להתראות נוטרדאם

הלב נשרף יחד איתה. קתדרלת הנוטרדאם מבפנים /// צילום: גלית חתן

הלב נשרף יחד עם הנוטרדאם.

כן, אנחנו יהודים וזה מקום תפילה נוצרי, אבל זה הרבה-הרבה יותר מזה. זה גם מקום של תרבות ואמנות ואדריכלות, והיסטוריה. הרבה היסטוריה.

קתדרלת הנוטרדאם נשרפה אתמול, עם או בלי קשר לשיפוצים שהיא עברה בתקופה האחרונה, על מנת להנגיש את הגג שלה לנכים בהתאם לתקנות האיחוד האירופי. הסמל הגדול של פריז עלה באש, ולראות צריח נשבר ונופל זה לא קל. גם לא בפעם השלישית ומהזווית השנייה.

כשכתבתי לפני כמה שנים על המקומות החינמיים שכדאי לבקר בהם בפריז, במקום הראשון הייתה קתדרלת נוטרדאם. בנקודה המרכזית באיל דה לה סיטה, האי שבו נוסדה פריז, ממש מול נקודת האפס שממנה נמדדים המרחקים מעיר האורות לכל מקום אחר בעולם, ניצבת (עדיין) הקתדרלה הזו. היא נבנתה במשך כ-200 שנה, מהמאה ה-12 עד המאה ה-14, במקום שבו עמדו פעם מקדש רומי ובזיליקה נוצרית. יש בה אדריכלות גותית מרשימה, ובעיקר בולטות הדמויות המפלצתיות המסמלות את השאול – כמה סמלי זה עכשיו.

קשה לפספס את הקתדרלה: היא גדולה, מרשימה ונחשבת לאחת האטרקציות הבולטות בפריז. אבל צריך לזכור שלא תמיד זה היה כך. בשנים שאחרי המהפכה הצרפתית היא איבדה את מעמדה, הרס פשט במקום, והברזל שהיה בה הותך לטובת תעשיית הנשק. רק במאה ה-19, בין היתר בזכות ספרו של ויקטור הוגו "הגיבן מנוטרדאם", הגיעה הגאולה. ועכשיו, החורבן.

באולם המרכזי היו שפע של ציורים, תבליטים ופסלים. מעל כולם ניצבה הרוזטה הענקית, בת ה-700 שנה, שאני בספק אם שרדה וזכוכיותיה לא התנפצו. מעניין מה עלה בגורלם של חדרי אוצר הקתדרלה, הכוללים חפצי קודש יקרים, תמונות, ויטראז'ים, פסלים וספרים עתיקים. עצוב כשחושבים על זה.

יש לי הרבה זיכרונות מהקתדרלה הזו. שמונה פעמים הייתי בפריז, שמונה פעמים ביקרתי בה או עצרתי לידה, ואין מצב שיכולתי להתעלם ולא לצלם. אפילו את תמונת יום הולדת 40 שלי בחרתי לעשות בגנים של הקתדרלה, שהם קצת פחות מוכרים ופחות מתוירים, אבל אהבתי את האופן שבו הם מצליחים לייצר קצת ניתוק ושלווה מכל ההמולה הפריזאית.

והייתה גם הפעם ההיא שאימא ואני חזרנו ברגל מהסיבוב היומי בין האטרקציות והקניות (היא הייתה ממש חזק בקטע של לספור צעדים, אז לכרטיסי המטרו שקנינו בהתחלת הביקור לא היה ממש שימוש), ולמרות שהייתה כבר שעת ערב וחשוך, היא רצתה לראות את הנוטרדאם מקרוב. לי לא היה כבר כוח, אבל משפט המחץ "מה, אנחנו כל יום פה?" עשה את שלו. אז התקרבנו. ואז ראינו תור ארוך מאוד של אנשים. התקרבנו לראות את השלטים. התברר שיש קונצרט, רקוויאם.

בכניסה השנייה לקתדרלה היה תור קצר יותר, שהורכב מאלה שלא הזמינו כרטיסים מראש. ברור שנעמדנו שם. אז אמנם באותו יום הגענו למלון קרוב לאחת עשרה בלילה, אבל היה שווה לעבור את כל זה, כי כמה פעמים בחיים שומעים קונצרט בנוטרדאם? ועכשיו, מי יודע מתי יהיה הקונצרט הבא.

שער הליברסיון הצרפתי, הבוקר

היו גם שלוש פעמים שעמדתי בתור כדי לטפס על מגדלי הקתדרלה, שגובהם מגיע ל-69 מטר (תודה לאל, הם לא נפגעו בשריפה). בתור הזה, בכל 10 דקות נותנים ל-20 אנשים לטפס למעלה, מתוך רצון לווסת את העומס על המבנה, מה שיוצר לפעמים זמן המתנה ארוך במיוחד. רק פעם אחת הייתה לי סבלנות לחכות – הפעם הראשונה. הייתי אומרת ששווה לעמוד ולחכות, אבל כבר אין למה.

שעת הדוכיפת: על התצוגה של משכית

תחילת עונת החיזור על פי משכית. צילום: אבי ולדמן

לפעמים אני לא מבינה כל מיני החלטות של מעצבי אופנה.

זה בסדר: אני בטוחה שגם הם לפעמים לא מבינים מה חשבתי לעצמי כשיצאתי ככה מהבית.

אפשר לזלזל באופנה. אני לא עושה את זה. זה אמצעי ביטוי אישי נהדר, וכשזה אכן מוצלח במובן שזה מבטא את מי שאנחנו באמת, זה גם נותן הרגשה טובה. אבל כאמור, לא תמיד אני מבינה מה הם רוצים מחיי. ולעומת זאת, לפעמים אני אומרת לעצמי: זה נהדר! הייתי שמחה ללבוש את זה! אבל לאן? וכאן נכנס עולם שלם של פנטזיות.

"תחילת עונת החיזור", כך החליטה המעצבת שרון טל, שמובילה את המותג הוותיק והמתחדש משכית, לקרוא לקולקציית 2019 שלה שהוצגה אתמול במסגרת שבוע האופנה הישראלי.

בתור חובבת טבע, זה מייד סיקרן אותי. והאמת? חלק ניכר מהדגמים אהבתי. את הצבעים הלא חזקים מדי, את חגורות הקשירה, את השרוולים הפתוחים (טרנד חזק שנצפה גם אצל מותגים אחרים), את הגזרות שחלקן נשפכות יותר וחלקן צמודות יותר אבל לא יותר מדי, את העובדה שאת לא צריכה להיות פטיט כדי ללבוש את זה (היה עוזר להיות גבוהה יותר). מה לא אהבתי? בעיקר את שמלות הערב המוגזמות, וכמה דגמים שניסיתי לדמיין אותם עליי, והתמונה שנגלתה לי הייתה מגוחכת.

שרוולים פתוחים הם אחד הטרנדים החזקים של העונה. תחילת עונת החיזור על פי משכית. צילום: אבי ולדמן
חאקי, שרוול אחד, מפתח אלכסוני, חגורה קשורה – והכי חשוב: לא יותר מדי צמוד לגוף
תחילת עונת החיזור על פי משכית. צילום: אבי ולדמן

את הבחירה שלה מסבירה טל (או הצוות שלה, אבל היא בטוח אישרה את זה) כך: חודש מרץ הוא החודש שבו מתחילה תקופת החיזור של הציפור הלאומית, הדוכיפת. הזכר משמיע קולות קריאה רמים וייחודיים. בבואו לחזר פורש הדוכיפת את הכנפיים, וחושף את עורו. הקולקציה מספרת את סיפורה של עונת החיזור, תוך התחקות אחר הצלילים הרמים שמאפיינים את שירת הדוכיפת, הפריחה העונתית וצבעוניות האדמה.

"החלטתי שאחרי הרבה התעסקות בגיאוגרפיה ונוף, מתחשק לי לחקור על רבדים שונים במאפיינים הישראלים החייתיים וביניהם הדוכיפת", מסבירה טל. "מה שמרתק אותי בדוכיפת מלבד היותה אחת הציפורים היפות ביותר, לדעתי, זה השלב בו הזכר מחזר אחרי הנקבה… בקולקציה החדשה אפשרנו לעצמנו לבטא צד חייתי וטבעי יותר".

צבעי מדבר או צבעי דוכיפת? גם וגם. תחילת עונת החיזור על פי משכית. צילום: אבי ולדמן

לטובת הקולקציה פותח בד ייחודי בהשראת הבדים המזוהים עם בית האופנה ה כ-65 שנה, ובחלק מהדגמים יש רקמות חוט וחרוז ידניות על מגוון בדי משי ושיפון, שמזוהות גם הן עם הקו של המותג. הקולקציה מורכבת מפריטי ערב, שמלות ערב מצוירות בעבודת יד, פריטי קז'ואל, חידוש לרקמת ה-X האיקונית של המותג, וסריגה ידנית אותנטית בהשראת כתבת השער של משכית במגזין VOGUE האמריקאי בשנת 1969.

מחירים? אל תדברו איתנו על זה עכשיו. תנו להתבשם קצת מהטבע. וד"ש לדוכיפת.

הצהוב קשור יותר לפריחה העכשווית מאשר לדוכיפת, אבל לגמרי עושה את העבודה.
תחילת עונת החיזור על פי משכית. צילום: אבי ולדמן
חגורות קשירה הן מוטיב חוזר בקולקציה "תחילת עונת החיזור" של משכית. צילום: אבי ולדמן

מי מפחד מבוץ – טיול לשבת

כל נופי הגליל התחתון פרושים לפניכם. מסלול פסגת התבור / צילום: גלית חתן

בדרך כלל לא כותבים את זה בכתבות על טיולים. בכתבות האלה הכול זורם על מי מנוחות, נעים ומוצל, נופים נפלאים, פריחה נהדרת, זרימה בכל המובנים. מקסימום תהיה עלייה קצת קשה אבל לא ארוכה מדי. ואם כבר מישהו מודה שהוא מתנשף בדרך למעלה, הוא מייד מוסיף "אני סתם מקטר", וזה תמיד שווה את זה. אבל אני פה בשביל האמת.

לא מתווכחת אם זה שווה או לא, אבל לטייל בטבע יום-יומיים אחרי הגשם, במיוחד אם השמש לא הראתה את עצמה יותר מדי בזמן הזה, זו חוויה פחות זורמת בלשון המעטה. וזה בדיוק מה שקרה לנו בפסגת התבור. אם להגדיר את הטיול בשתי מילים: מסע דילוגים.

בין הבוץ הטובעני ליציאות של הפרות, חיפשנו קצת עשב להניח עליו את הרגליים ולו רק לרגע, עד הנקודה הבאה. במקום ללכת בקו ישר על דרך המלך, לאורך סימון השבילים השחור (ובחלק מהזמן – סימון שביל ישראל), זזנו ימינה ושמאלה, משטחי סלע הפכו לנו לחברים טובים, ועל הדרך גם פגשנו מאות פרחים צבעוניים יותר מקרוב ממה שחשבנו. טוב, אז אולי אני סתם מקטרת. אבל באמת שחזרנו עם טונות של בוץ בנעליים, והיינו צריכים לפרוש עיתונים כדי לא ללכלך את האוטו, וכל הניג'וס הזה (אם למישהו יש שיטות להתמודדות, אשמח לדעת).

כי הנופים, נו, ובכן, הם באמת היו נהדרים. הר תבור נמצא בגליל התחתון, ואולי הוא לא הכי גבוה בארץ, אפילו לא מתקרב, אבל הוא גבוה בערך ב-400 מטר מכל מה שנמצא סביבו –תופעה שנגרמה בעקבות לחצים טקטוניים – ולכן הוא מספק תצפיות על מרחבי הגליל התחתון שנדמים כמעט אינסופיים, ובהם שדות חקלאיים שנחרשו עיגולים-עיגולים.

כמעט כל המסלול עובר בתוך חורש, הכולל כמובן גם את אלון התבור / צילום: גלית חתן
פריחה במגוון צבעים ומינים ליוותה אותנו לכל אורך המסלול / צילום: גלית חתן

מתחילים את הטיול בכנסייה הפרנציסקנית שבפסגת ההר, שנקראת גם כנסיית ההשתנות. זו כנסייה מרשימה מאוד מאוד מבחוץ, וקצת פחות מזה מבפנים. יש לה שתי מרפסות תצפית, הימנית מספקת זוויות מעניינות יותר לצילום. מהכנסייה יוצאים לטיול שאורכו כ-2.5 ק"מ, ולמעשה מקיפים את ההר. בהתחלה צועדים בחזרה על כביש הגישה עד לשער האבן המרשים באב אל-הווה (שער הרוחות), שהוא למעשה שחזור של שער צלבני. עוד כמה מטרים קדימה, ואז פונים שמאלה ליד קיר האבן, אל המקום בו הטיול מתחיל באמת.

השביל עובר בתוך חורש הכולל עצי אורן ירושלים (אנחנו אף פעם לא באמת מתרחקים מהעיר הזו, תמיד מוצאים משהו שקשור אליה), חרוב, אלת המסטיק, אלה ארץ-ישראלית וגם אלון תבור (שנקרא על שם ההר). בין כל כמה עצים אפשר למצוא חלון של נוף, ומדי פעם לראות משמאל את הכנסייה. אחרי כק"מ מגיעים למעין קרחת יער מלאה צמחיה, שהיא מקום נהדר לפיקניקים – אנחנו ישבנו על משטחי סלע כדי לא להסתבך עם אדמה לחה מדי.

מבט על הכנסייה האורתודקוסית שבהר תבור – פחות מרשימה, ובעיקר פחות נגישה / צילום: גלית חתן

מייד אחר כך סימון שביל ישראל יורד כלפי מטה (ימינה), ואילו אנחנו ממשיכים עם השחור. בשלב הזה מתחילה תצפית לכיוון מזרח – הכנרת והגולן, וביום עם ראות טובה רואים גם את הרי הגליל והחרמון. לנו היה יום עם ראות ככה-ככה. באופן רשמי, אחרי כ-800 מטר מגיעים למפגש עם שביל ירוק, ושם בעצם נגמר השביל השחור. בוחרים במסלול הירוק השמאלי, שממשיך כ-500 מטר נוספים עד לכביש הגישה לכנסייה, ובדרך חולפים על פני שביל הכניסה לכנסייה האורתודוקסית ועל פני חורבות של מבני אבן.

באופן לא רשמי, כל העניין הזה של השביל השחור והירוק לא נראה לנו, והסימונים לא היו ברורים, אז בחרנו שביל לא מסומן שהוביל לגדר אבן בגובה בינוני. מישהו הציב שם גל אבנים שעליו ניתן לעמוד, לטפס על החומה, ולקפוץ לצד השני. אל דאגה, לא תהיו משיגי גבול: פשוט תגיעו לשביל הגישה לכנסייה האורתודוקסית, ומייד תראו את סימון שביל ישראל (שמתמזג עם הסימון הירוק), שאיתו מגיעים בחזרה לשער באב אל-הווה.

  • אחרי הטיול ירדנו עם הרכב למושבה כפר תבור, ושם אכלנו בבית הקפה הממש חמוד, קפדרציה. נכון, הוא היה יכול להיות בכל מקום אחר, אין בו משהו ייחודי למקום, בכל אופן לא אחד כזה שאנחנו זיהינו, אבל אחרי כמה ימים בצפון זה היה בדיוק מה שייחלנו לו. וכמובן, היה מאוד טעים.

%d בלוגרים אהבו את זה: