הנבחרים 17

 

 

האסופה החודשית של דברים יפים שעושים לי  טוב על הלב:

*

ברשת ספרינג מתמחים בנעליים, אבל יש גם אקססוריז. והפעם: קולקציה של צמידי מתכת, עץ, חרוזים ופלסטיק במגוון גדלים. בעיניי מצאו חן במיוחד צמידי האובר-סייז, בגוונים חומים ובהדפסים אתניים. יש גם הדפסי פרחים, והצבעוניות המלאה של הקולקציה כוללת את הצבעים כחול, סגול, ירוק, אדום ושחור, וכן כמה גוונים מטאליים. מחיר: 89 שקל.

*

מזמן לא קניתי בגדים בתל אביב, ולא בגלל שאין לה מה להציע בתחום האופנה. זה קשור למדיניות הקניות שלי – תמיד מעדיפה לקנות בחו"ל, ולהפחית את האפשרות שעוד מישהי תלבש חולצה בדיוק כמו שלי. אבל האמת היא שהמדיניות הזו קצת מיושנת – המעצבים הצעירים נותנים פייט לא רע בכלל לרשתות. צריך רק לדעת למצוא אותם. ובשביל זה יש את יזמית האופנה אורי סלע, שמשיקה בימים אלה את "המושכים בחוטים" – מדריך בתי האופנה הנבחרים בתל אביב.

המדריך כולל כ-60 חנויות ובוטיקים בעשרה מתחמים – למשל עבר הירקון, בזל, ב.א.ד צפון-דרום (בן יהודה, אבן גבירול, דיזנגוף), כיכר מסריק, לב העיר (רוטשילד, שינקין, נחלת בנימין), מתחם החשמל, נווה צדק ועוד. בחלקו השני של המדריך תמצאו כ-30 מסלולי נושא: נעליים, תיקים, חליפות, תכשיטים וכיוצא בזה. אני שוקלת לצאת לאחד המסלולים ולהקדיש לו פוסט שלם. אחר כך אנסה לגבש מסלול ירושמי – משימה קשה בהרבה.

המדריך עולה 20 שקל, וניתן להשיג אותו בסטימצקי.

*

למרות שאני מכירה הרבה אנשים שדוהרים על הקפסולות, אני חיה בשלום עם מכונת הקפה הישנה שלי, ונהנית ללכת לחנויות שבהן טוחנים לי קפה לאספרסו. אבל אם אי פעם אשנה את דעתי, כלומר יהיה לי מטבח ענק, שרק אחפש איך למלא אותו, אולי אבחר בדור הבא של מכונות הקפה – מכונת Supremo SL של חברת V-ZUG, הפועלת באמצעות הטכנולוגיה החכמה AromaConntrol ועשויה פלדת אל-חלד וזכוכית שחורה.

מה שמצא חן בעיניי הוא שהמכונה אינה מחייבת מעבר לקפסולות הסוררות, אלא מצוידת במטחנה ייחודית מקרמיקה, שמבטיחה אורך חיים מתמשך ופעולת טחינה שקטה. עוד יתרונות: גובה ראש מזיגת הקפה ניתן לכוונון בין 80 ל-155 מ"מ, וניתן לתכנת את כמות הטחינה, טמפרטורת החליטה וזמן החליטה. מבחינה עיצובית, כפי שאפשר לראות בתמונה, המכונה מתמזגת לתוך המטבח, ולא תופסת נפח מיותר.

להשיג ב-Digital Kitchen, אבא אבן 8, הרצליה פיתוח, תמורת הסכום הפעוט (החזיקו מעמד) 15,400-15,900 שקל.

*

החולצה המגניבה הזו שייכת למיזם הטישרט האינטרנטי החדש של המחלקה לתקשורת חזותית במכון אבני, בשיתוף האתר expressyourself.co.il. כ-30 סטודנטים (שנה ג') במחלקה עיצבו חולצות בהשראת גיבורי תרבות מקומיים או מותגים אופייניים לחברה הקפיטליסטית – ואת התוצאות אפשר לרכוש באתר, תמורת 60 שקל לחולצה, מחיר הוגן לכל הדעות.

הבעיה היא שהאתר עדיין לא מפותח מספיק, ויש לו הרבה פאקים. בשבילם, אני מקווה שזה ישתפר במהרה.

*

גם אם אין לכם פריט של Burberry בארון, אתם בוודאי מכירים את סדרת המודעות המושקעות של המותג הבריטי, במיוחד אלה שבהן כיכבה אמה ווטסון (הרמיוני גריינג'ר). עכשיו יש לכולם, כולל אותי, הזדמנות להתחבר למותג במחיר שפוי – דרך עולם האקססוריז, וליתר דיוק, משקפי השמש. אמנם חלקם* לא יתהדרו בסימן ההיכר של המותג – משבצות שחורות על רקע ניוד – אבל זה בדיוק היתרון שלהם בעיניי. הרמיזות הקטנות מספיקות בהחלט, מה שחשוב הוא העיצוב, הסטייל והגלאם. ומכל אלה יש שם בשפע.

* יש כמה דגמים שכן מתהדרים במשבצות, ואפילו מגיעים בכמה צבעים – לבחירתכם.

טווח המחירים: 800-1150 שקל. מחיר הדגם שבתמונה: 966 שקל. כדי לברר היכן אפשר למצוא את משקפי המותג בסמוך למקום מגוריכם, זה הטלפון: 03-7697000.

*

יום אחד מישהו יצטרך להסביר איך זה שדווקא מישל וויליאמס היא השחקנית הכי מוערכת והכי מצליחה מכל שחקני "דוסון קריק". עם כל הכבוד לקייטי הולמס, שתפסה ברשת את טום קרוז, לבאזי פיליפס שקיבלה תפקיד בסדרה של קורטני קוקס, ולג'יימס ון דר ביק, שמבקר המון בישראל, רק לוויליאמס יש ברזומה שלוש מועמדויות לאוסקר – אחת מהן היא קיבלה ממש השנה, על הסרט "השבוע שלי עם מרילין".

לכבוד עליית הסרט לאקרנים מציעים בימים אלה ב"איטל חרס" אריח הנושא את דמותה של מונרו, שניתן לתלות על הקיר, באמבטיה למשל.  גודלו של האריח96 ס"מעל32 ס"מ, הוא מגיע ברקע אפור או חום, והמחיר – 980 שקל ליחידה. יותר זול מיהלום, לא? אגב, חובבי הנוסטלגיה ההוליוודית יכולים לבחור גם אריחי ג'ימס דין, המפרי בוגרט, מרלון ברנדון ועוד. כתובת: התערוכה 3, נמל תל אביב. טלפון: 03-5442394

*

יש לי חברה שממש מעריצה את ליטל קלמנסון. אני לעומת זאת לא כל כך מתחברת לתכשיטים שלה, אבל כן שמחתי לגלות שהיא משיקה כעת קו מוצרי נייר מעוצבים, כי לקו הזה אני בהחלט מתחברת – צבעוני, חזק, ומקושט במידה הנכונה. הקו כולל מחברות (כמו זו שבתמונה, 40 שקל), כרטיסי ברכה, דפי ממו, ופנקס לרשימת הקניות בחצי חינם. סתם, מתאים לכל סופרמרקט.

*

על הגובה, ולא סטנדרטי: ב-ALDO מציגים נעלי עקב עץ עם טלאים בגוונים שונים – חום, ניוד, כחול ואפור – מה שיוצר במראה מאסיבי וייחודי. אגב, יש גם דגם בשחור חלק, אבל זה כל כך משעמם… (אמרה מי שחצי מארון הנעליים שלה שחור. אגב, "ארון נעליים" זה סתם ביטוי. רובן פשוט מפוזרות על הרצפה). מחיר: 799 שקל.

*

חלפו כמה שנים מאז שקניתי שעון – האחרון היה של סווטש בשדה התעופה. בליל הטיסה האחרונה שלי גיליתי שהבטרייה שלו שבקה חיים, אבל לא הייתי מודאגת: חשבתי שבקלות אמצא בטרייה חדשה באחת החנויות בנתב"ג, אולי אפילו בדוכן סווטש עצמו. איך אומר אבא שלי: קדחת בתחת. לא מצאתי בטריה בשום מקום. היה יותר פשוט לקנות שעון חדש, אם כי ויתרתי על זה, והחלטתי להסתפק בשעון של הסלולרי.

אולי אם הייתי רואה את הדגם החדש של סווטש, הייתי מחליטה אחרת. מדובר בדגם Swatch Touch -שעון דיגיטלי חסר כפתורים, בעל מסך LCD, הנשלט כולו על ידי פעולות מגע ללא לחיצות. יש בו טיימר וגם שעון מעורר, וכמובן שהוא מראה גם את התאריך. ניתן להשיג אותו במגוון מרשים של צבעים, תמורת 570 שקל.

*

 

אני לא תומכת גדולה במתנות אהבה, אבל מחזיק המפתחות הזה של אורנה לאלו נראה לי בדיוק במידה: לא קיטשי מדי, לא ורוד מדי, וכן נותן תזכורת שיש מישהו בעולם שאוהב אותך. מחיר: 100 שקל. להשיג בדיזינגוף 242 ת"א, מתחם התחנה ת"א, קניון שרונים הוד השרון, בחנויות מוזיאון ובחנויות עיצוב.

*

באתר האקולוגי המקסים "המלכה הירוקה" (Green Queen) מציעים כל מיני מתנות שיכולות להתאים לאנשים מצוננים כמוני. למשל – טישואר ריחני ב-20 שקל בלבד. באתר מבטיחים שהוא מיוצר בתהליך ידידותי לסביבה, כיוון בהכנתו השתמשו בעודפים מקונפקציה ובגדים. וחוץ מזה, כל טישואר מעוצב ומיוצר בעבודת יד, אין שניים זהים.

אמנם מהצד הריחני לא אני איהנה (90% תתרנות+צינון=אין ריח), אבל הכיסוי הזה נראה לי מגניב בהחלט. יכול להיות שהוא גם יכול להתאים לחלק מהטלפונים, כך שאפשר לקנות שני דגמים שונים, ולגוון, ולהחליף ביניהם מדי פעם.

*

יזמית האופנה האקולוגית מירונה קורן (אדריכלית במקצועה), השיקה לאחרונה מותג אופנה חדש וידידותי לסביבה בשם Madeo – ראשי תיבות של Modern And Designed Eco Objects. שני פריטים מצאו חן בעיניי: תיק מאצ'ו פיצ'ו אדום של המותג TELA BAGS, עשוי PVC ממוחזר, במחיר 517 שקל; שרשרת קולר Amour, עשויה גומי ממוחזר, במחיר 439 שקל (מה לא עושים למען האהבה).

*

אני מורחת לק בעיקר בקיץ, ובעיקר על ציפורני הרגליים. אבל לפעמים שווה לחרוג מהמנהג הזה, במיוחד כשמדובר בלק סדוק, שהסיכוי שמישהו ישים לב אם חלק ממנו ייפגם בגלל שרחצתי כלים – הוא קלוש.

לפני כשנה הציגה CHIC לראשונה את הלק הנסדק, ועכשיו היא מציגה אותו בגימור גליטר. בעצם, זה אומר שעל הציפורן יצוץ אפקט של גוונים מנצנצים סדוקים באופן לא אחיד. להשלמת המראה ולהעצמת הברק מומלץ להשתמש בטופ-קוט (סוג של לק שקוף). מחיר: 24 שקל.

*

והילדים באים

בכל נסיעה מחוץ לעיר אני חולפת על פני השלטים הקטנים שתלויים על עמודי חשמל, ומבשרים על הפעילות התרבותית העכשווית בעיר הקודש. תמיד קורה פה משהו, לא תמיד הוא מעניין אותי (הופעה של משה פרץ, למשל). בשבועות האחרונים חודרים לתודעה שלי שלטים מאוד ספציפיים, שחוזרים על עצמם כל כמה מטרים: שלטי התערוכה "ילדות בשטח ההפקר", המתקיימת בגלריה מוסררה.

מוסררה, מהשכונות הירושלמיות היותר מיוחדות, אותנטיות, יפהפיות ויקרות למגורים בימינו, היתה פעם שכונת עוני על הגבול ממש. שטח מפורז קטן הפריד בינה לבין הממלכה הירדנית. בשטח הזה זרם הביוב של ירושלים, ועליו ובסביבתו צמחו פרא שיחים, עצים, ירקות, פירות, והכול בערבוביה. מאחורי כל הג'ונגל הזה הסתתרה ביצה גדולה שלעיתים משכה אליה ציפורים. פעמים רבות היא משכה אליה ילדים שקרעו את גדר התיל שהיתה אמורה לשמור עליהם.

אי אפשר להאשים את הילדים האלה: לא היו להם משחקים וצעצועים, להורים לא היה זמן אליהם, המורים היו מיואשים מהם כמעט לגמרי (את תסכולם הביעו במכתבים ששלחו למשרד החינוך ולעיריית ירושלים), וכאמור, בנוסף לכל הם גרו באזור בעייתי מאוד. מה עוד היה להם לעשות, חוץ מלברוח ל"טבע" היחיד שהיה בסביבה. כשגדלו קצת, התחילו עם גניבות ברזלים, רעפים, ועוד כמה דברים שהניבו להם כמה פרוטות והכניסו אותם לקולנוע, עוד סוג של בריחה. בגיל 14-15 כבר יצאו לעבוד, כי לא האמינו שייצא להם משהו מבית הספר, וכי בבית לא היה כסף. איזה מקום נורא זה היה לגדול בו. אבל יותר טוב מהמעברה בפרדס חנה.

את כל זה למדתי מהתערוכה, הלא גדולה, שמוצגת במתנ"ס השכונתי – ולא, כפי שטעינו לחשוב, בבניין היפה שהיה פעם בית הספר של אותם ילדי מוסררה. מוסד חינוכי קפוא בחורף ולוהט בקיץ, כי כל חלונותיו מנופצים, ולאף אחד לא היה אכפת. בבניין בית הספר הקשה ההוא פועל עכשיו "מוסררה" – בית הספר לצילום, מדיה ומוסיקה חדשה ע"ש נגר. יש בו אנרגיות חיוביות, ומוצגת בו תערוכה אחרת ממה שהתכוונו לראות. אז יצאנו החוצה, בגשם השוטף, וטיפסנו בעלייה למתנ"ס.

התערוכה כוללת תמונות שצולמו בשכונה בתקופות שונות – למשל שנות ה-50 ושנות ה-70. יש בה גם הרבה מסמכים משנות ה-60 וה-70, שמלמדים על הקשיים בשכונה ועל האופן שבו נתפסו תושביה. היו כאלה שניסו לעזור (ח"כ מ. ניסים, למשל), אבל כנהוג במחוזותינו, הכול התמסמס. אנשי השררה לא ספרו את אנשי מוסררה. את הסיפורים שעולים מהתמונות ומהמסמכים אפשר להפוך לספר מרתק. ואולי יש ספר כזה ואני לא יודעת.

בתערוכה יש גם שלושה סרטים קצרצרים. באחד מהם בן מראיין את אביו, בשני סטודנט מראיין את אחד מתושבי השכונה, והשלישי הוא סרטון אנימציה בן שלוש דקות שנקרא "חתול שחור", אבל בעצם מסביר איך נולד פנתר שחור. ויזואלית הוא מזכיר מאוד את "ואלס עם באשיר", ותוכנית הוא מציג כרוניקה פשוטה של אטימות ממסדית. לסרט אחראי ליאב צברי, ראש המחלקה לאנימציה במוסררה.

האטימות היא המסר הכי חזק שעולה מהתערוכה, לטעמי. אם לחזור רגע אחורה, כשראיתי את השלטים דמיינתי את עצמי כל הזמן כילדה בשטח הפקר, איזו ילדות מוגבלת זו, ילדות קשה. חשבתי על ילדות של פחד, אבל בתערוכה עצמה לא ראיתי שום פחד אצל אף אחד – לא בתמונות, לא במסמכים, לא בסרטים. רק הזנחה שנובעת כאמור מאטימות. לא ידעו לזהות דיסלקציה, לא מיהרו להשקיע ביום לימודים ארוך, וזלזלו בתושבים מארצות האיסלאם שלא יודעים איך להתנהג.

פסקה שהעתקתי מאחד המסמכים, של הוועדה הציבורית לבדיקת מצב הנוער במוסררה, 1963:

"ביחס לנוער, שורש בעיותיו נמצא בילדותו; הוא עזוב החל מהגיל הרך ביותר ולאו דווקא משום שהאימהות עובדות, אלא ההפך: היות ורוב האימהות לא עובדות, הן חושבות שמיותר לשלוח את הילדים לגנון כי הן יכולות להשגיח בעצמן עליהם ועל ידי כך לחסוך את התשלום החודשי. אולם למעשה האימהות המטופלות בהרבה ילדים והעסוקות בבישול, רכילות וכו' אינן יכולות להשגיח על ילדיהן שנמצאים כתוצאה מכך במצב של עזובה חמורה; זהו ההסבר על עבריינות הנוער הצעיר… העבריינות פוסקת מלהיות בעיה מיוחדת בגיל 14-15; בעיני מתבגר גניבות הן 'משחק ילדים' והוא איננו עוסק יותר במשחק זה".

באמת לא ברור מהמסמך הזה איך נהיו פנתרים. והאימהות הרכלניות האלה. זה מחקר אנתרופולוגי או אנשים שבאו לעזור? אגב, במסמך אחר יש טענות על התושבים שלא יודעים להעריך מה זה ניקיון, ולכן השכונה שלהם תמיד מלוכלכת. היום, כמה מפתיע, היא מאוד נקייה. מלכלוך, ומרוב התושבים המקוריים שלה. רק שביעית מהתושבים הם מעל גיל 61. רק 1/11 הם יוצאי "ארצות איסלאם ואפריקה". ואולי זה המקום לומר שמשמעות השם "מוסררה" (מוצרארה) בערבית הוא שופעת חיוניות. השם העברי של השכונה, מורשה, מעולם לא תפס.

***

תוך כדי שהתהלכנו בתערוכה חלפנו על פנינו סטודנטים, יצאו מאולפנים, חזרו, היו בתנועה. זה הזכיר לי את ימי הלימודים ב"כותרת". אנרגיה של עשייה, של יצירתיות, של ריגושים. עשו לי געגוע.

***

מידע על שכונת מוסררה, אתר המועצה לשימור אתרים.

קצת תמונות מהתערוכה ומהשכונה:

הצילום האהוב עליי בתערוכה. אלי אבן (אבו), צילומים במוסררה 1975-1979

*

אלי אבן (אבו), צילומים במוסררה 1975-1979

*

מתוך הסרט "חתול שחור" של ליאב צברי

*

בית במוסררה של היום

*

מבט על עוד בית יפה במוסררה

*

מהמבנים האהובים עליי בשכונה, בזכות בלגן החלונות

*

בית הספר היסודי דאז, בית הספר מוסררה היום

*

מה מסתתר מאחורי הקירות, מה הם ספגו

*

מנזר האחיות הסאלזיאניות, רח' הע"ח 18. אחת הנזירות יצאה לנזוף בנו: NO PHOTO

גזר כנגדו

 

כבר מזמן לא כתבתי כאן על טיול בארץ, אפשר בטעות לחשוב שאני יושבת כל הזמן בבית. אז הנה טיול אחד, שהתרחש ממש אתמול (שבת), וכולו גן עדן לחובבי ארכיאולוגיה. איפה? לא בחיפו, אלא בתל גזר. ולא, זה לא בצפון. תעשו אחורה פנה, עלו על נתיבי איילון, פנו לכביש 431 וצאו במחלף נשרים. סעו עד כרמי יוסף (יישוב שעד עכשיו הכרתי רק בשמו, מודה), כנסו ליישוב, צאו ממנו ותוך דקות ספורות הגזר ואתם מתאחדים. אם יהיה לכם מזל, כמונו, תראו בדרך בז או שניים.

תל גזר הוא תל גדול שכולו ירוק בימים אלה, עם קצת פריחה של פרגים אדומים ופרחים צהובים קטנים. בתחומו ישבה אחת הערים החשובות ביותר בארץ ישראל בעת העתיקה – העיר גזר, ששלטה על דרכי הגישה ממישור החוף אל גב ההר. יש כאן כמה נקודות תצפית, ומכולן נשקף נוף עשיר. בכולן אמרנו לעצמנו, בפרפראזה על אריק איינשטיין ואורי זוהר: גזר במובן gezer או גזר במובן gazer?

*

קצת היסטוריה: גזר נוסדה לראשונה באלף השלישי לפני הספירה, בתקופת הברונזה הקדומה. פאסט פורווד רציני, ובאלף השני לפני הספירה, בתקופת הברונזה התיכונה, הוקפה העיר סוללת עפר ונבנו בה מגדל ענק, שער מרשים ואתר פולחני. בתקופת ממלכת ישראל בוצרה העיר מחדש, ונבנה בה שער עיר מרשים. העיר בוצרה פעם נוספת בתקופה החשמונאית.

על פי המסופר בספר מלכים, שלמה בנה את גזר כאחת מעריו החשובות: וְזֶה דְבַר הַמַּס אֲשֶׁר הֶעֱלָה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת אֶת בֵּית יְהֹוָה וְאֶת בֵּיתוֹ וְאֶת הַמִּלּוֹא וְאֵת חוֹמַת יְרוּשָׁלָם וְאֶת חָצֹר וְאֶת מְגִדּוֹ וְאֶת גָּזֶר… וַיִּבֶן שְׁלֹמֹה אֶת גָּזֶר וְאֶת בֵּית חֹרֹן תַּחְתּוֹן (מלכים א ט, 15, 17). כיום, ארכיאולוגים רבים מערערים על עוצמתה של ממלכת שלמה ומייחסים את הבנייה המרשימה דווקא למלכים מאוחרים יותר, בני המאה התשיעית לפני הספירה.

באופן קצת מקומם, הכתובת החשובה ביותר שנמצאה בתל – הכתובת העברית הקדומה ביותר המוכרת לעולם! – נמצאת היום במוזיאון הארכיאולוגי באיסטנבול. הכתובת מכונה "לוח גזר", היא מהמאה העשירית לפני הספירה, וגודלה המקורי 7 ס"מ על 11 ס"מ. בכתובת מצוינות עבודות החקלאות המתבצעות לאורך 12 חודשים, וקשה לי שלא להתעצבן מהעובדה שבכלל לא ידעתי שיש כזה מוזיאון באיסטנבול ולכן גם לא ביקרתי בו.

*

חדל עצבים, התחל טיול. השביל מסודר, והחיצים מכוונים אתכם לכל אורך המסלול המעגלי. מתחילים עם מרפסת תצפית, וממנה יורדים אל מפעל המים, המיוחס לתקופה הכנענית. מפעל המים הוא בעצם מנהרה ארוכה היורדת אל מפלס מי התהום. כיום רק חלקו העליון של מפעל המים חשוף, ואי אפשר להיכנס אליו, אלא רק להשקיף על פתח המנהרה עמוס היונים, ובאופן ספציפי – על יון שמחזר אחרי יונה אבל היא בורחת ממנו כנערה מאוהבת שמשחקת בלב אהובה.

אותנו זה קצת הפתיע, אבל היו בתל גזר לא מעט מטיילים. חלקם ישראלים, חלקם תושבי ישראל (לא מדברים עברית אבל מטיילים עם כלב) וחלקם תיירים עם מדריך פרטי. בתוך הקוסמופוליטיות הזו הרגשתי שאני קצת בסקוטלנד וקצת בשבדיה. התחשק לי לשכב על הגב, ולזמזם שיר. אבל האדמה היתה לחה מהגשם, ואני לא כמו המופרעים האלה שלא היה להם אכפת להתלכלך בבוץ.

פרט שיעניין רק משוגעים לדבר, כמוני: את החפירות בתל גזר החל ארכיאולוג אנגלי בשם מקאליסטר, שחפר פה בין השנים 1909-1902. הארכיאולוגיה כמדע הייתה אז בחיתוליה, והוא המציא שיטת חפירה מקורית שבה מחלקים את האתר ל"רצועות אורך". הוא חפר ברצועה הראשונה עד שהגיע אל סלע האֵם, ואת העפר שפך מחוץ לבור הארוך שנוצר. כשחפר את הרצועה הבאה, הוא שפך את העפר שהוציא ממנה אל הבור שנוצר בחפירה הראשונה, וחוזר חלילה. כך הוא הצליח לערבל כמעט את כל התל ולגרום לנזק בלתי הפיך. בין המקומות היחידים שמקאליסטר לא פגע בהם, נמנה המגדל הענק שהגן על שער העיר לפני 4,000 שנה.

בהמשך השביל ראינו את החומה שחיברה את המגדל הכנעני לשער, ולאחריו עוד שער, מרשים יותר (בדפי המידע נכתב: שימו לב לאבני הבנייה – אבני הגזית הגדולות, לתעלת הניקוז שעברה מתחת למעבר השער, ולאגן הגדול מאבן ששימש כשוקת להשקיית בהמות המשא. אז שמנו לב). לא אלאה אתכם ביתר פרטי המסלול, עדיף לגלות אותו לבד. רק אומר שאם במקרה הפסל המנגן באמת ניגן כשהגעתם, תנו דיווח. כי עבורנו הוא לא הפליא.

*

הדבר שהכי מצא חן בעיניי בתל גזר, וכמובן עורר את סקרנותי הוא "הבמה הגדולה" – שורת מצבות אבן באוכף נמוך יחסית, שבמרכז התל. ספרנו עשר מצבות אבן חצובות בגדלים שונים, כאשר כמעט במרכז השורה נמצא אגן אבן מרובע. אומרים שתיאור כריתת הברית בין ה' לעם ישראל במעמד הר סיני, מזכיר את הממצא הזה: מצבות, אגן, ושרידי עצמות של קורבנות. הייתי מקדישה כמה חודשים מהחיים כדי לפצח את זה.

מקאליסטר מצא לא רחוק משם גם מערת קבורה ובה שלדי ילדים (השד יודע מה הוא עשה איתם). חופרים שהגיעו למקום עשרות שנים אחריו מצאו בסביבת ה"מצבות" שרידי עצמות שרופות של בעלי חיים, המעידות שהמקום היה ללא ספק מקום פולחן, מאמצע האלף השני לפני הספירה. בשלט שהוצב במקום נכתב שבאגן היו שמים את הדם של בעלי החיים. אתמול היו שם מי גשם, ועדיין לא יכולנו שלא לומר: איכס.

*

חזרנו אל הרכב, ונסענו במשך כמה דקות לעין ורד – לא מתאים לאנשים שמפחדים על הרכב שלהם. בעין ורד יש בריכה נחמדה, מוקפת עצים. כשהגענו חשבתי לבדוק האם יש שם דגים, כמו שיש בבריכות מעיינות במקומות אחרים בארץ, למשל בנחל שיח בחיפה ובמעיינות בירושלים. אבל מטיילים שהיו שם הסבירו לנו שזה לא מעיין, אלא בריכה שבה נאגרים מים שאחר כך נובעים שוב מהאדמה. אם יש מספיק גשם, הבריכה נשארת מלאה גם בקיץ. ועוד הם הוסיפו, שהמים שימשו במקור את רמלה העתיקה.

אתם ידעתם משהו על קיומה של רמלה העתיקה? גם אני לא. כל יום לומדים משהו חדש. גם על ההיסטוריה של ארץ ישראל, גם על ארכיאולוגיה וגם על המקומות שהרכב שלי מסוגל לעבור בהם אפילו שהוא לא ארבע על ארבע.

*

ועוד שתי תמונות:

הפסל המנגן שלא ניגן

מישהו יודע מה הצמח הזה?

Follow

Get every new post delivered to your Inbox.

הצטרפו אל 57 שכבר עוקבים אחריו