אז מי יזכה השנה באוסקר?

מדי שנה אנחנו מבלים את ינואר-פברואר בבתי הקולנוע, וצופים בתשעת המועמדים הסופיים באוסקר לפרס הסרט הטוב ביותר. האוסקר, כך אנחנו מאמינים, הוא סוג של חותמת איכות ומדד אמין ביותר לסרטים המוקרנים על המסך הגדול. ואולם נדמה שהשנה לא היו מספיק סרטים חזקים כדי להחזיק תשיעייה, ובמילים אחרות, יש כאן כמה בחירות תמוהות. מצד שני, כל שנה יש בחירות תמוהות.

השנה פתחנו את עונת האוסקרים שלנו שבועיים לפני ההכרזה הרשמית על המועמדים – משום שכל הסימנים הראו בבירור ש"לה לה לנד" יהיה ברשימה. מזמן לא היה פה מיוזיקל קולנועי כל כך מתוקשר וכל כך מעוטר כמו זה. נקדים את המאוחר, ונאמר שהסרט הוא ממש לא הטעם שלנו, ואין לנו מושג כיצד ולמה הוא קיבל 14 מועמדויות.

עד פרסום הפוסט הזה צפינו בשמונה מתוך תשעה סרטים, כמעט כל אחד מהם בבית קולנוע אחר (שניים בבית). היחיד שבו לא צפינו הוא "גדרות", וזאת מהסיבה שהוא טרם הגיע לישראל, למרות שעלה בארה"ב כבר בסוף דצמבר.

האם "לה לה לנד" יהיה הזוכה הגדול, כמו בגלובוס הזהב? נצטרך לחכות ליום ראשון בלילה (שני מוקדם בבוקר), אבל כאמור, בלב אנחנו מקווים שלא. אני אישית הייתי שמחה אם "מנצ'סטר ליד הים" היה לוקח, ובאפשרות שנייה "מאחורי המספרים". הבנזוג משוכנע שהמנצח הגדול צריך להיות "באש ובמים", וגם האפשרות השנייה שלו היא "מאחורי המספרים". עם זאת, ההימור שלו הוא ש"הסרבן" ייקח, "מכיוון שהוא הכי תואם סרטים שבדרך כלל זכו באוסקר. יש בו מקרה אמיתי לא שגרתי, ויש בו כמה סצנות בלתי נשכחות".

האמת? אני כבר מחכה בהתרגשות לטקס. הנה מה שחשבנו על הסרטים המועמדים בטקס של שנת 2017:

*

אם יש משהו שאהבתי לגבי הסרט זה העובדה שבסופו של דבר הוא לא הולך לכיוון הקיטשי. לה לה לנד

אם יש משהו שאהבתי לגבי הסרט זה העובדה שבסופו של דבר הוא לא הולך לכיוון הקיטשי. לה לה לנד

לה לה לנד

אני לא אוהבת מיוזיקלס. זה לא ממש הטעם שלי, ולא ברור לי על מה כל ההתלהבות סביב "לה לה לנד". זה סרט ששואב השראה מהרבה סרטים אחרים, עמוס בשירים שעוצרים – או מקפיצים, תלוי את מי שואלים – את העלילה, ועוסק בנושא בנאלי, המחיר של הגשמת חלומות. ובהרחבה, אחת הגיבורות בסרט היא תעשיית הקולנוע ההוליוודית, ויש כאן עיסוק בסוגיות כמו הקושי לחדור אליה והמחירים שיש לשלם בתוכה.

הצילום צבעוני מאוד, וריאן גוסלינג ואמה סטון הם שחקנים שכיף לראות על המסך. מי שחובב ג'ז ורומנטיקה בוודאי נהנה מאוד, אלא אם הוא סנוב רציני. אני לא מתה על השילוב הזה, אבל אם יש משהו שאהבתי לגבי הסרט זה העובדה שבסופו של דבר הוא לא הולך לכיוון הקיטשי. והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה? לא בבית ספרנו.

בשורה התחתונה, אם לוקחים בחשבון את הזכייה של "הארטיסט", שעסק בקולנוע, ושל "בירדמן", שהוקדש לעולם התיאטרון, מבינים למה לסרט הזה יש אוהדים באקדמיה האמריקנית לקולנוע. ובכלל, אומר הבנזוג, נדמה שהסרט מיועד בעיקר לאמריקאים (אולי כהשלמה לכך שהם בחרו בנשיא שמצהיר כי ידאג בעיקר להם).

*

כל פרט שלכאורה לא מספיק מקדם את העלילה נשלח הצידה, מה שהופך אותה מעט קלישאתית

כל פרט שלכאורה לא מספיק מקדם את העלילה נשלח הצידה, מה שהופך אותה מעט קלישאתית. מאחורי המספרים

מאחורי המספרים

הנה לכם סרט קלאסי לאוסקר: אמריקאי מאוד, עוסק בנושא שמטריד אנשים בכל העולם בכל העשורים האחרונים, מצליח להראות טרנספורמציה ביחס של הלבנים לשחורים, מציג לבן אחד צדיק בסדום לרפואה, מטפל בבעיה שהיתה וכבר לא קיימת, ומשמש אמצעי להלקאה עצמית על הימים החשוכים שבהם ארה"ב לא הייתה בדיוק אור לגויים, אם נקרא לזה ככה. חוץ מזה, הוא מייצר מסחטת דמעות קצת קיטשית, כלומר מרגש במידה ראויה.

אלה, בקצרה, הסיבות שאני חושבת שיש ל"מאחורי הסיפורים" – סרט שבמרכזו הנשים השחורות שעבדו בנאס"א בשנות ה-60 – סיכויים גבוהים לזכות באוסקר. העניין הוא שהסרט קצת חד ממדי בעיניי. הוא מעיף לצדדים כל מה שלא מתיישב עם הסיפור, כל פרט שלכאורה לא מספיק מקדם את העלילה נשלח הצידה גם אם הוא כן חשוב, ומקצר הרבה קווי עלילה ברמה שהופכת אותם קלישאתיים. יש לו אג'נדה ברורה מאוד, בעוד שהמציאות הייתה הרבה יותר מסובכת מזה.

קווין קוסטנר חוזר בסרט הזה לקדמת הבמה בתפקיד מוצלח שמזכיר לנו את יכולות המשחק שלו, אבל התפקיד הטוב ביותר שייך לטראג'י פ. הנסון, שמגלמת את המתמטיקאית קתרין ג'ונסון – לא רק מישהי מבריקה בצורה יוצאת דופן, עם חשיבה מקורית ויצירתית שהיוותה נכס משמעותי לנאס"א, אלא מישהי שגם הובילה לתקדים ביחס לשחורים בארה"ב באמצעות תביעה לבית המשפט (נושא שלמרבה הצער הופך בסרט לעניין כמעט שולי).

*

תנו את האוסקר לקייסי אפלק. מנצ'סטר ליד הים

תנו את האוסקר לקייסי אפלק. מנצ'סטר ליד הים

מנצ'סטר ליד הים

כאמור זה הסרט המוצלח ביותר בעיניי, ולטעמי קייסי אפלק ראוי לפרס האוסקר לשחקן הטוב ביותר, עם כל הכבוד לפרגון האדיר מקיר לקיר שמקבל ריאן גוסלינג. "מנצ'סטר ליד הים" הוא סרט עצוב מאוד, אולי אפילו סוחט דמעות, אבל עשוי ברגישות ובדיוק, בלי מלודרמטיות מיותרת. אולי לא יכניסו אותו לימי עיון ולא יהפכו אותו לחומר לימודי, אבל הוא מביא סיפור חזק. וזה מה שאני מצפה מסרט טוב לעשות.

מעניין שדווקא בסרט שמוצא חן בעיניי ביותר לא דחוף לי לכתוב את העלילה, ואני מעדיפה פשוט לומר: צאו מהבית. ובכל זאת, הנה התקציר – שני אחים גדלו למשפחה ממעמד הפועלים האמריקאי שמתגוררת במסצ'וסטס. אחד מהם נשאר שם עם משפחתו, השני התגרש ועבר לעבוד כאיש תחזוקה בבניינים בבוסטון. כשהאח הבכור ג'ייקוב נפטר, האח הצעיר לי (אפלק) הופך שלא מרצון לאפוטרופוס לאחיין שלו, פטריק. האחריות החדשה מאלצת אותו להתמודד מחדש עם עברו הטראגי, והסיבה שבגללה עזב את העיר.

אם אתם תוהים מה החלק של מישל וויליאמס בסיפור – היא האישה שממנה לי התגרש, ויש לה סצנה אחת בלבד שבגללה שווה לדבר עליה. במילים אחרות, אם היו נותנים אוסקרים על סצנות בודדות, הפעם היא הייתה מקבלת אחד.

*

גורם לך לחשוב על המהות של צדק ואי צדק, ולהיות בעד הפושעים ששודדים את הבנקים. באש ובמים

גורם לך לחשוב על המהות של צדק ואי צדק, ולהיות בעד הפושעים ששודדים את הבנקים. באש ובמים

באש ובמים

הנה לכם סרט שישאיר אתכם עם מטען, ועם מחשבות על האנושות ועל החברה המודרנית. הוא גורם לך לחשוב על המהות של צדק ואי צדק, ולהיות בעד הפושעים ששודדים את הבנקים – שבתורם שדדו קודם לכן את הציבור, ובאופן ספציפי בנק אחד שניסה לנצל את אמם של שני גיבורי הסרט.

הבנק גבה מהאם ריבית מטורפת על משכנתא לבית החווה שלה, ואז הציע לה לקנות אותו ממנה ב-25 אלף דולר, מחיר רצפה שלא משקף את השווי בשום דרך. אחרי שהיא מתה, שני בניה העניים – אחד עבריין שהשתחרר מהכלא אחרי עשור (בן פוסטר), השני גרוש שמתקשה לשלם מזונות (כריס פיין) – נאלצים למצוא פתרון כיצד להחזיק בחווה. יש להם אינטרס להחזיק בה לא רק מטעמי סנטימנטליות אלא גם בגלל שבדיוק מצאו בשדות שלהם נפט.

כפי שאפשר להבין, התוכנית שלהם להצלת בית החווה היא לשדוד יחד כמה סניפים של אותו בנק, הכי קלאסי ולא מתוחכם שיש. שוטר לפני צאתו לגמלאות, ג'ף ברידג'ס, עם שותף חצי אינדיאני חצי מקסיקני, יוצאים בעקבות השניים – וגם הם לא בדיוק שייכים לעידן ההייטקי. פועלים בלי מז"פ וסרטי צילום, רק שכל ישר.

במקרים כאלה אתה תמיד יודע שלפחות אחד מכל צמד לא יסיים את הסרט בחיים. השאלה היא רק כמה מארבעת הגברים כן ייצאו בחיים. ואם ייצאו, האם ייפגשו אי פעם שוב. אז לא נגלה בדיוק מה קורה שם אבל נביא נקודה למחשבה – אחד מוותר על האפשרות לצאת מזה, בבחינת 'אני ממילא כבר דפוק, אז למה לסבך את אח שלי. שהוא יישאר נקי. לו יש סיבה לחיות, ולי אין'. והרי לכם דילמה להסתובב איתה כמה ימים אחרי שאתם יוצאים מהקולנוע.

*

סיפור מרגש, אבל למה אין כניסה ללבנים. אור ירח

סיפור מרגש, אבל למה אין כניסה ללבנים. אור ירח

אור ירח

ילד שחור, קטנצ'יק בהשוואה לבני גילו, גדל לאם מכורה לסמים בלי אבא בתמונה. שכונת עוני במיאמי, פשע ברחובות. תוסיפו לכך את העובדה שמגיל צעיר הסביבה קוראת לו "מתרומם". הוא אפילו לא יודע מה זה. אולי בשל כך נידונה זהותו המינית? ואולי ילדים מזהים במהירות משהו שהילד עצמו לא מזהה.

למזלו, סוחר סמים וזוגתו מאמצים אותו, אבל לא אימוץ רשמי, אלא מעין בית שאליו הוא יכול לבוא כשרע לו. יש לו רק חבר אחד בבית הספר, קווין. יעברו שנים עד שהוא יגלה למה דווקא הוא. וזו תהיה הפעם הראשונה והאחרונה. אותו חבר, שהוא היחיד שמתייחס אליו בכבוד, הוא גם זה שייאלץ לפגוע בו, ובסופו של דבר ירחיק אותו מביתו ומחייו.

הדבר הבולט ביותר בסרט הזה הוא שיש בו אך ורק דמויות שחורות. רק תלמידים שחורים, מורים שחורים, עובדים שחורים, סביבה שחורה. האם מציאות כזו של אין כניסה ללבנים ואין עירוב עדיין קיימת בימינו? זה נראה לי לא אמין, ההפרדה הזו. הבן זוג טוען שזה לא רלבנטי למסר העיקרי של הסרט, כי אותה עלילה בדיוק הייתה יכולה להתרחש בכל מקום אחר. אין משמעות לכך שזה מתרחש בארה"ב, או לכך שכולם שחורים. ואם להתייחס להערות של גייז שנתקלתי בהן – יש תלונות על כך שאין כמעט בכלל מגע מיני גבי לאורך כל הסרט, למרות שהוא עוסק בהוויה הומואית.

*

עבור מי שמורגל במד"ב מדובר ברעיון לא מקורי במיוחד. המפגש

עבור מי שמורגל במד"ב מדובר ברעיון לא מקורי במיוחד. המפגש

המפגש

אחרי שהסתיים הסרט, כשכבר היינו באוטו בדרך הביתה ואני קוננתי על הסרט שזה עתה צפינו בו, אמר לי הבנזוג, "אולי את לא אוהבת מדע בדיוני, כי את לא מרשה לדמיון המפותח שקיים אצלך לפרוץ החוצה?". השתדלתי לא לקחת את זה אישית, כי הרי הוא מתייחס פה לאוכלוסייה עצומה שלא מחבבת ספרות וסרטי מד"ב. ובכל זאת ניסינו לברר ביחד למה "המפגש" קיבל מועמדות לפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר. זה נכון שיש בו טוויסט, ועדיין.

במרכז הסרט ניצבת ד"ר לואיז בנקס (איימי אדמס), מרצה באוניברסיטה, שיום אחד מגלה יחד עם הסטודנטים שלה ובעצם יתר העולם שלכדור הארץ הגיעו 12 חלליות מוזרות שנראות כמו סלעים גדולים (לי זה הזכיר ציור של מגריט). אחת החלליות הגיעה למונטנה שבה היא מתגוררת, ומכיוון שהיא מומחית לתרגום שפות, גנרל צבאי (פורסט וויטקר) בא לבקש ממנה עזרה בתיקשור עם החוצנים. הוא מצמיד אליה דוקטור לפיזיקה (ג'רמי רנר) ויחד הם מנסים לפענח את התופעה המוזרה.

החוצנים האלה מדברים בשפה של עיגולים, אולי כדי לבטא את העובדה שאצלם אין זמנים. עבר, הווה ועתיד מעורבבים אצלם, הכל יחידה אחת שלמה ועגולה. המפגש איתם משפיע על ד"ר בנקס בצורה חזקה, ובעצם גם על הצופים, כי הוא מבלבל את כולנו עם רצף האירועים שנראה על המסך.

הבנזוג טוען שעבור מי שמורגל במד"ב מדובר ברעיון לא מקורי במיוחד. הערה נוספת שהייתה לו היא ששוב ארה"ב יוצאת מהסרט כמצפן המוסרי של העולם, וזאת בהשוואה לסין, למשל, שחיי האנושות לא ממש חשובים לה במיוחד. אני חושבת שמדובר בשלושה שחקנים מצוינים שעשו כמיטב יכולתם, אך לצערנו התסריט לא נתן להם מספיק מה לעשות. ולכן, שוב, לא ברור לי איך הגענו עד הלום או במילים אחרות, מי שיחד את האקדמיה כדי שמד"ב יקבל מועמדות.

*

מזכיר את "נער החידות ממובאי", ולא רק בגלל השחקן. סארו - הדרך הביתה

מזכיר את "נער החידות ממובאי", ולא רק בגלל השחקן. סארו – הדרך הביתה

סארו – הדרך הביתה

הנה לכם סרט שכמעט שכחתי לכתוב עליו, פשוט כי הוא לא הותיר עליי את החותם המצופה. הרגשתי כאילו ניסו לשכפל את "נער החידות ממובאיי" ועל הדרך להשאיר את ניקול קידמן רלבנטית לתעשייה ההוליוודית. אולי הילד מנער החידות התבגר יפה מבלי לאבד את כישורי המשחק, ואולי יש פה סיפור שמייצג אוכלוסייה שלמה שקל לנו לשכוח, אבל נתקפתי בתגובה בלתי נשלטת של "עזבו אותי באמא'שכם".

תקציר העלילה, שמבוססת על סיפור אמיתי: סארו בן החמש הולך לאיבוד על רכבת הלוקחת אותו אלפי קילומטרים מביתו ומשפחתו. הוא מוצא את עצמו בלי שפה ובלי יכולת קיום, מן הסתם, עד שהוא מגיע לבית יתומים. אחרי תקופה מסוימת שם, הוא מאומץ על ידי זוג אוסטרלי. הוא אינו רוצה לפגוע ברגשותיהם של הוריו המאמצים, ולכן הוא מדחיק את עברו ואת הצורך הרגשי שלו לאיחוד עם משפחתו. פגישה מקרית עם חברים ממוצא הודי מעוררת בו כמיהה לשורשיו.

בכל האתרים שמספקים תקצירים על סרטים היה עוד איזה משפט על "סארו", ובזה הם כבר באמת חשפו את כל העלילה, ממש מהתחלה ועד הסוף. אין לי מושג למה עשו זאת, אלא אם המחשבה היא שזה כמו "מותו של סוכן" – ברור שהסוכן מת בסוף, אבל מה שמעניין זה כל מה שקורה באמצע.

*

נהרות של דם. הסרבן

נהרות של דם. הסרבן

הסרבן Hacksaw Ridge

אם אין לכם בעיה עם מל גיבסון, כלומר סלחתם לו על ההתבטאויות האנטישמיות, לא תהיה לכם בעיה עם כך שהוא הבמאי של "הסרבן". אולי אפילו תחשבו שהוא ראוי לאוסקר על הבימוי. אבל אם יש לכם נפש רגישה, אולי כדאי להתרחק. מדובר בסרט עם נהרות של דם, שאת חלקו הלא קטן ראיתי דרך האצבעות שכיסו את העיניים.

הסרט מביא את סיפורו האמיתי של דזמונד דוס (אנדרו גארפילד), החייל האמריקאי היחיד בהיסטוריה שלחם במערכה צבאית ללא נשק. זה קרה במלחמה מול היפנים ב-1945, ובהיותו אדם דתי מהסוג הפחות מקובל, הוא חש חובה להילחם כמו יתר הגברים בעיירה שלו בוירג'יניה אבל בשום אופן לא לאחוז בנשק. המפקדים שלו ניסו לשבור אותו, לגרום לו להשתחרר מהצבא, אבל זה לא הלך להם (את המפקד הישיר מגלם וינס ווהן) – הוא התעקש להיות חובש צבאי.

המשימה העיקרית שניצבה בפני הגדוד של דוס הייתה הקרב הנוראי על הקסאו. בעצם מדובר בהמון קרבות שבהם נהרגו המוני חיילים אמריקאים, ובתוך כל זה דוס היה שם בלי נשק והציל במו ידיו את חייהם של 75 חיילים אמריקאים – מה שהפך אותו לגיבור מלחמת העולם השנייה. הסיפור שלו הוא סיפור בלתי ייאמן כמעט, ולכן זה סרט חזק, אם כי ממש קשה לצפייה. האסתטיקה הברוטאלית אינה אסתטית כלל וכלל. היא תוקפת אותך עמוק לתוך הקרביים. הבנזוג מציין, ובצדק, שיש סתירה בסיסית בסרט: אם גיבור הסיפור מתנגד בכזו חריפות למלחמות – למה סצנות המלחמה כל כך ארוכות? הייתה לגיבסון אפשרות להדגיש את שדה הקרב בצורות אחרות, אך הוא בחר אחרת.

*

סרטו הראשון של דנזל וושינגטון כבמאי. גדרות

סרטו הראשון של דנזל וושינגטון כבמאי. גדרות

גדרות

זהו סרטו הראשון של דנזל וושינגטון כבמאי, והוא גם מככב בו – לצדה של ויולה דייויס. הסרט עוקב אחרי זוג שחורים אמריקאיים שמנסים לחשב לאחור את חייהם, שהפכו מהבטחה להצלחה – לכישלון מוקף גדרות. הסרט הוא עיבוד למחזה זוכה פרסים באותו שם מאת אוגוסט ווילסון.

נכון לעכשיו, אין תאריך למועד עליית הסרט לאקרנים בישראל.

דבר אליי בכפתורים, אהובי

להפוך כפתורים לגיבורי תערוכה במקום כמו מוזיאון תל אביב (ולא בשנקר, נניח) זה כמעט מעשה חתרני. כפתורים מתוך התערוכה "להזהיב את החבצלת"

להפוך כפתורים לגיבורי תערוכה במקום כמו מוזיאון תל אביב (ולא בשנקר, נניח) זה כמעט מעשה חתרני. כפתורים מתוך התערוכה "להזהיב את החבצלת"

כשהייתי בכיתה ו' הגשתי למורה עבודה, אני אפילו לא זוכרת על מה, אבל אני כן זוכרת מה היא כתבה למעלה: "על עבודה כזו נהוג לומר כפתור ופרח". בתור ילדה בת 12 לא הצלחתי להבין אם זו מחמאה, ואם כן, למה כפתורים קשורים לפרחים. הלכתי לסבתא שלי ז"ל, שהסבירה לי שאלה סוגים של קישוטים, ושהמורה התכוונה לומר שהעבודה שלי נהדרת. סוג של קריאת התפעלות, שכאמור אני זוכרת אותה הרבה יותר מהנושא שבו השקעתי אז.

מאז כבר למדתי שכפתורים אכן יכולים להיות קישוט נהדר, למרות שהם זוכים להרבה פחות הערכה מצעיפים או שרשראות נניח. יש להם סטייל, ויש להם יכולת להפוך הופעה רגילה ומשעממת ליציאה חד פעמית. יש כאלה שהשקיעו בכפתורים כל כך הרבה מחשבה, שהם הפכו אותם לאמנות ממש. בימים אלה העיצובים העגולים שלהם מוצגים בתערוכה "להזהיב את החבצלת" במוזיאון תל אביב (אוצר: דורון לוריא. התערוכה נפתחה לפני יומיים ותימשך עד יוני 2017).

כפתורי הרכיסה הומצאו באסיה בימי הביניים, ובמאה ה-12 הביאו אותם הצלבנים לאירופה. כפתורים מתוך התערוכה "להזהיב את החבצלת"

כפתורי הרכיסה הומצאו באסיה בימי הביניים, ובמאה ה-12 הביאו אותם הצלבנים לאירופה. כפתורים מתוך התערוכה "להזהיב את החבצלת"

כפתורים, כידוע, מיוצרים ממגוון גדול של חומרים, כמו עץ, קרמיקה, עצם, שנהב, אם-הפנינה, שריון צב, קרני בעלי חיים (על שני האחרונים הייתי מוותרת, חראם על החיות), זהב, כסף, נחושת, פליז, זכוכית ופלסטיק – שהוא החומר הנפוץ ביותר בתעשיית הכפתורים. עיצוב הכפתור והחומריות שלו יכולים לסמן מגמות באופנה, ובעבר – יותר מהיום – הם העידו על מעמד כלכלי וחברתי.

במוזיאון סבורים כי הפיכתם של כפתורים קטנים ל"גיבורי" תערוכה היא מעשה חתרני, ואולי יש משהו בדבריהם – בזמן שכולם עסוקים בפגישת נתניהו-טראמפ, בבנייה בהתנחלויות ובאיום האיראני, לשים את הכפתורים במרכז הבמה זה להכריז "אני גאה לא להיות רלבנטי".

בתערוכה מוצגים אלפי פריטים מאוספים פרטיים של אספני כפתורים – וזו עוד נקודה מעניינת ששווה להתעכב עליה לרגע. לאסוף מפיות או אצבעוני תפירה או חיפושיות, על זה שמענו. אבל לאסוף כפתורים?  זו כבר יציאה. ואם כבר לזרוק שאלות לאוויר: עד איזה גיל אספנות (לא של אמנות) נחשבת לגיטימית? האם יש גיל שבו אספנות מאבדת מהחינניות שלה?

במאה ה-18 ציווה פרידריך הגדול, מלך פרוסיה, לתפור כפתורים על שרוולי המקטורן של עוזריו ומשרתיו, כדי לאלץ אותם לזנוח את הנוהג לקנח את אפם בשרוולי בגדיהם. כפתורים מתוך התערוכה "להזהיב את החבצלת"

במאה ה-18 ציווה פרידריך הגדול, מלך פרוסיה, לתפור כפתורים על שרוולי המקטורן של עוזריו ומשרתיו, כדי לאלץ אותם לזנוח את הנוהג לקנח את אפם בשרוולי בגדיהם. כפתורים מתוך התערוכה "להזהיב את החבצלת"

בעודכם חוככים בשאלות הללו, הנה קצת היסטוריה תרבותית: מוצאם של הכפתורים הוא מאירופה, והם נצפו לראשונה לפני – תחזיקו חזק – כ-4,000 שנה. כפתורי הרכיסה הומצאו באסיה בימי הביניים, ובמאה ה-12 הביאו אותם הצלבנים לאירופה. השימוש המשולב בכפתור ובלולאה הומצא בגרמניה במאה ה-13.

במאה ה-17 פרצה בצרפת "מלחמת הכפתורים" – בעקבות המצאת כפתורים שעשויים מאריג או מחוטים מלופפים, שהיו זולים יותר מהכפתורים הרגילים, פחדו תעשייני הכפתורים המסורתיים לאבד את פרנסתם. הם תבעו מהממשלה לערוך חיפושים משטרתיים, ולהטיל קנס על חייטים שיעזו להשתמש בכפתורי טקסטיל. כמו כל דבר שקשור בקידמה, זה נידון לכישלון. העולם מתעקש ללכת קדימה כל הזמן, וכל המנסה לשים אותו בהולד נידון לכישלון.

במאה ה-18 ציווה פרידריך הגדול, מלך פרוסיה, לתפור כפתורים על שרוולי המקטורן של עוזריו ומשרתיו, כדי לאלץ אותם לזנוח את הנוהג לקנח את אפם בשרוולי בגדיהם. עם הזמן הפכו הכפתורים לאמצעי מובהק של גנדור. רבים מהם היו יקרים, וכאשר בגד כלשהו התבלה ונזרק, הוסרו ממנו הכפתורים ונעשה בהם שימוש חוזר בבגד חדש (נותן לי רעיון לגבי בגד שהתכוונתי לזרוק).

ולמה לתערוכה קוראים "להזהיב את החבצלת"? זהו מושג לועזי שנוגע לתהייה מדוע לקחת משהו שהוא יפה מאוד באופן טבעי (כמו פרח החבצלת), ולצפות אותו באופן מלאכותי בזהב. האם פעולה כזו בהכרח 'תשפר' את הפרח? במילים אחרות, עיצוב יתר אינו רצוי, הגזמה עלולה להפוך לקיטש, תפסת מרובה לא תפסת. בתערוכה הנוכחית, הכוונה היא גם לכפתורים שמעבר לעיצוב הבסיסי והפונקציונלי השקיעו גם באסתטיקה שלהם.

אלפי פריטים הגיעו מאספני כפתורים פרטיים - האם יש גיל שבו אספנות מאבדת מהחינניות שלה? כפתורים מתוך התערוכה "להזהיב את החבצלת"

אלפי פריטים הגיעו מאספני כפתורים פרטיים – האם יש גיל שבו אספנות מאבדת מהחינניות שלה? כפתורים מתוך התערוכה "להזהיב את החבצלת"

תסתכלו על התמונות המצורפות כאן: זהו רק קמצוץ מכל הכפתורים המיוחדים. הם מוצגים באלפיהם על עשרה שולחנות שחורים עגולים בגדלים שונים, מסודרים יפה יפה ביד רגישה ואוהבת. המרשים ביותר הוא השולחן השחור הגדול. מישהי לידינו אמרה שנראה לה שניסו לעשות כאן ציור של קלימט. לא מדויק, אבל בכל זאת יש משהו בדבריה. בכל מקרה יש כיסאות ואפשר לשבת ליד כל שולחן כזה, לצלול לעולם הכפתורים על שלל צורותיהם וצבעיהם.

למרות שלעגתי מעט לאספנות בגיל מבוגר, הייתי שמחה להחזיק בכמה מהכפתורים האלה, ולהתגאות בהם בפני החברות. אולי אפילו הייתי רוכשת כמה כפתורים מיוחדים ותופרת אותם ידנית על כמה חולצות שחורות ומשעממות שיש לי בארון. זה בטוח היה מביא קצת שמחה לי ולסביבה, בדיוק כמו התערוכה של מוזיאון תל אביב. נו, ועכשיו מתבקש – על תערוכה כזו נהוג לומר: כפתור ופרח.

כל הצילומים בפוסט: יורם אשהיים 

גיבורים על קנקנים – תערוכה חדשה

מסע מרתק בזמן. מתוך התערוכה "אלים, גיבורים ובני תמותה ביוון העתיקה", מוזיאון ארצות המקרא בירושלים

מסע מרתק בזמן. מתוך התערוכה "אלים, גיבורים ובני תמותה ביוון העתיקה", מוזיאון ארצות המקרא בירושלים

תמיד חשבתי שאילו היו קוראים לאלים היווניים בשמות פשוטים יותר, נניח משה ודוד ויוסף, ולמקומות שבהם חיו היו קוראים באר שבע ובאר שמונה, היה לי הרבה יותר פשוט לזכור את פרטי הסיפורים והמיתוסים שנטוו סביבם. נכון שזה היה מוריד במקצת מהאטרקטיביות שלהם כאלים, בכל זאת האל מושיקו לא יצליח לעורר יראת כבוד אם הוא יחיה בקרית אונו וישתה יין פטישים מגביע זכוכית פשוט, אבל לפחות אצליח לעקוב אחריו ולא אתן לכל מיני פריטי מידע להתעופף ברוח. תגידו מה שתגידו, קיתוס ואולפה הן לא מילים שגורות בעולמנו, וקל לאבד את חוט המחשבה כשמנסים לזכור מהו המעיין המקודש בקלירואה ומה הקשר בין המנדות לבין דיוניסוס.

אפשר לעבוד על תרגילי זיכרון שיעזרו לעבד את המידע הקדום, אבל שיטה אחרת, פרקטית יותר, היא לבקר בתערוכה "אלים, גיבורים ובני תמותה ביוון העתיקה", שמוצגת בימים אלה במוזיאון ארצות המקרא בירושלים. בפעם הראשונה מוצג אוסף נדיר של כלי קרמיקה יווניים שיוצרו בין תקופת הברונזה התיכונה לתקופה הקלאסית, ושמעבר לצד הפרקטי שלהם הם גם מספרים סיפור דרך דמויות מהמיתולוגיה היוונית ומחיי היומיום שמצוירות עליהם.

למי שמסתובב במוזיאונים ברחבי אירופה, אין כאן הרבה חידוש. במוזיאון הלובר, למשל, אפשר להתרשם מהאוספים העצומים של קרמיקה יוונית ששמים את התערוכה הזו בכיס הקטן. אבל אנחנו כאן, בישראל, ואיך אומרים בשפה פשוטה: נותנים לך, תיקח. ההסברים המעניינים המלווים את התערוכה לוקחים אותך למסע מרתק בזמן, אלפי שנים אחורה, וכך, למרות שמדובר בתערוכה לא גדולה, הביקור בה יכול להימשך קרוב לשעה (בעיקר אם אתם סקרנים, ויש לכם עם מי לחלוק את הסקרנות).

החלטתי להביא כאן כמה מהמוצגים בתערוכה עם ההסברים עליהם, שממחישים שמדובר באמנות שאינה מנותקת מהתרבות שבתוכה היא פועלת. זה גרם לי לחבב את היצירתיות היוונית הקדומה עוד יותר מבדרך כלל.

קרטר (כלי מהילת יין במים) עם תיאור של דיוניסוס, סילנים ומנדות, יוצר בין השנים 500-510 לפני הספירה. בחברה היוונית של אותה תקופה שתיית יין שאינו מהול במים נחשבה לחוסר ריסון עצמי. המנדות, נשים פרועות למראה, תוארו על פי רוב כשהן נתונות במצב של שלהוב אקסטטי וטירוף חושים בהשראת האל / צילום: ולדימיר נייחון

קרטר (כלי מהילת יין במים) עם תיאור של דיוניסוס, סילנים ומנדות, יוצר בין השנים 500-510 לפני הספירה. בחברה היוונית של אותה תקופה שתיית יין שאינו מהול במים נחשבה לחוסר ריסון עצמי. המנדות, נשים פרועות למראה, תוארו על פי רוב כשהן נתונות במצב של שלהוב אקסטטי וטירוף חושים בהשראת האל / צילום: ולדימיר נייחון

קיליקס (קערה לשתיית מים) מאתונה, יוצר בין השנים 540-550 לפני הספירה. על הכלי מופיע חתימת הקדר "קסנוקלס עשה אותי", ואתם חייבים להודות שזו דרך מצוינת להשאיר חותם בעולם. עד כה התגלו כ-20 כלים עם חתימה כזו / צילום: גלית חתן

קיליקס (קערה לשתיית מים) מאתונה, יוצר בין השנים 540-550 לפני הספירה. על הכלי מופיע חתימת הקדר "קסנוקלס עשה אותי", ואתם חייבים להודות שזו דרך מצוינת להשאיר חותם בעולם. עד כה התגלו כ-20 כלים עם חתימה כזו / צילום: גלית חתן

לוטרופורוס (קנקן למים) עם סצנת נישואים מהתקופה הקלאסית ביוון, יוצר בין השנים 440-450 לפני הספירה. לוטרופורוס הוא כלי עם קווי מתאר סגלגלים, צוואר מאורך ושתי ידיות. כלים מסוג זה שימשו לנשיאת מים מהמעיין המקודש בקלירואה לטקס רחצת הכלה ערב נישואיה. ייתכן שהציור על הקנקן הזה בא לתאר סצנה מליל הכלולות – נשיאת הכלה מביתה על ידי החתן (נוהג שנשמר בדרך כזו או אחרת בעולם המערבי) / צילום: גלית חתן

לוטרופורוס (קנקן למים) עם סצנת נישואים מהתקופה הקלאסית ביוון, יוצר בין השנים 440-450 לפני הספירה. לוטרופורוס הוא כלי עם קווי מתאר סגלגלים, צוואר מאורך ושתי ידיות. כלים מסוג זה שימשו לנשיאת מים מהמעיין המקודש בקלירואה לטקס רחצת הכלה ערב נישואיה. ייתכן שהציור על הקנקן הזה בא לתאר סצנה מליל הכלולות – נשיאת הכלה מביתה על ידי החתן (נוהג שנשמר בדרך כזו או אחרת בעולם המערבי) / צילום: גלית חתן

לקיתוס (כד לשמן) ועליו תיאור של הרקולס נאבק באפולו, יוצר בין השנים 500-510 לפני הספירה. המאבק בין השניים הוא על חצובת הברונזה המקודשת של דלפי, מקום מושבה של הפיתיה בזמן שהיא מוסרת נבואות מטעם האל. הרקולס מחזיק את החצובה ורץ, תוך שהוא מביט לאחור ומאיים על אפולו שמאחוריו. בעקבות אפולו מגיעים שני אלים: אחותו ארטמיס, והרמס / צילום: גלית חתן

לקיתוס (כד לשמן) ועליו תיאור של הרקולס נאבק באפולו, יוצר בין השנים 500-510 לפני הספירה. המאבק בין השניים הוא על חצובת הברונזה המקודשת של דלפי, מקום מושבה של הפיתיה בזמן שהיא מוסרת נבואות מטעם האל. הרקולס מחזיק את החצובה ורץ, תוך שהוא מביט לאחור ומאיים על אפולו שמאחוריו. בעקבות אפולו מגיעים שני אלים: אחותו ארטמיס, והרמס / צילום: גלית חתן

שני כלי אריבלוס (מיכל לשמן או לבושם): הראשון מעוצב כראש לוחם, ככל הנראה מרודוס, המאה השישית לפני הספירה. הכלי משתייך לסדרה של כלים ליין, לשמן או לבשמים שעוצבו בטין רך. הם יוצרו בתבנית, על פי רוב בצורת ראש אדם או בדמות בעל חיים. השני, מסוף המאה השישית לפני הספירה, הוא בצורת ארנבת שהייתה אז פופולרית עבור מיכלים כאלה – בעיקר בקרב ציידים, כמתבקש. אגב, גברים מבני האצולה נהגו להעניק למאהבים הצעירים שלהם ארנבות חיות במתנה / צילום: גלית חתן

שני כלי אריבלוס (מיכל לשמן או לבושם):
הראשון מעוצב כראש לוחם, ככל הנראה מרודוס, המאה השישית לפני הספירה. הכלי משתייך לסדרה של כלים ליין, לשמן או לבשמים שעוצבו בטין רך. הם יוצרו בתבנית, על פי רוב בצורת ראש אדם או בדמות בעל חיים.
השני, מסוף המאה השישית לפני הספירה, הוא בצורת ארנבת שהייתה אז פופולרית עבור מיכלים כאלה – בעיקר בקרב ציידים, כמתבקש. אגב, גברים מבני האצולה נהגו להעניק למאהבים הצעירים שלהם ארנבות חיות במתנה / צילום: גלית חתן

%d בלוגרים אהבו את זה: