Author Archives: galithatan

want to know everything about this life and what they have to offer me

מה מוזר במנזר – על הספר "ירושלים המסתורית"

בית הנסן, ברח' מרכוס 17. היה סגור למבקרים קרוב ל-125 שנה /// צילום: גלית חתן

"למה שלא תכתבי ספר על ירושלים", שואלים/מציעים לי אנשים שונים מדי פעם, ולמרות שהמחשבה על כך אכן מעוררת בי איזה חשק לתת את הזווית שלי, די ברור שהעולם לא זקוק לעוד ספר על עיר הבירה של ישראל. באמת, כמה כבר אפשר לכתוב ולצלם את אותו מקום. לי עצמי יש בבית כמעט מדף שלם של ספרים על העיר. רק בזמן האחרון נוספו לו עוד שני ספרים חדשים. אחד מהם מתהדר בעטיפה מכוערת למדי לטעמי שעליה כותרת בפונט מיושן וגרוע, אבל אסור לתת לזה להטעות. אם מתגברים על המכשול הוויזואלי החיצוני, מגלים בפנים שפע של מידע מרתק.

"ירושלים המסתורית" שכתב אדם אקרמן (הוצאת גפן) עוסק ב-99 מקומות קצת פחות ידועים ברחבי ירושלים. הספר הזה יושב ליד המיטה שלי כבר חודשיים. מדי כמה ימים אני קוראת בו פרק או שניים. זה לא ספר שאפשר סתם לדפדף בו, ולהסתכל על הצילומים: זה ספר רציני שיש בו שפע של מידע מרתק, המתגבש לכדי תמונה רחבה של המציאות המורכבת. אפילו אני, שחשתי שאני כבר מכירה לא רע את ירושלים, הצלחתי להעשיר את ידיעותיי – הן על מקומות שחדשים עבורי, והן על מקומות שאני כן מכירה אבל יודעת עליהם מעט מדי.

אפילו אני, שחשתי שאני כבר מכירה לא רע את ירושלים, הצלחתי להעשיר את ידיעותיי בזכות הספר //// צילום: גלית חתן

עמק הצבאים. הטבע העירוני המיוחד הזה זוכה לפרק משל עצמו /// צילום: גלית חתן

קחו למשל את הכנסייה הרומנית ברחוב שבטי ישראל. עברתי שם עשרות פעמים, צלמתי אותה, קראתי עליה קצת, אבל לא ידעתי את הסיפור המלא שלה. מתברר כי למרות שהמבנה נראה צנוע מאוד מבחוץ, הוא מרשים מאוד מבפנים. הבנייה החלה בשנות ה-30, הבריטים השתלטו על המקום והפכו אותו למפקדה במלחמת העולם השנייה, בראשית שנות המדינה הבניין שימש את משרד החינוך והתרבות, ורק ב-1962 חזר לידי הרומנים.

בשל הקרבה לשכונות חרדיות, הצלב על המבנה הוסט בתשעים מעלות, כך שיהיה בולט פחות. עוד קצת מידע בספר, ששלח אותי להמשך 'חקירה' של הנושא: לכנסייה הרומנית יש שני נכסים בולטים נוספים בארץ – כנסייה ביריחו (מהממת. בדקו בגוגל תמונות) שכוללת גם בית הארחה גדול, ואתר שירותי תפילה בקאסר אל יהוד, המקום שבו חצו בני ישראל את נהר הירדן ונכנסו לארץ ישראל, והמקום שבו יוחנן הטביל את ישו.

פרק אחר שמצאתי בו עניין היה על מנזר כרמיזן, על הגבול בין ישראל לרשות הפלסטינית. זהו מנזר קתולי שהוקם על ידי המסדר הסזליאני האיטלקי ב-1883, ונמצא סמוך לכפר וואלג'ה. כעבור שנתיים הוקם שם יקב – למעשה השם כרמיזן נוצר משילוב המילים בערבית 'כרם' וענבי 'זאן', סוג של ענב מקומי איכותי, ומשמעות השם היא 'כרם הענבים הטובים'.

ישראלים רבים נהגו לרכוש יין במנזר, אבל האינתיפאדות עצרו את הכול. ב-2013 החלו עבודות להקמת גדר הפרדה באזור, ואז החל ויכוח: הנזירות רצו להיות בתוך הרשות הפלשתינית כי הן הפעילו בית ספר לילדים מוואלג'ה, והנזירים, ששוק היין שלהם מכוון לישראל, רצו להיכלל בתוך תחום המדינה. אגב, אם מישהו דאג, הם לא גרים יחד – המנזרים שלהם נמצאים במרחק 200 מטר זה מזה. בכל אופן, ב-2016 נבנתה לבסוף הגדר, ומנזר כרמיזן 'סופח' לרשות הפלשתינית. יין אנחנו כנראה כבר לא נקנה שם, למרות שאקרמן כולל בספר הוראות הגעה. חמש דקות בקו אווירי מהבית שלנו, ולא ידעתי כלל על המקום הזה.

ד"ר אקרמן הוא מרצה ומדריך סיורים על ובירושלים. כשהוא כותב על מקומות מיוחדים בעיר, אתה מרגיש שהידע שלו נובע מתוך שיחות עם אנשים הקשורים אליהם, ולא חלילה סיכום מקורות מגוגל. אבל יש גם מקומות שאתה לא מבין איך נדחפו פנימה: למשל, יקב פסגות, שלא משנה איך מסתכלים על זה, לא שייך לירושלים. למרות כמה משפטים בודדים על ממצאים ארכיאולוגיים, הפרק הזה נראה כמו פרסומת מהתחלה עד הסוף, ולא ראוי שייכלל בספר. הערה דומה ניתן להעיר לגבי מוזיאון קסטל שבמעלה אדומים.

בחלק מהמקומות המופיעים בספר אי אפשר לבקר באופן רגיל, ואני יודעת את זה כי אנחנו היינו בהם במסגרת סיורים מיוחדים של יד בן צבי או במסגרת "בתים מבפנים", ושמענו ירושלמים מדברים על כך שבחיים הם לא הצליחו להיכנס לשם קודם. במובן הזה הספר קצת מאכזב, כי הוא לא מציין לאן כל אדם יכול להיכנס ולאן לא. הרי למה קראתי את הספר, מעבר להרחבת הידע הכללי? כדי לקבל רעיונות להיכן עוד כדאי להגיע בירושלים (המוזיאון הפרנציסקני ליד השער החדש!).

מה לקחתי מהספר: למרות הביקורת שיש לי פה ושם, מצאתי כאן של שפע מידע שלא מוגבל רק לנקודה הספציפית שעליה מדברים, אלא מביא את הסיפור הרחב יותר שלה. למעשה מהספר עולה מפת האינטרסים האינסופיים של קבוצות שונות בירושלים.

חורצת משפט: גם אם יש לכם על המדף כבר שלושה ספרים על ירושלים, כדאי להוסיף את הספר הזה.

ירושלים היא עיר עמוסת אינטרסים, שחלקם מקבלים מקום בספר /// צילום: גלית חתן

מועדון ארוחת הבוקר

למה להיכנע לתכתיבים, כשאפשר לברוא ארוחת בוקר משלכם?

ארוחת בוקר זוגית היא חלק מרשימת ה-must של כל בית קפה שמכבד את עצמו, אבל אם אתם מכבדים את עצמכם, אולי עדיף שתדלגו עליה ותכינו אחת משלכם, לבד, בבית. במקום לשלם על תמהיל שמישהו אחר יצר, ושלא בהכרח תואם את העדפותיכם, למה שלא תיצרו את החוויה הזוגית הפרטית שלכם? אולי לא כל יום, וגם לא חובה כל שבוע, אבל פעם בכמה זמן שווה להשקיע וליהנות הן משלבי ההכנה והן מהאוכל עצמו כמובן.

אז איך עושים את זה בלי להתעצבן אחד על השני, ועם מקסימום הצלחה? ישבנו וחשבנו מה עובד אצלנו, וגם מה שפחות, והרי המסקנות:

זה הזמן לברר, איזה גבינות אתם באמת אוהבים

אפשר להוסיף מאפים אישיים שאפיתם בעצמכם (ואפשר גם לקנות, כמובן)

  1. מה אוכלים

חשוב לתכנן מראש – כלומר לחשוב מה אתם אוהבים כבר באמצע השבוע, ביום של הקניות. איזה לחם מיוחד תרצו לאכול, ואולי עדיף לקנות אותו בבוקר במאפייה? איזה גבינות אתם מעדיפים – גבינת עזים ביין, רוקפור, קממבר או גאודה פסטו? סלט ירקות או גם סלט כרוב? האם יהיו עוד מאפים קטנים מלבד הלחם, באפייה ביתית או קנויים? חביתה או ביצים קשות, זיתים, אבוקדו, נקניקים, ריבה, דבש, חמאה, יוגורטים, אספרסו, עוגייה קטנה לסוף או פיצוחים. הכול הולך. זו הארוחה שלכם.

ועכשיו, הסתייגות: אמנם אמרנו שזו ההזדמנות של כל אחד לבחור מה שהוא אוהב, אבל כדאי לבחור כמה שיותר מרכיבים בארוחה ששניכם אוהבים, כדי להגביר את תחושת השותפות. אם אחד אוהב שקשוקה והשני ממש לא, אולי כדאי במקרה הזה לוותר.

  1. מי אחראי על מה

אנחנו מכינים ארוחת בוקר משותפת כמעט כל שישי ושבת, כך שהמיומנויות כבר קיימות וגם החלוקה בין הצדדים, מי אחראי על מה, ברורה לנו. זה משהו שמתגבש אחרי פעם-פעמיים, ותלוי בהעדפות האישיות. אני, למשל, מעדיפה הרבה פעמים בשישי לוותר על הבכורה במטבח, ולהפוך לסו-שף. מכינה לבנזוג את הביצים והקערה, קוצצת את בצלצלי השאלוט, והוא, מכין את החביתה, מחליט האם היא תהפוך למקושקשת, ומוסיף לה ככל העולה על רוחו. אני עורכת את השולחן, הוא מכין את צלחת הגבינות. את הסלט אני מכינה, ונו, כבר הבנתם. העיקר שכל אחד יודע את תפקידו, ולא שוכחים כלום (ואם שוכחים, לא נורא. אז מה. תמיד אפשר לתקן).

לבחור כלי הגשה ייחודיים, למשל כאלה שקניתם ביחד

  1. כלי הגשה

אמנם לא צריך לעשות רושם על אף אחד, אבל כלים נאים גורמים להנאה, ואת זה אמרו הרבה הרבה לפניי. אז חשוב לשים מפיות לסכו"ם, ולבחור בצלחות שונות מהרגיל. כדאי לבחור כלי הגשה מעניין ללחם, משטח מעניין לגבינות (זכוכית או עץ), וצלוחיות קטנות כמו בבית קפה (אנחנו קנינו צלוחיות דרווישים באיסטנבול) שאותן תמלאו בדברים שאתם באמת אוהבים, ולא במה שהחליטו במטבח של מישהו אחר.

  1. אווירה

אפשר לשים מוזיקה ברקע, אבל כדאי שתהיה בעוצמה נמוכה: אתם כאן בשביל לדבר וליהנות אחד משני. נרות זה קצת מיותר בבוקר, אבל אפשר למצוא מקום לאגרטל הפרחים של שבת, זה מוסיף צבע וגם רומנטיקה.

במטבח, בפינת האוכל או במרפסת – כדאי להחליט מראש לפי הצרכים ומזג האוויר

  1. כללים ברורים

האם מותר לדבר בטלפון בזמן הארוחה? כדאי להחליט מראש, כדי לא להתבאס אחר כך. האם אוכלים במטבח, בפינת האוכל או במרפסת? האם זה מצריך הכנה מיוחדת כלשהי? לאכול במרפסת זה נחמד, אבל מצריך די הרבה הלוך-חזור, משהו שכדאי לקחת בחשבון. תתפלאו לדעת כמה דברים יש לערוך בשביל שולחן ארוחת בוקר אחד. לכן, כדאי לקבל החלטה לפי הצרכים וגם לפי מזג האוויר.

להוסיף הנאות קטנות לצד האספרסו

  1. טאץ' אישי

בסוף, עם האספרסו, כדאי שחוץ ממשהו מתוק יהיה גם משהו קטן שאתם נהנים לעשות ביחד. אנחנו, למשל, נוהגים לפתור חידוני טריוויה או תשבצי היגיון. "מה אמר הרמב"ם על ארוחת הבוקר?", "מי כיכב בסרט 'מועדון ארוחת הבוקר'?", וגם: מילה אחת, חמש אותיות – נציגנו לאירוויזיון מינוס הו' שותה משקה של חולים ואוכל אותה. בתיאבון!

היוגורט שהוא אוהב

 

הניצחון של בורז'ואה

למה שלא יציבו את הפסל הזה בכניסה למוזיאון תל אביב, כמו שעשו עם "היפוך העולם" של אניש קאפור במוזיאון ישראל? לואיז בורז׳ואה, זוג עכבישי, 2003, פלדה, אוסף נאמנות לואיז בורז׳ואה

בכניסה לתערוכה המקיפה של לואיז בורז'ואה במוזיאון תל אביב יש אזהרה: התערוכה כוללת אלמנטים מיניים. לא צריך לחדור עמוק פנימה כדי לראות אותם: הם ניצבים כבר בחדר הראשון, שממנו מתחיל המסע לתוך יצירתה של האמנות הצרפתייה-אמריקאית.

השאלות החשובות, לכאורה, שעולות מתוך האזהרה הזו הן האם למבוגרים נורמטיביים צריכה להיות תחושת חוסר נוחות מול ייצוגים של איברי מין ויחסי מין, האם רק אנשים דתיים יחושו מוטרדים מכך, והאם יש אמנות שאינה ראויה להיות מוצגת בחללים המרכזיים של מוזיאון חשוב, וצריכה להידחק לקומה התחתונה ביותר, עמוק עמוק באדמה? כי זה בדיוק מה שקרה לבורז'ואה (שחיה בשנים 1911-2010) והתערוכה "שניים".

להקיף יצירה 360 מעלות, ועדיין לחפש לה עוד זווית. לואיז בורז׳ואה, הזוג, 2003, אלומיניום (עבודה תלויה), אוסף קרן איסטון

למעשה, הדבר שרציתי לדבר עליו כאן נוגע בכלל לעניין אחר, שהטריד את הבן זוג ואותי בזמן שהתבוננו ביצירות של בורז'ואה, שנחשבת אמנית פורצת דרך: האם צריך לקרוא את כל ההסברים והפרשנויות ליצירות שלה (או של כל אמן שהוא) כדי ליהנות מהן? האם עצם ידיעת שם היצירה והכוונה של היוצר/ת, כלומר קריאת ההסברים התלויים בדרך כלל על הקיר, חיוניים להבנת היצירה, האם הם מוסיפים להבנה או רק תוחמים לנו את התודעה, ומכריחים אותנו לחשוב בתוך תבנית ידועה מראש?

אי אפשר היה להתעלם מהשאלות האלה לאורך כל הביקור שלנו בתערוכה, פשוט מפני ששלושה צעדים מאחורינו נעה כל הזמן קבוצה עם מדריכה ברוסית, שהודיעה להם על מה צריך להסתכל עכשיו, איפה האמנית התכוונה לבוא חשבון עם הוריה ומתי היא חשבה על אחותה. להסתובב בתערוכה עם הדרכה זו כמובן לא תופעה יוצאת דופן, בין אם מדובר במדריך בשר ודם או עם 'טלפון' אודיו. רבים חושבים שזה מעשיר אותם מאוד, אבל פה זה הרגיש קצת מוגזם. כמעט התחשק לנו לומר לה: כדאי שתשתקי, ותתני להם קצת לחשוב", אבל אנחנו לא יודעים רוסית. וגם קצת לא רוצים להתערב.

האם הסברים תורמים להבנת היצירה או רק תוחמים לנו את התודעה, ומכריחים אותנו לחשוב בתוך תבנית ידועה מראש? לואיז בורז׳ואה, תא X (דיוקן), 2000, פלדה, זכוכית, עץ ואריג, נאמנות לואיז בורז׳ואה

"האמנות היא ערובה לשפיות". לואיז בורז׳ואה, קלון מס' 2, 1998, פלדה צבועה, עץ, זכוכית עופרת ומראה, אוסף קרן איסטון

בניגוד לבנזוג, אני מאמינה בקריאת ההסברים על הקיר גם כשמדובר באמנות (ולא רק בארכיאולוגיה נניח), כי אני מרגישה שלעתים הם מאירים לי זוויות שלא חשבתי עליהן כלל, אבל אנסה לסכם כאן את הרשמים מהתערוכה תוך כדי התעלמות מהם: זו תערוכה מקיפה, אבל לא אחידה ברמת העניין שהיא יוצרת. מבחינה טכנית לא הצליחו, או לא רצו (אבל אז זו בחירה תמוהה), ליצור מסלול אחד של הליכה לאורך התערוכה – כך שלפחות בתחום הזה יש מקום לפרשנות אישית ולהחלטות פרסונליות.

יש מקרים שבהם בורז'ואה גורמת לך להקיף יצירה 360 מעלות, ועדיין לחפש לה עוד זווית. יש עבודות מהסוג שאתה אומר "זה יותר מדי אקספרסיבי", ויש עבודות שאתה אומר "זה גאוני". יש עבודות שגורמות לך לרצות לקפוץ באוויר, או לעמוד על קצות האצבעות, כמו שאני עשיתי. להכניס למקום מכובד רוח שטות זה גאוני. ועוד יותר אני אוהבת את האמירה שלה, "האמנות היא ערובה לשפיות".

להכניס למקום מכובד רוח שטות זה גאוני. לואיז בורז׳ואה, יחד, 2005, אריג ופלדת אל חלד, נאמנות לואיז בורז׳ואה

האמנית המשוכללת הזו עבדה עם מגוון רחב של חומרים, מברזל דרך אלומיניום ועץ, ועד בד ותאורה. יש לה עבודות ענקיות, ויש עבודות קטנטנות. יש עבודות שמזכירות בובות סמרטוטים, ויש צמד עכבישי ענק שאתה מייחל שיציבו בכניסה למוזיאון, כמו שעשו עם "היפוך העולם" של אניש קאפור במוזיאון ישראל. לעתים אתה מרגיש שהדמיון עבד אצל בורז'ואה שעות נוספות, ולעתים שהיה לה פאנץ' והיא הייתה חייבת לתת לו ביטוי ויזואלי.

אבל הכי הכי חשוב: אי אפשר להישאר אדישים.

וזה, ללא ספק, הניצחון הגדול של בורז'ואה על כל מה שעוללו לה החיים, ועל כל מי שהתעלם ממנה בזירה הפרטית שלה.

מזעזע או גאוני. לואיז בורז׳ואה, אל תעזבני, 1999, אריג ורוד וחוט, אוסף פרטי, באדיבות האוזר את וירת

%d בלוגרים אהבו את זה: