"לדעת להקשיב לפרפורי הבטן": ראיון עם האמנית מיכל פרי

 

"אנשים שמבקרים בתערוכה שלי חווים תחושה קלסטרופובית. החלל סוגר. הטקסטים השחורים – הנזילות האדומות – האותיות המרצדות – מקיפות את המבקר. קצת מפחיד. יש גם סקרנות כשמתחילים לקרוא, ויש הזדהות. נפש האדם דומה באשר היא. כולנו חווים תחושות קיומיות דומות".

בימים אלה מציגה האמנית מיכל פרי את התערוכה "מגילות של כלום" בבית האמנים תל אביב (אלחריזי 9. עד ה-22 ביוני. אוצרת: דניאלה טלמור). זוהי תערוכה שמשלבת ציור, כתיבה, צילום וסאונד. בדים ארוכים וגדולים (300 על 100 ס"מ), לא מתוחים, תלויים מהתקרה לאורך הקירות, בחלקם מצוירים ובחלקם מציגים כתיבה צפופה בצבע שמן שחור – כתיבה שהיא יומן או מגילה או שחרור של היד ושל המחשבות לפי זרם התודעה. בעבודת הסאונד פרי הקריאה והקליטה את הטקסטים של המגילות, שעובדו לפס קול המושמע בלופ בחלל הגלריה. ועכשיו היא פה, בראיון מיוחד לבלוג.

האם כילדה כתבת יומן? ואם כן, על מה?

מיכל: "מאז שאני זוכרת את עצמי כתבתי יומן. בטקסט הראשון של המגילות בתערוכה אני מזכירה את היומן מכיתה ב'. למען האמת, אותו יומן עדיין שמור אצלי. ביומן הזה אני מציירת את החדרים בבית שבו גרתי עם משפחתי, את הסלון, את החדר שלי ושל אחותי, אני מתארת את משפחתי, מספרת על אחיותיי. אני גם כותבת על חיי בבית הספר, על המורה וחברותיי לכיתה. ככל שגדלתי, היומן הפך ליותר אישי ומורכב. ניסיתי להבין את העולם שבתוכו שכנתי. ניסיתי למקם את עצמי, לשרטט מקום שיש בו היגיון כדי שאוכל לחיות בו".

איזה טקסט מתוך התערוכה את אוהבת במיוחד?

"חלק מהשירים: בוקר נוסף משוטטת עם עצמי – קרירות של סתיו – נוגעת בתוך מחוזות הרגש – מנסה להיאחז – עוברת ממקום למקום – לפעמים כמו רוח מבוהלת – נשאבת לתוך גופו – נראה לי שהוא לא נמצא שם לקבל אותי באופן חלקי. אוהב אותי גם, נושם את נשמתי – מסיט את קצוות השיער מעל פני – מגלה את הפנים המכוסות – נאחזים אחד בשני – פה מול פה בלי להרפות – אני מבוהלת.

"יש לי חיבה מיוחדת למגילה מספר 2, שבה יש תיאור של העולם הפנימי עם זיקה החוצה לעולם בחוץ – לאכזריות שבו, לחוסר ההיגיון, למצבים שאנחנו לא יכולים להסביר או להכיל, בניסיון בלתי פוסק למקם את עצמנו ולמצוא היגיון במה שנקרא חיים".

מתי ואיך נולד הרעיון לתערוכה? האם יש לה איזשהו קשר לניו יורק מלבד העובדה שנוצרה שם?

"הרעיון לתערוכה פשוט קרה מעצמו, לא היה מתוכנן – בהחלט לא תכננתי לכתוב על בדים ענקיים. באותה תקופה ציירתי סדרת ציורים, מעין שדות שושנים על בדים פנורמיים גדולים, והכנתי כמה בדים מאורכים במטרה לצייר עליהם. ישבתי בסטודיו שלי באותו בוקר בניו יורק, והייתי מחוסרת השראה – מחוסרת אנרגיה – הבד מולי, ולא הרגשתי שום יכולת להזיז את עצמי ולצייר.

"עליתי על הסולם עם מכחול ביד, ופשוט התחלתי לכתוב. ובאמת המגילה הראשונה מתחילה בשורות: 'אני יושבת ולא עושה כלום. זה בטח לא מעניין אף אחד'. כשירדתי מהסולם הסתכלתי על מה שעשיתי, הכתיבה על הבד. זה נראה לי מוזר אבל גם מעניין, והמשכתי.

"לניו יורק יש לי קשר חזק, גרתי בניו יורק 15 שנה – מ-1990 ועד סוף 2004. בארבע שנים האחרונות אני בארץ. ניו יורק בשבילי היא מקום שבו העברתי שנים משמעותיות כאדם וכאמן. אני גם מרגישה שייכת למקום ולאנשים. חלקם הפכו לחברים קרובים שליוו אותי במשך שנים – למשל אמנים כמו שארין נשאט (אמנית וידאו אירנית ידועה, שהייתה גם שכנה), דניס אופנהיים, ריצ'רד ווין (עורך כתב העת ארט אין אמריקה), רוברט מורגן (מבקר אמנות חשוב) ועוד רבים אחרים".

האם את מתגעגעת לפעמים לניו יורק? למה במיוחד?

"מתגעגעת הרבה, ניו יורק זו עיר מיוחדת. מורכבת מגודל ועוצמה לצד מרכיבים קטנים ואישיים. הרבה חנויות, בתי קפה ועסקים של אנשים פרטיים – לצד הגודל והחוסר אישי, קיים גם פן מאד אישי ופרטי.

"בניו יורק קיימת תחרותיות בונה, כי יש מקום לכולם. זה מתבטא גם באמנות – יש אין סוף סגנונות וצורות ביטוי, מעט מאוד חסימה ביקורתית של מותר, נכון או אסור. ההצלחה קשורה בעיקרה ליוזמה האישית, כך שקיים מרחב פעולה המאפשר התפתחות.

"אני מתגעגעת לברים הקטנים עם המוזיקה המעולה, לטיפוסים יוצאי הדופן, לשיחות חסרות הפשר עם אנשים שאת יודעת שלא תראי יותר לעולם אחרי פגישה מקרית באיזו מסיבה או אירוע. אני מעריצה את הארכיטקטורה בניו יורק (מאד יפה בעיניי כעיר), יש בה שילום מדהים בין ישן לחדש. מתוכננת להפליא. מאוד נהניתי להסתובב ולהסתכל על הבניינים מלאי העוצמה, ואז לחזור לפינה קטנה ומאוד אישית עם קפה של בוקר ומאפין או בייגל עם קרים צ'יז שהכין איזה מהגר היספני נחמד שעובד בזריזות בלתי נתפסת.

"התחושה בניו יורק היא שהכל קורה כאן ועכשיו, ולא שם. ללא ספק, מבחינה פסיכולוגית זו עמדה הרבה יותר בריאה לאמן ששואף להיות חלק ולהשפיע על זרם העשייה/יצירה הכללי".

ממי את בדרך כלל מבקשת פידבק? מעדיפה איש מקצוע או אדם קרוב?

"בדרך כלל אני משתפת אנשים קרובים, אך במקרה שלי חלק מאותם 'אנשים קרובים' הם גם אנשי מקצוע מעולים, שברובם אמנים נהדרים. למשל, אורי דרומר, אמן סאונד רב תחומי, ואורי דותן, אמן וידיאו שחי בניו יורק הרבה שנים".

אם הייתי מציעה לך להתנסות בסגנון ציור אחר משלך למשך חודש, באיזה סגנון היית בוחרת?

"רישום מודל בעפרון פחם שחור, רישום אקספרסיבי בגודל טבעי על נייר".

מדוע דווקא רישום מודל?

"זה היה הדבר הראשון שעשיתי כשהתחלתי ללמוד באבני. בעצם, ברוב שנות לימודיי באבני, הייתי מגיעה בבוקר ומצטרפת לכיתת רישום מודל. יש לי אהבה מיוחדת למדיה הזו. ברישום אי אפשר לרמות – הוא ראשוני ומיידי. כמו כן, קיימת בי משיכה לנושא של גוף האדם ופורטרטים בציור".

איזה אמנים את אוהבת בארץ ובחו"ל? למי מהם את מרגישה קרובה ביצירה?

"האמנים הישראלים האהובים עליי הם אביגדור אריכא (בריאליזם הבלתי מתיימר והטוב), יגאל תומרקין (באקספרסיביות ובעוצמתיות בוטה), לאה ניקל (ציור מופשט קלאסי), יחזקאל שטרייכמן (מופשט לירי רגיש), שמה גרשוני (ציור עם תובנות מושגיות).

"האמנים הבינלאומיים המועדפים עליי הם לוסיאן פרויד (הבנה מדהימה של האדם וגוף האדם בנשמה ובאמצעות הצבע, מצייר את העור החשוף והשקוף), פרנסיס בייקון (צייר וירטאוז. שוב, עם הבנה מעמיקה של נפש האדם), גורג בזליץ (אמן גרמני. אוהבת את משיכות המכחול, השריטות והחומריות של הצבע), ודה קונינג (אחד הציירים המדהימים שקמו בתקופתנו, מחובר לאובייקט עם נטייה להפשטה, שימוש וירטואוזי בצבע ובהנחתו על הבד). אני מרגישה קרובה לכולם – כל אחד מאמנים אלו מגלם חלקים ביצירה שלי שאני שואפת להגשים".

גלריות או מוזיאונים, מה את מעדיפה – כאמנית מציגה, וכמי שמבקרת ומתרשמת?

"הגלריות המועדפות עליי בניו יורק הן רוברט מילר, גגוסיאן וארמינגר אנד יוהי. בארץ אלה לא גלריות אלא חללים מועדפים – אני אוהבת את החלל של טבי דרזדנר שמעוצב נפלא. גם זומר לא רע בכלל".

מה התכונה החשובה ביותר לאמן?

"לדעת להקשיב לפרפורי הבטן – לא לפחד לבטא גם מקומות מכוערים וקשים, וללכת עם זה עד הסוף".

 

מיכל פרי היום, ובצעירותה (עבודה מתוך התערוכה)

 

עבודה מתוך התערוכה – textno.7