על סוף עידן התמימות

"החיים לא מתערבבים ביצירה. היצירה היא דרך חיים". עבודה של דים יוז מתוך התערוכה "מרחב קיומי"

הוא מציג עצמו וחותם על עבודותיו בשם "דים יוז", קיצור של שמו המלא, דימיטרי יוספוביץ'. "אין בזה משהו אנטי ממסדי", הוא אומר בראיון מיוחד לבלוג, "אבל יש בזה אמירה על הסתרת זהות. בריחה מהשתייכות כפייתית המקובלת בחברה". והרי בחברה הישראלית, כולנו מחויבים להיות משויכים למשהו, או למישהו – כמעט ולא יתנו לך כאן להיות מי שאתה, בלי לקשר אותך לכמה תבניות. אבל באמנות זה אפשרי, לפעמים.

הציורים שלו, שמן על בד, זורקים אותך אל זיכרונות ילדות, אל פשטות צנועה שכבר לא קיימת היום. כשדבר היה דבר, חפץ היה חפץ, בלי יותר מדי קישוטים ותוספות נוצצות. הקירות מתקלפים, אבל יש בהם רומנטיות, ולא עוני (אתה לא רוצה לגור ככה, אבל נהנה להיזכר). כל אלה מככבים ב"מרחב קיומי", התערוכה החדשה שלו בגלריה דן (בן יהודה 107, תל אביב, החל מה-25 ביוני). השאלה שעולה מהתבוננות בהם היא מדובר בזיכרונות ילדותו או שאלה זיכרונות שכל אחד מאיתנו יכול למצוא עצמו בהם. הרי השם 'מרחב קיומי' יכול להתפרש גם כמושג המופשט, וגם כ"מרחב הקיום שלי".

הקירות מתקלפים, אבל יש בהם רומנטיות, ולא עוני

 

"העבודות לא בהכרח משקפות את זיכרונותיי האישיים מילדותי", מספר יוז. "אני מנסה לטשטש את האישי ולהפוך אותו למשהו 'קולקטיבי', האישי של כל אחד. לא משנה לי באיזו מדינה מוצגת העבודה שלי, חשוב לי למצוא את המפתח לצופה, לאישיות שלו, לזיכרון, לנפש. דרך עבודותיי אני מנסה לדבר בשפה גלובלית ועם זאת אישית, שפה שאנשים מתרבויות שונות יוכלו להתחבר אליה ולהבין אותה.

"את הצעצועים והקיר המתקלף ראיתי בעיר הנטושה פריפיאט שבאוקראינה, לאחר אסון צ'רנוביל. מאז עברו 30 שנה, ואת אותו נושא ניתן לראות היום בשכונות הנטושות של דטרויט, ארה"ב, למרות שאין קשר ישיר בין המקומות. העיסוק שלי הוא בזיכרון, יותר נכון בהמצאת הזיכרון מחדש כמשהו שלא התקיים, משהו לא אמיתי, חלום.

"התערוכה מדברת על מוטיבים כמו תלת אופן וסביבון, שרובנו שיחקנו בהם וגדלנו עליהם – אשר מחדדים את הפער העצום בין דור המשחקים האנלוגי לבין דור המסכים הדיגיטלי, ומעבירים אל המתבונן רגשות מעורבים, על סוף עידן התמימות ועל מי שהתמזל מזלו לחוות את אותה תמימות נכחדת".

 

"לפנות זמן וליצור את האמנות בזמן שאתה עסוק במלחמת הישרדות, זה אתגר גדול מאוד"

השדות האמנותיים שבהם צועד יוז כוללים ציור, פיסול ווידיאו ארט. "בזמן העבודה אני שקוע בעצמי, מתנתק מהסביבה. לא בהכרח מחפש מוזיקה או שקט או דברים נוספים", הוא מספר. בעבר הציג תערוכות יחיד בבית האמנים בתל אביב ובמרכז ז'ראר בכר בירושלים, והשתתף במספר תערוכות קבוצתיות. התחושה היא שעדיין לא פרץ למרכז התודעה של הסצנה האמנותית בישראל, אבל זה ממש קרוב.

הוא נולד באוקראינה ב-1974. מגיל צעיר נמשך לציור, וכבר בגיל 11 החל ללמוד באקדמיה לאמנויות במולדתו. כשהיה בן 17 עלה לארץ עם המשפחה, והחל ללמוד במכללה לאמנות חזותית בבאר שבע. ב-1996 הגיע לבית הספר לעיצוב בצלאל בירושלים, שם למד במגמת אמנות, קיבל פרסים על הישגיו האמנותיים, והמשיך לתואר שני באמנות. כיום הוא מכהן כמרצה לאמנות באוניברסיטת בן גוריון. איך מלמדים אמנות, אני מתעניינת. "אני בעיקר מפתח דו שיח עם הסטודנטים שלי. חשוב לי תהליך החשיבה והיצירה איתם. הם לומדים ממני ואני לומד מהם המון".

*ומה העצה הטובה ביותר שתיתן לאמן מתחיל?

"להשתדל להתרכז בעשיית האמנות, משימה לא פשוטה בימינו. הקושי הוא קודם כל מהבחינה הכלכלית – כמעט בלתי אפשרי בארץ להתפרנס מאמנות. לפנות זמן וליצור את האמנות בזמן שאתה עסוק במלחמת הישרדות, זה אתגר גדול מאוד.

"מנקודת מבט אחרת, שלא קשורה לכסף – בקצב המטורף שאנו חיים בו בעיר ועם הטכנולוגיה שמתחדשת כל שנה, סף הריגוש של אנשים עולה כל הזמן. להביט ביצירת אמנות כבר לא מעניין את הקהל כמו פעם. היום אתה נוגע ומעביר תמונות על מסכים בקצב מטורף, ואם משהו תופס לך את העין וגורם לך להביט בו ליותר משנייה אחת זה הישג עצום, הן לצופה והן ליוצר".

*עד כמה אתה מרגיש שהחיים מתערבבים ביצירה?

"החיים לא מתערבבים ביצירה. היצירה היא דרך חיים".

התערוכה "מרחב קיומי" תוצג בגלריה דן מה-25 ביוני עד ה-15 ביולי

עבודה קודמת של יוז, ללא שם, דיפטיך, שמן על בד