28 בספטמבר
20,225 צעדים. הסבר בהמשך.
היום התכוונו לחזור מוקדם יחסית למלון. כלומר לפני שמונה. אבל אז אימא הציעה שנצעד במדרחוב הנחמד שמקביל לבולווארד סן מישל. ואז היא רצתה לראות את הנוטרדאם, מקרוב. לא היה לי כוח, אבל משפט המחץ "מה, אנחנו כל יום פה?" עשה את שלו. אז התקרבנו. ואז ראינו תור ארוך מאוד של אנשים. התקרבנו לראות את השלטים. מתברר שיש קונצרט, רקוויאם. בכניסה השנייה לקתדרלה היה תור קצר יותר, שהורכב מאלה שלא הזמינו כרטיסים מראש. מכיוון שמאוד רציתי ללכת לקונצרט במדלן, כמו לפני כמה שנים, והתאכזבתי לגלות שאין אחד השבוע, הקונצרט של נוטרדאם היה "בול במקום". ואחרי שהוא התקיים אפשר לומר: כמה טוב שהחלטנו ללכת אליו למרות שזה לא היה בתכנון ושהיה מאוחר.
אז אמנם הגענו למלון קרוב לאחת עשרה בלילה, ומייד הלכנו לאכול את הארוחה החמה הראשונה של היום, וכשחזרנו למלון גילינו שמד הצעדים של אימא אבד, ואז חזרנו למסעדה שהיתה כבר חשוכה אבל למזלנו העובדים עוד היו שם, ולא מצאנו את המד האובד, ואז צצה עובדת אחת ואמרה שהיא כן מצאה ואבן נגולה מעל ליבנו – אבל – היה שווה לעבור את כל זה, כי כמה פעמים בחיים שומעים קונצרט בנוטרדאם?
הבוקר התחיל בכלל אחרת, כמובן – מעונן עד מאוד, עם תור בינוני ליד מוזיאון ד'אורסיי. חצי מוזיאון בשיפוצים, וגם כך בילינו בו כמעט ארבע שעות. המון ציורים מרשימים, כמות לא מבוטלת של פסלים, כלים דקורטיביים, שידות מיוחדות ועושר אמנותי בלתי נתפס. קרוב ל-50 ציורים של מונה היו חסרים בגלל התערוכה שראינו אתמול, ואת מקומם מילאו ציורים אחרים של צייר ששכחתי את שמו וכנראה אף אחד גם לא יזכור ברגע שמונה יוחזר לד'אורסיי. בשעת אחר הצהריים מוקדמת יצאנו בחזרה אל הרחוב, והרשינו לעצמנו "לטעות" ברחובות של הגדה השמאלית. הטעות הזו סידרה לי קרם פנים חדש.
למרות שהיום לא שבת, היה תור בחנות של פייר הרמה.
קנינו כמה מקרונים, וחבילת קפה. לא היה השוקו שאני אוהבת, זה שאם מוסיפים אותו למים מינרליים מורתחים הופך ללבה של הר געש. חבל.
למרות מזג האוויר הלא משהו, גני לוקסמבורג היו מלאים.
המון מבוגרים, צעירים וילדים. אני כמעט בטוחה שתפסתי ילד בן 10 (!) מעשן. נורא. אבל מה יכולתי לעשות? המשכנו בדרכנו עד שנמצא הספסל הרצוי באחת המדשאות העגולות, ונהננו מהמקרונים. אחרי זה אימא יצאה להליכה מהירה של 20 דקות (אני מורידה לעצמי אלף צעדים מהמספר שרשום בראש הפוסט). אני נחתי קצת ואז נפגשנו במזרקה הגדולה. הפרחים שיש כאן פשוט מדהימים. שוב ניכרת עבודתו של אדריכל הנוף. וכל הפסלים מסביב… למה לנו אין פארקים כאלה? ואם כבר שאלות קיטבג, למה לנו אין כל כך הרבה תיירים? עכשיו כבר סוף עונת התיירות, ובכל זאת יש בכל כך הרבה מקומות בפריז תורים ארוכים. מה הם עושים שאנחנו לא, חוץ מלשבץ את חדשות הפוליטיקה בין הספורט לתחזית, כלומר ממש בקצה המהדורה?
כמובן שהיו היום קצת רכישות, אבל עדיין לא קניתי מעיל וגם לא תיק במקום זה שהלך אתמול לפח. כן צלמתי קינוח למצעד הקינוחים. התקווה היא למזג אוויר טוב יותר מחר. אגב אתמול שכחתי לכתוב שהגיעו למלון שלושה תיירים יפנים והבחורה לבשה קימונו יפה. פעם ראשונה שאני רואה מישהי לובשת קימונו לא בפורים.
באחת מחנויות הענתיקות בגדה השמאלית עמד פוחלץ של אריה. נראה אמיתי לגמרי. זוועה לגמרי, זאת אומרת.
ברווזים ברווזים בואו הביתה
מי אמר שרק באביב יש פריחה יפה
אם אפשר היה להעביר צלילים בתמונות…
גט א לייף. סטייל 
תגובות
יופי של תמונות
תודה 🙂
טרקבאקים
[…] הראשון. היום השני. היום […]