס המיועדת לשוט וויסקי או וודקה של המותג VULPIX, שלושה-עשר דולרים באליאקספרס

הצליל שתפס אותי – הקשר בין מוזיקה למוח

כמה מכם בחרו שיר אהוב כצלצול הטלפון שלהם? כמה מאזינים למוזיקה תוך כדי ההתארגנות בבוקר, לפני היציאה מהבית? כמה מעדיפים להעביר נסיעות עם הדיסק האהוב עליהם, במקום עם הברברת הרדיופונית? לכל אחד יש את הצלילים שלו, שעוזרים לו להירגע, לנקות את הראש או להתגבר על כאב ראש. למרות שהצלילים האלה נגישים לכולם, הרבה פעמים הם מרגישים באיזשהו אופן קצת פרטיים, בזכות ההשפעה הישירה שיש להם עלינו.

הקול של יורגוס דאלארס, למשל, לגמרי עובד עליי, ואני משאירה בצד את מה שהוא אמר בזמנו על ישראל. אם הקול שלו הוא כמו תרופה, אז אני מוכנה 'לבלוע' גם את הדעות שלו. מוזיקת מדיטציות, לעומת זאת, עלולה לחרפן אותי קשות למרות שהיא אמורה לעזור לי להתרכז במשימות.

מוזיקה היא טעם אישי, זה ברור, אבל מחקרים שעוסקים בהשפעה שלה על המוח, ויש לא מעט כאלה, מסבירים למה אנחנו מפיקים ממנה תועלת. היא עוזרת לשפר ריכוז, להירגע וגם להירדם טוב יותר (האתר הזה מוקדש לכך). היא מסייעת לביצועים ספורטיביים, וכבר ב-1911 נמצא שרוכבי אופניים מפדלים מהר יותר כשהם מאזינים למוזיקה מאשר כשהם מאזינים לטבע, בין היתר משום שהיא עוזרת להתגבר על עייפות ומשפרת את הסיבולת. מחקר שנערך באנגליה ב-2012 מצא שרוכבי האופניים שהאזינו למוזיקה תוך כדי רכיבה צרכו 7% חמצן פחות מאלה שנאלצו להקשיב לשקט. הם היו בני 21, רכבו 12 דקות, האזינו לסוגים שונים של מוזיקה, שמרו על קצב והוציאו פחות אנרגיה.

באוניברסיטת וירג'יניה לקחו את זה רחוק יותר, והמציאו מעין מכשיר שמזהה את קצב פעימות הלב שלכם בזמן שאתם עושים ספורט, ומשדר לסמארטפון איזה שיר כדאי לנגן כדבר הבא שתאזינו לו תוך כדי הריצה, למשל. זה יכול להועיל הן להעלאת הדופק והן להורדתו בצורה מבוקרת – כי אפשר לקבוע מראש לאיזה דופק רוצים להגיע (הפסקול שלי להליכות בפארק הירקון היה מוזיקה מזרחית).

לפני עשור מצאו באוניברסיטת סטנפורד שהאזנה למוזיקה עוזרת לנו לפקס את המחשבות. המחקר כלל סריקות fMRI  שנערכו בזמן שאנשים האזינו למוזיקה קלאסית מהמאה ה-18, ולא למוזיקה עכשווית – ויכול להיות שהיה שווה לערוך מחקר נוסף שיבדוק אם למוזיקת ראפ למשל יש אפקט דומה. בכל מקרה, הממצא המפתיע היה שדווקא במרווח הזמן השקט הקצר שחלף בין מנגינה למנגינה נרשם שיא הפעילות המוחית בקרב משתתפי המחקר.

הממצא שהגיע מסטנפורד מתיישב עם תיאוריית 'אפקט מוצרט', אבל מרחיב אותה, כיוון שהוא מתייחס לכל מוזיקה קלאסית מבלי שהנסיין יידע למה הוא מאזין. 'אפקט מוצרט', למי שלא מכיר, מתייחס להשפעה שיש להאזנה לסוגים מסוימים של מוזיקה מורכבת – כמו זו של אמדאוס מוצרט – על ביצוע משימות קוגניטיביות. הטענה היא שהביצועים משתפרים, אם כי לטווח קצר (15 דקות). אגב, תוך כדי כתיבת הפוסט הזה לחצתי פליי ביוטיוב על 'הטובים ביותר של מוצרט'. לא בטוח עד כמה זה עזר, אבל בהחלט נהניתי מהצלילים.

במחקר שנערך במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת לונדון ב-2008 נמצא שהמוזיקה שאנחנו מאזינים לה משפיעה גם על האופן שבו אנחנו תופסים אנשים. במחקר ביקשו מהמשתתפים להגיב לדמויות נייטרליות (ולא להורים או לבוסים שלהם למשל). הממצאים הראו שאחרי האזנה למוזיקה שמחה ועולצת, אנשים נראים להם יותר שמחים, ואחרי האזנה למוזיקה שקטה הם נראו להם יותר עצובים – ולא משנה איזו הבעה באמת הייתה להם על הפנים (אם כי אני מניחה שבמקרים הקיצוניים זה לא עבד).

מחקר אחר נערך על ידי חוקר מוח קוגניטיבי בשם ד"ר ג'קוב ג'וליג' מאוניברסיטת גרוניגן שבהולנד. ג'וליג' מצא שבשירים קצביים יש שלושה אלמנטים עיקריים שמעלים אצלנו את רמת האנרגיה. האלמנט הראשון: קצב של 150 ביט לדקה, שגורם לכך שבאופן תת הכרתי נתחיל להרגיש מלאי מרץ. גם לבחירת האקורדים יש משמעות (אקורד שלישי מז'ורי נוסך בנו ביטחון), והאלמנט השלישי הוא מילים חיוביות בשיר.

בהתחשב בשלושת הפרמטרים האלה, ג'וליג' יצר נוסחה מתמטית של ממש שבאמצעותה הוא בחן שירים באנגלית מ-50 השנים האחרונות (מי שמעוניין להתעמק בנוסחה, הנה). פעם אחת הוא בחן לפי עשורים, ופעם שנייה הוא בנה את מה שנקרא 'להיטי כל הזמנים'. ברשימה הראשונה, השיר האנרגטי ביותר בשנות ה-2000 הוא Dancing in the Moonlight של טופלואדר, ובשנות ה-90 זהו Let Me Entertain You של רובי וויליאמס.

הרשימה השנייה היא דירוג של 10 שירים, שבעיניי ובאוזניי כולם נהדרים ומשפרים את מצב הרוח, אבל באופן לא אישי, אם אתם מבינים למה הכוונה. ועם הצלילים האלה אני מוציאה את עצמי לסופ"ש. צ'או צ'או במבינה.

  1. Don't Stop Me Now (Queen)
  2. Dancing Queen (Abba)
  3. Good Vibrations (The Beach Boys)
  4. Uptown Girl (Billie Joel)
  5. Eye of the Tiger (Survivor)
  6. I'm a Believer (The Monkeys)
  7. Girls Just Wanna Have Fun (Cyndi Lauper)
  8. Livin' on a Prayer (Jon Bon Jovi)
  9. I Will Survive (Gloria Gaynor)
  10. Walking on Sunshine (Katrina & The Waves)

אוהבת להיות בבית

משום מה אנשים נוטים לא להאמין לי בקטע הזה, אבל אני, בדיוק כמו אריק איינשטיין, אוהבת להיות בבית. נכון שבשנים האחרונות אני מבלה הרבה שעות מחוצה לו, אבל אני עדיין מאמינה שביתי הוא מבצרי, ובכל מקרה זה המקום האהוב עליי. אולי בגלל זה כל כך נמשכתי לתערוכה "אין כמו בבית" שמוצגת בימים אלה במוזיאון ישראל (עד ה-29.7.17), וממש לא היה אכפת לי לצאת מהבית בשבילה. להפך.

בתערוכה הזו אספה האוצרת עדינה קמיאן-קשדן 120 יצירות שמבוססות על חפצים ביתיים, יומיומיים, כאלה שמרוב שאנחנו רגילים אליהם אנחנו כבר לא רואים אותם, וחילקה אותן בין החללים המוזיאוניים לפי החללים הביתיים – מטבח, סלון, חדר שינה, חדר אמבטיה וכן הלאה. היצירות הן של אמני המאות ה-20 וה-21, וביניהם ניתן למצוא את מרסל דושאן (היוש אסלה שמתיימרת להיות מזרקה), יאיוי קוסמה, טקשי מורקמי, אנדי וורהול, מרתה רוסלר והדסה גולדויכט (אל תפספסו את מקלחת הדבש שלה), שחותרים כל אחד בדרכו תחת חוויות היומיום.

הפומפיה שהפכה למחיצה: מונה חאטוּם, מחיצת פומפיה, 2002, אוסף קרנפורד, לונדון. Photo: Iain Dickens Courtesy White Cube

יש בתערוכה לא מעט הומור – למשל בפומפיה הענקית שהפכה למחיצת הפרדה, פרי עבודתה של האמנית מונה חאטום (נולדה בלבנון ב-1952, פועלת בבריטניה ובגרמניה). העבודה הוגדרה כ"מצחיקה ומרושעת, משעשעת וקטלנית, מלאת חן באופן מוזר אבל גם מפחידה". למה מפחידה? כי זו לא רק מחיצה שמחלקת את החדר, אלא גם דימוי של חפץ המסוגל לגרום לנזק ממשי, בלתי הפיך, לגרד לנו את הצורה כמו שמגרדים גזר או קישוא.

ברגיט יורגנסן, סינר-תנור, 1975-1974, מוזיאון קרן לודוויג לאמנות מודרנית, וינה / Photo © Iain Dickens Courtesy White Cube

ברגיט יורגנסן מדגימה את הקשר בין התנור לרחם

יש גם ביקורת חברתית – האמנית האוסטרית ברגיט יורגנסן יצרה תנור שמחובר לסינר ולמעשה מדמה את הגוף הנשי, כולל זה שמדלת התנור יכולה לצאת כיכר לחם טרייה וחמה כשם שמהרחם יוצאים ילדים לאוויר העולם. במילים אחרות, בעבודה הזאת היא יוצאת נגד התפקיד המגדרי שיועד לנו הנשים. "רציתי להראות את הדעות הקדומות נגד נשים, את המודל לחיקוי שהאישה שייכה להן", הסבירה יורגנסן בעבר (היא גם צילמה את עצמה לובשת את הסינר הזה, חבל שהצילומים לא מוצגים בתערוכה).

המגהץ שמאיים להשטיח את אוקיינוס הפאלוסים הלבנים. ייוֹי קוּסאמָה, בלי כותרת (קרש גיהוץ), 1963, מוזיאון ישראל

עבודה אחרת שתפסה את תשומת לבי היא קרש הגיהוץ של האמנית היפנית יאיוי קוּסאמָה (ילידת 1929), שעליו מונח מגהץ המאיים להשטיח את אוקיינוס הפאלוסים הלבנים – עבודה שמאיימת על גברים שמבינים אותה, או על אלה שמסבירים להם.

קוסאמה יצרה את העבודה הזו בשנות ה-60, כחלק מהסדרה "רהיטי צבירה וכורח", שבה תפרה בדים, צבעה ומילאה אותם באופן שיצר מאות הזדקרויות פאליות, הגולשות ומתפתלות סביב החפץ שהן צומחות ממנו. זו הייתה דרכה להציף שאלות על זהות ומיניות – קצת כמו יורגנסן, היא הביעה חשש משליטה גברית, וניסתה להתריס כנגד סמלי הסמכות הפטריארכלית ('תהיי יפה ותגהצי'). מעניין היה לגלות שהיצירה הזאת, שנרכשה לאחרונה למוזיאון ישראל, היא שהניעה את קיום התערוכה כולה.

הבעת כמיהה לשיבה הביתה. גבריאל אורוסקו, אימא, 1998, museum moderner kunst stiftung ludwig wien

אבל לא רק נשים מציגות בתערוכה, כמובן. יש קרטון שלא הרשים אותי של אנדי וורהול, יש פסל משעשע ענק (מר DOB) של טקשי מורקמי שראיתי כבר בתערוכת ענק בניו יורק לפני קצת פחות מעשור, וישנה העבודה המעניינת של גבריאל אורוסקו (Gabriel Orozco) – "אמא" (1998), מעין קריאה לאם, או הבעת כמיהה לשיבה הביתה.

אורוסקו, שנולד במקסיקו ב-1962, ופועל במקסיקו, בצרפת בארה"ב, אוהב לעבוד עם חפצים שהועתקו ממקומם, עברו הכלאה או נבנו מחדש. העבודה שלו מורכבת משני פסנתרים המחוברים לבית קטן עם גג רעפים. על פי המוזיאון, "הצופים מוזמנים לשבת על כיסא בבית המשחק הזה, ולהאזין למבקרים אחרים שמנגנים בחוץ על שני הפסנתרים". כשאנחנו ביקרנו, אף אחד לא ניגן שום דבר. למען האמת זה לא היה ברור שמותר לנגן. בהתחלה גם לא היה ברור שמותר לפתוח את דלת הבית ולהציץ פנימה, אבל בהמשך זה הובהר לצד האזהרה לא לשבת בשום אופן על הכיסא.

לעומת זאת, על כורסת השפתיים של סלבדור דאלי שניצבה שני מטרים משם אפשר לשבת, אבל היא כנראה לא קשורה לתערוכה ברמה הרעיונית אלא רק ברמה הפרקטית – כדי שתוכלו לצפות במיצב וידיאו בסלון של המוזיאון. גם ילדים וגם מבוגרים הרגישו בבית והתחברו לספה, אך רק מעטים הקדישו מזמנם למיצב, שצריך להתבונן בו היטב כדי להבחין שאכן קורה בו משהו. השאלה היא האם מידת תשומת הלב שהמבקרים מעניקים לכל עבודה היא מדד כלשהו לנחיצותה בתערוכה. זו לא שאלה עם תשובה חדה וברורה. צריך לחשוב על זה קצת. בבית.

סוּבוד גופטה, כפיות, 2009

*כל צילומי העבודות – באדיבות מוזיאון ישראל

%d בלוגרים אהבו את זה: