תערוכות בוגרים הן תמיד בגדר הבטחה לעתיד טוב יותר: סוג של הזדמנות לפגוש את הכוחות היצירתיים החדשים של ישראל, אלה שאולי עוד כמה שנים נראה את העבודות שלהם במרחבים השונים. עכשיו יש לנו אפשרות לראות אותם במצבם הבתולי כמעט, לפני כל האילוצים והחיים המורכבים, וזה מסקרן.
ב-25 השנים האחרונות פועלת בחיפה מכללה לעיצוב ולתקשורת חזותית בשם תילתן – ולמרות הוותק, ולמרות שיש גוף שמפקח עליה מטעם האיחוד האירופי, לא נראה לי שרבים שמעו על המקום הזה. אולי זה מכיוון שהוא במרחקים, מה שנקרא, אבל את הטכניון כולם מכירים, אז זה לא תירוץ. בכל מקרה, זה קצת חבל, ואם אתם באזור חיפה בזמן הקרוב – ביום חמישי משיקים שם את תערוכת הבוגרים תחת הנושא " UI/UXלא רק מה שחשבתם". מתוך העבודות שיוצגו, בחרתי ארבע שמצאו חן בעיניי, ונראה לי שימצאו חן גם בעיניכם.
מרחב תרבותי של עמים צפוניים בצ'וקוטקה / עדליה ויינשטיין
תכירו את צ'וקוטקה – מחוז אוטונומי בפדרציה הרוסית, שרוב שטחו נמצא מעבר לחוג הארקטי. יש בו יערות שמכסים 280 אלף קמ"ר, ויש בהם בעלי חיים כמו אייל קורא ואייל הצפון, דב גריזלי ודב קוטב, שועלי שלג וגם זאבים. לעומת זאת, במים יש למעלה מ-40 סוגי דגים, כך שמדובר בסוג של גן עדן לדייגים שאוהבים לקפוא מקור: החורף נמשך עשרה חודשים, בשיא הטמפרטורה היא מינוס 52. 67% מהאוכלוסייה מתגוררת בערים, כלומר הם כבר אינם מנהלים את אורח החיים המסורתי. וקצת פיקנטריה: האוליגרך רומן אברמוביץ' היה מושל מחוז צ'וקוטקה מדצמבר 2000 עד יולי 2008.
ויינשטיין עצמה נולדה וגדלה שם עד גיל 15, בעיר קטנה שנקראת ביליבינו. המטרה שלה ויינשטיין היא לספר לישראלים – וליתר דיוק, לילדים ישראלים – על עולם שהם לא שמעו עליו קודם לכן, ולעזור להם להכיר את תרבות העמים הצפוניים. היא עושה זאת באמצעות איורים ידידותיים, שמנסים לגרום לילדים להרגיש חלק מהחוויה של החיים במחוז הקפוא הזה.
למען האמת, לא רק הישראלים לא מכירים את צ'וקוטקה, כפי שמספרת ויינשטיין: "באביב הייתי בוורקשופ GGJ. פגשתי שם הרבה אנשים, וכשהתחלתי לספר על עצמי פתאום גיליתי שאף אחד אפילו לא שמע על צ'וקוטקה. בפרויקט ניסיתי להעביר חוויה אישית, ולהראות איך אנשים חיים שם בקור מטורף".
העבודה הראשית שלה כאן היא מפה מאוירת של מקום יישוב בצ'וקוטקה, והיא חלק מהספר "מה שלומך צ'וקוטקה". יש גם סדרת גרביים חמודות להפליא, וגלויות שאפשר לשלוח בדואר, כמו פעם, או לתלות במשרד ולחייך בכל פעם שמסתכלים על ילדי צ'וקוטקה כפי שהם משתקפים באיוריה של ויינשטיין. וזה, באמת, אחד הפרויקטים הכי חמודים שראיתי במסגרת תערוכות בוגרים.
ארבעת האונות* – מסע לתוך המוח / אנה יגודין
בריאות המוח נחשבת לפקטור השני (37%) החשוב לבריאות הכללית, אחרי בריאות הלב (51%). אז אולי כדאי שנכיר אותו טוב יותר, ונדאג לתפקוד שלו – עד כמה שאנחנו יכולים, זאת אומרת. 4 האונות הן האונה הפריאטלית (הקודקודית), האונה האוקסיפטלית (העורפית), האונה הפרונטלית (המצחית), והאונה הטמפורלית (הרקתית).
באמצעות העבודה שלה, שהיא סוג של פארק לימודי אינטראקטיבי, יגודין מפצירה בנו: אם אתם רוצים לחיות חיים מלאים יותר, לזכור לטווח ארוך יותר ולהיות יצירתיים יותר, חובה לאמן את המוח ולשמור על הכושר שלו. איך עושים את זה? פותרים חידות, משחקים משחקי חשיבה, לומדים דברים חדשים, וגם – עוסקים בפעילות גופנית, ומקפידים לישון ולאכול כמו שצריך. חשוב, חשוב ושוב פעם חשוב.
*בעברית נכונה צריך להיות ארבע האונות.
כמו תקליט שבור / טניה גרמן דבורקין
"והם חיו באושר ועושר עד עצם היום שבו הגיעה החסידה" – זה משפט ששומעים לא מעט, על המשבר שחל בזוגיות כשמתחילים להגיע הילדים. דבורקין, אימא בעצמה לשלושה ילדים קטנים, מזכירה לילות ללא שינה, לחץ, אחריות וחרדה שמשפיעים על שני ההורים, ועלולים לגרום לריבים והתרחקות. מטרת הפרויקט שלה הוא להעצים את תחושת הביחד והזדהות בקרב הורים צעירים.
את המסר שלה היא ניסתה להעביר בצורה הומוריסטית באמצעות סדרת תקליטים מעוצבים, שעטיפותיהם מציגות קשיים נפוצים מחיי היומיום של זוגות עם ילדים. בכל עטיפה אובחן הקשר בין ז'אנר מוזיקלי לקושי מסוים, וכל תקליט קיבל לוגו משלו. "בחרתי בתקליטים", היא מסבירה לי, "כיוון שחיפשתי משהו נוסטלגי, רטרו, משהו של פעם, שמשדר אווירה רומנטית וביתית. כל תקליט מציג בעיה שלכאורה נראית לנו כמשהו דרסטי, כשבפועל זה ממש לא ככה. המטרה היא להראות שכל הזוגות חווים קושי, ורוב הבעיות שלנו הן קטנות".
עוד עבודות של טניה אפשר לראות בדף האינסטגרם שלה, חפשו אותה בשם tanyaroman.
טראשיק / נועם משה
לסיום בחרתי פרויקט אחד שהוא שונה לגמרי. הפעם לא איורים ועיצובים, אלא פרויקט שנועד לגרום לאנשים להסתכל על פסולת באופן שונה, ולחשוף אותם לאפשרויות הגלומות בשימוש חוזר במוצרים קיימים – וזאת באמצעות קולקציית ריהוט מחומרים שנמצאו באשפה.
במיחזור כזה, מזכיר משה, אתה גם חוסך כסף, גם מועיל לסביבה (כמות האשפה הממוצעת לנפש ישראלית מוגדרת ב-1.5 ק"ג ביום. הנתון נשמע לי מוגזם), וגם משיג לעצמך פריט ייחודי שאין לאף אחד אחר. אז אולי לא הייתי יושבת על הכיסאות שבתמונה, אבל בהחלט בא לי על השולחן הקטן. בקיצור, יופי של פרויקט.