ספילברג היה אוהב את זה – תערוכת הבוגרים של בצלאל

תועפות של כישרון מתרגשות עליי ועל כל המבקרים המהלכים במבוך החדרים של בית הספר הגבוה לאמנות בירושלים, בצלאל. אתה מתהלך שם, ורוב הזמן, מתפעם מהמקומות שאליהם אפשר להגיע אם מוותרים על החומות והגדרות והרצינות שמאפיינת אנשים 'בוגרים'. אם יש בך קצת יצירתיות, גם מדגדג לך לקפוץ לחנות החומרים הקרובה ולהצטייד במה שיהיה הבסיס לעבודה משלך.

הפעם בחרתי להתמקד בעבודות שהציגו בוגרי המחלקה לעיצוב קרמי. לעתים ההסברים לעבודות היו ממוקמים במרחק לא ברור מהעבודות עצמן, ומכיוון שחלקם די מהורהרים, לא בטוח שהבנתי מי זה מי ולמה התכוון המשורר. אז יסלחו לי המשוררים אם טעיתי: העיקר שקיבלנו שירה. ובהמשך, פוסטים שקשורים למחלקת האופנה ולמחלקת האמנות. תערוכת הבוגרים מוצגת עד יום שישי, 3.8.18.

*

ספילברג היה קונה את הכול. רן סלפק, נחיל

הדינמיקה במרחב מרמזת שזה לא סוף פסוק. רן סלפק, נחיל

רן סלפק, נחיל

אם ספילברג היה מגיע במקרה לתערוכת הבוגרים של בצלאל, יש לי תחושה שהוא היה קונה את כל העבודה הזו קומפלט. סטפק יצר אפקט של תנועה אלימה והמולה של זבובים שקפאו מסיבה כלשהי. זה לא אומר שהנחיל לא יכול להתפרץ שוב: הדינמיקה במרחב יוצרת תחושה שזה לא סוף פסוק. צריך להיות מוכנים.

קל לשכוח שהעבודה עשויה גבס וחבלים בלבד, וכנראה אנשים לא שומרים מספיק על זהירות מולה. כשאנחנו הגענו סלפק היה עסוק בכך שמישהו חיבל לו מעט באחד האלמנטים (רגל של זבוב אם הבנתי נכון). רציתי להרגיע אותו שחוץ ממנו אף אחד לא שם לב, והעבודה מדהימה, אבל מניסיוני כשאמן מוטרד, אין שום דבר שיעצור את זה. אפילו לא מחמאה כנה.

*

סשה קוטלר, קרוסלה – תנועה במעגל החיים

זו העבודה הפותחת את התערוכה, הראשונה לפני הכול, ואולי המיוחדת ביותר מבחינת הדיוק וההברקה שבה. חמש-שש עבודות זכוכית בטכניקה מעורבת דורשים התבוננות. "האובייקטים אשר ממבט ראשון נראים בוהקים, מבריקים ומשעשעים, מציעים למעשה מבט גרוטסקי", כותבת קוטלר. "אני מציעה להסתכל על החיים שלנו כמו על קרוסלה ועל בחירתנו לעמוד עליה, לעמוד באמצע, לעמוד מבחוץ, או אולי לבחור בקרוסלה אחרת".

רוב העבודות מורכבות מזכוכית דוממת, ולרוב פרט אחד בהן מבצע תנועה רפיטטיבית, שמכניסה חיים ביצירה כולה. "הזכוכית נבחרה בזכות כל התכונות של החומר – שקיפות, שברירויות ואטימות", מסבירה קוטלר, "כמשל לעולם הדמיוני שאנשים בוראים לעצמם".

*

כל אחד והמגש שלו, כל אחד והקיבוץ שלו. דונה יונתן כהן, קיבוץ – כיווץ – כי בוץ

דונה יונתן כהן, קיבוץ – כיווץ – כי בוץ

יונתן כהן משתמשת באדמת הקיבוץ של מעגן מיכאל, הקיבוץ בו גדלה, התחנכה והקימה משפחה, ובו היא חברה גם היום (בימינו זה בכלל לא טריוויאלי, להיות חבר קיבוץ, אפילו שכל המשמעות של זה השתנתה. היום אם אתה זוכה ברכב אתה לא מוסר אותו מייד לקיבוץ). בכל אופן, היא בחרה להבין את השינויים שעוברים על הקיבוץ דרך אחד המאפיינים הבולטים שהיו לו: המגש של חדר האוכל. היא העבירה את המגש ומה שעליו (כלים שלא תמיד אפשר לזהות) תהליך קרמי של סדקים, קריסה והתכה, ועשתה זאת פעם אחר פעם עם מגשים שונים. זה חזק וגם לאופן שבו התוצאה מוצגת בפנינו – כולם כביכול שווים ובאותו גובה, אבל הם שונים זה מזה והביחד שלהם מוטל בספק – יש השפעה על עוצמת החוויה.

*

גבעולים המתפרצים מהרצפה. ירון מאייר, Growth

"כוחה הוויזואלי של הזכוכית". ירון מאייר, Growth

ירון מאייר, Growth

הדבר הראשון שיאמר לעצמו כמעט כל אחד שיתבונן בעבודה של ירון מאייר יהיה: צ'יהולי. ככה זה כשיש מישהו שהופך מאסטר בתחום. קשה לך להתעלות עליו. הדבר השני שהמתבונן ימהר לומר לעצמו יהיה: אבל כמה זה יפה!

"בטבעיות ובעוצמה מתפרצים הגבעולים מהרצפה החשופה", מתפייט מאייר. "כל גבעול מתהדר בקצהו בעלה זכוכית, כל עלה מעוטר בתבליט ייחודי במטרה להנכיח את כוחה הוויזואלי של הזכוכית (הכוח הזה בהחלט מונכח, ג"ח). זכוכית היא החומר הקסום ביותר שאני מכיר, במיוחד בדרך שבה היא מספרת סיפור. כל תנועה ומגע שיתרחשו בזמן העבודה איתה ישאיר זכר ועדות, מה שהופך את תהליך עיבוד הזכוכית לאינטימי ביותר". אם כך, אני שואלת, מדוע כל כך הרבה נפחי זכוכית פותחים את האטלייה שלהם לציבור הרחב? בכל אופן – אם לא היה ברור, אהבתי.

*

הולך בתל. אוריאל כספי, תל Tell Me

אוריאל כספי, תל Tell Me

בתור חובבת ארכיאולוגיה שמחתי לגלות את האינטרפרטציה האישית של כספי למושג "תל", למרות שאישית העבודה שלו – מספר תילים המפוזרים בחלל – הזכירה לי שילוב בין עוגיות שוקולד צ'יפס לעוגיות רעידת אדמה (מושלגות/ סדוקות/ איך שתקראו להן).

בכל אופן התל הארכיאולוגי שימש מטאפורה לכספי – שכבות ורבדים מעולמו האישי מתגלים מתוך התילים, ויחד יוצרים אוסף מורכב, רב גוני ועם זאת הרמוני. השכבות האלה מורכבות מאבנית, פורצלן, פאריין סליפ, טרה קוטה, לסטר, הכספה, הדפס ועוד. עבודה מורכבת, כבר אמרנו?

ואגב, אם מה שראינו משקף את זה שהוא אוהב חתולים, זה משמח מאוד.

*

הצד השני של המטבע. חנה האוזר, Do you art me

חנה האוזר, Do you art me
האלמנט המהותי ביותר בעבודה של האוזר הוא המטבע: היא יצרה מעין בריכה /באר עם מזרקה קטנה שאליה נזרקו מטבעות פורצלן שעיצבה עם הטבעות שונות (נכתב כי מאה הראשונים יוכלו ליצור מטבעות משלהם, אך אין ספק שאנו איחרנו את המועד. מה שכן, ראינו שאנשים זרקו לשם כסף אמיתי, בעיקר 10 אגורות, כאילו הייתה זו הפונטנה דה טרווי ברומא).

האוזר בחרה במטבעות כדי להדגיש את הצד המסחרי-כלכלי של האמנות – הרי יצירת אמנות היא כמו נכס שניתן לסחור בו כסף שעובר בין הקונה למוכר. להשלמת האותנטיות שחו בבריכה מספר דגי זהב. למעשה האמנות עצמה, המטבעות, קצת מוחבאת. אולי משום כך נכון עשתה שהציגה לצד ה'בריכה' גם סדרת מטבעות – באופן שהזכיר לי את החברה הממשלתית למדליות ולמטבעות.

*

מרחוק פסיפס ענק, ומקרוב יחידות עצמאיות. קרולין אייל בורשטיין, רשתות חשופות לעין

קרולין אייל בורשטיין, רשתות חשופות לעין

העבודה של אייל בורשטיין מורכבת משני אספקטים: החלקים הבודדים המרכיבים יחדיו את השלם, והשלם שנותן לכל יחידה את תפקידה ומשמעותה. ממרחק זהו פסיפס ענק, ומקרוב אלה יחידות בצבעים שונים עשויות חימר שרוף גבוה בטכניקה מעורבת. הרעיון שלה אמנם לא הכי מקורי בעולם, אבל חייבים להודות שהביצוע מצטלם היטב. ובימינו, יש לכך חשיבות.

*

"המטרה של האוסף הזה היא לכונן שיחה בין האמן לבין המתבונן, ולגשר על הפערים הקיימים. נוח גרין, "בחר נרטיב"

נוח גרין, "בחר נרטיב"

מייד בכניסה לתערוכה מפוזרים בחלל אלמנטים לא מוגדרים שכל אחד יכול למצוא בהם מה שהוא רוצה, ועל הקירות ישנם אלמנטים מחיי היומיום כמו כיסא וארטיק, בפרשנות שהייתי רוצה לתלות אצלי בבית. "כל אובייקט מדבר על סט של חוויות שהמתבונן יכול להזדהות או שלא להזדהות עמן", מסביר גרין. "המטרה של האוסף הזה היא לכונן שיחה בין האמן לבין המתבונן, ולגשר על הפערים הקיימים. חשוב לי לעודד את הרעיון שלמרות שלאנשים יש דעות ואמונות הפוכות, הם יכולים ליצור יחד קהילה. אנחנו לא עד כדי כך מיוחדים, שהסיפורים שלנו שונים מדי עבור האחר".

הרעיון יפה, אך הקשר לעבודות לא לגמרי ברור – אלא אם הכוונה שאנשים שונים יעמדו יחד וינסו לפרש אותן, ואולי כל אחד יכניס לפרשנות את העולם שלו.

*

אלה לא כדורי בדולח: לא רואים בהם את העתיד. להפך. אנה רות פקטורוביץ', חלומות

אנה רות פקטורוביץ', חלומות

המשוואה של פקטורוביץ' כוללת ארבעה משתנים: חלום, מציאות, זמן וזיכרון. היא מחפשת את הגבולות ביניהם, את הדמיון ואת השוני, ובעיקר מאפשרת למי שמתבונן בכדורי הזכוכית שלה לבחון את המציאות והזמן שלו עצמו. פרויקט הגמר שלה כולו זכוכית – ניפוח, יציקה והדפס – אך אלה לא כדורי בדולח: לא רואים בהם את העתיד. להפך, יש פה התבוננות אל העבר: חוויות אישיות של חלומות על בית הילדות, זכרונות, פחדים ושאיפות, והרצון להתבונן וללמוד מהם.

*

"אני רואה שכבות של הרים בתוך ההר". הגיאנג קים, רוגע

הגיאנג קים, רוגע

הנה לכם עבודה ששורשיה הרחק מכאן, ובכל זאת הם משתלבים היטב בזירה הירושלמית. פרויקט שהוא פרשנות אישית והשראה ששאבה הגיאנג קים מהרי קוריאה. קים מציירת את הנופים בשחור-לבן, ואז בונה ומשלבת את ההרים לתוך עולם עגול.

מתברר שבהרי קוריאה יש  350 סוגים של עשבי תיבול אכילים, שזה מאות שנים מכים שורשים בין הנקיקים. "העשב הדקיק שואב את צורת הצילינדר מהזכרונות, המוצגים בשלווה המצויה בנוף ההררי", היא מסבירה ואני לא בטוחה שאני מבינה. "אני רואה שכבות של הרים בתוך ההר", היא מוסיפה, ואת זה רואים נהדר באמנות שלה. וגם את השילוב ההרמוני בינם לבין הצמחים. רוגע מדיטטיבי זו לגמרי הגדרה נכונה למה שכלי פורצלן שלה מצליחים לעשות.

לא קלה היא דרכנו

תגיע עד 60 מטר מתחת לפני האדמה. מנהרת הרכבת הקלה באזור פתח תקווה

צריך להודות על האמת: רק האל יודע מתי תהיה לתל אביב רכבת קלה. לוח הזמנים מדבר על השלמת הקו האדום עד 2020-21, והקווים הירוק והסגול – שעליהם יתחילו לעבוד בשנה הבאה – מתוכננים להסתיים עד 2024, אבל התחזית הזו נשמעת כמו מדע בדיוני. ואם להתבסס על ניסיון העבר, כלומר הרכבת הקלה של ירושלים, לחשוב שהכול יקרה בזמן, זה ממש חלום באספמיה.
אבל להסתקרן כבר מעכשיו – זה לגיטימי לגמרי. ולכן, לפני כמה שבועות שינענו את עצמנו לכיוון פתח תקווה (כן, כן) כדי לבחון מקרוב את העבודות על הקו האדום, ולשמוע מה בדיוק עומד להיות שם. כבונוס, קיבלנו משקפי מציאות רבודה, שדרכם למדנו איך זה ירגיש לנסוע ברכבת הקלה באזור תל אביב-יפו – בתמצית:  שדרות ירושלים ביפו יהיו כמו רחוב יפו בירושלים.
הפרויקט האדיר הזה כבר זכה ללא מעט ביקורת, כולל על הבחירות במיקומים, אבל כאמור אנחנו ביקשנו לבדוק מקרוב מה יש, ולא מה אין. "לא באנו לפתור את בעיית הפקקים. פקקים תמיד יהיו, אבל אנחנו חלופה למאה ה-21", הודיע לנו נציג הרכבת הקלה. "רכבת ישראל תזין את הרכבת הקלה, ו לקלה תהיה עדיפות על פני מכוניות ואוטובוסים". על העלויות נאמר כי מערכות ההכוונה לבדן מתומחרות ב-3 מיליארד שקל, וכי העלויות לקילומטר מתחת לקרקע הן פי 5  מקילומטר שרואה שמיים.

"לא באנו לפתור את בעיית הפקקים. פקקים תמיד יהיו, אבל אנחנו חלופה למאה ה-21". הכניסה למנהרות הרכבת הקלה

קוטר המנהרה הוא 6.5 מטר, וקצב התקדמות העבודה הוא 8-10 מטרים ביום

חלק מתוואי הרכבת הקלה יהיה על פני האדמה (זה הקטע ש'ראינו' ביפו), אבל חלקו במנהרה בעומק של 30 ו-60 מטר (!). בחלק שבו אנחנו ביקרנו, קוטר המנהרה הוא 6.5 מטר, וקצב התקדמות העבודה הוא 8-10 מטרים ביום. תזכורת: בקילומטר אחד יש 1,000 מטר. איך אומר שמעון פרנס: סבלנות היא הדרך הטובה מכולן.
העבודה מתבצעת באמצעות ארבע מכונות – שתיים סיניות, שתיים גרמניות. כל מכונה כזו עובדת רק תחת כבישים, לא בניינים, כי זה מסוכן. המקום היחיד שבו המכונה עובדת תחת מבנה הוא בית המכס – מבנה לשימור, שכיום משמש כמחסן אופניים גנובות של המשטרה. אם חלילה הוא ייהרס, זה כנראה יהיה פחות נורא לדעת הקברניטים. פרט מעניין הוא שכל אחת מהמכונות היא לשימוש חד פעמי (!). אין דבר כזה שימוש חוזר, אפשר רק לפרק אותן ולהשתמש בחלקים מסוימים או במערכות החשמל. הברזל הנותר הולך לגריטה.
בתוואי הקו האדום יש שלושה פירים, בכל פיר עובדות/יעבדו 2 או 4 מכונות. כל קילומטר תהיה תחנה, וכל 250 מטר – מנהרה מקשרת. התחנה הגדולה ביותר תהיה תחנת קרליבך, שנמצאת בעומק 60 מטר, ויש לה 2 ק"מ קירות. כששמעתי את זה מייד דמיינתי תחנת מטרו בפריז או בלונדון עם איזה בחור שמנגן בגיטרה ופסיפס אמנותי על הקירות, ומודעות על תערוכות חדשות שמתקיימות בדיוק עכשיו, ומייד חשתי קוסמופוליטית. אבל יש מצב שזו רק אני והפנטזיות שלי.

הסינים שמייצרים את הקרונות מייעדים אותם ל-700 איש, אבל בישראל קבעו שכל קרון יוכל להכיל עד 450 נוסעים

ואיך ייראו הקרונות? אורכו של קרון יגיע ל-35 מטר כפול 2 (כמו ברכבת הקלה בירושלים, שבה שני קרונות מחוברים זה לזה בלי יכולת לעבור ביניהם). הסינים שמייצרים את הקרונות מייעדים אותם ל-700 איש, אבל בישראל החליטו לתת לנו לנשום וקבעו שכל קרון יוכל להכיל עד 450 נוסעים.
לו הייתי תל אביבית, הייתי מחכה לרכבת הקלה מבטלת-הפקקים ומונעת-בעיות-החנייה, בכיליון עיניים. למעשה, גם ככה אני מחכה. מקווה רק שלא יצמחו לי יותר מדי שערות לבנות עד שזה יקרה.

מערכות ההכוונה לבדן מתומחרות ב-3 מיליארד שקל. צועדים לעבר המנהרה כדי להתרשם מעבודות הרכבת הקלה של גוש דן

10 דברים שחייבים לעשות במדריד

"אפשר לקבל מפה?", ביקשתי מפקיד הקבלה במלון. "הפעם האחרונה שהייתי במדריד הייתה לפני 12 שנה", הוספתי. "אל דאגה, שום דבר לא השתנה כאן בזמן הזה", השיב במבט מעט עייף, כאילו הוא זה שאחרי טיסת לילה ולא אני, ובכל זאת נתן לי את מפת העיר. "אבל אני השתניתי", רציתי לומר לו, אבל שתקתי, וחשבתי על המערכון המפורסם של יוסי בנאי על ירושלים, שבה שום דבר אף פעם לא זז.

מדריד, בדיוק כפי שזכרתי אותה, היא עיר שמחה – למרות המשבר הכלכלי שממנו סבלה ועדיין סובלת ספרד בשנים האחרונות. השמחה ניכרת באנשים, ברחובות, בבתי הקפה המלאים, בשוק ובכיכרות. סוג של תפיסת חיים, אותה תפיסה שהולידה את הסייסטה, למשל. אז נכון שזו לא העיר המתויירת ביותר בספרד, למרות שהיא עיר הבירה, אבל בשנים האחרונות מצליחה מדריד למצב את עצמה כאטרקטיבית לתיירים, והיא בהחלט שווה ביקור של כמה ימים. הנה 10 דברים שחובה לעשות במדריד [כל הצילומים שלי, למעט הפראדו, ואין לעשות בהם שימוש ללא רשותי]:

*

הכיכר קיבלה את שמה מסיבלה (cybelle), אלת הטבע והאדמה של הדת הפריגית

כיכר הסיבלס

כאן מתכנסים הספרדים כשהם חוגגים או כשהם מפגינים. מכאן יוצאות הבשורות, וכאן, בראש הפלאסיו דה קומיוניקאיונס, בעבר מפקדת שירות הדואר הספרדי וכיום בית העירייה של מדריד, מתנוסס שלט ענק: Refuges Welcome. מסר קצר וחד, ובאנגלית. שכולם יבינו.

במרכז הכיכר נמצאת הפונטנה דה לה סיבלס – מזרקה ניאו-קלאסית של אלה היושבת בכרכרה שמושכים שני אריות, אשר קיבלה את שמה מסיבלה (cybelle), אלת הטבע והאדמה של הדת הפריגית. הכיכר, שנבנתה בסוף המאה ה-18 על ידי האדריכל ונטורה רודריגז, מחברת בין דרך ה"קסטליאנים" (Castellna) הנמשכת משדרת פראדו ועד לפלאזה דה קולון, לבין רחוב אלקלה, שחוצה את מדריד מפוארטה דל סול במערב ועד שער אלקלה במזרח.

את הכיכר מקיפים גם באנקו דה אספניה, הבנק המרכזי של ספרד, פלסיו דה בואנהויסטה, בעבר משכנו של הדוכס מאלבה, ופלאסיו דה לינארס, ארמון בארוקי שנבנה ב-1873 על ידי בנקאי עשיר. כולם גדולים ומרשימים, שווים תמונה, ומוסיפים להדר של הכיכר הסואנת.

*

התצפית מגג ארמון האמנויות היפות

ארמון האמנויות היפות

וליתר דיוק, הגג של הארמון שמציע תצפית של 360 מעלות כמעט, כך שניתן לראות משם גם את הרחוב הראשי של העיר, גראן ויה, את שדרת הפראדו ואזורים פחות מתוירים. אפשרות אחת היא להתיישב בבית קפה שמגיש משקאות חמים ועוגות, אך מומלץ יותר לתפוס את אחד ממלצרי האלכוהול שמסתובבים הלוך ושוב, להזמין קוקטייל, ולהשתרע בפינת הרביצה. דרך לא רעה בכלל לסיים את היום, ולאגור כוחות לקראת הלילה.

*

אל תוותרו על ביקור בארמון הזכוכית שבלב פארק רטירו

פארק רטירו

הריאה הירוקה של העיר, 1,250 דונם של אוויר נקי וציוץ ציפורים. בין 15 אלף העצים תמצאו את ארמון הקריסטל, אשר כשמו כן הוא: ארמון שכולו זכוכית ומתכת בלי אף לבנת בטון אחת. גם אם יש תור בגלל תערוכה כזו או אחרת שמוצגת בו, שווה להמתין בשביל להיכנס פנימה. לא בגלל התערוכה, אלא בגלל החוויה הייחודית של חממת ענק שצבעיה משתנים בהתאם לצבע השמיים.

כיאה לכל פארק אירופי שמכבד את עצמו, תמצאו כאן פסלים, מזרקות ואגמים (באביב אל תוותרו על גן הוורדים), וגם בית קפה אחד או שניים. חוויה מדרידאית כהלכתה, במיוחד בסופ"ש.

*

הדובה עם עץ הקטלב, בקצה כיכר פוארטה דל סול

פוארטה דל סול

זו הכיכר שהשעון הענקי שלה מכריז על כניסת השנה החדשה לספרד – כל תחנות הטלוויזיה עוקבות אחרי מחוגי השעון הזה, בזמן שאלפים נדחסים תחתיו, משולהבים, סופרים לאחור. בקו ישר מול השעון, בצד השני של הכיכר (צריך לחצות את הכביש), נמצאת נקודת האפס שממנה מודדים את המרחקים ממדריד לערים אחרות. ובקצה ממש, נמצאת הדובה המחבקת את עץ הקטלב (הידועה בקרב הקהל הרחב דווקא כדב שמחבק עץ תות), שהפכה לסמל הבלתי מעורער של העיר ולכן מככבת במספר רב של מזכרות.

*

מומלץ להגיע בשעת השקיעה. מקדש דאבוד

מקדש דאבוד

מקדש מצרי עתיק מהמאה השנייה לפני הספירה, שהוקם לפי הוראותיו של מלך מרואה, ונבנה בדרום מצרים. ב-1968 הועתק המקדש לפארק דל אוסטה, כהוקרה על מאמצי הסיוע שהשקיעה ספרד בהצלת מקדשי אבו סימבל, שבניית סכר אסואן העמידה אותם בסכנה.

המקדש מוקם במרכז בריכה גדולה אך רדודה, וכיום אין אליו גישה ישירה. ניתן רק להקיף את הבריכה, לחפש זוויות צילום מעניינות, ולחכות לשעת השקיעה – אז מגיעים עשרות רבות של תיירים לצפות בו במלוא תפארתו והדרו, כשהוא מקבל אופי מיוחד בזכות שילוב בין תאורה מלאכותית לתאורת סוף יום.

*

אלמודנה היא קתדרלה חדשה יחסית, אך מרשימה כעתיקה

קתדרלת אלמודנה

אפשר היה לחשוב שלקתדרלה של בירת ספרד תהיה היסטוריה מפוארת, אבל היו לה בעיקר קשיים מפוארים: התוכניות להקמתה עלו במהלך המאה ה-16 מהרגע שבו הפכה מדריד לבירת ספרד, אך הבנייה נדחתה לאורך זמן, עקב התנגדותה של הבישופות של טולדו שפחדה מפגיעה במעמדה. בפועל החלה בניית הקתדרלה ב-1879, אך החבר'ה לקחו את הזמן ולבסוף היא הופסקה עם פרוץ מלחמת האזרחים הספרדית. ב-1950 חזרו לבנות, אבל הקדתרלה נפתחה רק ב-1993, בנוכחות האפיפיור יוחנן פאולוס השני.

מאז מתקיימים כאן האירועים החשובים של משפחת המלוכה הספרדית – שהארמון שלה נמצא ממש ממול (אפשר לבקר בכמה מהאולמות והחדרים בארמון, אבל אסור לצלם כלום).

*

אסור לצלם בפנים. מוזיאון הפראדו

מוזיאון הפראדו

המוזיאון הגדול והחשוב ביותר של ספרד, שמציע את אחד האוספים הגדולים ביותר של אמנות אירופית מן המאה ה-14 ועד תחילת המאה ה-19 – כולל גויה, ולסקז ואל גרקו. כשהמוזיאון נפתח ב-1819, הוא היה נגיש לקהל הרחב רק יום אחד בשבוע ובאישור מיוחד. בתקופתנו הוא פתוח כל יום, ומחיר כניסה עומד על 15 יורו. הבעיה העיקרית איתו: אסור לצלם, בכלל. אגב, הגרניקה המפורסמת של פיקאסו מוצגת דווקא במוזיאון ריינה סופיה, שמציג בעיקר תערוכות מתחלפות, ועל החצר האלגנטית שלו לא כדאי לוותר.

*

דון קישוט וסנשו פנצ'ה חולשים על כיכר אספניה

כיכר אספניה

ממוקמת בקצהו המערבי של רחוב גראן ויה, לא רחוק מהארמון המלכותי. כאן ניתן למצוא את אחד האייקונים הבולטים ביותר של המדינה – פסל האבן העצום של הסופר והמחזאי מיגל דה סרוואנטס, מגדולי היוצרים בשפה הספרדית. משני צדדיו פסלי אבן של דולצינאה, ולפניו הוצב דון קישוט המפוסל בברזל, כשבידו האחת כידון ואילו ידו השנייה מונפת אל על. לצדו, כמובן, אלא מה, העוזר הנאמן סנצ'ו פנשה. האנדרטה החלה להיבנות בשנות ה-20 של המאה הקודמת, אך הבנייה הושלמה רק בשנת 1957. נדמה שמאז ועד היום לא הפסיקו התיירים להצטלם לידה (גם כשמסביב לפסל מוקם שוק זמני מקורה).

*

השוק הצבעוני סן מיגל

שוק סן מיגל

אמנם בוקריה זה לא, אבל בין הדוכנים הרבים של שוק סן מיגל, כמעט כל אחד יוכל למצוא את המאכלים הספרדיים שמדברים אליו. פאייה שחורה לצד פאייה צמחונית, מגשי גבינות בליווי כוס יין מקומי, פטאטס ברוואס, כל פירות הים האפשריים, וגם שקדים מטוגנים ברוזמרין או בלימון – כל אלה הוכיחו לנו שעדיף לבוא רעבים, ויותר מפעם אחת.

לא כדאי לוותר גם על הצ'ורוס המקומי, שהוא הרבה פחות מתוק ממה שמוכר לנו בארץ. את הצ'ורוס טובלים בכוס שוקולד מומס בטמפרטורה של 75 מעלות, ואת מה שנשאר אפשר פשוט לשתות. הייתם במדריד ולא אכלתם צ'ורוס? לא הייתם במדריד.

*

מהכיכרות האלגנטיות ביותר באירופה. פלאזה מאיור

פלאזה מאיור

אם תלכו סתם כך ברחוב, לא תשימו לב שהיא קיימת. צריך להסתכל היטב, לזהות את אחד השערים הצרים-יחסית ולהיכנס לתוך החצר המרובעת הענקית – מהכיכרות האלגנטיות ביותר באירופה. זהו הלב העתיק של מדריד, שהחל לפעם בימי הביניים כשוק מחוץ לחומות. ב-1560 ביקש המלך פיליפ השני מהארכיטקט חואן די הררה להפוך את השוק לכיכר 'אמתית'. אמנם נרשמה היענות חיובית, אך המהלך יצא לפועל רק ב-1617, תחת הנהגתו של חואן גומז דה לה מורה (יורש העצר של הררה).

בניית הכיכר הושלמה אחרי שנתיים "בלבד", לא דבר של מה בכך לאור גודלה: כ-120 מטר אורך ו-90 מטר רוחב. באותה תקופה היא הייתה מוקפת במבני עץ בני שש קומות. הבתים נשרפו במהלך השנים שלוש פעמים: ב-1631, ב-1672 וב-1970, ובכל פעם נבנו מחדש. כיום ניתן לראות באחת הצלעות של הכיכר, על קירות קאסה דה לה פנדרלה, את ציורי הקיר הנהדרים של קרלוס פרנקו, המתארים דמויות מיתולוגיות שקשורות להיסטוריה של מדריד; ואילו במרכז הכיכר ניצב פסל של פיליפ השלישי רוכב על סוס. כי בלי סוס ברונזה אחד או שניים, שום עיר אירופית אינה שלמה.

 

ואם נשאר לכם עוד זמן:

גראן ויה – רחוב הקניות של מדריד

הגנים הבוטניים (אבל לא בחורף)

מרכז התערוכות קיישה (כדאי לבדוק מה מוצג בזמן שאתם מגיעים)

הרכבל לגן החיות

שער אלקלה

אצטדיון סנטיאגו ברנבאו (האצטדיון של ריאל מדריד. אפשר לעשות סיור, ואפשר לצפות במשחק)

אצטדיון ויסנטה קלדרון (האצטדיון של אתלטיקו מדריד)

מוזיאון תיסן בורנמיסה

%d בלוגרים אהבו את זה: