תראו מה הפסדתם

כבר ביקרתם בתערוכה "לילה יורד על ברלין" במוזיאון ישראל? איך לא?

נתחיל בשאלה: כמה מכם שמעו על הריקול שחברת מארס עשתה לחטיפי השוקולד שלה, בגלל חתיכות של פלסטיק שנמצאו באחד מהם בגרמניה?

פתאום אני שמה לב שבסוף השבוע הטלפון שלה מצפצף יותר ממה שהטלפון שלי מצפצף ביום רגיל. איך זה יכול להיות, איך היא הפכה יותר אטרקטיבית ממני, אני תוהה לעצמי, ובאותה נשימה מבינה שזה קצת מתנשא. למה אני חושבת שאצלי צריך להיות יותר מעניין? קשה להתאפק עם התהיות האלה, אז אני שואלת בקול רם, בצורה ישירה: "מי כתב לך?". "אף אחד, זה עדכון חדשות מ-ynet", היא משיבה, ואני נרגעת: לא הפסדתי כלום.

לכאורה, הייתי אמורה להרגיש בדיוק ההפך: הרי באותו רגע הייתי כל כך מחוץ ללופ, פספסתי את החדשות הטריות ביותר. לא היה לי שום מושג מי המנהיג שלקח את הקרדיט למהלך, מי נכנס כעת לכלא, מה החרם העכשווי על ישראל, ואיזה מזג אוויר צפוי לתחילת השבוע. כל כך הרבה מידע נעלם ממני, אבל למעשה, כל זה לא היה ממש אכפת לי. מצד שני, אם במקרה החדשות היו על תערוכה חדשה בפריז, דברים שאמרה דמות שאני מעריכה בראיון או דיווח על פרקים חדשים של "מחוברים", ואני לא הייתי יודעת מזה – בהחלט הייתי מרגישה לא טוב עם עצמי. אולי אפילו קצת נכנסת ללחץ.

לתופעה הזו יש שם: קוראים לה FOMO, ראשי תיבות של Fear of Missing out. היא מוגדרת כחשש מהאפשרות שאחרים חווים חוויות מתגמלות, בעוד שאנחנו מפספסים אותן. סוג של חרדה חברתית, שמאופיינת ברצון להישאר מחובר כל זמן, ולדעת מה אחרים עושים. ובעידן העכשווי, היא תוקפת רבים מאיתנו, מכל כך הרבה כיוונים.

למשל, אם קיבלנו שתי הזמנות לשני אירועים באותו ערב, במה עדיף לבחור: באירוע שעליו כולם (הקולגות שלי, הברנז'ה של הענף) ידברו אחר כך, או באירוע שבאמת מעניין אותי? התלבטות. ויש גם תסריט יותר גרוע: בכלל לא לדעת על אירוע שווה שמתאים לכם בול, ואז לגלות מהאינסטגרם את דבר קיומו. מייד אתם חייבים לבדוק כמה שיותר תמונות, כדי לדעת מי ומה היה שם. בבוקר כבר תוכלו לדבר כידענים, ואף אחד לא ידע שבעצם החמצתם את הדבר עצמו, פשוט כי אף אחד לא הזמין אתכם.

באיזו תדירות אתם נכנסים לרשתות חברתיות ברבע השעה לפני שאתם הולכים לישון? (איור ששלחה לי חברה בווסטאפ)

ואם אנחנו לא רוצים להיות מחוץ ללופ בשיחת המסדרון הבאה, איך נוכל לדעת על מה היא תהיה? צריך לקרוא עיתונים, אבל יותר חשוב מזה: להתעדכן בפייסבוק או בטוויטר. להיות כל הזמן עם היד על הדופק, מי אמר למי ומתי, הרחב ונמק. אגב, בניו יורק טיימס המציאו תפקיד חדש: "מנהל פושים והודעות", וזו חתיכת משרה עם אחריות. השלב הבא הוא לנסות להפוך את הפושים לפרסונליים, בהתאם להעדפות שתגדירו. תוכלו לקרוא על זה עוד כאן.

באופן אישי, בכל פעם שמישהו שואל אותי על משהו 'ראית?' או 'שמעת?', ולא ראיתי ולא שמעתי, אני מרגישה רע עם עצמי. אם מישהו אחר בחדר גם לא ראה וגם לא שמע, אני מייד נרגעת. מצד שני, במהלך היום יש לא מעט שעות שבהן הטלפון שלי מנותק מהאינטרנט. ואני אוהבת את זה.

כמה זמן אפשר להיות מנותקים בזמן טיול? שביל נופי יתלה

כל הדיון הזה על FOMO התחיל אצלנו כשהיינו בדרך לטיול בשביל נופי יתלה, ליד היישוב נטף שבהרי ירושלים. בזמן הנסיעה הקצרה שודרה ברדיו מהדורת חדשות, ועלתה השאלה למה אנחנו בכלל צריכים להקשיב לה. הרי אנחנו בדרך לחוויה כייפית אנטי-חדשותית בעיקרה, אז מה תתרום לנו ההאזנה לדיווחים במקום לשירים שאנחנו אוהבים.

זמן קצר אחרי שהתחלנו את הטיול, גיליתי שלטלפון שלי אין קליטה בכלל. לא לשיחות, ולא לאינטרנט. במשך קרוב לשעה הייתי מנותקת לחלוטין, ולמרות שבדרך כלל האינטרנט אצלי מנותק בטיולים, למעט משהו כמו 2 דקות כל שלושת-רבעי שעה, זה הרגיש קצת מוזר. אמנם נהניתי מאוד מהנוף ומההזדמנויות הצילומיות הנהדרות, ומהשקדיות בשיר פריחתן, ועדיין. בסוף כיביתי את הטלפון והדלקתי מחדש. הקליטה חזרה. ברור שהפעלתי גם את האינטרנט, באנחת רווחה מסוימת.

במחקר שנעשה ב-2013 באוניברסיטת אסקס באנגליה, נמצא שישנו קשר בין חוסר שביעות רצון בחיים ל-FOMO. החוקר, ד"ר אנדרו פרזיבילסקי, נתן לכ-1,000 גברים ונשים מארה"ב ומהודו לענות על מבחר מצומצם של שאלות שקשורות לצד הפסיכולוגי של הפחד הזה. בין השאלות שנשאלו: באיזו תדירות אתה נכנס לרשתות חברתיות ברבע השעה לפני שאתה הולך לישון? באיזו תדירות אתה גולש במדיה חברתית בזמן שאתה אוכל ארוחת בוקר? עד כמה נכונה לגביך האמירה: אני סבור שהחברים שלי חווים יותר חוויות מתגמלות ממני? והאמירות: זה מבאס אותי להפסיד מפגש עם חברים / כשאני נהנה חשוב לי לחלוק את זה עם החברים שלי אונליין (כאן תוכלו לענותV על השאלון בעצמכם). הממצאים לא מפתיעים: תופכת ה-FOMO נפוצה בעיקר בקרב בני 30 ומטה, ובקרב אנשים שיש להם צורך חזק בתחושת שייכות.

פרופ' לארי רוזן מאוניברסיטת קליפורניה, שחוקר גם הוא את הנושא, מצא שאפשר לנבא לא מעט הפרעות פסיכולוגיות לפי פרופיל הפייסבוק של אדם. למשל, ככל שיש לך יותר חברים יש פחות סיכויים שתהיה בדיכאון קשה. לעומת זאת, אם אתה עסוק מאוד בניהול רושם, יש סיכוי שיש לך בעיות נפשיות אחרות כמו הפרעת אישיות נרקיסיסטית או הפרעת אישיות היסטריונית. אלה כמובן המקרים הקיצוניים, אבל הם לגמרי שם.

ועכשיו נשארת השאלה עד כמה אתם, ואני, מוכנים להודות שיש לנו את הפחד הזה. האם זה יהפוך אותנו לפתטיים ולנידיים בעיני הסביבה, אם נספר על הצורך התמידי לדעת מה קורה בכמה שיותר מעגלים שקשורים אלינו? האם להיות מעודכן זה ערך חיובי להתגאות בו – שמעתם על האסון העסקי של חברת מארס – או משהו שעדיף להצניע ופשוט לשלוף בשעת הצורך? ומה קרה ביקום מאז שהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה? חייבת ללכת לבדוק.