מי מסתתר מאחורי החמניה

למעלה מ-62 אלף פריימים צוירו בעבודת יד / Loving Vincent, courtesy of Good Deed Entertainment

מי ירה בג'יי אר זו שאלה שעדיין מעסיקה פה ושם אנשים, עובדה שאפשר למצוא אותה בחיפוש פשוט בגוגל. אבל מי ירה בוינסנט ון גוך, והאם הוא התאבד – זה נמצא קצת פחות בתודעה הכללית, בוודאי פחות מהחמניות שלו. הבמאים דורוטה קביילה ויו ולצ'מן החליטו שזה לא עסק, יצאו לחקור את העניין לעומק, ומהתשובות שקיבלו יצרו סרט. אלא שהם לא עשו את זה בשיטה הרגילה והמקובלת.

תנו לי לצייר זאת בפניכם: יושבת בחורה וקוראת קרוב ל-800 מכתבים שכתב אמן משוגע אחד. היא מזעיקה חבר שהוא במאי ויוצר סרטים, ויחד הם יוצאים לצלם סרט רגיל, עם שחקנים חיים. אחר כך הם מזמנים צבא שלם של 125 אמניות ואמנים לפולין (60% מהנבחרת הזו הם נשים), נותנים להם לצפות בסרט, ומבקשים מהם לצייר אותו – תמונה אחר תמונה.

הרעיון המשוגע הזה גורם להם לייצר כ-75 גרסאות בממוצע לכל ציור של ון גוך שמופיע בסרט, על מנת לקבל 'אמנות בתנועה' שתתאים למסך הגדול. כך הפך "לאהוב את וינסנט" לסרט הראשון שצויר כולו בעבודת יד – 130,000 ציורי שמן על קנבס שמאכלסים קרוב ל-65,000 פריימים. אגב, 3,000 מהפריימים נזרקו לפח וצוירו מחדש, כיוון שבמהלך העבודה על הסרט התפרסם מחקר שהוכיח כי ון גוך כרת לעצמו את כל האוזן, ולא רק חתיכה ממנה.

"הציורים של ון גוך הם מאוד קולנועיים, והם משקפים הרבה מהחיים שלו ומהסביבה שבה הוא פעל. זה מצא חן בעיניי", אומרת קביילה. הדמות של אדלין ראבו / Loving Vincent, courtesy of Good Deed Entertainment

"לקראת גיל 30 דורוטה הייתה במשבר יצירתי", מסביר הבמאי-שותף ולצ'מן, "ואז היא התחילה לקרוא את המכתבים של ון גוך, וגילתה שגם הוא התחיל לצייר רק בגיל 29" / Loving Vincent, courtesy of Good Deed Entertainment

קביילה, שחוגגת השנה את יום הולדתה ה-40, למדה ציור באקדמיה לאמנויות יפות בוורסאו, פולין. לקראת סיום הלימודים הרגישה שהיא נמשכת דווקא לעולם הסרטים, ועברה ללמוד בבית ספר לקולנוע. שם היא חיברה בין שתי האהבות שלה, והחלה ליצור סרטים קצרים מצוירים. את העבודה על 'וינסנט' החלה קצת לפני יום הולדתה ה-30, כשישבה בעליית הגג והרגישה אבודה בחיים חסרי משמעות. "היא הייתה במשבר יצירתי", מסביר ולצ'מן, "ואז היא התחילה לקרוא את המכתבים של ון גוך, וגילתה שהוא התחיל לצייר רק בגיל 29. הסיפור שלו נראה לה מדהים ועוצמתי, והיא החליטה לעשות עם זה משהו".

"הציורים של ון גוך מאוד קולנועיים, והם משקפים הרבה מהחיים שלו ומהסביבה שבה הוא פעל. זה מצא חן בעיניי", אומרת קביילה עצמה. "לא להאמין שזה הוביל אותי לכאן", היא מוסיפה, ומתכוונת בין היתר למועמדות לאוסקר בקטגוריית סרט האנימציה הטוב ביותר, ואולי גם למעמדה כיום, כאחת האנימטוריות המובילות בעולם. אמנם 'וינסנט' לא זכה בפרס הנחשק, אבל בחיקו 'נפל' פרס סרט האנימציה האירופי הטוב ביותר, יחד עם עוד ששה פרסים נוספים. לא רע בשביל סרט שהתחיל כסרט קצר בסגנון "יום בחיי".

מצד אחד, זהו סיפור מרגש של אישה שדווקא מתוך השפל של חייה הצליחה לייצר פרויקט מדהים, ולהגיע הכי רחוק שאפשר. מצד שני, חשוב לא לשכוח את הקשיים שבדרך, ולא לחשוב שבאמת יש דבר כזה, סיפור סינדרלה. אף אחד לא היה שם, כשהיא חיה בחרדות שלא תשיג את המימון המלא להשלמת הסרט – למעשה זה קרה רק שלושה חודשים לפני תום העבודה עליו. אם יש משהו שאני לוקחת מהסיפור של קביילה הוא שצריך לפרק את הפחדים, לעשות את מה שמדליק אותנו באמת ולהתאזר בכמויות עצומות של סבלנות. בסוף, זה שווה את זה.

3,000 מהפריימים נזרקו לפח וצוירו מחדש, כיוון שבמהלך העבודה על הסרט התפרסם מחקר שהוכיח כי ון גוך כרת לעצמו את כל האוזן, ולא רק חתיכה ממנה / Loving Vincent, courtesy of Good Deed Entertainment

הבכורה של "לאהוב את וינסנט" היא הערב, 8.3.18

 

מי יזכה באוסקר 2018

הרהורים, הימורים ורשמים לקראת טקסי פרסי האוסקר שייערך הלילה (כוונו את השעונים):

הרהורים

מדי שנה אנחנו צופים במועמדים לפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר. גם השנה יצאנו למבצע הקולנועי הזה, וגם השנה היו כמה סרטים שאהבנו מאוד וכמה שלא הבנו כיצד הם הגיעו עד הלום. אבל לפני שניגש לניתוחים ולהימורים, פתיח מאת הבנזוג: באחת הסצנות הראשונות בסרט "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" שואלת הדמות הראשית מה מותר ומה אסור לכתוב בשלטי החוצות שהיא מבקשת לשכור. מייד לאחר מכן היא נשאלת לשמה, ומשיבה "מילדרייד הייז". למרות שהשמות נכתבים שונה באנגלית, יש בכך אולי רמז לקוד הייז הידוע לשמצה, אשר בשנות ה-30 עד ה-60 נועד לכוון את תעשיית הקולנוע האמריקאית כך שתיצור סרטים בעלי גוון שמרני. הצנזורות השונות שנכללו בקוד זה נגעו לעירום, לעג לדת, שימוש באלכוהול וסמים, שיטות פשיעה, סטיות מיניות, ביטויים פוגעניים, רציחות, בגידה בערכי המשפחה, מערכת יחסים מינית בין אנשים מגזעים שונים, סצנות של תשוקה, ביזוי הדגל ו-וולגריות.

כאנשים בעלי תפיסה ליבראלית יש לנו סיבה להשמיץ את קוד הייז (במיוחד על רקע האיסור הגזעני לתאר מערכות יחסים בין אנשים מגזעים שונים, וכנראה גם על רקע זה שב"סטיות מיניות" הכוונה הייתה גם למערכות יחסים חד-מיניות). ועדיין, כאשר אנו מסירים מספר תקנות שבוודאי לא אמורות להיות כתובות בסטנדרטים המודרניים שאימצנו כחברה, ואולי אפילו עוד כמה תקנות שהן גבוליות מבחינת אותם הסטנדרטים, ייתכן שאם מפרקים את קוד הייז – אולי חלק מהדברים בו אינם כל כך גרועים.

אני במיוחד מתכוון לסצנות גרפיות מאוד שמופיעות ברבים מהסרטים המועמדים השנה לאוסקר. הסצנות יכולות להיות גרפיות מאוד מבחינה מינית (לכיוון הפורנוגרפיות), מבחינת האלימות ומבחינת שאט הנפש שהן מעוררות בך. סצנות אלו מתחברות לתופעה אחרת שבולטת בסרטים המועמדים השנה: יותר מדי אווירה כללית על חשבון עלילה.

וזה מביא אותנו למאבק שלתחושתי נמשך לאורך ההיסטוריה של הקולנוע. מהותו של מאבק זה: האם הסרט צריך להכניס את הצופה לתוך החוויה כך שהוא ממש ירגיש שהוא בתוך המסך, יחוש את אותן רגשות שהדמות הראשית חשה, וכמה שיותר תחושות כולל ריח, טעם, מגע וכו'; או שהצופה אמור לצפות בסרט ובעיקר להתרכז בעלילה, מבלי להשתתף באופן אמוציונלי או יתר חושי במה שגיבור הסיפור חש תוך כדי העלילה.

ה"מאבק" ארוך השנים הזה התקדם והתפתח עם השנים גם בהתאם ליכולות טכנולוגיות חדשות יותר ויותר שנכנסו לשוק. החל מהכנסת הדיבור דרך הכנסת הצבע ועד ליציאה מהאולפנים אל המציאות (כזכור פעם נסיעה במכונית התרחשה בכלל באולפן ובלי לזוז). הכול כמעט הלך לכיוון של קולנוע ריאליסטי ומציאותי מאוד לתחושתו של הצופה. לדעתי, זו גם הסיבה שיש פחות סרטים מוזיקליים: הרי באיזה עולם ריאליסטי הדמות שרה כל כך הרבה (אם מחשיבים את הזמן שבו הדמות מוצגת ביחס לכלל הזמן בחיים האמיתיים).

גם סצנות יומיומיות ארוכות הולכות בכיוון הזה (אפשר למצוא את זה בעיקר בסרטים אירופאים, למשל אצל האחים דארדן שרבים מהסרטים שלהם מצולמים מהכתף של גיבור הסיפור, לאורך דקות ארוכות שבהן רואים אותו ברגעים סתמיים לגמרי). הרי זה לא שקורית כל רגע דרמה אחרת בחיים האמיתיים, ולכן אנחנו צריכים לתת לצופה את התחושה שברוב הסרט לא קורה הרבה, ואין שורה רציפה של אירועים מותחים.

לכאן אני משייך גם צילומי אווירה ארוכים (הצגה פרטנית של הבית שבו גרה הדמות הראשית, כמו במקרה של "קרא לי בשמך") או צילומים גרפיים קשים (אדם שנקטעו אצבעותיו, סצנת גסיסה ארוכה, סצנת סקס בוטה וארוכה – ב"צורת המים"; סצנה שבה שוטר מחטיף מכות רצח למפרסם השלטים, כולל השלכה מהחלון, ולאחר מכן הצופה נאלץ לראות את אותו שוטר עם כוויות קשות ופציעות בפנים – ב"שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי"). אנחנו אומרים לצופה: בוא, אנחנו נכניס אותך לגמרי לעניין. אילו היינו יכולים להשחיל אותך לתוך הגוף של הדמות – היינו עושים את גם זה.

עד לאיפה אפשר לקחת את זה? אחרי שתלת המימד נכנס לשוק, ניתן להניח שהחוויות הבאות יכולות להיות התפשטות של ריחות באולם, טכנולוגיות שיאפשרו לצופה גם לטעום, טכנולוגיות שיאפשרו לו תחושות פיזיות (כאב, חום, קור), טכנולוגיות שיאפשרו הדמיות של הרעבה או של תחושה בה הגוף מרגיש מלוכלך וכן הלאה. אחרי שצפינו ב'צורת המים' אמרה לי בת הזוג, "מעניין אם בעתיד נוכל להרגיש שאנחנו צוללים בתוך המים בזמן צפייה בסצנה שזה מה שהיא מתארת". בעיניי אין ספק שלשם הדברים הולכים היום. זוהי התפיסה שאומרת שסרט אינו צריך לתת לך להתרכז בעלילה, בסיפור עצמו, במסר שהוא אמור להעביר לך, אלא לתת לך חוויה יותר חושית. שתרגיש שאתה בפנים. בעיניי, זהו קולנוע יותר וולגארי ופחות מעודן.

הגישה השנייה, שלתחושתי היא יותר בוגרת ושקולה, מתייחסת לקולנוע באופן פחות חושי ויותר כאל אמצעי להעברת מסר שמולו המתבונן נשאר מהצד. באם זה כך, אין זה משנה האם לסרט אין קול, אם הוא צבעוני או שחור-לבן, האם הוא בתלת מימד, או עד כמה הסצנות גרפיות (האם אתה שומע את רעש התותחים ב'דנקרק' לאורך כל הסרט). ההתרכזות שלך היא בעלילה, במסר שהיא מעבירה לך לחיים שאחרי, ולא בחוויה שאתה מקבל תוך כדי הסרט.

הבעיה בכך שאין היום קוד כמו קוד הייז (כמובן שבלי החולות הרעות שבו) היא שאין מישהו שמאלץ את יוצרי הסרטים היום להתאמץ כדי להציג את הדברים המסעירים בחיים, בצורה מסעירה כפי שהם באמת. למשל, נשיקה זה מסעיר, אבל מרוב סצנות הנשיקות שראיתי לאחרונה בקולנוע לא נהניתי. הרי זו אינה בעיה לראות אנשים מתנשקים. במאי באמת מצליח אפילו יכול לאסוף חבורות של אנשים שיתנשקו לנו מול העיניים כל הסרט. לעומת זאת, כולנו זוכרים את סצנת הנשיקה בסרט "הנודעת" של היצ'קוק, שבה במשך שתיים וחצי דקות יש נשיקה, אבל היא מופסקת מדי כמה שניות בשל האיסור להראות התנשקות לזמן ארוך מדי. כן, הסצנה הזו עדיין זכורה ומדוברת, דווקא בגלל שיש בו מה"מים גנובים ימתקו".

****

הימורים:

פרס הסרט הטוב ביותר – מה נראה לי שיזכה: "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" לא זכה

פרס הסרט הטוב ביותר – מה מפחיד אותי שיזכה: "חוטים נסתרים"

פרס הסרט הטוב ביותר – מה הייתי רוצה שיזכה: "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי"

פרס השחקנית הטובה ביותר: פרננס מקדורמנד, "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" זכתה

פרס השחקן הטוב ביותר: גארי אולדמן, "שעה אפלה" זכה

שחקן המשנה הטוב ביותר: וודי הרלסון, "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" לא זכה

פרס הבמאי הטוב ביותר: גיירמו דל טורו, "צורת המים" זכה

בסך הכול 3 ניחושים מ-5. לא רע!

***

מה חשבנו על הסרטים, בהרחבה, לפי סדר הצפייה בהם:

סרט מלחמה שלא מפספס אף קלישאה. דנקרק

דנקרק

סרט מלחמה שלא מפספס אף קלישאה, כולל העובדה שאנשים כמעט לא מדברים בו, רק מסמנים עם העיניים ויורים משפטים קצרים. הפחד נוכח שם כל הזמן. מדי פעם מפחידים גם את הצופים. קול נפץ מהמסך הקפיץ אותי עם כוס קפה ביד, מה שאומר שמייד התלכלכה הספה.

אין דמות אחת בולטת בסרט. יש בו הרבה תפקידים קטנים, את קנת בראנה בהופעה לא מרשימה ואת הארי סטיילס בתפקיד שלא מותיר חותם (אם כי לפחות הוא לא עושה בושות).

הבנזוג מקטר: "זה היה סרט טרחני ביותר, שלא הבנתי מה רוצים להראות בו בכלל".

*

בעיקר רציתי לגור בווילת הקיץ של המשפחה. קרא לי בשמך

קרא לי בשמך

גברים, נשים, צרפתית, גרמנית, איטלקית, אנגלית – הכל מכל בכל יש כאן, העיקר לא לפספס איזשהו מרכיב שאולי יכול לסמן זכייה באוסקר. אבל מה לעשות, שרוב הסרט רק פנטזתי על הבית הכפרי הגדול בצפון איטליה, עם מפת העולם העצומה והתמונות הקטנות על הקירות המתקלפים. כלומר, חוץ מזה לא היה שם יותר מדי עניין, עם כל הכבוד לגילוי המיניות בקיץ מושלם.

*

כמו המופע של טרומן, רק יותר אלים. תברח

תברח

זהו סרט של משחקי תודעה. קצת כמו "המופע של טרומן", שבו כמעט כולם יודעים מה קורה חוץ מהגיבור, וכמעט כולם משתתפים באיזו הצגה – רק קצת יותר אלים. קשה להגיד משהו על הסרט הזה בלי לעשות לו ספויילר: ככה זה עם סרטי אימה. מה בכל זאת אפשר לומר? שאליסון ויליאמס עושה כאן את התפקיד הכי רחוק כמעט שיכול היה להיות לה ממארני ב"בנות". אם הסרט יזכה בפרס – זו תהיה הפתעה גדולה.

הבנזוג מקטר: "אני רוצה להזכיר שהסרט הקודם שזכה באוסקר היה כזה שחוץ משני ניצבים שהופיעו לכמה שניות – כולם בו היו אפרו-אמריקאים. זה נותן לך את התחושה (ולפחות כאן, בישראל, זה נורא מוזר) שיוצר הסרט מעלה בדעתו שזה ריאלי לתאר מציאות שבה אין אנשים לבנים. ב'תברח' מוצגים רק אנשים לבנים עם כוונות רעות ומחשבות זדוניות. מנגד, כל השחורים המוצגים בסרט הם בהכרח אנשים טובים וישרים. יותר מכך, הסרט מציג את כל הלבנים כשותפים במין קנוניה לניצול קר ומרושע באופן מכוון של האפרו-אמריקאים. בעיניי, מדובר במגמה מטרידה". ואני חותמת על כל מילה.

*

דמות שאי אפשר לאהוב אותה, וזה החוזק של הסרט. "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי"

שלושה שלטים מחוץ לאיבינג, מיזורי

מהסרטים היותר חזקים של השנה, למרות ואולי בגלל שאין בו טוב מוחלט ורע מוחלט. פרנסס מקדורמנד מגלמת, בכישרון רב ששווה אוסקר, דמות נשית חזקה, קשוחה ולעתים גם אלימה ורעה, מכורח הנסיבות של חייה: בת שנאנסה ונרצחה באכזריות על ידי אדם לא ידוע, וגרוש שהיכה אותה קשות בלי שכל העיירה תאמר אפילו מילה. אי אפשר לאהוב את מילדרד הייז, זו לא דמות כזו – אבל זה בדיוק החוזק של הסרט.

הערה אחת קטנה: נראה לי שמה שהביא למקדורמנד את האוסקר על "פארגו", עבד גם כאן. כלומר היא פשוט מתאימה כמו כפפה לתפקידים כאלה של מישהי שנלחמת לבד.

הבנזוג מקטר: "אני מסכים עם כל מה שכתבה לעיל בת הזוג, אבל חושב שראוי להוסיף כי החולשה של הסרט היא צפיפות האירועים שבהם ישנה דרמה. יותר מדי אירועים דרמטיים אחד אחרי השני אחרי השלישי – זה לא ריאלי!".

*

דמות ראשית שגורמת לך כמעט להירדם, במקום להתפעל ממנה. חוטים נסתרים

חוטים נסתרים

דניאל דיי לואיס הצליח לעצבן את שנינו בסרט הזה. הוא מגלם את מעצב העל הגאון המתנשא שצריך ללכת לידו על בהונות ולאכול לצדו בשקט מופתי, באופן שגורם לך כמעט להירדם במקום להתפעל ממנו. חשבנו על כך הרבה: האם זה חלק מהדרישות של הבמאי כי זו הדמות, או ששחקן אחר היה מגלם את ריינולדס וודקוק בצורה אחרת. המסקנה שלנו ברורה: לבראד פיט זה או לחוויאר בארדם לא היה קורה.

