החברים מתבקשים לחדר האוכל – על מסעדות בקיבוצים

מתי בפעם האחרונה החוויה שלכם התחילה עוד לפני שנכנסתם למסעדה שבה התכוונתם לאכול את ארוחת הערב שלכם? בטוח שאתם זוכרים איפה זה היה, עם מי, וכנראה אפילו מה אכלתם. לא טריוויאלי לקבל חוויה כל כך הוליסטית. לא טריוויאלי למצוא אותה.

מה שנראה לתושבי תל אביב, ראשון לציון, ירושלים ואפילו חיפה כמעט פשוט – למצוא מסעדה טובה לארוחת ערב, ואז עוד אחת ועוד אחת – קצת יותר מסובך כשמטיילים בצפון. נכון, יש את מסעדות הדגים של טבריה, שחלקן לא רעות בכלל, ויש את הסניפים של תנורין, ומקומות ששווים קפיצה לראש פינה וסביבתה, ועדיין: אם מחפשים איכות וחוויה קצת אחרת, צריך להתאמץ. ובהחלט התאמצנו בביקור האחרון שלנו.

השלל: ארבע מסעדות, ארבעה קיבוצים, הכי רחוק שאפשר מחוויית חדר האוכל של פעם. טעמנו ובדקנו, הסתכלנו קצת לצדדים, ולבסוף החלטנו שחבל לשמור את כל המידע לעצמנו אם אפשר לחלוק אותו עם הציבור. אם מחפשים כותרת, אז: שתיים מומלצות בכל פה, ושתיים מתאימות רק בתנאים מסוימים. והרי החדשות בהרחבה:

סוף העולם ימינה זה מקום כל כך יפה. וטעים. מסעדת רוטנברג / צילום: גלית חתן

גבינות ברקנית – דרך אחרת לסיים ארוחה. מסעדת רוטנברג / צילום: גלית חתן

המסעדה: רוטנברג

קיבוץ: גשר

מה היה לנו: כדי להגיע למסעדת רוטנברג נוסעים בכביש ישן, מבודד, שמרחיק אותך מהקיבוץ עצמו. אתה כל הזמן בטוח שאתה נוסע לשום מקום, ובסוף מגיע לאיזה מבנה קטן שנראה קצת נטוש, כמעט אומלל. מולך עץ עם עופות דורסים ועופות מים, מחזה מרהיב ללא צל של ספק, מעליך מגדל שמירה עם חיילים ירדנים. הגבול עובר פה ("זהירות גבול לפניך", אומר השלט שמאחורי המבנה). בטוח שהגענו למקום הנכון? כן, בטוח.

המבנה הנטוש מתגלה כמסעדה טוסקנית או פרובנסיאלית, כל אחד שיגדיר אותה כרצונו. היא כפרית, היא נעימה ויש לה מטבח איכותי במיוחד, מה עוד אפשר לבקש (שהחייל הירדני ייצא להפסקה). ברוטנברג אכלנו את אחת הארוחות הטובות ביותר של חיינו. למנה העיקרית בחרתי בפילה מוסר בקראסט פיצוחים ועשבי תבלין על מצע פירה דלועים ומעט יוגורט עזים בצד – ומאז בכל פעם שאני מכינה דגים בבית, אני מכינה אותם בדיוק ככה. הבנזוג נהנה מ"נתח טלה חי-בריא" בעישון עדין, פריקה ועשבים.

לסיכום הערב הנעים במיוחד, שהתאפיין באווירת "אנחנו רחוקים מהכול ובכל זאת אוכלים מצוין", בחר הבנזוג בצלחת גבינות ברקנית עם דבש, ריבה וטוסטונים, שהייתה, כדבריו, "מעולה באופן יוצא מן הכלל". מהמעט שטעמתי, אני בהחלט מבינה על מה הוא מדבר. והנה ההוכחה שקינוח לא חייב להיות עוגת שוקולד, ברולה או טירמיסו. ואין גם סיבה להיתקע על 'סתם' עוגת גבינה.

שורה תחתונה: סוף העולם ימינה זה מקום כל כך יפה. וטעים. אני פשוט רוצה לחזור לשם.

*

מוצרלה פרסקה וחצילים בגריל – בדיוק מה שצריך כדי לפתוח ארוחה. מסעדת 1910/ צילום: גלית חתן

כישרון זה משהו שלא הולך לאיבוד. הקינוח של מסעדת 1910 / צילום: גלית חתן

המסעדה: 1910

קיבוץ: דגניה א'

מה היה לנו: "אם לא הזמנתם שולחן, אין טעם שתתקרבו לשם", הזהירו אותנו שני זוגות לא צעירים, כשחיפשנו את דרכנו אל מסעדת 1910 בחצר הישנה של דגניה א'. "הזמנו, הזמנו", הרגענו אותם, כלומר את עצמנו. הם, המאוכזבים, נאלצו לחפש מקום אחר, ואילו אנחנו התיישבנו בשולחן במרפסת, שהוזמן מבעוד מועד.

למרות שזו מסעדה שלא משדרת פורמליות, בזכות ההקפדה של השף עודד שוורצברד, האווירה היא של מקום איכותי במיוחד. מתוך התפריט האיטלקי-ים תיכוני, בחרנו להתחיל עם מוצרלה פרסקה -חצילים בגריל, סלסה עגבניות, אורגנו טרי, יוגורט עיזים ושמן זית – מנה נטולת פחמימות שהתגלתה כנהדרת, בדיוק מה שצריך לפתוח איתו ארוחה; ועם ניוקי קלאסי, שמגיע בליווי אספרגוס וערמונים, חמאת שום ומרווה, מחית כמהין ויין לבן. כאמור, קלאסי.

למנה עיקרית הזמנו שקדי עגל עם פירה תפוחי אדמה, שאלוט וערמונים, אספרגוס, דמי גלאס בקר ומייפל (הוא) ופולנטה עם תירס ואספרגוס טרי, מחית פטריות כמהין ופרמזן (אני). שני הצדדים היו מרוצים עד מאוד, ולא רק בגלל כוס היין שליוותה את הארוחה. לקינוחים אחראית אשתו של הבעלים, ונראה כי הם משתנים. אם להסתמך על הקינוח שאנחנו בחרנו, כישרון זה משהו שנשאר. אמנם כשמגיע החשבון מבינים שהמחירים אינם זולים, בלשון המעטה, אבל על איכות כזו שווה לשלם.

שורה תחתונה: תזמינו מקום מראש. זה כדאי, ביותר ממובן אחד.

*

יש לאן לשאוף עם התפריט. מסעדת קוקיה / צילום: גלית חתן

המסעדה: קוקיה

קיבוץ: דפנה

מה היה לנו: המקום הזה אמור להציע פסטורליה כפרית בין מדשאות ירוקות, אבל זה קצת בעייתי כשכל כך הרבה מטיילים מגיעים בחבורות כדי לאכול ארוחת ערב. ואולי זה בסדר, כי באזור הזה של צפון המדינה יש פחות מדי מקומות לאכול בהם באופן כללי, ויותר מדי מהסוג שנמאס מהר. ובקוקיה, לעומת זאת, יש לאן לשאוף עם התפריט.

החלטתי להזמין סלט גבינת חלומי ופטריות מוקפצות – מנה של גבינת חלומי מוקפצת עם פטריות פורטבלו ושעועית ירוקה פריכה ברוטב עדין, על מצע חסה צבעונית ועגבניות שרי. מנה נחמדה ולא יותר, אך ראוי לציין שהיא ללא גלוטן, ובכלל שיש בתפריט מבחר מרשים ביותר של מנות ללא גלוטן ומנות טבעוניות. נדיבות כזו אינה טריוויאלית. הבנזוג הזמין קציצות דגים על מצע רוטב יוגורט עזים ואיולי לימון בליווי שיפוד ירקות ופוקצ'ת נחש, ומסכם את המנה הזו בשתי מילים: "היה נורא". לפחות הקינוח, שני קרמבואים קטנים (לא מופיעים בתפריט), השאירו לו בסוף טעם טוב בפה.

שורה תחתונה: מקום לא מספיק מגובש בשביל להכריע לגביו אחרי ביקור אחד.

*

מנת האנטי פסטי המרשימה ביותר שנתקלתי בה עד כה. מסעדת צל תמר / צילום: גלית חתן

המסעדה: צל תמר

קיבוץ: אשדות יעקב איחוד

מה היה לנו: מבין כל המסעדות הקיבוציות שהיינו בהן, זו היתה הכי לא פורמלית. נראית כאילו היא לא מנסה להיות שום דבר שהוא מעבר לבית קפה הסטנדרטי שיש בכל מושב/קיבוץ שמכבד את עצמו, וזאת למרות שהיא כוללת מתחם יינות בוטיק (הכי לא שייך שאפשר).

ב"צל תמר" ערוכים לשרת כמות עצומה של מטיילים ותושבי הסביבה, ומציעים תפריט שכל אחד יכול למצוא בו משהו – כלומר לא מתיימרים לשום ייחוד או איכות. אווירה חופשית, שמשפיעה גם על המלצרים – לפרקים זה היה נראה שהם הולכים מצד לצד רק כדי להעביר את הזמן, בלי לדעת מה הם אמורים לעשות באמת.

החלק המפתיע של הערב מבחינתי היה האנטי-פסטי: לא חושבת שאי פעם הגיע אנטי-פסטי בכזאת כמות, בכזו הגשה ובכזה מחיר – ואני מתארת פה התפעלות חיובית פלוס, שלא יהיה ספק, כי בנוסף לכל זה גם היה טעים להתעלף. כרובית, בטטה, סלק, פלפלים קלויים וחצילים עם טחינה ירוקה. תוך כדי הטעימות תהיתי מה עשיתי שהגיע לי כל הטוב הזה. בחיי. כל היתר – איך נאמר – הלהיב קצת פחות. לא במקרה, ויתרנו כאן על הקינוח.

שורה תחתונה: רק אם אין לכם אופציה אחרת, או שאתם 10 אנשים שפשוט סתם צריכים להתארגן על ארוחת ערב.

עד שכבר הקדמנו את תל אביב

קולאז' מרשים של דמויות, תערוכות ורגעי אירוניה דקה. מתוך התערוכה "טעם אריסטוקרטי. אמנות עתיקה מאוסף בלפר", יוני 2015

צריך להודות על האמת: בדרך כלל, כמעט כל מופע תרבותי – במובן הרחב של המילה – מגיע לירושלים קצת באיחור. כלומר, אחרי שכבר עשה סיבוב משמעותי בתל אביב, ולפעמים אפילו במקומות נוספים בארץ. איכשהו, הרבה נתקעים בעליות של קסטל, ומתקשים לסחוב עד לעיר הקודש. והנה, באופן יוצא דופן למדי, הסרט "המוזיאון", שיוצא השבוע למסכי הקולנוע ברחבי הארץ (החל מחמישי 30.11), הוקרן כבר לפני למעלה משלושה חודשים בבית הנסן הירושלמי. איך זה קרה? נו, פשוט מאוד – הסרט עוסק במוזיאון ישראל, כלומר במידה מסוימת ירושלמי בעצמו. בתוך החומות.

לפני שמדברים על הסרט עצמו, צריך לומר משהו: מוזיאון ישראל הוא מהמקומות הבודדים בירושלים שמצליח לתת פייט מרשים להתרחשויות האמנותיות במרכז הארץ. נאמר זאת כך – את התערוכה שלו הציג האמן הסיני הנחשב איי וייויי דווקא כאן. אבל את זה לא תראו בסרט, כי זה התרחש אחרי שהסתיימו הצילומים.

גם בלי האמן הפרובוקטיבי והנחשב, הסרט מצליח להציג קולאז' מרשים של דמויות ושל תערוכות ברחבי המוזיאון, לפני ומאחורי הקלעים, עם רגעי אירוניה דקה שצריך עין רגישה במיוחד כדי להבחין בהם. העובדים, המנהלים, קהל המבקרים – הרואים והעיוורים, המתבוננים והממששים – המדריכה החיילת, משגיח הכשרות (שנאלץ להגן רעיונית על מוצגים 'בעייתיים' לאנשים דתיים, ועושה את זה יפה), והשומר בהיכל הספר שרוצה לשיר לכבוד ירושלים אבל לא מרגיש שיש לו את הזכות (מבחינתי זה רגע השיא של הסרט).

השאלה היא עד כמה לאנשים אכפת מהפרקטיקה של ההתנהלות היומיומית במוזיאון. מתוך התערוכה "אבולוציה ותיאוריה", צדוק בן דוד, מאי 2015

גם למנהל המוזיאון ג'יימס סניידר יש כאן מקום, אבל הוא קטן מהצפוי, וזו בחירה מעניינת של הבמאי רן טל – שבעצם אומר לנו שנושא התפקיד החשוב ביותר לכאורה, הוא לא בהכרח זה שאנחנו צריכים לתת לו את מירב תשומת הלב.

בשנה החולפת נפרד המוזיאון מסניידר, אבל בזמן שצולם הסרט הוא עדיין שימש בתפקיד. הסצנה הבולטת שבה מופיע סניידר מתרחשת בזמן אחד מאירועי אגודת הידידים של המוזיאון. בין הנישוקים לחיבוקים, סניידר קובל בפני אחד מעוזריו, בנימוס אמריקאי אמנם, על החאפ-לאפ הישראלי. האמת, זה מפתיע שאחרי כמעט 20 שנה בארץ, הוא לא התרגל אלינו. ושוב, יש כאן אוזן רגישה, שידעה בדיוק מה לקחת מכל האירוע הפומפוזי.

לא בטוח שאם היו מצלמים עוד מאה שעות, גאולתו של הסרט הייתה מגיעה. ציירת עובדת על גרסה חדשה ל'אירוסין' של יוסל ברגנר, 1965. מתוך התערוכה "1965 היום", אפריל 2015

אני נוהגת להגיע למוזיאון ישראל בתדירות גבוהה יחסית, כמה פעמים בשנה. בשנים האחרונות אין כמעט תערוכה חשובה במוזיאון שלא ראיתי, ולזה אני תמיד מוסיפה ביקור באחת מתצוגות הקבע. על חלק די גדול מהביקורים האלה גם כתבתי כאן בבלוג. מדי פעם מופיע מול העיניים צמד המילים "אוסף המוזיאון", מה שמעורר בי מחשבות על המחסנים, הארכיונים והמעבדות שלקהל אין גישה אליהם.

סימני השאלה מתחילים לרחף: מהם הציורים, הפסלים, השטיחים והחפצים שאנחנו לא זוכים לראות, פשוט כי אין מקום? דווקא מזה היה מעט מדי בסרט, אבל כן מקבלים הצצה קטנה לדיונים על מה מציגים ומה לא, מה פוגע ברגשות של האחד על חשבון הרגשות של האחר, איפה כדאי לשים את הפסל הכבד, ולאן צריך להזיז אותו עכשיו (אז מה אם נשבר למישהו הגב מזה, אמנות לפני הכול).

ועכשיו אנחנו מגיעים לשאלה, האם "המוזיאון" צריך לצאת להקרנות מסחריות ברחבי הארץ, והאם הוא יכול לעניין את הציבור הרחב. הציבור הזה אמנם מגיע למוזיאון ישראל – המוזיאון הגדול והחשוב ביותר בארץ – אבל האם הוא מחובר אליו רגשית עד כדי כך, שיהיה לו אכפת איך נראית הפרקטיקה של ההתנהלות היומיומית במוזיאון? התשובה, לדעתי, עם כל הצער שבדבר, היא שממש לא. וזה בסדר גמור, זה לגיטימי.

האם הציבור שמבקר במוזיאון מחובר אליו רגשית עד כדי כך, שיהיה לו אכפת איך נראית הפרקטיקה של ההתנהלות היומיומית בו? צילום מתוך התערוכה "קיצור תולדות האנושות", מאי 2015

צריך לומר: "המוזיאון" אינו סרט מטלטל שחושף איזו התנהלות יוצאת דופן. זה סרט שמורכב מהרבה רגעים קטנים שנבחרו בפינצטה, מתוך שעות על גבי שעות של צילומים, כי הם הטובים ביותר לדעת הבמאי מתוך כל החומרים שצילם. לא בטוח שאם היו מצלמים עוד מאה שעות נניח, הייתה מגיעה גאולתו של הסרט, אבל אולי דווקא כן. זה משהו שקשה לדעת, כי בסרט דוקומנטרי תמיד צריך לעצור מתישהו, ולהגיד 'עד כאן צילמנו, ומכאן אנחנו הולכים לחדר העריכה'.

במצב הקיים, לדעתי לא מובאים בסרט סיפורים מספיק דרמטיים שמצדיקים את הדרמה של היציאה מהבית, השקעה בבייביסיטר, חיפוש חנייה וכן הלאה. הבנזוג, שאינו חובב סרטי דוקו, דווקא היה מופתע לטובה מהיכולת של טל לתפוס את הניואנסים הקטנים שמשאירים אותך ערני. אבל כפי שאני רואה את זה, אין ב"המוזיאון" מספיק יצרים או קונפליקטים: הם מגיעים במשורה, בלי להתפתח יותר מדי. מה אומר לכם, באסה. כלומר, עד שכבר הקדמנו את תל אביב.

המוזיאון, ישראל 2017, 74 דקות. במאי: רן טל

צייר לי אישה

אוקר מאמין שפני האישה הם השער אל הנפש שלה, ומהציורים שלו מסתמנת נפש סוערת ///Ole Aakjaer, Natsværmer, 2016 /// photo: courtesy of the artist

האלמנט המוביל בציורים של אולה אוקר (Ole Aakjaer) הוא לא מקורי, לכאורה: נשים צעירות ויפות. אבל בציורים שלו יש כוח ועדינות ותשוקה, הכול מתערבב ביחד, וכל אחד יכול לבחור מה הוא לוקח מהם. זה מתחיל עם כתם צבע ענק שתופס אותך, כחול או ירוק או כתום, ואז הנשים עצמן, עם מבט שחודר היישר לתוך עיני המתבונן.

אוקר מאמין שפני האישה הם השער אל הנפש שלה, ומהציורים שלו מסתמנת נפש סוערת – פורצת מהם אנרגיה חזקה, אבל לא בטוח שהצופה מצליח לפענח את סודה של האישה המוצבת מולו. לכל היותר הוא יכול לנסות לפענח את הסימנים על פניהן וצווארן של הנשים – טקסטים, מפות, שורשים ומנדלות.

מקור ההשראה הוא לארה קרופט מהסרט "טומב ריידר" /// Ole Aakjaer, Blue eyes and flowers, 2015 //// Photo: courtesy of the artist

השראה מצייר הקומיקס ואנקי בילאל, שמצייר דמויות ריאליסטיות ועם זאת בעלות ממד של פנטזיה /// Ole Aakjaer, Europe- egally blond, 2016 /// Photo: courtesy of the artist

על פי האתר שלו, מקור ההשראה הוא לארה קרופט מהסרט "טומב ריידר" – מורכבת, חסרת פחד ופוטוגנית (בקיצור, אנג'לינה ג'ולי). אמנם יש בזה משהו, כלומר אפשר לאבחן את ההשראה על הנייר, אבל לי נדמה שעדיף היה להשאיר מקום לדמיון, ושכל אחד יחשוב על מודל האישה החזקה שלו.

אוקר נולד בדנמרק ב-1962, מתגורר בעיר ויילה ומצייר מגיל צעיר. אם היה ישראלי, היו מכנים אותו "האיש שנולד עם מכחול ביד". במקור, החלום שלו היה ליצור דמויות מצוירות, והוא שאב השראה מציירי קומיקס כמו האיטלקי מילו מנרה, שמרבה לצייר נשים, ואנקי בילאל הסרבי, שמצייר דמויות ריאליסטיות ועם זאת בעלות ממד של פנטזיה. החלום התגשם כבר בגיל 18: ב-1980 הוא פרסם ספר קומיקס באחת ההוצאות הנחשבות ביותר בדנמרק באותה תקופה. חלום נוסף התגשם ב-1992, כשפתח את הסטודיו שלו.

בימים אלה תוכלו לראות את העבודות של אוקר בגלריה רמפיורד באוסלו /// Ole Aakjaer, Ingenting sagde jeg til nogen, 2016 /// Photo: courtesy of the artist

הוא מצייר את רוב העבודות שלו בפורמט גדול, בדיו ובצבעי מים על נייר. היו גם ניסיונות לצייר ציורי אקריליק, אך התוצאה הבהירה לו היכן הפורטה שלו, ושם הוא מתמקד. העבודות שלו נמכרות תמורת 5,000-7,000 דולר. בימים אלה הוא מציג תערוכה בגלריה רמפיורד באוסלו, ובגלריה לה-רוייר במונטריאול. בדצמבר יפתח תערוכה כמעט ביתית – כלומר בקופנהגן, בגלריה אוקסהולם. הקו ברור, ככל הנראה לא יהיו הפתעות, אבל בכל זאת, אם אתם בסקנדינביה או בקנדה, שווה להרוויח חוויה.

הצופים מוזמנים לפענח את הסימנים על פניהן וצווארן של הנשים – טקסטים, מפות, שורשים ומנדלות /// Ole Aakjaer, No money no honey, 2016 /// Photo: courtesy of the artist

%d בלוגרים אהבו את זה: