"זו הפעם הראשונה שמתייחסים אלינו", אמרה לנו אחת מתושבות מחנה ישראל, שכונה קטנה בין רחוב דוד המלך לרחוב אגרון, שבחלקה הגדול מורכבת מבתים ירושלמים קלאסיים מתחילת המאה שעברה. ההתייחסות היא לא בזכות הוועד שקם לשכונה, על מנת להתארגן כנגד מפלצות הבטון הנבנות בה בימים אלה – אלא בזכות "בתים מבפנים", אירוע אדריכלי מקסים שהולך ומתרחב משנה לשנה. הפעם, בשנה השלישית לקיום האירוע בירושלים, הושם דגש משמעותי על מחנה ישראל: שכונה שנוסדה ב-1865-1866, והייתה הראשונה שהקימו יחידים מחוץ לחומות ירושלים (אחרי משכנות שאננים. כאן יש מידע מפורט על השכונה).
לקהל הרחב הוצעו סיורים רגילים וסיורים מצולמים, בתים פתוחים ודיונים. אנחנו לא נרשמנו מראש לסיורים, וגם לא קמנו מספיק מוקדם – שני דברים שמאוד אופייניים לי, אגב. ובכל זאת, הגענו לבקר ברחובות השכונה ובבתיה, וזה מה שמצאנו:
בית זמנהוף
רחוב זמנהוף 12
שנת בנייה: תחילת המאה ה-20. אדריכל: לא ידוע
רחוב זמנהוף בנוי מקשת ששתי קצותיה ברחוב הס, ומאמצעה יוצאת סמטה לרחוב אגרון. איך בכל זאת ממספרים את הבתים? בצורה מוזרה! וכך, רק אחרי התברברות קלה, מצאנו מאחורי כמה שיחים את הבית הנכון. הוא נבנה על ידי ערבים נוצרים, ואוכלס בשנות ה-50 על ידי שתי משפחות פליטים מאירופה. באחת הדירות פעלה הוצאה לאור בשפת האספרנטו שהקים חנוך רוסק, ולכן הרחוב נקרא על שם ממציא שפת האספרנטו, ד"ר זמנהוף. במטבח הוקמה פינה קטנה של ספרי אספרנטו, חולקו גלויות (אחת לכל מבקר), וגם ניצבה בגאון תמונתו של זמנהוף.
מאמצע שנות ה-70 מתגוררת כאן משפחת עשת. הגענו חצי שעה לפני שהמקום נסגר למבקרים, ולבעל הבית כבר לא היה כוח לסיור אחרון למרות שהיו אנשים שחיכו לזה, בעקבות הבטחת אחת המתנדבות. לפי מה שראיתי, הוא היה שקוע בשיחה שנראתה מרתקת. פייר, מותר לו. ועם זאת, בעקבות אותה שיחה פספסנו את בור המים המובטח בתוכנייה, אשר תוכנן על ידי האדריכלים קלוד רוזנקוביץ ודליה קלמס בשנת 1991.
התריס של זמנהוף
עברנו על פניו פעמיים, לפני ששמתי לב אליו. וזה מה שהיה כתוב בשלט:
תריס גלילה שגילו ושימושו המדויקים אינם ידועים, אך אין ספק כי שימש לסגירת קטע הרחוב בו אנו עומדים. לפי יוסף קרוצ'י ז"ל, שגדל בשכונה, התריס נבנה בראשית המאה ה-20 על ידי מר שטאקלף, הערבי הנוצרי שהתגורר בבית הסמוך ("בית הסוכר") וביקש למנוע גניבות מהמאפייה וטחנת הקמח הסמוכות שבבעלותו. דעה אחרת טוענת כי הורדת התריס שימשה לניהול תורים ארוכים בתקופות בהן הייתה הקצבה ללחם.
יש המספרים כי התריס הורד בחלקו מעל לשולחן ששימש לחלוקת לחם לנזקקים שבתמורה נדרשו לשאת תפילה לישו. על פי אהרון מרקוביץ, תושב השכונה זה 60 שנה, התריס נבנה על ידי הבריטים לשם חסימת הרחוב בשעת העוצר שהוטל על האזור. ויש האומרים שהתריס פשוט שימש שער לרחוב.
בית דליה ודוד זומר
המערביים 10, קומה ב
שנת בנייה: 1868, אדריכל: לא ידוע
על פי התוכנייה, מדובר בבית שנבנה על ידי קבוצת הרב דב"ש (דוד בן שמעון) בבנייה יהודית חלוצית מחוץ לחומות העיר העתיקה. הגענו לבית מלא חתולים – בהתחלה לא מבחינים בזה, כי הם משתלבים כל כך טוב בבית, אבל מהר מאוד גילינו שמספר החתולים מתחרה בדוגמאות המצוירות על הרצפה. בעלת הבית הייתה שקועה בשיחה עם עוד אורח. היא גרה בבית הזה 40 שנה, כלומר הגיעה לכאן שנתיים אחרי שחרור העיר העתיקה. סיפרה שבתחילת המאה ה-20 היה בשכונה מקווה ושם נהגו להתרחץ, "היום זה מטבח של מסעדה, כי לא ממש יודעים לשמר פה". שירותים – בחצר, כלומר בפתרונות עצמאיים.
בשנות ה-20, תקופת המנדט הבריטי, שמו בשכונה קו מים ולאחר מכן נבנו בה לראשונה שני בתי שימוש – אחד נעול עם מפתח, לטובת תושבי השכונה, ואחד פתוח, לטובת העוברים ברחוב. רק בשלב הרבה יותר מאוחר בנו חדרי אמבטיה. ומאיפה הגיעו המים למטבח? מהגג, כמובן, כמו בכל הבתים הירושלמיים. במילים אחרות, מי גשמים שנאגרו בבור.
סמטת המערביים
סמטה הנקראת על שם בוני השכונה, בני עדת המערביים (מוגרבים). מצאנו כמה דלתות מעניינות, ברזייה פסיפסית שנראית לי די חדשה, וגם תזכורת שבשעה 16:00 ייערך דיון בחצר בית הטנה, המערבים 5, ממש ליד מלון פאלאס החדש ההולך ונבנה. הדיון עסק בסוגיית השימור של מרכז העיר (חתמתי על עצומה למען השימור), ובמהלכו הוצג פי הנראה רעיון "העיר ההיסטורית", שעוסק באיזון בין צורכי הפיתוח לצורכי השימור – הבנזוג לא התעניין באמת ("את יודעת איך זה ירושלמים, יש להם מנטאליות שונה"), ולמרות שחשבתי שהוא טועה, המשכנו הלאה.
בית וחצר לורנצו
רחוב אגרון 24
את הבית הזה מצאנו די במקרה. אחת מדיירות המבנה שבדיוק הגיעה עם שקית קניות, שאלה אותנו, "מה, גם הבית הזה משתתף בפרויקט?". "לא יודעים", השבנו, "זה מה שאנחנו בודקים עכשיו". "בכל אופן, אל תפספסו את קונצרט הפעמונים בחמש!", אמרה, ואנחנו הרגענו: "אל דאגה, זה בתכנון" (פירוט בפוסט הבא).
על כל פנים, על פי השלט, מדובר בבית שנבנה בסוף המאה ה-19 על ידי רוקח איטלקי שבא לבנות את ביתו בארץ הקודש, הציב בחזיתו את פסל המדונה ונטע בגן עץ דפנה שהביא במיוחד מאיטליה. לאחר מותו המשיכו להתגורר בבית ובשכונה המעורבת שלושת ילדיו: בתו עפיפי, ובניו לואיג'י והכומר גבריאלו. עם קום המדינה עזבו הבנים את הארץ ועפיפי המשיכה להתגורר בבית עד יום מותה, בשנות ה-60. לאחר מכן עבר הבית לבעלות חברת עמידר, ומתגוררת בו משפחת וולטוך. החצר שימשה אתר צילום בסרט "נפתלי סימן טוב ואלף נשותיו". מעניין אם גם אז היה חתול על הגריל, והאמינו ככה בחתולים.
גט א לייף. סטייל 
תגובות
וזה כל כך כן של
ילדים
טיול מתוק עשית לנו פה.
תודה גלית- כירושלמית מאז ומתמיד, תמיד נעים לגלות עוד פינות חמד כאלו שעושות געגוע וצביטה בלב. לפני כמה שנים ערכתי בסימטאות האלו סיור וולונטרי כדי להתרשם מהן- עכשיו אלך בעקבותייך.
ע – אם אלה דברים של ילדים, אני לוקחת את דבריי בחזרה 🙂
א – תודה על המחמאות, ותיהני בסיור. נראה לי שיש שם אנשים שישמחו לדבר ולהסביר