מזל דגים: פרויקט הגמר של יעל טורטן בתערוכת הבוגרים של בצלאל

"הפרויקט שלי משקף התמודדויות שונות בחיי, ואת הרצון לצאת מהאקווריום". פרויקט הגמר של יעל טורטן, 'פיש לייף'.

האם לדגים יש שפה משלהם, אפילו שבתפיסה התרבותית שלנו הם לא מוציאים מילה מהפה? האם אפשר לדבר באמצעות דגים? האם כשאדם בוחר להציב אקווריום בבית, ובוחר דגים צבעוניים מסוימים, אפשר ללמוד עליו משהו? וכשהוא בוחר להפוך את הדגים לאופנה?

בתחילת השבוע צללנו לתוך עבודות הגמר של בוגרי מחלקת הצורפות והאופנה, ומכולן שבה את לבי הפרויקט של יעל טורטן, 'פיש לייף'. ארבעה דגמים של מה שבהעדר מספיק מילים במילון הייתי מכנה 'חלק עליון' – לא ז'קט, ולא חולצה – בהשראת ארבעה דגים: קרב, מנדרין, זוהרון וגופי.

"הפרויקט שלי מתאר אקווריום של דגי נוי", מסבירה טורטן, בת 24 מירושלים, לבאי התערוכה. "יש משהו קסום ומרגיע כשמתבוננים בהם נעים במים, זזים ברכות ובקלילות, למרות אדרת גופם הקשוחה".

אלא שלא רק יופי יש כאן, מזכירה טורטן. כשהם 'שבויים' בין לוחות הזכוכית של האקווריום, נשלל מהדגים אחד האלמנטים הבסיסיים ביותר בקיום: החופש. "הדג תלוי בחסדי בעליו שמספק לו את כל צרכיו, אחראי לאיכות המים שלו ולמזונו. הדגים כלואים בסיטואציה שנכפתה עליהם. הפרויקט שלי משקף התמודדויות שונות בחיי, ואת הרצון לצאת מהאקווריום".

למה בחרת דווקא בדגים?

"יצא לי במקרה להיכנס לחנות דגי הנוי 'אוקיינוס' שבמרכז העיר, בגלל גיסתי שהייתה צריכה לקנות תרופה לדגים שלה. נשארנו שם במשך שעה. הדגים קסמו לי מבחינה צבעונית, מרקמית וצורנית. מכיוון שאני מאוד מתחברת למקורות השראה אורגניים, מייד ידעתי שאני חייבת לעשות איתם משהו. חזרתי הביתה, ועשיתי את הסקיצות. אז אפילו עוד לא ידעתי שזה יהיה פרויקט הגמר שלי, פשוט שיחקתי לי בפוטושופ עם צורניות הדג.

"מעבר לזה, יש לדגים עצמם עוד המון משמעות בפן האישי: אני מאוד מחוברת אל הטבע. אומנם גדלתי בירושלים ליד יער רמות, אבל אולי דווקא בגלל זה עולם המים כל כך מעניין אותי".

"אומנם גדלתי בירושלים ליד יער רמות, אבל אולי דווקא בגלל זה עולם המים כל כך מעניין אותי". מתוך פרויקט הגמר של יעל טורטן, 'פיש לייף'

"יש לי יותר מ-150 ספרי סקיצות שיצרתי במהלך השנים". מתוך פרויקט הגמר של יעל טורטן, 'פיש לייף'

את תמונות הדגים שנבחרו לבסוף לקולקציה אספה טורטן מאתרים שונים, הסקיצות הראשונות נעשו בפוטושופ, "ואז יצרתי קולאז' מכל סוג דג, ואיירתי את הדמויות בעזרת לוח ועט גרפי – גם כן בפוטושופ. משם עברתי לפיתוח חומרי. החומרים שנבחרו הם אורגנזה, טאפט וואל (בד דק ושקוף), חוטי צמר, אזיקונים, טושים ופליזלין דו צדדי (נייר מדביק שמקשה חלקים רצויים)".

טכניקת העבודה של טורטן היא עבודת יד, דיגום חופשי וצביעה. "אני מגיעה מאיור אופנה, זה משהו שמעסיק אותי מאז שאני זוכרת את עצמי, ויש לי יותר מ-150 ספרי סקיצות שיצרתי במהלך השנים. הרעיון של להצליח ליצור את השפה העיצובית בתלת ממד, כמו שאני מצליחה להתבטא בדו ממד, מאוד העסיק אותי. לכן בחרתי לעבוד בדיגום חופשי ותפירה ידנית. כל חלק וחלק בדגמים נעשה בעבודת יד, ונצבע בטושים".

מה הביא אותך ללימודים בבצלאל, ומה קיבלת מהם?

"כמאיירת אופנה רציתי להרחיב את הידע שלי – איך בגד נבנה, טקסטורות של בד, ובקיאות במושגים מעולם האופנה והטקסטיל. תמיד אהבתי אמנות ותמיד אהבתי אופנה, ועבורי המחלקה לצורפות ואופנה נותנת לזה מקום, ומאפשרת לפתח שפה עיצובית. לימודים זה המקום לפרויקטים הכי יצירתיים ומשוגעים שעולים בראש. כל עוד אפשר לחקור עוד חומרים וטכניקות, זה הזמן!

"במהלך הלימודים פיתחתי את היצירה ואת כושר הביטוי שלי בתלת ממד. מהבחינה הזאת, היום, כשאני עובדת מול מעצבים עצמאיים ומאיירת להם, התקשורת טובה יותר. אני מבינה יותר בקלות למה המעצב התכוון".

איך את רואה את השנה הקרובה שלך – מה הכי יסעיר אותך לעשות?

"אני לא שוללת את האופציה לסטודיו. גם זה חלום בשבילי, ואני תמיד מוכנה לקבל הזמנות פרטיות. אבל כרגע בעיקר מעניין אותי התחום של אמנות לבישה,art to wear , והצגה בתערוכות ומוזיאונים שונים. וכמובן, אמשיך לאייר כל יום ויום בחיי".

תערוכת הבוגרים של בצלאל עומדת להסתיים: נותרו יומיים – היום עד 21:00, ומחר עד 15:00.

ספילברג היה אוהב את זה – תערוכת הבוגרים של בצלאל

תועפות של כישרון מתרגשות עליי ועל כל המבקרים המהלכים במבוך החדרים של בית הספר הגבוה לאמנות בירושלים, בצלאל. אתה מתהלך שם, ורוב הזמן, מתפעם מהמקומות שאליהם אפשר להגיע אם מוותרים על החומות והגדרות והרצינות שמאפיינת אנשים 'בוגרים'. אם יש בך קצת יצירתיות, גם מדגדג לך לקפוץ לחנות החומרים הקרובה ולהצטייד במה שיהיה הבסיס לעבודה משלך.

הפעם בחרתי להתמקד בעבודות שהציגו בוגרי המחלקה לעיצוב קרמי. לעתים ההסברים לעבודות היו ממוקמים במרחק לא ברור מהעבודות עצמן, ומכיוון שחלקם די מהורהרים, לא בטוח שהבנתי מי זה מי ולמה התכוון המשורר. אז יסלחו לי המשוררים אם טעיתי: העיקר שקיבלנו שירה. ובהמשך, פוסטים שקשורים למחלקת האופנה ולמחלקת האמנות. תערוכת הבוגרים מוצגת עד יום שישי, 3.8.18.

*

ספילברג היה קונה את הכול. רן סלפק, נחיל

הדינמיקה במרחב מרמזת שזה לא סוף פסוק. רן סלפק, נחיל

רן סלפק, נחיל

אם ספילברג היה מגיע במקרה לתערוכת הבוגרים של בצלאל, יש לי תחושה שהוא היה קונה את כל העבודה הזו קומפלט. סטפק יצר אפקט של תנועה אלימה והמולה של זבובים שקפאו מסיבה כלשהי. זה לא אומר שהנחיל לא יכול להתפרץ שוב: הדינמיקה במרחב יוצרת תחושה שזה לא סוף פסוק. צריך להיות מוכנים.

קל לשכוח שהעבודה עשויה גבס וחבלים בלבד, וכנראה אנשים לא שומרים מספיק על זהירות מולה. כשאנחנו הגענו סלפק היה עסוק בכך שמישהו חיבל לו מעט באחד האלמנטים (רגל של זבוב אם הבנתי נכון). רציתי להרגיע אותו שחוץ ממנו אף אחד לא שם לב, והעבודה מדהימה, אבל מניסיוני כשאמן מוטרד, אין שום דבר שיעצור את זה. אפילו לא מחמאה כנה.

*

סשה קוטלר, קרוסלה – תנועה במעגל החיים

זו העבודה הפותחת את התערוכה, הראשונה לפני הכול, ואולי המיוחדת ביותר מבחינת הדיוק וההברקה שבה. חמש-שש עבודות זכוכית בטכניקה מעורבת דורשים התבוננות. "האובייקטים אשר ממבט ראשון נראים בוהקים, מבריקים ומשעשעים, מציעים למעשה מבט גרוטסקי", כותבת קוטלר. "אני מציעה להסתכל על החיים שלנו כמו על קרוסלה ועל בחירתנו לעמוד עליה, לעמוד באמצע, לעמוד מבחוץ, או אולי לבחור בקרוסלה אחרת".

רוב העבודות מורכבות מזכוכית דוממת, ולרוב פרט אחד בהן מבצע תנועה רפיטטיבית, שמכניסה חיים ביצירה כולה. "הזכוכית נבחרה בזכות כל התכונות של החומר – שקיפות, שברירויות ואטימות", מסבירה קוטלר, "כמשל לעולם הדמיוני שאנשים בוראים לעצמם".

*

כל אחד והמגש שלו, כל אחד והקיבוץ שלו. דונה יונתן כהן, קיבוץ – כיווץ – כי בוץ

דונה יונתן כהן, קיבוץ – כיווץ – כי בוץ

יונתן כהן משתמשת באדמת הקיבוץ של מעגן מיכאל, הקיבוץ בו גדלה, התחנכה והקימה משפחה, ובו היא חברה גם היום (בימינו זה בכלל לא טריוויאלי, להיות חבר קיבוץ, אפילו שכל המשמעות של זה השתנתה. היום אם אתה זוכה ברכב אתה לא מוסר אותו מייד לקיבוץ). בכל אופן, היא בחרה להבין את השינויים שעוברים על הקיבוץ דרך אחד המאפיינים הבולטים שהיו לו: המגש של חדר האוכל. היא העבירה את המגש ומה שעליו (כלים שלא תמיד אפשר לזהות) תהליך קרמי של סדקים, קריסה והתכה, ועשתה זאת פעם אחר פעם עם מגשים שונים. זה חזק וגם לאופן שבו התוצאה מוצגת בפנינו – כולם כביכול שווים ובאותו גובה, אבל הם שונים זה מזה והביחד שלהם מוטל בספק – יש השפעה על עוצמת החוויה.

*

גבעולים המתפרצים מהרצפה. ירון מאייר, Growth

"כוחה הוויזואלי של הזכוכית". ירון מאייר, Growth

ירון מאייר, Growth

הדבר הראשון שיאמר לעצמו כמעט כל אחד שיתבונן בעבודה של ירון מאייר יהיה: צ'יהולי. ככה זה כשיש מישהו שהופך מאסטר בתחום. קשה לך להתעלות עליו. הדבר השני שהמתבונן ימהר לומר לעצמו יהיה: אבל כמה זה יפה!

"בטבעיות ובעוצמה מתפרצים הגבעולים מהרצפה החשופה", מתפייט מאייר. "כל גבעול מתהדר בקצהו בעלה זכוכית, כל עלה מעוטר בתבליט ייחודי במטרה להנכיח את כוחה הוויזואלי של הזכוכית (הכוח הזה בהחלט מונכח, ג"ח). זכוכית היא החומר הקסום ביותר שאני מכיר, במיוחד בדרך שבה היא מספרת סיפור. כל תנועה ומגע שיתרחשו בזמן העבודה איתה ישאיר זכר ועדות, מה שהופך את תהליך עיבוד הזכוכית לאינטימי ביותר". אם כך, אני שואלת, מדוע כל כך הרבה נפחי זכוכית פותחים את האטלייה שלהם לציבור הרחב? בכל אופן – אם לא היה ברור, אהבתי.

*

הולך בתל. אוריאל כספי, תל Tell Me

אוריאל כספי, תל Tell Me

בתור חובבת ארכיאולוגיה שמחתי לגלות את האינטרפרטציה האישית של כספי למושג "תל", למרות שאישית העבודה שלו – מספר תילים המפוזרים בחלל – הזכירה לי שילוב בין עוגיות שוקולד צ'יפס לעוגיות רעידת אדמה (מושלגות/ סדוקות/ איך שתקראו להן).

בכל אופן התל הארכיאולוגי שימש מטאפורה לכספי – שכבות ורבדים מעולמו האישי מתגלים מתוך התילים, ויחד יוצרים אוסף מורכב, רב גוני ועם זאת הרמוני. השכבות האלה מורכבות מאבנית, פורצלן, פאריין סליפ, טרה קוטה, לסטר, הכספה, הדפס ועוד. עבודה מורכבת, כבר אמרנו?

ואגב, אם מה שראינו משקף את זה שהוא אוהב חתולים, זה משמח מאוד.

*

הצד השני של המטבע. חנה האוזר, Do you art me

חנה האוזר, Do you art me
האלמנט המהותי ביותר בעבודה של האוזר הוא המטבע: היא יצרה מעין בריכה /באר עם מזרקה קטנה שאליה נזרקו מטבעות פורצלן שעיצבה עם הטבעות שונות (נכתב כי מאה הראשונים יוכלו ליצור מטבעות משלהם, אך אין ספק שאנו איחרנו את המועד. מה שכן, ראינו שאנשים זרקו לשם כסף אמיתי, בעיקר 10 אגורות, כאילו הייתה זו הפונטנה דה טרווי ברומא).

האוזר בחרה במטבעות כדי להדגיש את הצד המסחרי-כלכלי של האמנות – הרי יצירת אמנות היא כמו נכס שניתן לסחור בו כסף שעובר בין הקונה למוכר. להשלמת האותנטיות שחו בבריכה מספר דגי זהב. למעשה האמנות עצמה, המטבעות, קצת מוחבאת. אולי משום כך נכון עשתה שהציגה לצד ה'בריכה' גם סדרת מטבעות – באופן שהזכיר לי את החברה הממשלתית למדליות ולמטבעות.

*

מרחוק פסיפס ענק, ומקרוב יחידות עצמאיות. קרולין אייל בורשטיין, רשתות חשופות לעין

קרולין אייל בורשטיין, רשתות חשופות לעין

העבודה של אייל בורשטיין מורכבת משני אספקטים: החלקים הבודדים המרכיבים יחדיו את השלם, והשלם שנותן לכל יחידה את תפקידה ומשמעותה. ממרחק זהו פסיפס ענק, ומקרוב אלה יחידות בצבעים שונים עשויות חימר שרוף גבוה בטכניקה מעורבת. הרעיון שלה אמנם לא הכי מקורי בעולם, אבל חייבים להודות שהביצוע מצטלם היטב. ובימינו, יש לכך חשיבות.

*

"המטרה של האוסף הזה היא לכונן שיחה בין האמן לבין המתבונן, ולגשר על הפערים הקיימים. נוח גרין, "בחר נרטיב"

נוח גרין, "בחר נרטיב"

מייד בכניסה לתערוכה מפוזרים בחלל אלמנטים לא מוגדרים שכל אחד יכול למצוא בהם מה שהוא רוצה, ועל הקירות ישנם אלמנטים מחיי היומיום כמו כיסא וארטיק, בפרשנות שהייתי רוצה לתלות אצלי בבית. "כל אובייקט מדבר על סט של חוויות שהמתבונן יכול להזדהות או שלא להזדהות עמן", מסביר גרין. "המטרה של האוסף הזה היא לכונן שיחה בין האמן לבין המתבונן, ולגשר על הפערים הקיימים. חשוב לי לעודד את הרעיון שלמרות שלאנשים יש דעות ואמונות הפוכות, הם יכולים ליצור יחד קהילה. אנחנו לא עד כדי כך מיוחדים, שהסיפורים שלנו שונים מדי עבור האחר".

הרעיון יפה, אך הקשר לעבודות לא לגמרי ברור – אלא אם הכוונה שאנשים שונים יעמדו יחד וינסו לפרש אותן, ואולי כל אחד יכניס לפרשנות את העולם שלו.

*

אלה לא כדורי בדולח: לא רואים בהם את העתיד. להפך. אנה רות פקטורוביץ', חלומות

אנה רות פקטורוביץ', חלומות

המשוואה של פקטורוביץ' כוללת ארבעה משתנים: חלום, מציאות, זמן וזיכרון. היא מחפשת את הגבולות ביניהם, את הדמיון ואת השוני, ובעיקר מאפשרת למי שמתבונן בכדורי הזכוכית שלה לבחון את המציאות והזמן שלו עצמו. פרויקט הגמר שלה כולו זכוכית – ניפוח, יציקה והדפס – אך אלה לא כדורי בדולח: לא רואים בהם את העתיד. להפך, יש פה התבוננות אל העבר: חוויות אישיות של חלומות על בית הילדות, זכרונות, פחדים ושאיפות, והרצון להתבונן וללמוד מהם.

*

"אני רואה שכבות של הרים בתוך ההר". הגיאנג קים, רוגע

הגיאנג קים, רוגע

הנה לכם עבודה ששורשיה הרחק מכאן, ובכל זאת הם משתלבים היטב בזירה הירושלמית. פרויקט שהוא פרשנות אישית והשראה ששאבה הגיאנג קים מהרי קוריאה. קים מציירת את הנופים בשחור-לבן, ואז בונה ומשלבת את ההרים לתוך עולם עגול.

מתברר שבהרי קוריאה יש  350 סוגים של עשבי תיבול אכילים, שזה מאות שנים מכים שורשים בין הנקיקים. "העשב הדקיק שואב את צורת הצילינדר מהזכרונות, המוצגים בשלווה המצויה בנוף ההררי", היא מסבירה ואני לא בטוחה שאני מבינה. "אני רואה שכבות של הרים בתוך ההר", היא מוסיפה, ואת זה רואים נהדר באמנות שלה. וגם את השילוב ההרמוני בינם לבין הצמחים. רוגע מדיטטיבי זו לגמרי הגדרה נכונה למה שכלי פורצלן שלה מצליחים לעשות.

לא קלה היא דרכנו

תגיע עד 60 מטר מתחת לפני האדמה. מנהרת הרכבת הקלה באזור פתח תקווה

צריך להודות על האמת: רק האל יודע מתי תהיה לתל אביב רכבת קלה. לוח הזמנים מדבר על השלמת הקו האדום עד 2020-21, והקווים הירוק והסגול – שעליהם יתחילו לעבוד בשנה הבאה – מתוכננים להסתיים עד 2024, אבל התחזית הזו נשמעת כמו מדע בדיוני. ואם להתבסס על ניסיון העבר, כלומר הרכבת הקלה של ירושלים, לחשוב שהכול יקרה בזמן, זה ממש חלום באספמיה.
אבל להסתקרן כבר מעכשיו – זה לגיטימי לגמרי. ולכן, לפני כמה שבועות שינענו את עצמנו לכיוון פתח תקווה (כן, כן) כדי לבחון מקרוב את העבודות על הקו האדום, ולשמוע מה בדיוק עומד להיות שם. כבונוס, קיבלנו משקפי מציאות רבודה, שדרכם למדנו איך זה ירגיש לנסוע ברכבת הקלה באזור תל אביב-יפו – בתמצית:  שדרות ירושלים ביפו יהיו כמו רחוב יפו בירושלים.
הפרויקט האדיר הזה כבר זכה ללא מעט ביקורת, כולל על הבחירות במיקומים, אבל כאמור אנחנו ביקשנו לבדוק מקרוב מה יש, ולא מה אין. "לא באנו לפתור את בעיית הפקקים. פקקים תמיד יהיו, אבל אנחנו חלופה למאה ה-21", הודיע לנו נציג הרכבת הקלה. "רכבת ישראל תזין את הרכבת הקלה, ו לקלה תהיה עדיפות על פני מכוניות ואוטובוסים". על העלויות נאמר כי מערכות ההכוונה לבדן מתומחרות ב-3 מיליארד שקל, וכי העלויות לקילומטר מתחת לקרקע הן פי 5  מקילומטר שרואה שמיים.

"לא באנו לפתור את בעיית הפקקים. פקקים תמיד יהיו, אבל אנחנו חלופה למאה ה-21". הכניסה למנהרות הרכבת הקלה

קוטר המנהרה הוא 6.5 מטר, וקצב התקדמות העבודה הוא 8-10 מטרים ביום

חלק מתוואי הרכבת הקלה יהיה על פני האדמה (זה הקטע ש'ראינו' ביפו), אבל חלקו במנהרה בעומק של 30 ו-60 מטר (!). בחלק שבו אנחנו ביקרנו, קוטר המנהרה הוא 6.5 מטר, וקצב התקדמות העבודה הוא 8-10 מטרים ביום. תזכורת: בקילומטר אחד יש 1,000 מטר. איך אומר שמעון פרנס: סבלנות היא הדרך הטובה מכולן.
העבודה מתבצעת באמצעות ארבע מכונות – שתיים סיניות, שתיים גרמניות. כל מכונה כזו עובדת רק תחת כבישים, לא בניינים, כי זה מסוכן. המקום היחיד שבו המכונה עובדת תחת מבנה הוא בית המכס – מבנה לשימור, שכיום משמש כמחסן אופניים גנובות של המשטרה. אם חלילה הוא ייהרס, זה כנראה יהיה פחות נורא לדעת הקברניטים. פרט מעניין הוא שכל אחת מהמכונות היא לשימוש חד פעמי (!). אין דבר כזה שימוש חוזר, אפשר רק לפרק אותן ולהשתמש בחלקים מסוימים או במערכות החשמל. הברזל הנותר הולך לגריטה.
בתוואי הקו האדום יש שלושה פירים, בכל פיר עובדות/יעבדו 2 או 4 מכונות. כל קילומטר תהיה תחנה, וכל 250 מטר – מנהרה מקשרת. התחנה הגדולה ביותר תהיה תחנת קרליבך, שנמצאת בעומק 60 מטר, ויש לה 2 ק"מ קירות. כששמעתי את זה מייד דמיינתי תחנת מטרו בפריז או בלונדון עם איזה בחור שמנגן בגיטרה ופסיפס אמנותי על הקירות, ומודעות על תערוכות חדשות שמתקיימות בדיוק עכשיו, ומייד חשתי קוסמופוליטית. אבל יש מצב שזו רק אני והפנטזיות שלי.

הסינים שמייצרים את הקרונות מייעדים אותם ל-700 איש, אבל בישראל קבעו שכל קרון יוכל להכיל עד 450 נוסעים

ואיך ייראו הקרונות? אורכו של קרון יגיע ל-35 מטר כפול 2 (כמו ברכבת הקלה בירושלים, שבה שני קרונות מחוברים זה לזה בלי יכולת לעבור ביניהם). הסינים שמייצרים את הקרונות מייעדים אותם ל-700 איש, אבל בישראל החליטו לתת לנו לנשום וקבעו שכל קרון יוכל להכיל עד 450 נוסעים.
לו הייתי תל אביבית, הייתי מחכה לרכבת הקלה מבטלת-הפקקים ומונעת-בעיות-החנייה, בכיליון עיניים. למעשה, גם ככה אני מחכה. מקווה רק שלא יצמחו לי יותר מדי שערות לבנות עד שזה יקרה.

מערכות ההכוונה לבדן מתומחרות ב-3 מיליארד שקל. צועדים לעבר המנהרה כדי להתרשם מעבודות הרכבת הקלה של גוש דן

%d בלוגרים אהבו את זה: