ואם כבר לבד, אז שיהיה בתנועה

התצפית באמצע הטיפוס של אילקלי מור / צילום: גלית חתן

באופן מפתיע, מאוד לא צפוי, המפגשים המרתקים ביותר שהיו לנו בטיול למחוז יורקשייר, הממוקם בצפון אנגליה בואך הגבול עם סקוטלנד, היו עם אנשים מבוגרים. אני בדרך כלל לא נוטה לדבר עם המקומיים בנסיעות לחו"ל, ואני זוקפת זאת לגנותי, אבל הבנזוג הוא יותר ידידותי, והפעם גם האנשים היו ידידותיים, אז זרמנו. אמנם אלה לא היו רק המבוגרים שנחמדים, אבל יותר מפעם ופעמיים פגשנו אותם במקומות לא צפויים, והתפתחו שיחות. בכל המקרים עלו בנו הרהורים על הסיבה שבבריטניה מינו בשנה שעברה שרה לענייני בדידות.

כתבתי על כך קצת בגיליון האחרון של 'ליידי גלובס', כחלק מכתבה שלמה על יורקשייר, אבל כאן יש לי מקום לפתח את זה יותר. אחת התופעות המעניינות שבהן נתקלנו היא העסקת פנסיונרים במשרות, שאיך לומר זאת בעדינות, לא לגמרי נחוצות – אבל בהחלט מעודדות תקשורת בינאישית, שנדמה שמצבה הולך ומידרדר בעידן הדיגיטלי, ולא משנה בני כמה אתם.

כך, למשל, בביקור בטירת הווארד (Castle Howard) המרשימה פגשנו עובדים מבוגרים שהסבירו לנו בשמחה על מנהגי התקופה בזמן שהטירה נבנתה (המאה ה-18), פריטי הריהוט הייחודיים והפונקציונליות המשתנה של החדרים לאורך הדורות. בזכות אחת העובדות גילינו, למשל, שמה שנראה היום כמו שידה מפוארת ליד המיטה, היה בעצם פעם תא שירותים, כדי שהליידי לא תיאלץ להטריח את עצמה לצאת מהחדר.

באולם הספרייה העצום והמרשים, שבו התקיימו במאה ה-19 נשפים, פגשנו את נורמה. "במקום שאתם עומדים עכשיו עמדה פעם המלכה ויקטוריה", היא אמרה לנו בהתרגשות (התקשינו להתרגש כמוה), ואז שלחה אותנו לחזור ולהתבונן בפסל האהוב עליה ביותר, שנמצא בחדר הסמוך. עשינו זאת בשמחה, למרות שכבר ראינו אותו קודם. הפעם הסתכלנו עליו, ועל השתברויות האור שבקעו מתוכו, דרך העיניים שלה. כשחזרנו, התפתחה שיחה על חייה הקודמים, על בעלה, שעבד גם הוא בטירה עד שלא יכול היה עוד, ועל בני משפחת הווארד, שעדיין מתגוררים כאן באחד האגפים. היא ליוותה אותנו עד הירידה לכנסייה, והתנצלה שהיא לא יכולה להמשיך איתנו, יש טריטוריה מוגדרת שבה מותר לה להתנהל בכל משמרת (מחליפים להם חדרים, שלא ישתעממו).

הספריה העתיקה של לידס / צילום: גלית חתן

הזדמנות נוספת למפגש כזה הייתה לנו בספרייה העתיקה של לידס, שנוסדה בשנת 1768 ונמצאת בקומה השנייה מעל הרחוב. אורחים 'מבחוץ' יכולים לבקר בה פעם בשבוע בלבד, ולקבל סיור כמעט פרטי בין המדפים עם מדריך פנסיונר. המדריך הזה היה קצת תיאטרלי כשהכניס אותנו לחדר הנעול ה’סודי’, שבו מחזיקים את הספרים העתיקים החשובים ביותר, והראה לנו איך היו מצביעים פעם על נושאים חשובים (כדור צבעוני שצריך להטיל מאחורי וילון שחור של קופסת עץ קטנה, שלא יראו מה בחרת).

הספרייה לא נראית כל כך גדולה במבט ראשון, אבל מתברר שיש בה לא פחות מ-200 אלף כותרים, כולל עותק מקורי של ‘מוצא המינים’ של דרווין, ומהדורות ראשונות מספריהן של האחיות ברונטה. “יש לנו את האוסף הכי גדול של ספרות ויקטוריאנית, אפילו יותר גדול מזה של הספרייה הבריטית הלאומית”, סיפר לנו המדריך. אגב, הספר העתיק ביותר הוא מ–1495, ונקרא 'טיולים לארץ הקודש’. מעניין מה נכתב שם (לא זכינו לראות אותו).

הכניסה לטירת סקיפטון. נדמה היה שהתלמידים חשבו כי המדריך המבוגר שייך גם הוא להיסטוריה / צילום: גלית חתן

לסקיפטון הגעתי למחרת, ביום ההולדת שלי. באותו יום הבנזוג היה בכנס, כך שנפגשנו רק אחר הצהרים, ואת היום העברתי לבד בעיירה החמודה והכל כך בריטית הזאת. כשנכנסתי לטירה של העיירה, שנמצאת בקצה הרחוב הראשי, ראיתי אדם מבוגר שהוביל חבורת תלמידי בית ספר צעירים בין החדרים. במעקב קטן אחרי הקבוצה היה נדמה שהם חושדים שהוא והאנשים שחיו בטירה בימי הביניים הם בני אותו דור. חשבתי להמשיך לעקוב אחריו ולראות לאן הוא ממשיך משם, אבל יותר עניין אותי לחקור את הטירה עצמה, הרי בשביל זה באתי (זה והיער הסמוך אליה, עם מסלולי הטיולים שלו).

אבל המפגש המעניין ביותר היה באמצע הטיול לאילקלי מור (Ilkley Moor), הגבעות במערב יורקשייר, שמתנשאות לגובה 400 מטר מעל פני הים ומכוסות סלעי ענק מרשימים. מדובר במסלול הליכה מעגלי שמתחיל בטיפוס מהעיירה אילקלי. בתחילת הדרך היה נראה שאנחנו לגמרי לבד, אבל בהמשך נתקלנו בעוד מטיילים, רצים ורוכבי אופניים. ככל שהתקדמנו נצפו גם מקורות מים, ובעיקר נשקף נוף העמק המקסים שכולל שדות רחבי ידיים ואת הכפרים אילקלי ובן רידינג – בגדול, נרשמה תחושת הישג על שעשינו את כל הטיפוס הזה: ההוכחה הטובה ביותר שאנחנו (עוד) לא חתיארים.

כשכבר היינו לקראת סוף המסלול, הגענו לבריכה רומנטית שהשתלבה היטב עם השקיעה המתקרבת. בעודנו מחפשים את הזווית הדרמטית ביותר לצילום, ניגש אלינו אדם מבוגר ואמר 'כמה חבל שאני לא יכול לצלם את זה, שכחתי להטעין את הבטרייה של המצלמה לפני שיצאתי מהבית'. התברר ששמו מלקולם, הוא צלם חובב, גר בגפו באילקלי, גרושתו וילדיו מפוזרים ברחבי העולם, והוא מכיר את המקום הטוב ביותר שבו נוכל לאכול ארוחת ערב במחיר שפוי – זה שרק המקומיים יודעים עליו. מפה לשם, העברנו ערב עם מלקולם והסיפורים הבלתי נגמרים שלו. הרווחנו חוויה שאי אפשר היה לתכנן, אבל הרווחנו גם זווית חשיבה שביומיום יש לה פחות מקום, ולא בצדק.

לא יכבו את האור בקצה

קרקס האור של גייג' דיזיין, גרמניה. פסטיבל האור בירושלים / צילום: גלית חתן

מאז שנבחר לירושלים ראש עיר חדש, ניצב סימן שאלה גדול מעל אירועי התרבות בעיר. ניר ברקת חולל מהפכה של ממש בתחום הזה, וקשה היה לדעת מה יחשוב משה ליאון על המורשת של קודמו בתפקיד. בינתיים נראה כי המצב הוא כזה: ליאון אמנם לא הציג שום דבר מקורי משל עצמו, שום פסטיבל או אירוע מכונן, ומצד שני, גם לא מנע מהמסורת להמשיך. מה שהיה הוא שיהיה. בינתיים.

כחלק מזה, מתקיים גם השנה, כמדי חודש יוני, פסטיבל האור בירושלים (עד ה-4 ביולי, כולל). זהו מיזם מקסים, ששם את עיר הבירה שלנו על המפה העולמית, כאחת מהערים שעושות שימוש נכון בהיסטוריה שלהן על מנת לחבר אותה להווה ולעידן החדש בו אנו חיים.

נספג באור, גלי מאי לוקאס, בריטניה / צילום: גלית חתן

הדוגמה הטובה ביותר לכך היא העבודה "נספג באור" של גלי מאי לוקאס (בריטניה), שלמען האמת כבר ראינו באמסטרדם בדצמבר האחרון, ועדיין היא חזקה מספיק כדי לדבר עליה שוב: שלושה אנשים יושבים על ספסל, שניים הם אפילו זוג או חברים ממש טובים, וכולם עם הראש בתוך הטלפון. אף אחד אפילו לא מלכסן מבט אל מי שנמצא לצדו. הגוף נוכח כאן איתנו, אבל הנפש והמוח נמצאים אי שם במרחב הדיגיטלי.

על קטע החומה הארוך שבין כיכר צה"ל לשער יפו הוקרן סרטון ארוך ממש, מלווה במוזיקה דרמטית,קצבית, משתנה. רוב האנשים פשוט צועדים ליד החומה, ומפספסים את כל העניין: אי אפשר להתרשם מהמיצג אם לא מתיישבים על הגדר הרחבה ממול, ומתמסרים לעבודת התלת ממד המרשימה "להפיץ את האור". מדובר בעבודות של כמה VJ, שזה כמו דיג'יי רק שבנוסף למוזיקה הבן אדם יוצר גם עבודה ויזואלית שמוקרנת במקביל. כאמור, אם מחליטים להתמסר, נוצרת "מסיבה" רב-חושית.

יש בפסטיבל גם כמה עבודות פחות מקוריות, או פחות מלהיבות, ועדיין – מדובר בריכוז של יצירתיות שמעניין לבחון אותה, ובעיקר כדאי ליהנות ממנה (כלומר: להשאיר את כל מטעני הציניות בבית, כמו גם את הביקורת הפוליטית). יש גם המון מופעי רחוב שנחמד להיעצר מולם לכמה דקות, ומכיוון שהחופש הגדול בדיוק מתחיל – אפשר היה לראות משפחות שלמות שזה בדיוק מה שהן עושות: מסתובבות, צופות, מאזינות, וכמובן – מצטלמות. צריך להודות על האמת: בינתיים ראינו רק כרבע מהעבודות, אבל אנחנו בהחלט מתכוונים לשוב. במדינת ישראל יש די הרבה חושך, לא יזיק לנו ליהנות מקצת אור.

אינפלקטורה, אלכסנדר חייצקי ומיגרן אנדריסיאן, ישראל / צילום: גלית חתן
הלבן הגדול, ניב שפרן, ישראל / צילום: גלית חתן
עמודי אור קולנועיים יוצרים מסך אחד גדול שמציג ממרחק תמונה גדולה. שביל אור, VS, ישראל / צילום: גלית חתן
פרו מתוך העבודה פריזמטיקה, מונטריאול, קנדה / צילום: גלית חתן
להירגע ולהשתחרר, סטודיו קימאטיקה, בריטניה / צילום: גלית חתן

מתי בפעם האחרונה הדבקתם בול

גיליון בולים מיוחד – יונקים בסכנת הכחדה. הנפקה: מאי 2019. עיצוב: אמנון אשל וטוביה פולץ

לפני כמעט עשור, באוגוסט 2009, עשיתי כאן בבלוג פרויקט מיוחד על בולים, וליתר דיוק – ארבעה ראיונות עם ארבעה מעצבי בולים. כבר אז הם פעלו בנישה קטנה, כמעט נידחת, שמעטים מקדישים לה תשומת לב. אבל הם ידעו למצוא את היופי שבה, ובתור מי שרוב ילדותה ונערותה אספה בולים, נהניתי מאוד לגלות בשיחות איתם את העולמות והתהליכים מאחורי כל ריבוע משונן שמדביקים על המעטפה.

מה השתנה מאז? קודם כל, אני יכולה לומר בוודאות על עצמי: עד לכתיבת פוסט זה לא היה לי מושג איזה בולים יצאו השנה, וגם לא איזה יצאו בשנה שעברה. בעבר, הייתי מעודכנת על הכל ואף מנויה לשירות הבולאי. ברמה הכללית, הציבורית, מספר המעטפות שאנשים שולחים היום נראה לי נמוך משמעותית בהשוואה ללפני עשור שלא לדבר על עשרים שנה, וחלקן בכלל מגיעות עם בול אינהרנטי. מתי בפעם האחרונה הדבקתם בול על מעטפה? לי אין תשובה. פשוט לא זוכרת.

גיליון בולי ציפורים – כחלאים. עיצוב: טוביה קורץ, פיני חמו

רוב פעילות הדואר הפכה להיות חבילות של מוצרים שאנשים רוכשים דרך אתרי אינטרנט. לא בטוח שילדים יודעים מהו בול בכלל, ואם כן, הוא נראה להם פריט ארכיאולוגי כמעט כמו טלפון קווי. אפשר היה ללמד אותם להתכתב עם ילדים מבתי ספר אחרים, אבל הם בוודאי לא יבינו למה אי אפשר להתכתב בווטסאפ. חבר לעט זה פאסה. חבר לווטסאפ, זה יכול להיות נחמד (אם כי אין לי מושג עד כמה לילדים כיום יש יצר הרפתקנות מהסוג הזה. ומה זה שווה בלי הציפייה היומית לבואו של הדוור).

ובכל זאת משהו מעודד: אם ב-2009 המילה "בולים" השיגה בגוגל 130 אלף תוצאות, היום היא משיגה 531 אלף תוצאות. מחיר בול רגיל בארץ עמד ב-2009 על 1.5 שקל, וכיום הוא עומד על 2.5 שקלים. התאחדות בולאי ישראל (הב"י) היא עמותה שלא למטרת רווח שהוקמה לשם טיפוח וקידום נושא הבולאות בארץ. הב"י פועלת בשיתוף פעולה הדוק עם השירות הבולאי ונתמכת על ידי דואר ישראל.

שבעה אספנים ישראליים (שקשורים להב"י) ישתתפו בתערוכת הבולים העולמית CHINA 2019 שתתקיים בעיר Huwan שבסין בין ה-11 ל-17 ביוני. היריד החודשי הישראלי של הב"י יתקיים ב-1 ביולי, ברח' בן יהודה 86 בתל אביב (אולם האירועים של בית כנסת שיבת ציון). אני סקרנית לדעת כמה אנשים מגיעים לירידים כאלה, בני כמה הם, מהיכן הם בארץ. וגם, כמובן – מה הבול הכי מבוקש היום, ומי המדינה שמנפקת את הבולים היפים ביותר. האם יש מישהו שאוסף בולים רק של בעלי חיים וטבע מכל העולם (בישראל יצאו כמה וכמה כאלה בשנה האחרונה וזה משובב נפש)?

יש בעיניי משהו מאוד רומנטי בעיסוק בבולים. מסע אל העבר ואל הזכרונות, גם כשזה לגמרי קשור להווה. אבל האם עדיין יש בהם צורך בימינו? האם משתלם להשקיע בהם עיצובית, ולהדפיס אותם? הרי יש שיטות טכנולוגיות פשוטות כדי להתמודד עם סוגיית התשלום. האם זה עדיין חלק מהתרבות של כל מדינה, מהסמלים שלה, או שהעולם הזה הולך ונעלם, וכיום מוציאים פחות בולים בשנה לעומת שנת 2000, למשל?

ולמרות שזה אולי מיושן, וחסר תועלת אמיתית, אין דבר שמתחשק לי יותר עכשיו מלקבל מכתב בכתב יד, או אפילו לכתוב אחד, וללכת לדואר ולרכוש בול – אפילו במחיר יקר יותר מהדרוש, רק שיהיה יפה – ולהדביק על המעטפה, אבל למי? ואיך זה יתקבל? קשה לקלוע בול. אבל ממש מתחשק לי לנסות.

למעוניינים – לקסיקון הבולאות.

בולי הרים – עיצוב: ראנת אבודרהם דדון

%d בלוגרים אהבו את זה: