נסיבות החיים הביאו לכך שבחודשים האחרונים אנחנו מבלים לא מעט בתל אביב ופוקדים כמה מבתי האוכל שלה, חלקם כאלה שהפכו למוסד או שם דבר. לרוב הארוחות שלנו שם היו טובות מאוד, וסיפקו חוויה טובה, אבל אז הגיע הקינוח.
בהרבה מקרים עושה רושם שבעלי המסעדות או השפים אומרים לעצמם, "אם הלקוח יהיה מרוצה אחרי מנה עיקרית מיוחדת, הוא כבר ישלים עם זה שהקינוח הרבה פחות מושקע". לא פעם תפריט הקינוחים, בניגוד לתפריט המנות העיקריות, אף אינו מוזכר כלל באתר האינטרנט, ככל הנראה כי איש אינו רוצה להתחייב עליו – וכך אינך יכול לדעת למה לצפות טרם הגעתך.
אז לא היה ברשימה קינוח אחד שממש הפיל אותנו לקרשים, אבל עדיין רצינו לעשות דירוג, מה שהעלה את השאלה על פי מה כדאי לדרג את הקינוחים. מידת המקוריות? מידת התגמול שאתה מקבל ביחס למחיר ששילמת? הנראות של הקינוח? בסופו של דבר החלטנו לדרג לפי החוויה בכללותה.
בארבעת המקומות הראשונים תמצאו קינוחי שוקולד מורכבים יחסית, כי אין מה לעשות… כנראה שזוהי הנוסחה המנצחת. לעתים פגשנו חוסר מקוריות ב"סיפור המנה". היו גם קינוחי שוקולד (או לפחות כאלו שהוגדרו כך) שלא היו מוצלחים בכלל. באמצע – קינוחי לימון, פיסטוק וקדאיף. [כל הצילומים בפוסט: הבנזוג, למעט קיטשן מרקט – צילום שלי].
- מסה, מעדן שוקולד ולרונה, 56 שקל
מסעדת מסה הייתה אחת המסעדות הראשונות שבהן ביקרנו בסבב זה. לא ידענו הרבה על המסעדה קודם, והביקור כולו היה חוויה אנתרופולוגית מרתקת, אבל ככל שהתקדמנו היה ברור שגם לקינוח שלה אין תחרות ברמת העניין והטעם שהוא ייצר (מסה מרגישה לכם נובורושית? יש לכם ביקורת על המקום? סבבה, אבל לא יעזור: הקינוח שלהם הוא הטוב ביותר).
"מעדן שוקולד ולרונה" הוא גליל לא גדול, שמורכב משלושה סוגי שוקולד: לבן, מריר וחלב. מבפנים קשה וקר, מבחוץ רך וחם. בשוקולד יש נגיעות קרמל, ומעל הכול פוזרו רצועות לימון שהוסיפו מאוד, ועלים לקישוט, שלא הוסיפו דבר.
*
- קלארו, קרמו שוקולד, 58 שקל
שלושה רכיבים עיקריים יש ב"קרמו שוקולד", הקינוח היקר ביותר שאכלנו בעת האחרונה: מוס שוקולד שמזכיר בצורתו כדור גלידה אובאלי, ושתי קציפות שומשום שהן הבשורה העיקרית. בין הרכיבים הפרידו מחיצות טוויל (שכל כך נפוץ היום בקינוחים). מלח הים המובטח במוס לא פוזר בצורה שווה – אחת מאיתנו קיבלה ככל הנראה את כולו וסבלה, והשני כמעט לא חש בו. הכול הונח על רוטב שמן זית, אך זה לא הורגש במיוחד.
*
- קיצ'ן מרקט, עוגת שקדים ושוקולד, 44 שקל
הקינוח הזה אינו מרשים בנראות שלו, אבל הוא מספק חוויה של ממש בטעמים. במרכז נמצאת עוגה קטנה שמזכירה בראוני בנראות ובמרקם (השקדים מקפיצים את החוויה), וסביבה, במידה, קרם שוקולד עם שמנת. ברוח התקופה: שברי עוגיות מתחת לעוגה, ומלמעלה היא מכוסה טוויל (האבקה שמעל הטוויל עפה לכל עבר כששברנו אותו). האלמנט המיוחד היה גלידת הווניל – לא כזו שמגישים באופן גנרי בכל מקום כמעט, אלא וניל עם אגוזי מקדמיה שמתכתבים עם השקדים.
*
- מינה טומיי, מינה בום, 42 שקל
המנה הזו נאכלה תוך כדי התרעות זירוז מהמלצרים, כי הבאים בתור כבר מחכים לשולחן. כנהוג במקומות אסיאתיים בישראל, בקינוח אין שום דבר אסיאתי (בקינוחים האחרים יש רכיבים אסיאתיים בתוך מנות מערביות כצ'יז קייק וקרם ברולה). בפני עצמו, הקינוח היה טעים, אבל הוא נעדר כל מקוריות – טוויל מלמעלה, שברי עוגיות מלמטה. אם יש איזושהי הברקה, היא נמצאת במסקרפונה.
*
- מגזינו, פאי לימון ופיסטוק, 42 שקל
אל השולחן הגיעו שלוש שכבות: קציפת לימון (למעלה), מרנג לימון באמצע וקראסט פיסטוקים בתחתית, שהוא האלמנט המיוחד במנה. לכאורה מדובר במשולש מסורתי מעוגה עגולה, אבל קציפת הלימון משווה לו מראה מעניין יותר. בסך הכול זהו קינוח גדול למדי, גם אם לוקחים בחשבון שמרביתו קציפה שלא שוקלת הרבה.
*
- לה רפובליקה דה רונימוטי, טורטה פיסטוק, 42 שקל
הקינוח הזה פחות מורכב יחסית למקומות אחרים שמוזכרים כאן מבחינת הרכיבים, הטעמים וגם הנראות – משולש מסורתי שחותכים מתבנית של עוגת טורט פיסטוק, בתוספת גלידת וניל. אבל אנחנו דווקא אהבנו את העובדה שהקינוח "סבתאי" במקצת, מה שנקרא "טעם של פעם", והליווי של הגלידה הקרירה היה מרענן.
*
- לה שוק, קדאיף א לה ג'אפה, 38 שקל
אולי בניסיון להתחקות אחרי העבר (בדומה למוזיקה המושמעת במקום) קיבלנו מגדל קצפת מקושקש בתוספת של צימוקים ושקדים – הגשה מביכה. באופן מוזר, אפילו לא הקפידו על כך שהקינוח יהיה במרכז הצלחת, וכעבור לא יותר מדקה הוא כבר נטה על צדו. והטעמים? ה'קצפת', שהייתה למעשה שמנת חמוצה, השתלבה מצוין עם הקדאיף (פריך במיוחד). אם כי צריך לומר שגם אחרי ההשלמה עם קריסתו של מגדל פיזה, היה קשה לשבור חתיכות מהקדאיף.
*
- ג'וז ולוז, מלבי, 38 שקל
זה הקינוח היחיד בתפריט, ואין הרבה מה לדון בו: הוא פשוט ומתאפיין, כמו יתר המנות במקום הזה, בהגשה ובטעמים ביתיים. הפיסטוק שמעל המלבי מתפצח בפה, ומקפיץ אותו. הצימוקים והפירות המסוכרים היו מיותרים בעינינו.
*
- משייה, שוקולד, 48 שקל
היומרה לקרוא לקינוח בשם "שוקולד" (ככה פשוט) כשכמעט שום דבר שוקולדי לא מורגש – לא מובנת לנו. בגדול, הדבר הבולט במנה הוא שברי קראנץ' (נוגט) המכסים את כל מה שמתחתיהם, וגורמים לתחושת התפצפצות בפה. המנה כוללת גם גלידת וניל, אבל שום דבר בה לא הצטיין מבחינת הטעמים.
*
- החלוצים 3, מוס שוקולד ולרונה עם פולי קפה, 45 שקל
בתפריט הקינוחים הקבוע של "החלוצים 3" יש רק שניים – בחירה מוזרה למדי של המקום לצמצם בחלק הזה. הקינוח שאנחנו בחרנו היה קטן באופן יוצא דופן, מה שמצא חן בעינינו, אבל למרבה הצער הוא היה צמיגי (יחסית לקינוחי מוס שטעמנו בחיינו) ולא היה נעים במגע עם השיניים. גרגירי הקפה (תוספת אופנתית) הורגשו מהסיבה שהיה קשה לאכול אותם. לסיכום, למרות שהקינוח די קטן, היה נראה שגם הזוג בשולחן שלצדנו התקשה במלאכת הסיום.
גט א לייף. סטייל 
תגובות
מה שבעיניי הכי בולט הוא המחירים השערורייתיים. בפריז אפשר לקנות קינוח אישי אצל הקונדיטור הטוב ביותר בעולם (פייר הרמה) ב-30 שקלים. מופרך.
צודקת ב-100%, ואולי הייתי צריכה להתייחס לזה. המחירים מופרכים ביותר.
עשית לי תיאבון…שעה מסוכנת.
ולזו שמעלי- את כל כך צודקת. בפלרמו אכלנו קינוחים מהממים, מורכבים, רבי שכבות ועומק והמנה הכי יקרה היתה 4 יורו. (בא לי לבכות:)
כשרק התחלנו "לעבוד" על המצעד חשבתי שאולי אני לא בעניינים לגבי מחירי קינוחים בתל אביב, כי הם נראו לי גבוהים מדי. ככל שהתקדמנו הבנתי שיש סטנדרט חדש, וממש לא מוצדק. פעם בתי קפה ומסעדות היו עושים את הרווח הגדול על משקאות, נראה לי שהיום הוסיפו לזה גם את הקינוחים.