על מוזיאון הגרפיטי שמעתם?

Style Wars – Photo by Cece Feinberg, Courtesy The Museum of Graffiti

לפעמים נדמה לי שהעולם מוצף במוזיאונים מכל סוג ומין. אמנות זה טריוויאלי, אבל לצד זה אפשר למצוא מוזיאונים לחתולים, שוקולד, מכוניות, נעליים, מטבעות, נשק ומה לא בעצם. כמעט כל עיר שמכבדת את עצמה או שמשוועת לתיירים, דואגת שיהיו לה מוזיאון או שניים שבשבילם "חייבים לבוא כי זה נורא מיוחד". היום, חמישי 5.12.19, יצטרף עוד מוזיאון ל"אוסף" הבינלאומי הזה: מוזיאון הגרפיטי ייפתח במיאמי, ויגשים את חלומם של אלן קט, אמן וחוקר ההיסטוריה של הגרפיטי, ואליסון פריידין, שעד היום שימשה בעיקר עורכת דין במקרי אלימות בנשק חם בקהילות הכי קשות של העיר.

לדברי השניים, זו הפעם הראשונה שנפתח מוזיאון כזה, ולכן מדובר במעשה כמעט חלוצי. כמובן שכל החזיתות שלו צוירו בידי אמני גרפיטי, וגם בפנים יש לא מעט חללים עם תערוכות קבע (נו, מי יזיז את הקיר) של עשרות אמנים, אם כי נראה שיתווספו עוד בהמשך. אגב, גם המיקום נבחר בקפידה, וברוח הזמן: שכונת Wynwood, שמוצגת כ"גן עדן למשתמשי אינסטגרם".

מוזיאון הגרפיטי מבחוץ / Photo by Cece Feinberg, Courtesy The Museum of Graffiti

המייסדים, אליסון פריידין ואלן קיט / Photo by Cece Feinberg, Courtesy The Museum of Graffiti

ההיגיון אומר שגרפיטי צריך להיות ב"מוזיאון פתוח", כמו שכונת פלונרטין התל אביבית, למשל. ובכלל, יותר כיף ללכת ברחוב ולגלות אמנות בין הקירות, מאשר לבוא לעוד מוסד שמרכז עבורך את הכל, ולפחות במובן הזה לא תובע שום מאמץ. אבל היי, אם לשני אנשים היה חלום שאנשים יתייחסו לתחום הזה קצת יותר ברצינות, שיכירו את ההיסטוריה שלו שהחלה בשנות ה-70 וה-80 בסאבווי של ניו יורק, ולא יפטרו אותו במילה "ונדליזם", והם היו מוכנים לעשות כל כך הרבה בשביל להגשים אותו – אולי צריך לכבד את זה ולראות את הצד החיובי שבדבר. "זו התנועה האמנותית המשמעותית ביותר שנוצרה במחצית השנייה של המאה ה-20", טוען קט. "האמנות הזו עוסקת באנרגיה גולמית, מרדנות ואותנטיות, ואנחנו שמחים לחלוק את העבר, ההווה והעתיד שלה עם העולם".

אז אם אתם במיאמי בזמן הקרוב, אולי באמת תרצו לחלוק איתם, ולצפות בתערוכת הפתיחה Negative Space של האמן ההולנדי נילס מלומן, שחותם בשם Shoe ומזוהה כמייסד תנועת ה- Calligraffiti. הרעיון מאחורי התערוכה, אומר מלומן, הוא "לנסות לגרש את האנרגיה השלילית שמשתלטת על הסביבה שלי בזמן האחרון". ועוד הוא מבקש לומר, ש"גם אם הוא בלתי נראה, החלל השלילי תמיד עוטף את כל מה שחיובי ומדביק אותו יחד". פילוסופי מדי? תסתפקו בצבעוניות שלו. זה לא מעט בכלל.

מתוך המרצ'נדייז שאפשר לקנות בחנות המוזיאון: סופרפלסטיק, סדרת ג'אנקי 2 של האמן SEEN / Photo by Cece Feinberg, Courtesy The Museum of Graffiti

כתובת: 299 NW 25th Street, Miami / שעות פתיחה: כל יום 11:00-19:00 / מחיר כניסה: 23 דולר למבוגר

עבודה של אמן הרחוב האמריקאי RISK, מחוץ למוזיאון / Photo by Cece Feinberg, Courtesy The Museum of Graffiti

הדור שמטשטש מציאות, זורק בגדים וממציא לעצמו אישיות וירטואלית

הביקור בתערוכה של בוגרי המחלקה לעיצוב אופנה וצורפות בבצלאל מתחיל ליד הקפיטריה. לכאורה זה פרט שולי ולא רלבנטי לעשייה שלהם, אבל יש משהו בניחוחות הקפה והמאפים שגורמים לך להיעצר עוד לפני שאתה מתחיל, לעשות הפסקה, ורק אז להתחיל להתבונן בעבודות – ברוגע ובנעימות, בלי לחץ. אם היו שואלים אותי, הייתי ממליצה על קפיטריה בכניסה לכל תערוכה.

עם הנחת הזו התחלתי את המסע שלי בין קולקציות הבגדים, הנעליים, התיקים והתכשיטים. חלק מהפנינים שמצאתי שם, מצאתי לנכון להביא כאן (התערוכה נסגרת ביום שישי, 2.8.19).

"חוויות רגשיות היוצאות ומתפרצות מפנים אל חוץ הגוף"

רותם טויזר, הבפנים שבחוץ

לרותם טויזר, בת 26 מירושלים, היה רעיון מעניין: לבדוק את מערכות היחסים הסימביוטיות בין טפיל לפונדקאי. זה כמובן משהו שקשור לביולוגיה, אבל אם חושבים על זה, זה נכון לפעמים גם למערכות יחסים בין בני אדם.

טויזר בדקה פטריות, גידולים וטפילים, ובעקבות המחקר יצרה תיקים שמנהלים מערכת יחסים עם הגוף, בוחנים גבולות בין דוחה למושך, יפה למכוער ונורמלי למוזר. בעצם הפרויקט שלה בוחן מחדש את המקום של התיק בחיינו, ולפחות התיק הכחול שהכי מצא חן בעיניי, מאתגר את מי שנושאת אותו. "ניסיתי לתאר חוויות רגשיות היוצאות ומתפרצות מפנים אל חוץ הגוף, כטפיל המתלבש עליו ונושא איתו משמעויות", היא מסבירה.

התיקים נוצרו בעבודת קראפט, בתכנון ובייצור דיגיטלי ובהדפסה תלת ממדית, והאתגרים בעבודה עליהם, היו לדבריה רבים. "התחלתי ביצירת מודלים מורכבים בתוכנות תלת הממד, ואז הדפסתי את כל התיקים בחלקים במדפסת הביתית שלי. עברתי לעבודה ידנית שכללה חיבורים ושיופים של שאריות ההדפסה הביתית, צבעתי את המודלים, ולבסוף עברתי תהליך ארוך על מנת למצוא את החומרים שמתאימים לחיבור בין המודלים המודפסים למגע עם הגוף ולפתיחתם. בסופו של דבר יצרתי את אופן פתיחת התיק מעור".

• 

• 

"לשחרר ולתת לדברים לקרות"

נעם לובטון, הגיעו מים עד נפש

המקום הכי נמוך הוא לפעמים המקום הכי גבוה: בפרויקט שלה החליטה נעם לובטון, 25, לחקור את התייבשות ים המלח, ולחזור לנופיו הזכורים לה מילדותה. הצבעים, המרקמים והריחות שלו יצרו את הקרקע לגזרות של הקולקציה. היא עבדה על הפרויקט במשך שנה, שמתוכה הקדישה זמן ל"מחקר מאוד גדול על ים המלח עצמו, מבחינה היסטורית, תרבותית ורפואית".

לובטון יצרה בביתה מעבדה כימית, שבה השרתה את הבדים עם חומר שנקרא 'בורקס, אשר שגרם לכך שגדלו עליהם גבישי מלח. "במשך כמה חודשים גידלתי בדים שונים בתוך מיכלים, בשביל לבחון את ההשפעות השונות של הבורקס", היא מספרת. "אי אפשר באמת לדעת איך הבורקס יגיב, ולכן, גם כשכבר הגעתי למינונים ולבדים מסוימים, הייתי צריכה ללמוד איך לשלוט קצת במה שאפשר, ובעיקר איך לשחרר ולתת לדברים לקרות".

התוצאה מעניינת, אבל לובטון לא באה רק כדי לעניין אלא כדי לגרום לנו לתהות על עתידו העגום של המקום הכי נמוך בעולם.

• 

• 

"קונספטואלית, ויזואלית ופונקציונלית"

הדר סלסי, הלך רוח

פרויקט הנעליים של הדר סלסי, 26, במקור ממעלה אדומים, הדליק אותי מהרגע הראשון – יש בו משהו שגורם לך לרצות להתחיל לצעוד יחד איתה. מה שכן, הפתיע אותי לגלות שהפרויקט הדיגיטלי והעכשווי הזה התחיל דווקא ממחקר על מקום הנעליים ביהדות. "משמעותן הסמלית ביהדות היא זו שעניינה אותי", מודה סלסי, ומזכירה שעל פי הדת שלנו, הנעל היא אובייקט המחבר את האדם אל הקרקע שעליה הוא עומד, והיא גם מסמלת את החיבור שלו לרוחניות (את זה פחות הבנתי).

"במהלך המחקר העיוני והחומרי שעשיתי בחנתי טכניקות שונות תוך כדי ניסוי וטעייה", היא מספרת. "בהתחלה רוב הניסיונות שלי עסקו בעיצוב חופשי של שכבות מעור, ואז יצרתי אימום אנטומי לפי הרגליים שלי, ועליו בצעתי שיוף יצאתי שהוביל לגילוי שכבות נסתרות". למעשה, למרות שהתוצאה הסופית שייכת לעידן הדיגיטלי, לסלסי חשוב לומר שהיא ניגשה לפרויקט דרך עבודת הקראפט היותר מסורתית. "דרך רישומים התפתחה שיטת העבודה שבה בחרתי לבסוף, אשר טמנה בתוכה את הרעיונות הקונספטואליים שניסיתי לחבר מההתחלה – נושא השכבות בנעל, וההחלטה על הפתרונות הטכנולוגיים".

אז איך היא הגיעה לנעליים שבהן ההיררכיה בין הפנים לחוץ היא מטושטשת, ואילו הגפה, הסוליה והספידה מחוברות זו לזו וגם נסתרות זו בזו? "בשיטת הייצור שלי, הנעל מורכבת משכבות של חלקים מודפסים במדפסת תלת ממד, וביניהן יש שכבות של עור המעובד ומותאם לחלקים המודפסים בשיטת קראפט מסורתית. בשלב הביצוע, האתגר המרכזי היה ליצור הרמוניה בין הטכניקות השונות: טכנולוגיות מתקדמות של תכנון והדפסה תלת ממדית, והעיבוד המסורתי של העור".

פרט מעניין הוא שהנעליים קלות מאוד, בזכות השלד שלהן שמורכב משלושה חלקי הדפסה דקים, ובה בעת הן גם חזקות – בזכות השילוב של העור הצמחי והספוג המוקצף, היצוק בתוך כל כרית עור שיצרה סלסי בפטרן הרשתי. תפירה ידנית שסוגרת את השכבות יחד יצרה את החוזק המבני של הנעליים. בקיצור, כשהיא אומרת שהשקיעה חשיבה "עמוקה ומדויקת באופן שבו כל החלקים יתחברו בצורה אידאלית – קונספטואלית, ויזואלית ופונקציונלית", אפשר בהחלט לראות על מה היא מדברת.

"כמו לשוניות שאתה לא רוצה לסגור במחשב"

מאיה ארליך, הפרעת קשב

הדור שאליו משתייכת מאיה ארליך, 26, עסוק בטשטוש המציאות, באמצעות מדיה חברתית. דעתו מוסחת בקלות מרעש לבן, ורבים סובלים מהפרעת קשב. ארליך הפכה את כל זה לאיורי אבסטרקט, ומתוכם יצרה את הקולקציה. בין החומרים ששימשו אותה אפשר למצוא ניילונים, בדים מצופי שעווה ופריטים מתכתיים.

האלמנטים שהודגשו הם מתח בפתיחה או בסגירה של פריט מסיבי על ידי שרוך עדין, או שימוש בבגדים תחתונים דווקא בתור שכבה עליונה. אלה הם סימבולים, בעיניה, למצבים הפרדוקסליים שעמם מתמודד הדור שלה.

ארליך נולדה בניו יורק, וגדלה בחיפה. המחשבות הראשונות על הקולקציה עלו בה כשהתגוררה בברלין, שם למדתי בבית הספר weissensee kunsthochshule במשך סמסטר. "ברלין ללא ספק ניכרת בעבודות האחרונות שלי", היא אומרת. "הפרויקט עצמו מדבר עליי, על הדור שלי, על האופן שבו אנו צורכים תוכן, ועל ההשפעה שיש לזה על חיינו, לטוב ולרע. אני חשה בזאת באספקטים רבים בחיי כולל בתהליכי העבודה שלי בעיצוב".