כאמור, במרכז הסרט נמצא וודקוק, מעצב ורווק עשיר שגר בבית ענק עם אחותו הרווקה שעוזרת לו להתנהל בעולם. מדי פעם נכנסת לחייהם מאהבת שהוא מביא הביתה, ואז אחותו מטפלת בהוצאתה מהבית. אבל כעת הוא נתקל באלמה, שהיא אמנם "רק" מלצרית בבית מלון אבל יש לה לא מעט שכל, ולמרות הקשיים היא לא נכנעת לכל הגחמות שלו, ואף מצליחה למצוא דרכים להתגבר עליהן. לכאורה סיפור לא רע, אבל למעשה, בדיוק כמו ב"קרא לי בשמך" כל מה שחשבתי עליו הוא כמה הייתי רוצה לגור בבית של וודקוק. או לכל הפחות בבית הכפר שלו.

הבנזוג מקטר: "רוב האירועים בסרט לא דרמטיים וגם לא מעניינים. מדובר בסרט טרחני למדי. כאשר כבר כן קורה האירוע הדרמטי היחיד בסרט, מדובר בעיניי בתרחיש לא הגיוני. נניח שגבר העליב את אשתו, ואפילו העליב אותה מאוד-מאוד-מאוד. לרוב, האישה פשוט מגיבה בהיפרדות, ויציאה לחיים חדשים, וזה גם מה שהגיוני לעשות. המקום שאליו הסרט לוקח את התגובה של האישה הוא הזוי לגמרי (במיוחד בהתחשב בכך שגם מדובר במעשה פלילי, ושהיא משתפת בכך איש מקצוע). מביך בכלל שסרט עם תרחיש כזה מועמד לאוסקר לסרט הטוב ביותר".

*

סאלי הוקינס עושה תפקיד נהדר, אבל לא מספיק כדי לגנוב לפרנסס מקדורמונד את הפרס. צורת המים

צורת המים

זה הסרט המוזר ביותר שצפינו בו, כיוון שהוא שייך לעולם אחר לגמרי, עולם הפנטזיה (גם ב"תברח" יש אלמנטים לא רציונליים, אבל לא במידה כזו): עובדת ניקיון אילמת שגרה בדירה מתפוררת מעל בית קולנוע, מצליחה ליצור קשר עם יצור ימי דמוי-אדם שמגיע מהאמזונס, והופך למושא מחקר במקום עבודתה.

למרות שהסרט לא כבול לכללי ההיגיון, עדיין יש סממני תקופה: הוא מתרחש בזמן המלחמה הקרה, לשחורים עדיין אסור לשבת במקומות שלבנים יושבים בהם, ובדיוק מתרחש המעבר בין שימוש בציורים בפרסומות לשימוש בצילומים: תמונות היו הדבר החדש והחם ביותר.

השחקנית המוכרת היחידה בסרט היא אוקטביה ספנסר, שמשתמשת בכל השטיקים הקבועים שלה – אבל מכיוון שהם מוצלחים, נהנינו מהופעתה בסרט, גם אם בתפקיד משני. סאלי הוקינס עושה כאן תפקיד נהדר, ברמה שעשויה להוות תחרות לפרנסס מקדורמונד על פרס השחקנית, אבל אני לא חושבת שהיא תקח לה אותו.

*

למרות שהנושא רציני, יש בסרט לא מעט הומור. שעה אפלה

שעה אפלה

עוד סרט היסטורי לפנינו, והוא עוסק בנסיבות שבהן הפך וינסטון צ'רצ'יל לראש ממשלת בריטניה, ובעמדה שלו שאין לנהל משא ומתן עם הגרמנים בתיווך איטלקי – עמדה שהצריכה אומץ לב כיוון שהיו לה מתנגדים רציניים מבית. אבל למרות הרצינות סביב נושא הסרט, יש בו לא מעט הומור, וזה מאוד מרענן ומשמח.

אחת ההחלטות שצ'רצ'יל (שמגלם נהדר גרי אולדמן) מקבל בסרט הפכה לסרט שלם שמועמד גם הוא לפרס הסרט הטוב ביותר: "דאנקרק". הכוונה להחלטה על 'מבצע דינמו', שבו ספינות בריטיות אזרחיות עזרו בפינוי חיילים מכותרים מעיר הנמל שבנורמנדי. מעניין שב-2017 נעשו שני סרטים באותו נושא, ושניהם קיבלו מועמדות – אולי כי באקדמיה לקולנוע יש חיבה לסרטים היסטוריים, ולאורך השנים כמה מהם זכו בפרס הסרט הטוב ביותר.

ציטוט אחד של צ'רצ'יל שמופיע בסוף הסרט אומר כך: "הניצחון אינו סופי, הכישלון אינו פטאלי, מה שחשוב הוא שיהיה לך האומץ להמשיך". הציטוט הזה תלוי מעל שולחן העבודה שלי בשנים האחרונות, ואני לגמרי מאמינה בו, גם אם אני לא מתכננת לצאת למלחמה.

*

עיתונות היא הטיוטה הראשונה של ההיסטוריה, אבל הסרט הזה פשוט לא מספיק מעניין. "העיתון"

העיתון

זה הסרט שעורר אצלנו הכי הרבה חילוקי דעות, משום שאני עיתונאית ואילו הבנזוג חושב שאחורי הקלעים של העיתונות מעניינים רק עיתונאים. במילים אחרות, זה סרט לברנז'ה ולא יותר. אני מאמינה שלאמריקאים יש עניין בסרט הזה בגלל ההקשר ההיסטורי שלו, מלחמת וייטנאם וממשל ניקסון, אבל למרות ההשקעה העצומה (בכל זאת סרט של ספילברג) זה סרט קצת חלש. הניסיון לייצר דרמה סביב החלטת בית המשפט העליון קצת מגוחך: הרי כולם כבר יודעים איך זה נגמר בסוף. כן, לעיתונאים יש דילמות בעבודתם: לכולם יש.

ועדיין – כמו שאומרת המו"לית של הוושינגטון פוסט, קתרין גרהאם (מריל סטריפ), לקראת סוף הסרט: אני לגמרי מאמינה שהעיתונות היא הטיוטה של ההיסטוריה, ולכן היא חשובה. מצד שני, אין להכחיש, אני כותבת את זה מהפוזיציה.

הבנזוג מקטר: "יותר מדי סרטים בהיסטוריה של הקולנוע עוסקים בתפקיד העיתונות, ובכך שעיתונאים לא אמורים לוותר על חופש הפרסום. בהתחשב בכך שמדובר בעניין שולי בחיים, זו כבר יותר מדי התעסקות בו. לי יש תחושה שההתעסקות היתרה בחופש הפרסום ובכך שהעיתונאות מממשת את הדמוקרטיה, נובעת מכך שהרבה עיתונאים מבינים שזה שבעבודתם העיתונאית (ובואו נודה על האמת, הם עושים אותה בעיקר כדי לבדר את הקהל) הם המון פעמים פוגעים במושאי הפרסום. אז כסוג של ניסיון לשכנע את עצמם שהם בסדר, הם מציגים את הדברים כאילו קורבנות העיתונות מוקרבים למען מטרה נעלה (חופש הביטוי'). בפועל, מדובר בסתם עניין שהעיתונאים נאחזים בו, ולא יותר".

*

ליידי בירד

זה הסרט היחיד שצפינו רק בטריילר שלו, כיוון שהוא טרם הגיע להקרנות מסחריות בארץ. במרכזו נמצאת נערה מקליפורניה שכולם אומרים לה שאין סיכוי שתצליח, אבל היא לא מוכנה לתת לתכתיבים ולמוסכמות לנצח אותה. היא ממציאה לעצמה את השם "ליידי בירד", למרות שהיא ממש לא ליידי במובן הקלאסית, ויוצאת לקרב.

בנעליו

מאות נעליים שמסכמות 45 שנות יצירה משוגעת. מתוך התערוכה "אמנות הנעל" של מנולו בלניק במדריד / צילום: גלית חתן

בשבוע שעבר שלחתי לה צילום של הכתבה שהכנתי למוסף G של גלובס, על הביקור שלנו במדריד. ובהגדלה, את הפסקאות שעסקו בתערוכה של מעצב הנעליים הספרדי מנולו בלניק, שמתקיימת במוזיאון הלאומי של האמנויות הדקורטיביות. "מגניב", היא ענתה לי, "אבל יש לך טעות".

הלב שלי נפל לתחתונים. טעות? אני? מה קורה פה? הקלדתי שורה של סימני שאלה, שגרתי, ונכנסתי למערבולת מחשבות: על מה, לעזאזל, היא מדברת. הדקות חלפו, היא לא חזרה אליי. נהייתי חסרת סבלנות, אבל לא רציתי להציק. עוד דקה חולפת, ועוד דקה. 19 דקות בדיוק, ספרתי!

ואז היא כותבת: "כתבת מנולו בלניק. ומירי פסקל אומרת מולנקו בלנקו".

הה! נרגעתי. הכול טוב. אפילו מירי פסקל האלמותית יודעת במי מדובר, ובוודאי הייתה מסכימה שהוא שווה תערוכה. היא, ושרה ג'סיקה פרקר, כמובן.

רישום של מנולו בלניק מתוך התערוכה "אמנות הנעל"

יש אנשים שמגיעים לבירת ספרד ומייד רצים לסנטיאגו ברנבאו, לבקר במוזיאון של ריאל מדריד ולהתפעל מנעלי הכדורגל של כריסטיאנו רונאלדו וגארת בייל (רגע לפני שמעבירים אותו לקבוצה הבאה). אני העדפתי את התערוכה "אמנות הנעל", שמציגה את עבודתו הייחודית של בלניק. התערוכה (כניסה חינם. עד 8 במארס. לאחר מכן תוצג התערוכה במוזיאון באטה שו בטורונטו) מסכמת 45 שנות קריירה של מוח משוגע במיוחד (במובן החיובי של המילה), וכוללת למעלה מ-200 דגמי נעליים, וכ-80 רישומים שלהם, לצד צילומי אופנה של גדולי הצלמים בתקופתנו.

לתערוכה הזו – שתי קומות, שישה חללים ומאות נעליים – יש שעות פתיחה מוזרות, ולכן כדאי להתעדכן לפני שבאים. אנחנו הגענו ביום חמישי, שבו המקום פתוח רק אחר הצהרים, ולשעתיים בלבד. עמדנו בתור ארוך של נשים סבלניות, וגברים קצת פחות. בפנים הם כבר היו יותר נינוחים – רובם ניסו לשתף פעולה, ולנתח למה להתכוון המשורר, כלומר המעצב, כשפיזר עשרות פונפונים קטנים בליווי אבני חן על נעלי סטילטו, שצריך קורס מיוחד כדי לצעוד בהן מבלי ליפול.

Lagartija (2016). הכול התחיל מאובססיית הילדות של בלניק: לעצב נעליים ללטאות

LOLA, 2013. נעלי הפומפונים עוצבו לרגל חגיגות 15 שנה לווג ספרד, כמחווה לשחקנית לולה פלורס

האירוע האופנתי הזה מרתק גם למי שאפילו לא חולמת להוציא סכומים של אלפי אירו על זוג נעליים אחד – ומעדיפה לשלם הרבה-הרבה-הרבה פחות על החיקוי של זארה. זו הזדמנות לצלול לתוך מוח יצירתי בצורה יוצאת דופן, ולהקדיש מחשבה לשאלות מה אפשרי ומה לא אפשרי, ומדוע אנחנו נוטים לציית למה שמקובל, במקום לתת לדמיון לעוף לכל הכיוונים – כמו שבלניק עושה. נכון, אין לנו את התקציב לזוג נעליים שלו, אבל לקבל השראה זה בחינם.

מתוך התערוכה "אמנות הנעל", המוקדשת ליצירתו של המעצב הספרדי מנולו בלניק / צילום: גלית חתן

%d בלוגרים אהבו את זה: