הכי יפה טבעי

יופי של חיפושית וסליל האהבה – חוויאר אסנר גונסלס דה רואדה (ספרד. צולם במדרונות הר הגעש טונגוראווה. אורכן של החדקוניות הוא מילימטרים ספורים בלבד)

 

'את מקנאה?', שאל אותי הבנזוג. 'בטח', השבתי, 'אבל זו קנאה חיובית'.

צלמי טבע משקיעים לעתים חודשים במעקב אחרי בעלי חיים שמרתקים אותם. הם בונים לעצמם מסתורים באמצע שום מקום. הם לובשים חליפות מיוחדות ונכנסים לתוך מי הנחלים כדי להשיג את הפריים המוצלח, ולא משנה כמה זמן זה לוקח ומה הטמפרטורה. לא רוצה לחשוב מה קורה כשהם צריכים לשירותים. המחשבה הזו שאתה עלול לפספס את הרגע שחיכית לו כל כך, היא קשה מנשוא. אבל כשמשיגים את הפריים, בטוחה שזו תחושת התעלות אדירה ששווה את הכל.

בתום הביקור בתערוכת צילומי הטבע במוזיאון ארץ ישראל ערכנו רשימה של כל הדברים שלצלמים האלה יש, ולנו אין: ציוד משוכלל מספיק (וגם ציוד צילום עמיד למים + ציוד צלילה), רצון ויכולת לקום מוקדם או להישאר בשטח מאוחר, כסף לממן טיסות ארוכות למקומות אקזוטיים, ידע בהכנת הסוואות וים של סבלנות על חשבון האפשרות פשוט לטייל. אנחנו אוהבים לצלם צילומי טבע, ויש לנו כמה לא רעים – שלטעמנו היו יכולים להשתתף בתערוכה הישראלית – אבל להעביר יום שלם בנקודה אחת, שלא לדבר על שבוע או חודש, גדול עלינו. לנו, אם לקצר ולהיות טיפה בוטים, יש קוצים בטוסיק.

טבע דומם – אדוין חיסברס (הולנד. טריטון הרכס צולם בתחילת האביב בחלדרלנד. חיסברס ישב בתוך הנחל, לבוש חליפת צלילה, והניע בעדינות את המצלמה השקועה במים עד שהייתה בדיוק מתחת לטריטון)

זו השנה השנייה שאנחנו מגיעים לתערוכה הזו. מדובר בתערוכת צילום הטבע החשובה והיוקרתית ביותר מסוגה בעולם. היא מתקיימת זו הפעם ה-51 ביוזמת מוזיאון הטבע בלונדון ו-BBC, וכוללת כמאה תמונות שנבחרו בתחרות בינלאומית. בכל קטגוריה יש 3-4 תמונות שעלו לגמר ועוד אחת זוכה. מודה שלא תמיד הסכמתי עם בחירת השופטים…

בכלל, התחושה שלנו היא שבשנה הקודמת היו צילומים מרתקים יותר, כאלה שמשאירים אותך עם "וואו" רציני, ואילו כעת הצילומים הישראלים היו יותר מרשימים מהבינלאומיים. 3#תמונת טבע היא התערוכה המקומית – המוזיאון מקיים זאת הפעם השלישית תחרות בין צלמי הטבע בישראל. את חלקם אנחנו 'מכירים' כבר בשם, אבל תמיד יש הפתעות מעניינות. במיוחד אהבנו את הבחירה של עירית דרוב למקד את העדשה על הדוכיפת ולא על התן שמאחוריה, אלא רק להשאיר אותו בטשטוש. אהבנו גם את צילום התנים המשתעשעים בירקון בשעת בוקר מוקדמת, את הזיקית שטורפת שפירית (דניאל דנילוב), ואת הסנונית שחודרת דרך חור בעבודת אמנות (חואן טאפיה).

עבודה מבפנים – צ'ארלי המילטון ג'יימס (בריטניה. הצילום בוצע בפארק הלאומי סרנגטי בטנזניה. מתוך אלפי צילומים נבחר הפריים הזה. לא ברור לי איך לא זכה מקום ראשון בקטגוריה)

אז אם אתם חובבי טבע ומחפשים פעילות לחול המועד, התערוכה הזו היא בשבילכם. האוצרת היא גלי גור-זאב, ובכל הקסם הטבעי הזה תוכלו לצפות עד ה-31 באוגוסט 2016.

*

ללא שם – עירית דרוב (ישראל. תן זהוב צעיר אורב לדוכיפת בפארק הירקון. מקום ראשון בקטגוריית ציפורים)

*

אימא חזרה – אשלי סקלי (ארה"ב. צולם בפארק הלאומי גרנד טיטון, ויומינג. קטגוריית צלמים צעירים, גילאי 11-14)

*

קרב ג'ודו – אנדריי גורקוב (הצלם הוא מרוסיה, אך הצילום של שתי לטאות הכוח השוקלות 150 ק"ג בוצע בפארק הלאומי קומודו שבאינדונזיה)

*

ללא שם – ולדימיר קוגן (ישראל. קוגן הגיע לפארק הירקון בשעת בוקר מוקדמת, הניח את ציוד הצילום על משטח צף, נכנס למים לבוש בחליפת דיג, ואז הגיע הפריים הזה)

*

ללא שם – דניאל וינטר (ישראל. בחירת האוצרת בקטגוריית קונפליקט בין אדם לטבע. צולם באחת מבריכות הדגים בקיבוץ נחשולים. ייתכן שמקור הצבעים השונים הוא פריחה של אצות, מלח שהתייבש או גורמים אחרים)

*

ללא שם – דניאל דנילוב (ישראל. זיקית ים תיכונית טורפת שפרירית באזור יער חדרה. דנילוב תיעד את הזיקיות שם לאורך תקופה)

*

האמנות קמה לתחייה – חואן טאפיה (ספרד. סנוניות הרפתות חוזרות כל קיץ לקנן במחסן ישן בחווה של טאפיה. הוא תלה ציור שמן קרוע מול חלון שבור, שדרכו נוהגות הסנוניות להיכנס. שמונה שעות מאוחר יותר, בעזרת שלט רחוק, הוא הצליח לתפוס את הרגע הזה, כאילו הציפור פרצה פנימה מעולם אחר)

לפרוש כנפיים

רק מי שמוכן לעצור, להמתין, להתבונן – יתוגמל. שקנאי באגמון החולה (כל הצילומים בפוסט הם שלי)

השיא צפוי להיות בנובמבר, כך הבטיחו לנו. משחק העונה, כלומר משחה העונה, יתרחש ממש כאן – באגמון החולה. אנחנו הגענו ממש בתחילת אוקטובר, ולכן היו במקום רק מאות בודדים של עופות מים – בעיקר עגורים – נראו ונשמעו בשטח. זה בסדר מצידנו: אנחנו כבר מכירים את המקום כל כך טוב, שאנחנו יודעים להיכן להסתכל ומה לחפש.

בכלל, בכל ביקור יש איזו הפתעה מעניינת. הפעם ראינו לראשונה דאה – עוף דורס ממשפחת הנציים, גוף לבן וכתף שחורה. בשנת 2011 זוג דאות קינן לראשונה באגמון החולה וגידל ארבעה גוזלים, ומאז המשפחה ממשיכה לגדול.

אם יש לנו בעיה עם אגמון החולה היא שהמחירים למבקרים קפצו פלאים. אולי זה כי באנו בסוכות, ואולי כי סתם החליטו שם על מדיניות חדשה. בכל מקרה, זה לא הפך את המקום לנקי יותר או מתוחזק יותר (ראינו לפחות ארבע חגורות בטיחות של אופניים זרוקות בשטח), אם כי עדיין מקפידים על צוות אדיב, מיומן, בעל ידע ובעיקר בעל אהבה לטבע. ומה יותר חשוב מזה.

אמר פעם מישהו שסבלנות היא הדרך הטובה מכולן, וזה נכון במיוחד כשרוצים לצלם ציפורים. רק מי שמוכן לעצור, להמתין, להתבונן – יתוגמל. יראה את יופיו של הטבע, ישאל עליו שאלות ויקבל תשובות. האחרים ימהרו אל רכב הגולף שלהם, שצריך להחזיר תוך שעתיים.

מצוי בכל יבשת, פרט לאנטארקטיקה. שקנאי

הידעתם? שקנאי הוא סוג יחיד במשפחת השקנאיים. עוף המים הגדול הזה מצוי בכל יבשת, פרט לאנטארקטיקה. וכידוע לי עוד מאז שההורים שלי היו לוקחים אותי לטיולים, ודואגים שאהיה עם כובע ואשתה הרבה, הם ניזונים מדגים שהם תופסים בעזרת השק שבתחתית מקורם, ולכן זהו שמם.

לחובבי הטבע ידוע על יותר מ-40 מינים של סנוניות

מי צריך עלים כשיש סנוניות

כשהבנזוג אומר "תראי, סנוניות" – הוא לא מדייק. יש למעלה מ-40 מינים של סנוניות. אבל אנחנו בכלל לא יודעים להבדיל ביניהן, וחוץ מזה פקח שעבר עם הג'יפ שלו לידנו אמר לנו לשים לב שיש שני סוגי ציפורים על העץ, ובכלל בלבל אותנו.

עץ האנפות באגמון החולה

עוף חברותי החי בלהקות גדולות ליד מקורות מים מתוקים. אנפות באגמון

לא מזמן היה לנו ויכוח – בפארק איטליה זה קרה – מה יותר בנאלי, אנפה או בולבול. היא לבנה, הוא צבעוני. היא גדולה, הוא קטן. היא שתקנית יחסית, הוא מנעים את זמנינו בזמירות. אמנם לא הגענו לכדי הסכמה, אבל לפחות באגמון שמחנו לראות חבורת אנפות על העץ. ובדשא. ובמעוף משותף. שהרי מדובר בעוף חברותי החי בלהקות גדולות ליד מקורות מים מתוקים.

עגורים בדרך לשדה בוטנים. המטרה: לאפשר להם לנוח ולמלא את עתודות האנרגיה הדרושות להמשך המסע

גאוות האגמון היא על פרויקט העגורים – שנועד למנוע נזקים בשטחי החקלאות ולצמצם את כמות האוכלוסייה החורפת בארץ, תוך שמירה על ערכי טבע (כלומר ללא פגיעה פיזית בעגורים). הפרויקט שומר על איזון עדין – על מנת שהעגורים ימשיכו בנדידה לאפריקה, יש לאפשר להם לנוח ולמלא את עתודות האנרגיה הדרושות להמשך המסע. יחד עם זאת יש למנוע שהייה ארוכת טווח על ידי מניעת מקורות מזון.

הפתרון: גידול בוטנים על שטחים נרחבים, ופחת הבוטנים שנשאר בשדות, מספקים לעגורים מזון זמין ועשיר לאורך כל חודשי הסתיו. באתר האגמון נכתב כי עלות הפרויקט היא 2 מיליון שקל, אך לא נכתב האם הכוונה לתקציב שנתי (אגב, לפני חמש שנים הסכום עמד על 1.5 מיליון שקל, נראה שהמחיר קפץ יותר מההתייקרויות במשק). מי מממן, חוץ משוכרי האופניים ורכבי הגולף? נו, את השאלות האלה נשאיר גם הפעם פתוחות, וניתן לתמונות לדבר.

* (כל הצילומים בפוסט הם שלי)