במהלך העבודה על הקולקציה היא ייצרה בגדים רבים, שבכל אחד מהם ניסתה להגיע לדיוק הרצוי לה. "בסוף היום זו עבודת עריכה ארוכה מאוד, מורכבת", היא מסכמת. "לפעמים זה מזכיר לי לשוניות שאתה לא רוצה לסגור במחשב, או שיחונים עם אנשים שאתה לא רוצה שירדו למטה בוואטסאפ".

"עולם הומוגני חדש"

עדי פנחס, תר-בותי

לפני כשנה וחצי יצאה עדי פנחס, בת 28 ובמקור מנהריה, לחילופי סטודנטים בטייוואן, ביחד עם עוד כ-50 סטודנטים מכל העולם. "לפני שהתקבלתי, בחרתי רנדומלית ביעד שאליו אסע אם זה אכן יקרה", היא מספרת. הבחירה נפלה על פאנגאו, ארכיפלג המורכב מ-90 איים בחלקה המערבי של טיוואן. אחרי שטסתי לאי, גיליתי שאין שם ממש תחבורה, ואם אין לך רישיון לאופנוע אז אתה בבעיה. הייתי הזרה היחידה באי, אנשים היו עוצרים נסיעה כדי להסתכל עליי, מבחינתם כאילו נפלתי מהשמיים. ועם זאת,  הכנסת האורחים של הטייוואנים היא מהדברים הכי מדהימים שיצא לי לראות.

"כשסיפרתי לבחור טייוואני שהכרתי בהוסטל שאין לי איך לנוע, הוא הציע לי להצטרף לקבוצה שלהם והם הסיעו אותי לכל האטרקציות שיש באי. הוא לקח אותי לראות בתים סיניים שננטשו, והגענו לבחור שהפך את הבית של סבתא שלו למוזיאון קטן. ראיתי שם נעליים סיניות מסורתיות, רקמות, ועוד דברים שסבתא שלו יצרה לפני יותר מ-60 שנה. החוויה הזאת באי השאירה אצלי רושם עצום, שהוביל אותי ליצור את פרויקט הגמר שלי".

לדעתי, לא מספיק ישראלים מכירים את התרבות בטייוואן על מנת לזהות את ההשפעות של המדינה הזו על הקולקציה שלה. אנחנו מכירים בעיקר את העולם המערבי, וחבל. "גדלתי בבית ציוני דתי, שחינך אותי על אהבת הארץ והתרבות שלנו", מסבירה פנחס. "את הערכים האלה לקחתי איתי לחוויה במזרח – אחרי הביקור בטייוואן המשיכה לטיול ביפן, בדרום קוריאה ובסין – ששילבה בתוכה המון תרבויות. נוכחתי לגלות כיצד תרבות מערבית ומזרחית מתחברות יחד, בלי לבטל אחת את השנייה.

"צורת החיים השונה לחלוטין משלנו גרמה לי לרצות לראות ולחקור כמה שיותר גם כשחזרתי. תהיתי מה היה קורה אילו היינו יכולים להשתייך לכמה תרבויות, במשהו שכיום הוא טאבו או לא פוליטיקלי קורקט. משם נולד הרעיון ליצור קולקציה שלא מאפיינת משהו אחד, אלא כמה דברים".

בין הטכניקות ששימשו אותה ניתן למנות אריגה על גבי בד, הדפס סובלימציה, סריגה, אריגת גובלן וסריגה על רשת. "שילבתי טקסטיל שיצרתי בעצמי – הדפסים, אריגות וסריגות – עם בדים שאספתי במזרח. היה לי חשוב לייצור בעצמי טקסטיל שמאפיין אותי ואת התרבות המערבית שממנה אני מגיעה, ולשלב אותו עם השראות שנחשפתי אליהן במזרח. מבחינת הגזרות, לקחתי לבוש אסייתי מסורתי ולבוש מחויט, שבעיניי מחברים את שני העולמות ויוצרים עולם הומוגני חדש".

• 

• 

"לצלול לתוך הארונות של אימא ושל סבתא"

דנה זהר, סבתא סורקת

פרויקט הגמר של דנה זהר, 28, נולד מתוך ארון הבגדים של אימה, או ליתר דיוק מהפריטים שהסבתא תפרה עבור האם. "שמתי לב שבכל פעם שאני לובשת בגד של אימא או של סבתא, אני מקבלת תגובות ממש נלהבות", היא משתפת. "זה מדהים בעיניי שבגדים בני 40-50 שנה ממשיכים לקטוף מחמאות גם היום". כך נולד הרעיון לפרויקט: מחווה עכשווית לפריטים הקלאסיים מהמלתחה הנשית ולמלאכת הסריגה העוברת במשפחה.

"התחלתי לצלול לתוך הארונות של אימא ושל סבתא, ולשאוב מתוכם השראה. ידעתי שאשלב בין טכניקות ישנות לחדשות ובין עבודה ידנית לעבודה דיגיטלית, שיבטאו את המעבר מהישן לחדש וגם יבליטו את המפגש ביניהם". הקושי העיקרי בתהליך היה למצוא את הדרך "לתקשר את הנושא המאוד אישי-משפחתי הזה, באופן שבו גם אנשים שלא מכירים אותי ואת הסיפור מאחורי הפרויקט יצליחו להתחבר, ואולי להיזכר גם באיזה בגד של סבתא שהתגלגל מאימא לבת".

זהר סרקה צילומים ויריעות סרוגות, ומהם יצרה עיצוב חדש שאותו הדפיסה על בדים. במקביל, סרגה בעבודת יד דימויים דיגיטליים שיצרה בתוכנה ממוחשבת. תוך כדי, עלתה אצלה השאלה שצריכה להטריד את כולנו: איזו מלתחה נוריש לדור הבא, שרגיל לזרוק ולהחליף בגדים כל עונה, ורחוק מהמחשבה על הקשר האופנתי הבין-דורי.

"הפרופילים שלנו ברשתות החברתיות מזויפים"

מאור בן כליף, האני הווירטואלי

גם מאור בן כליף, 32, שאב עניין מתוך האינטראקציות שלנו ברשתות החברתיות. "רציתי לעצב פרויקט שיהיה אקטואלי, ובו בזמן מנקודת המבט שלי על המציאות היומיומית", הוא מסביר. "נקודת המוצא הביקורתית שלי הייתה שהפרופילים שלנו ברשתות החברתיות מזויפים. אנחנו בוחרים בקפידה, אך באופן די רנדומלי, את התכנים שנשתף ברשת כדי לתחזק את 'האני הווירטואלי' שלנו".

למעשה, אנשים משתמשים בפילטרים ובאמצעי עריכה מגוונים, ולמעשה יוצרים סוג של מציאות מדומה, שבה כל אחד יכול לבנות לעצמו את הדימוי שהוא רוצה להציג – ולוותר על ערכים כמו כנות ושקיפות. בן כליף לקח את המסך שדרכו מופצים המסרים האלה, ונתן לו אינטרפרטציה אישית שמגיעה ממקורות ההשראה האהובים עליו. השימוש בחומרים הסינתטיים היה בעיניו "מובן מאליו, כי בעזרתם אני מציג משהו שנראה ואומר דבר אחד, אך למעשה במהות שלו הוא אחר לגמרי.  עם זאת, נזהרתי בבחירת הבדים, משום שלא רציתי שיגנבו את ההצגה.

"במעיל הוויניל השחור והכותנה הגולמית אני מציג ניגודיות מהותית, בעיקר של הבדים, מה שתורם לרעיון הכללי של מוחצנות מול ביטוי אישי. המעיל נעשה בהשראת יצירותיו של פיט מונדריאן, שעליו מספרים שהמציא את דף האינטרנט בתצורה שבה אנחנו מכירים אותו, על ידי חלוקת המרקע לחלקים ויציקת תוכן פנימה (הצבעים)". השאלה שעמה נותרתי: מי שתלבש פריט מהקולקציה הזו, ותעלה לרשתות החברתיות, איזה דימוי שלה זה יחזק? והאם יש סיכוי שזה דווקא יגדיל את האותנטיות שלה?

יצאתי לחקור את עצמי – תערוכת הבוגרים של בצלאל

מתי בפעם האחרונה עליתם לירושלים? עכשיו, כשחופש גדול ובמישור החוף יותר מדי חם ולח, זו ההזדמנות שלכם לשלב קצת היסטוריה עם קצת קולטורה. או במילים אחרות: להגיע לתערוכת הבוגרים של בצלאל. אני עושה זאת מדי שנה, משתדלת לבוא פעמיים-שלוש כי קשה להספיק הכול בפעם אחת, וזה גם בום גדול למוח, ותמיד מוצאת את העבודות שמגרות את הסקרנות שלי ומעיפות אותי לכל מיני כיוונים.

הפעם החלטתי לפתוח עם המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית – ולשמחתי, זכיתי לשיתוף פעולה מלא מהבוגרים שאליהם פניתי. היה לי מעניין ללמוד על העבודות שלהם מעבר למה שיש במקום עצמו, ואני מקווה שזה עובר בטקסטים שתכף תקראו. בהמשך אכתוב גם על היצירות של מחלקת האופנה תערוכת הבוגרים מוצגת עד יום שישי הקרוב, 2.8.18.

"רציתי שהצופה יהיה שותף ביצירה"

נעם קלומק, מותר לגעת!

ללא ספק, זו סדרת העבודות שהלהיבה הכי הרבה את המבקרים בתערוכה, בעיקר משום שבאמת מותר לגעת בה. כמעט כולנו העברנו את ידינו על הקשקשים שעשויים חומרי יציקה מגוונים, גלזורה, צובענים קרמיים, מתכת ומוטות נירוסטה. וכמה שנהנינו!

קלומק, 27, מספרת שנולדה במושב אורות לאב חקלאי ואם קונדיטורית, "כך שהעיסוק בחומרים ומגע היה משמעותי בילדותי ובבגרותי, ולכן רציתי להעביר את חוויית המגע לצופה בפרויקט. רציתי גם שהוא יהיה שותף ביצירה, וליצור אובייקטים שמפעילים כמה חושים יחדיו".

האתגר הראשוני שלה היה לעצב צורה חזקה מספיק, שלא תישבר בהתנגשות שלה אחת בשנייה, בהתחשב בתכונות של החומר הקרמי. לאחר מכן הקימה 'פס ייצור', וייצרה לא פחות מ-10,000 יחידות. התהליך לא היה פשוט, כפי שהיא מתארת – "הייצור כלל מזיגה של חומר קרמי לתבניות, ניקוי של כל יחידה, חירור ידני, צביעה, שריפה ל-1220 מעלות, ולאחר מכך השחלה של היחידות הבודדות על מסגרות שעליהן נוצר האובייקט הגמור".

הטקסט שליווה אותה לאורך התהליך, ועזר לה "לחזור לכוונות האמיתיות והפנימיות שלי ברגעי בלבול בפרויקט", לקוח מתוך 'אהבת הארץ: נגד שמירת הטבע' של עמוס עוז: "אין אנו יורשיו של מוזיאון, ולא באנו לעולם להסיר בסבלנות את האבק מעל מוצגים או כדי לצחצח את הזגוגיות, ולהוליך להקות של מבקרים הולכים על בהונותיהם משכיית חמדה לשכיית חמדה.

"אין אנו קיימים אך ורק כדי לשמר: מסורת אבות או פלאי טבע, זיכרונות ילדות או חפצי קודש. פן יהיו חיינו לחיי פולחן. העולם אינו מוזיאון. גם הטבע אינו מוזיאון. גם התרבות אינה מוזיאון, מותר לגעת! מותר להזיז, לקרב, להרחיק, לשנות ולהטביע את חותמנו אנו. גע באבן, גע בחי, גע בזולת. כיצד לגעת? אם הייתי צריך לסכם זאת על רגל אחת ובמילה אחת, הייתי אומר: באהבה".

"רציתי להביע את התחושות שחוויתי בזכות הפירות"

סיון פאיס, Ripeness – בשלות

מייד כשנכנסים לתערוכה של המחלקה, בחדר הראשון, נמצא הפרויקט של פאיס, 29, שאותו היא מציגה כאלגוריה לטבע, וכהתבוננות בין שני מצבים – ריקבון מול בשלות, שני מצבים מנוגדים המכילים ומוכלים זה בזה, שניהם הכרחיים בקיומו של כל אורגניזם חי, וחשובים באותה המידה. העבודה עשויה זכוכית פט דה וור, סיכות, בד רשת הדפס, מסגרת ברזל ועץ, והמידות שלה מרשימות – 215 על 290 ס"מ.

"על הפרויקט חשבתי כבר תקופה ארוכה, בערך מסוף שנה ג', והוא נעשה בעקבות שינויי מאוד גדול שעברתי בשלוש שנים האחרונות", מספרת פאיס. "בעקבות מחלה שיניתי את התזונה שלי לתזונת raw food, שכוללת אכילת פירות וירקות בלבד. בעקבות זאת נעלמו כל תסמיני המחלה, ולאט לאט הגוף החל לתקן ולהחלים. הרגשתי מלאת אנרגיה, חיוניות ושמחת חיים, ונהניתי מהשפע ומהצבעים בתזונה. מתוך זה רציתי להביע בפרויקט הגמר את התחושות שזכיתי להן בזכות הפירות".

לאורך השנה היא חקרה את הטכניקה של הדפס רשי ואבקות זכוכית, עד שלבסוף הגיעה להחלטה על הפרויקט, שהעבודה עליו נמשכה לאורך כל הסמסטר. "היו הרבה קשיים בדרך, גם קשיים טכניים שצריך לפתור ולדייק, וגם הרבה קשים מנטליים. היו לי הרבה ספקות, ובאיזשהו שלב כבר לא רציתי לראות את זה. גם לא הצלחתי לדמיין ממש את התוצאה הסופית, מכיוון שבכל פעם יצרתי רק חלקים קטנים, ולא היה לי מושג איך הכול יתחבר בסוף". בסופו של דבר, תהליך ההצבה וההרכבה בחלל העלה הרבה אתגרים, "אך גם היה חוויה מפתיעה".

"העולמות הפנימיים, העדשות והאזורים המטושטשים"

ענבל יניב, In-Sight-Out

אל החדר שבו מוצגות העבודות של ענבל יניב, 27, נכנסים לאט לאט, עוברים מעין תהליך של חקר כמו זה שהיא עברה בעצמה, רק קצת פחות עמוק. בפרויקט הגמר שלה היא שאבה השראה מביתה במושב גבעת יערים, וליתר דיוק, מהיער שבסמוך אליו היא מתגוררת.

בזמן העבודה על הפרויקט, שנמשכה כשנתיים, היא גם נחשפה למדע הפרקטלים, שאפשר לה מבט קרוב יותר ומפורט יותר על הדימויים שבטבע. מכיוון שאני מעולם לא נחשפתי למדע הזה, הלכתי לקרוא קצת: פרקטלים הם צורות מיוחדות בעלות דמיון עצמי – כל חלק שלהן דומה לשלם. בטבע יש כמה בעלי תכונות פרקטליות, למשל – ראשי כרובית, ריאות, שרכים או פתיתי שלג.

העבודה של יניב מורכבת מאובייקטים בצורה ביצתית בפרופורציות שונות ובגדלים שונים. כולם עשויים זכוכית, ובכל אחד ישנה בועה פנימית המעוטרת במנעד שנע בין דימויים לבין ציורים מופשטים ופיגורטיביים. על פני השטח של כל ביצה נחצב עיטור שונה החודר לעומק השכבה החיצונית.

"הקושי העיקרי שהיה לי במהלך הפרויקט היה המחקר הרעיוני שלי, המחשבה על מה יהיו העולמות הפנימיים שאכניס אל תוך האובייקטים, מה יהיה ניתן לגלות מבעד לעדשות והאזורים המטושטשים", היא מספרת. "במקביל, הייתה גם התמודדות טכנית עם הזכוכית, שהיא תמיד מסע בפני עצמו, כי היא יכולה להישבר או להיסדק בכל שלב".

• 

• 

"מגבלות פיזיות לא פשוטות"

שירי בן סיני, לנשום עמוק ולהחזיק

כותרת המשנה לעבודתה של שירי בן סיני היא "תהליך מקביל של גוף וחומר", והיא מייד מעוררת מחשבה. ואז מופיע הטקסט הזה: "שנה אחת. שני ניתוחים מצילי חיים. שבעה חודשים של מצב מאוזן. חמש בדיקות CT. מערכת עיכול אחת (חתוכה). צלקת אחת (לפחות). התחדשות אינסופית. נשימות. השלמה". מי שלא קורא את זה, מבין את העבודות שלה לגמרי אחרת. או לא מבין בכלל.

"הפרויקט שלי הוא תוצאה של מחקר בן כשנתיים שנובע מהמצב הבריאותי שלי", היא מודה. "התחלתי בחיפוש אחר עיכול של זכוכית עם חומרים שונים, ושם גיליתי עולם חדש של שילובים בחומר, תצורות חדשות ויכולת 'הדבקה' של חלקי זכוכית בעזרת שתי טכניקות שבדרך כלל לא משתלבות ביחד.

"בהמשך הצלחתי להגיע לשליטה בצבע ובצורה של הזכוכית המתעכלת בתוך הזכוכית השקופה, דבר שלא אפשרי ביציקת זכוכית רגילה. בעצם עבדתי עם 'משחת זכוכית' (pate de verre) ועם יציקת זכוכית (שקופה). מעבר לקשיים הטכניים שמחקר מסוג כזה מעמיד, נאלצתי להתמודד עם הבעיה הגופנית שהייתי מצויה בה (התאוששות מניתוח בבטן), אשר צמצמה את הזמן שעמד לרשותי וגזרה עליי מגבלות פיזיות לא פשוטות". אז למרות המגבלה – יש פרויקט! והוא אפילו די מוצלח.

"הפרויקט הוא ייצוג של העצמי שלי"

דגנית מרמרלי, Mama Mold

בפרויקט שלה עבדה דגנית מרמרלי, 44, על דימויים ביתיים כמו מטאטא, סיר ואטב ("שלושה דימויים משמעותיים עבור האישה הממוצעת"), ועל דימויי גוף נשי. מכל אלה, הכי משכו את תשומת לבי האטבים. רק בהתבוננות שנייה, עמוקה יותר, 'גיליתי' את המטאטאים והסירים. דימויי הגוף, כך הרגשתי, נתונים לגמרי לדמיון ולפרשנות אישית. על כל פנים, כל הדימויים מוצגים כהררים עשויים שכבות עדינות, אחת על גבי השנייה, או כפי שמרמרלי מכנה זאת "טופוגורפיה של עצמי", שהוצבו על גבי קיר שלם כמעט.

זה התחיל מעיבוד ממוחשב, המשיך לחיתוך לייזר וקרטוני ביצוע, ולאחר מכן עבר ליציקה אל תבניות. כל התהליך הזה דרש סבלנות: "התחלתי לגעת בחומר רק לאחר כשלושה חודשים שבהם כתבתי, חקרתי ובניתי קונספט שמייצג אותי", מגלה מרמרלי. "לאחר שצלחתי את המחקר החומרי על הביצוע הטכני, נאלצתי להתמודד על החלק הקשה ביותר בפרויקט –  להחליט על צבעוניות האובייקטים לאחר השריפה הראשונה. חיפשתי צבעוניות שתהיה מצד אחד נעימה, רכה וזורמת, ומצד שני צעקנית ומלאה בדרמה – כמו מנעד הרגשות הנמצא בי כאימא / אישה מתובנתת" (אולי זה הזמן לספר שהיא אם לארבעה ילדים).

לאחר מחקר צבעוני ושימוש בטכניקה קרמית של טבילה במלחים, כדי להגיע לצבעוניות שאליה כיוונתי, הגיעה לתוצאות הרצויות – "ומשם הדרך הייתה ברורה יותר. עבורי, הפרויקט הוא ייצוג של העצמי שלי".

תבליט של אור סגלי, שבו רואים את אביו ז"ל

"האתגר הראשון ביצירה היה ברמה הרגשית"

אדר סגלי, אתר

העבודות של אדר סגלי, 39, נראות שייכות לעידן אחר, שהוא בפירוש לא העידן הדיגיטלי. ימים של חלוציות ותמימות, אפילו. מרגישים את הנוסטלגיה והרגש מייד בעבודה הראשונה, ובהמשך גם התברר לי למה. אבל באותו רגע חשבתי שאולי זה בגלל שהוא נולד בקיבוץ מצובה שבגליל המערבי – גם קיבוץ וגם פריפריה, זה משהו שנותר טבוע באדם. או שאולי זו הבחירה לעסוק בזיכרון, שהוא תמיד משהו שמבוסס על העבר, קרוב או רחוק. "חומרי הגלם של עבודותיי הם זיכרונות מרווחים, אור וצל, וסדרת התבליטים הלבנים היא של דמויות מחיי", כותב סגלי בדברי ההסבר לעבודה.

הפרויקט שלו נולד מתוך חיפוש אחר משהו אישי, או כמו שהוא מסביר זאת, "רציתי שהפרויקט שלי לא יהיה רק 'אמנות', אלא גם מחובר באופן מובהק אל האישי, ושבו בזמן יתחבר אסוציאטיבית לעין חיצונית. רציתי שהחומר, הפיסול, יהיה מאוד ברור".

סגלי, אב לשתי בנות שמתגורר בנטף, מספר שכבר שנים רבות הוא מתעניין בחלל וב'מרווח שבין הדברים', בנוכחות של האין. "יש בי גם אהבה ועניין רב בהיסטוריה ובארכיאולוגיה, ואני חושב שזה ניכר בעבודות. לפני שנתיים איבדתי את אבי (המופיע בתבליט בכניסה), מה שהעצים את החיפוש והוסיף לממד האין את ממד הזיכרון. למעשה, האתגר הראשון ביצירה היה ברמה הרגשית. בהמשך נוסף אתגר השילוב בין המציאות למדיה – עד כמה אני נאמן לתמונה, ועד כמה אני משאיר את החומר נוכח".