כל הנאות החיים, כמעט, בפוסט אחד – סוגרים שנה בגט א לייף. סטייל

מדי חודש כמעט אני אומרת לעצמי שאני לא כותבת פה מספיק. וזה לא שחסרים לי נושאים או פעילויות, רק שבאורח החיים העכשווי שלי אין מספיק זמן לעבד את החוויות ולשתף אותן. מצד שני, כשמסתכלים לאחור ומנסים לסכם, פתאום נראה שדווקא הייתה שנה די פורייה בכתיבה ובצילום.

בשנה הזו היו טיולים בארץ וטיולים בחו"ל (גם אם חלקם רק מנטליים), מצעדי קינוחים וגם יקבים, הרבה אמנות ומעט מלונות יוקרה, וכל זאת לצד שופינג ואופנה. אין לשכוח גם את הספרים, כי קריאה היא חלק בלתי נפרד מהנאות החיים, ומי שלא מבין את זה מחמיץ לפחות חצי.

כשניסיתי לקבץ כאן את ההיילייטים של השנה, הדבר הבולט ביותר היה שאני נחשפת – ואולי נכון יותר לומר: חושפת את עצמי – להמון יצירות אמנות, בין אם זה ציור, רישום, פיסול, צילום או כל מבע אחר. האמנות הזו יותר נוגעת, מרגשת ומשפיעה על הנפש שלי מאשר הרכישות שבצעתי השנה, ולא משנה איזה קניון יתעקש לטעון ששופינג תורם לאושר.

לכל קוראי הבלוג אני מאחלת לחוות כמה שיותר הנאות חיים בשנה הקרובה הבאה עלינו לטובה. תמיד חשוב לזכור שהעיסוק בהנאות הללו אינו בריחה מהמציאות, והוא גם לא סותר אותה. יש בהן משהו שמקל על הקיום, ואולי אפילו הופך אותו לשמחה גדולה. אני מקווה שכולנו נאסוף השנה בדרך כמה שיותר דברים קטנים שעושים טוב על הלב, ובעיקר שנדע ליהנות מהם.

פאי לימון ובזיליקום של מסעדת כרמים

קינוחים

מצעד הקינוחים בין תל אביב לירושלים. מצאנו את הגיבור האחד שמנסה לתת פייט לשוקולד

מצעד הקינוחים – חוגגים יומולדת. היה מתוק בחגיגות הצפוניות לרגל היווסדו של הבנזוג

מצעד הקינוחים של תל אביב. הצד המתוק של פסטיבל EAT שנערך בגן צ'רלס קלור ביפו

ביקב עגור מייצרים 15-20 אלף בקבוקים של יין אדום בשנה. שולחן האבירים של היקב

יקבים

תנו לגפן להתאמץ. בביקור ביקב שריגים למדנו כמעט כל מה שאפשר על היין האדום. וגם שתינו קצת, אלא מה.

החיים בסלואו-טק. קחו תובנה ממייסד יקב עגור, שוקי ישוב: "להקים יקב בוטיק זה לא לואו-טק ולא היי-טק, אלא סלואו-טק. עיקר העבודה של יינן הוא התבוננות".

עבודה שמזכירה לי את הרמיוני (אמה ווטסון) מסדרת "הארי פוטר", דמות מיסטית בפני עצמה. נערת המטוס של איגור סקלצקי

אמנות

יצאתי לטיול בפיג'מה. זו כבר נהייתה מסורת: ביקור בתערוכת הבוגרים של בצלאל

פנים שקשה לשכוח. עם כל הכבוד לפסלים הגרנדיוזיים של פיליפ פסקוואה, מה שתפס אותי הכי הרבה אלה הדיוקנאות שלו

ליל כל הקדושים. מבין העבודות שהוצגו ב"קדושים אחרים" (גלריה דן) תפסו אותי העבודות של איגור סקלצקי

אמן סיני חדיש אומר. תורידו נעליים: איי וייויי הגיע למוזיאון ישראל

אוהבת להיות בבית. על הספה, במקלחת ועם תנור האפייה של התערוכה "אין כמו בבית" במוזיאון ישראל

דבר אליי בכפתורים, אהובי. התערוכה הכיפית של השנה: תערוכת הכפתורים במוזיאון תל אביב

"אני מדמיינת את האישה שאני רוצה להיות. המשבר הגדול הוא שלא אגיע לכך". אחת ההפתעות הגדולות של השנה, מבחינתי: רועי חפץ, אמנית טרנסג'נדרית, במוזיאון אנה טיכו

הבריכה הפרטית בסוויטה של מלון גורדוניה / צילום: יח"צ

מלונות יוקרה

חלון למלון. אולי זה לא "המלון היוקרתי בעולם", כמו שטוענת הסדרה שנעשתה עליו, אבל  אוריינטל מנדרין בלונדון בהחלט שווה הצצה. ואותי תמיד עניינו אחורי הקלעים של כל האסתטיקה והיוקרה, לא פחות מהדבר עצמו.

פלש גורדוניה. אחד המלונות הכי מדהימים שהייתי בהם בארץ, ובכלל – מלון גורדוניה.

שקנאי אוכל בממוצע ק"ג דגים ביום. מי ישלם? בנון ישלם?- שקנאי במאגר משמר השרון / צילום: גלית חתן

טיולים

בא לכם לקפוץ לקפה. חמש נקודות קפה שאנחנו ממש אוהבים

תיק שקנאי. לתצפת על השקנאים מקרוב במאגר משמר השרון

לייב אין בית שמש. ביקור מפתיע בתל בית שמש, או איך כמעט פספסנו את המאגר התת קרקעי

לייב אין רמת הגולן. הטיול הכי לא צפוי שיש ברכס בשנית

ירוק על ירוק. טיול שמתחיל עוד בכביש שמוביל אליו, ממשיך במסלול המעגלי של נחל קטלב, ומסתיים בקפה בבר בהר

על ראש הגבעה. בדרך כלל כשיש פקקים בכביש 1, ווייז שולח אותי לראשון לציון דרך מודיעין וגבעת התיתורה. לקראת ט"ו בשבט החלטתי לעשות מעשה, וטיילתי על הגבעה. היה מעניין ועשיר

לא ברור מדוע, אבל סנטוריני היא יעד פופולרי לצילומי חתונות של זוגות אסיאתיים

טיולים בחו"ל

להיות בת 40 בפריז. סיכום החוויה הזו שבה מחליפים קידומת

הרהורים על סנטוריני. בין הציזיקי האלוהי לקציצות העגבניות המטריפות רשמתי לעצמי כמה תובנות

ושיהיה לכם דובר-טק! סיור קולינרי ברחבי סלובניה

לאיפה מגיעים הכי הרבה תיירים. היעדים שהכי מלהיבים את אורזי המזוודות

קריאה וחומר למחשבה

הספרים שהכי תפסו אותי בשנת 2016. יש יותר מעשרה כי היה קשה לסנן ולבחור

עף לי המוח. איך משפיעה האמנות על הפעילות המוחית שלנו

שולחן לאחת. הפוליטיקה של הלבד

לנה דנהאם אמרה כי היא מקווה שלמרות שלשושנה (בתמונה) יש כמה רגעים לא מושלמים בטוקיו, "היא עדיין תעורר השראה באנשים"

אופנה

שחקי אותה כמו דנהאם. על הסטיילינג הייחודי של הסדרה 'בנות' שתכננתי לעזוב אחרי שני פרקים, אבל איכשהו צפיתי בכל העונות

סט כלי מיטה שנמכר באליאקספרס תמורת 95 דולר

שופינג

גן עדן של שותים. כוסות זכוכית בלתי רגילות לחלוטין

בזמן ש(לא) ישנתם. פוסט כלי המיטה שהכי רציתי לקנות השנה, ואני עדיין רוצה

 

שנה טובה!

הכול אנשים? הכול רובוטים!

אני רוצה את המעיל הזה ולשבת עכשיו בטבע ירוק, וזה בדיוק מה שהם רוצים שאני ארצה. קמפיין לקולקציית קרוז 2017 של גוצ'י

מותג לייף סטייל מצליח הוא קודם כל איכותי, ואחר כך כזה שיש לו פרסום טוב. חלק מהעניין של לייף סטייל הוא גם לדעת להפוך אותו לנחשק ואטרקטיבי. להציע לך את המלון שבו אתה רוצה להיות, האי שעל חוף הים שלו אתה מעדיף את המרגריטה (או שפריץ אפרול) שלך, המזוודה הכי קולית, השעון הכי יוקרתי, המכונית הכי מפנקת, האופנה שמייצרת מראה נונשלנטי אבל איכותי, הקינוח המושלם שחותם ארוחה מצוינת במסעדה שכל כולה מופת של הקפדה קולינרית. כל אלה יכולים למכור את עצמם, אבל קמפיין פרסומי מוצלח יהפוך אותם לרווחיים הרבה יותר.

המומחים בתחומם יודעים איך למכור חוויה באמצעות קמפיינים שקשה להתעלם מהם. במיטבם, המודעות והפרסומות משכנעות אותנו שמה שיש להן זה בדיוק מה שאנחנו רוצים עכשיו. הן גורמות לנו להפליג במחשבות על החופשה הבאה, המראה הבא או הארוחה הבאה. זה נראה קל למכור איכות ויוקרה, אבל קל מאוד לפספס בתחומים האלה. חייבים להיות מאוד מדויקים, להציע מידה של תחכום, ולהיזהר מליפול לבורות בנאליים או המוניים.

חברה ישראלית אחת בשם טיילור ברנדס (Tailor Brands), חושבת שזה לא כל כך בשמיים. בוודאי לא בשביל הרובוט שהיא פיתחה, אשר מסוגל 'לחשוב' בצורה יצירתית, למתג מוצרים ולהפיק מודעות וחומרי פרסום למדיה המסורתית וגם לפייסבוק ולאינסטגרם. "כדי להכניס יצירתיות אנושית לאלגוריתם דיגיטלי, לימדנו את הרובוט את יסודות המיתוג, כיצד להגדיר את תחום הפעילות ואופי המותג", מספרים בחברה. "המערכת פועלת ללא תבניות קבועות מראש, יש לה יכולות למידת מכונה, המאפשרות לה לקבל השראה מעיצובים של משתמשים במערכת, וליישם אותה אצל משתמשים חדשים".

נפולי נראית כאן כמו מקום שקורים בו דברים, יש התרחשויות ויש אנשים מעניינים. קמפיין של דולצ'ה וגבנה בנפולי

את מי היא מפתה? קמפיין השעונים לנשים של לונגינס

טיילור ברנדס הוקמה לפני כשלוש שנים על ידי יהלי סער מנכ"ל החברה, נדב שץ סמנכ"ל הטכנולוגיות, ותום להט סמנכ"ל המוצר. השלושה גייסו 5 מיליון דולר משתי קרנות (אירופית וישראלית), ומחזיקה במשרדים בתל אביב וניו יורק. "מחוות תפוחים בגרמניה לחנויות קפה בניו יורק, השירות שלנו נותן לבעלי עסקים קטנים את היכולת להתחרות עם הרשתות הגדולות שמעסיקות משרדי מיתוג ותדמית יקרים", אמר סער בעבר. "אנחנו הכלי שעוזר לבית הקפה השכונתי להילחם בסטארבאקס".

הטכנולוגיה שעליה מבוסס הרובוט בודקת את אופי הפעילות של החברה ואת העדפותיה, ותוך זמן קצר מציעה אפשרויות שונות ללוגו ומיתוגים לבחירה. תהליך העיצוב הוא חינמי, וניתן לבקש מהרובוט לייצר כמה מיתוגים ללא הגבלה לפני שלב הרכישה.

מאחר שהרובוט יכול לתת מענה למילוני לקוחות ברחבי העולם במקביל, הוא 'שובר' את השוק, ובניגוד לעלויות המקובלות בענף הפרסום, שיכולות להגיע לאלפי ועשרות אלפי דולרים, הוא מציע שירותים החל מ-3 דולר. בשונה משירות אנושי, הוא גם זמין אונליין ויכול לתת מענה בכל שעה כמעט לכל חברה או ארגון, כלומר לספק שירותים שעד לאחרונה היו זמינים רק לבעלי תקציב פרסום גבוה.

אני לא אוהבת את זה.

זה לא שהתחלתי לרחם על הפרסומאים שמרוויחים סכומים עצומים, וחיים טוב לא פחות מהלקוחות העשירים שלהם. הם כנראה ימשיכו להרוויח בשנים הקרובות, כי יקח זמן עד שהחברות הגדולות יסכימו להפקיד (להפקיר, כמו במערכון של הגשש על הכספומט) את עצמן בידיו של רובוט. אבל אני לא אוהבת את הגישה הזו שכבר לא מאמינה בבני אדם, שאומרת 'רובוטים יודעים יותר טוב מאיתנו'. הכול אנשים? לא. הכול רובוטים.

זה נכון שלעסקים קטנים ובינוניים יש נטייה לייצר פרסומות מכוערות, מלאות בטקסט, והם לא מצליחים להשתחרר מהתפיסה שכל המוסיף גורע. אבל במקום שמישהו מוכשר יקים משרד פרסום שיידע לנהל את הפסיכולוגיה שלהם ולהסתדר עם התקציב הלא מזהיר, מישהו מוכשר אחר עוסק בהרס היצירתיות. כי הרי זה רק מתחיל כאן, וההמשך כמעט ידוע מראש.

למכור לנו את החופשה הנחשקת והאטרקטיבית ביותר תוך התעלמות מתנאים אובייקטיבים – מצריך רמה גבוהה של יצירתיות. האם רובוט מסוגל לזה? קמפיין לחופשה בהודו

מי שמתחיל בפרסום לעסקים קטנים ובינוניים יגיע גם לגדולים, וזה יהיה הסוף של הענף כפי שאנחנו מכירים. קמפיין לערוץ טיולים טלוויזיוני שלדעתי גם רובוט היה יכול להכין

כשהרובוטים נכנסו למפעלים של התעשייה הישנה, והחליפו את פועלי הצווארון הכחול, זה נראה לנו הגיוני: הרי בזכותם אפשר להשיג יותר ייצור בפחות זמן, להישאר שחקנים רלבנטיים בשווקים התחרותיים, ולהפנות את כוח האדם לכיוונים חדשים. אבל עכשיו מגיעים הרובוטים אל הצווארון הלבן, וזה אומר קניבליזציה כלל-עולמית.

בשלב הבא רובוטים ישחקו כדורגל מקצועני ("המסי של הרובוטים" תהיה אחת הכותרות הראשונות של ליגת האלופות בעידן החדש), ינחו תוכניות טלוויזיה, יכבו את השריפות ביערות, ויערכו את הספרים שרובוטים אחרים יקראו בשבילנו, ויגישו לנו תקציר. אני כבר לא מדברת על זה שהם יורידו לנו את הכלב לטיול שלוש פעמים ביום, וכולנו נגחך על אנשי העולם הישן שנהגו לשלם לדוגיסיטר.

כשאנחנו מנסים לנצח את עצמנו, אנחנו מפסידים הכי בגדול. אין צורך לרחם על הפרסומאים. יש צורך לרחם עלינו, ועל החיים הקרים והמנוכרים שעומדים להיות לנו.

אכלנו אותה – על הספר "סופרים פחמימות בישראל"

כמה מנות פחמימות יש כאן לדעתכם? (מנת תפוחי אדמה וביצים של של משק עפאים בבית הנסן בירושלים) / צילום: גלית חתן

זה לא הכי מנומס לבהות לאנשים אחרים בצלחת, למה שזה יהיה ענייננו מה הם אוכלים, שייהנו כמה שבא להם – אבל זה כמעט בלתי אפשרי להימנע מכך, אחרי שנחשפים לשיטת ספירת הפחמימות. מרגע שאתה לומד להסתכל אחרת על הצלחת שלך, אתה מסתכל אחרת על הצלחות של כולם. ללא יוצא מן הכלל. אתה נאבק עם עצמך לא להגיד כלום, כי מי שמך להעיר להם. שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה ויאכל מה שהוא רואה לנכון, כל עוד זה לא פוגע באחרים. אבל איך ההוא שם בפינה של השולחן לא שם לב שהוא אוכל בארוחה אחת מספיק מנות פחמימה ליום שלם? רק שלא ישתה עכשיו גם את כל הבירה הזאת. חצי ליטר!

כדי להקל על ההתמודדות עם הפחמימות המאיימות חיברו שלוש דיאטניות קליניות, לימור מאור, אירה שולמן ורות משה, את הספר "סופרים פחמימות בישראל". הן מנסות לפנות בעיקר לחולי סכרת משני הסוגים (1 ו-2), למרות שזה יוצר מצב של עמודים מיותרים לחלק מהקוראים, ולספק כמה שיותר כללי מדידה שמקלים על החיים. לא שהאוכל הופך יותר טעים בזכות זה, אבל מקבלים שוב תזכורת כמה אבטיח זה אחלה (ויחד איתו עוד כמה פירות. לא יבשים, כמובן).

"מפתיע", כותבות מחברות הספר, "אך מחקרים מראים שדווקא הוותיקים יותר בספירת פחמימות מעריכים את המזון פחות טוב מה'טירונים'" (עמ' 58). ואולי זה לא כל כך מפתיע, כי הטירונים עדיין בהלם ובשוק מהמצב החדש שאליו הם צריכים להסתגל, ולכן מקפידים על כל פרט, רק לא לטעות. לעומת זאת, הוותיקים מרגישים שהם כבר שולטים במצב, שוכחים בקטנות ומרשים לעצמם לעגל פינות. אגב, זה נכון לעוד הרבה תחומים בחיים.

הבעיה שלי עם הספר היא עיסוק היתר במספרים. לא שיש לי משהו נגד מתמטיקה, להפך, אבל לטעמי יש פה דגש גדול מדי על חישובי הפחמימות והמדד הגליקמי (מידע שגם כך אפשר לקבל מאנשי מקצוע, וכמעט אין צורך בספר בשבילו), ופחות מדי ערך מוסף.

למשל, הייתה יכולה להיות בספר התייחסות לצד הרגשי הקשור באכילה, עצות פסיכולוגיות של ממש להתמודדות עם הצורך בפחמימות או קנאה בסובבים (מבחן הצלחת שדיברתי עליו בהתחלה). היו יכולות להיות בו גם המלצות ממה כדאי להתרחק, ומה אפשר לצרוך פעם בשבוע מבלי שתהיה לכך השפעה בעייתית. מדוע לציין את מספר הפחמימות במאפים שונים או בדגני בוקר, ולא לומר אפילו מילה על עצם הצריכה שלהם? המשפט היחיד שמצאתי בנושא היה שהאגודה האמריקאית לסכרת מציעה להפחית ככל האפשר צריכת מזונות ממותקים בסוכר. לנושא של צריכת מזונות עם ממתיקים לא הייתה התייחסות עמוקה מעבר למידע טכני.

אני לא פריקית של תזונה, ולא חוקרת כל פרט אפשרי על פחמימות מורכבות וסיבים תזונתיים. אני קוראת את הפירוט על האריזות, למדתי על מה צריך להסתכל וממה כדאי להתרחק, ואני משתדלת ליישם. זה הכל. ועם כל חוסר המומחיות, הספר לא הצליח לחדש לי הרבה. נראה לי שזה אומר עליו יותר ממה שזה אומר עליי.

%d בלוגרים אהבו את זה: