נראה לי שזה לא יהיה מופרז לומר שאני מטיילת די הרבה: פיזית, ורעיונית. בארץ, בחו"ל ובין הדפים. אין כמו הריגוש של להגיע למקום חדש בפעם הראשונה, או להתחיל קריאה בספר חדש ומסקרן. בשני המקרים יש חששות בהתחלה: מה ואיך יהיה, עד כמה יהיו עניינים לא צפויים, האם אני איהנה או שרק ארצה לברוח?
בדרך כלל ההפתעות הן טובות. או שאולי אותן המוח שלי מחליט לזכור, ואילו כל התקלות הקטנות נדחקות מהמגירות אל תהום הנשייה. בכל מקרה, כמדי שנה, אני רוצה להמליץ כאן על 10 הספרים המתורגמים שהכי נהניתי לקרוא ב-2018, ועוד המלצה אחת על ספר מקור שחבל לפספס.
הפיתוי להיות מאושרים, לורנצו מרונה, הוצאת כתר, 248 עמ'
יש ספרים שאתה לא יכול לשמור לעצמך. לא רק שבאמת נהנית מהם, הם גם עוררו בך מחשבות. למשל, על כמה אנחנו משקיעים בקשרים עם הזולת מול התחמקות מהזולת. או, מה יישאר מהחברויות שאנחנו מטפחים עכשיו, כשנהיה בני 70? במה כדאי להשקיע רגשית, איפה חשוב לא לסגור את הדלתות, ועל מה אפשר לגמרי לוותר, כי מי אמר שצריך להיות בסדר עם כולם.
תכירו את צ'זרה אנוניציאטה, אלמן נפוליטני בן 77. הוא מאמין שבתו עורכת הדין שונאת אותו ובנו הגיי מפחד ממנו, מוכן להקיף את הרחוב רק כדי לא לומר שלום לאנשים, ובאופן כללי מתאמץ מאוד על תדמית האנטיפת. אנוניציאטה נמצא בדיוק במרווח הזה שבו אתה כבר לא נחוץ לחברה, אבל עדיין נחוץ לעצמך, ומבין שאין סיבה לרצות את האחרים. במקרה שלו זה לקח 72 שנה ו-112 יום, וכעת הוא נחוש לנצל את החיים עד הסוף. ולמה לא, בעצם, הרי אחד הדברים היפים בגיל השלישי הוא שאתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, גם ככה לא יהיה גיל רביעי שמתחרטים בו.
מלבד העלילה, שבה אנחנו פוגשים את השכנים המטורללים שלו, את הצעירה האומללה שהיא אישה מוכה ואת המאהבת הזונה שלו, הספר רצוף תובנות על הזקנה. בתמצית: זו תקופה שהיא פשרה מתמשכת. אתה מבין שלעשות בדיקות דם ולעקוב אחרי הערכים רק נותן אשליית שליטה. אתה חושב שאתה לא צריך אף אחד, עד שאתה קולט שכבר אין לך אף אחד. בשורה התחתונה, אל תחכו לגיל 72 (ו-112 יום) כדי לעשות מה שבא לכם.
ואגב, אמרנו שהגיבור הוא מנפולי? העיר האיטלקית התוססת הפכה בעצמה לגיבורת הספרות המתורגמת של השנים האחרונות. רוברטו סביאנו, ארי דה לוקה, אלנה פרנטה, ועכשיו לורנצו מרונה, שמעניק לה תיאור מאוזן יחסית. בלי תובנה שלו על העיר הרי לא נצא מפה, אז הנה: בעיר הזו חוש השמיעה שימושי יותר מחוש הראייה, זאת עיר שמתגלה באמצעות הצלילים. אז סאלוט – לעיר, לגיבור, לספר ולסופר, שהוא, באופן מפתיע, רק בן 44.
חיים קטנים, האניה ינגיהארה, מחברות לספרות, 638 עמ’
אחת לכמה זמן – אם יש מזל, אז פעם בשנה – מגיעים לספר שהוא אפוס רחב יריעה, כזה שאתה מתחיל לחיות אותו תוך כדי הקריאה. השנה זה קרה גם עם הספר האחרון בסדרת הרומנים הנפוליטניים, וגם עם 'חיים קטנים' של האניה ינגיהארה, שאולי אפשר היה לחלק אותו לשני ספרים או לקצר במאה עמודים, אבל גם כך הוא מצליח ללפות אותך לאט לאט עד שאין אוויר ואי אפשר ללכת.
ינגיהארה טוותה עלילה שמתפרסת על פני עשרות שנות חיים של ארבעה חברים, ועשתה זאת במיומנות וברגישות. הארבעה הם ג’וד עורך הדין, וילם השחקן, מלקולם האדריכל וג’יי–בי האמן. בצעירותם הם לומדים וגרים יחד באוניברסיטה יוקרתית, ואחר כך כל אחד ממשיך בדרכו אבל עדיין כולם בקשר, שמתחזק ומתרופף ומתחזק בחזרה לאורך השנים. זה קורה להרבה אנשים, גם פה בישראל, אבל אצל הארבעה האלה זה קצת אחרת. הם כולם שאפתנים, וכולם מגיעים להישגים בתחומם ולרווחה כלכלית, אבל הם נכנסים לזוגיות בגיל מאוחר מאוד, וגם אז, הם עדיין צריכים זה את זה.
ויש עוד עניין, וזה הסיפור של ג’וד סנט פרנסיס, הגיבור האמיתי של ‘חיים קטנים’. הוא ננטש כתינוק וגדל במנזר של כמרים, אחים שלימדו אותו ודאגו למזונו, אבל גם התעללו בו באכזריות. יוצא דופן היה האח לוק, שהסביר לו בסבלנות על צמחים ונתן לו משחקים, ומעולם לא היכה אותו. ממנו הייתה אמורה לבוא הישועה, אבל אז הכול הפך לגיהינום. הקורא מגלה את זה לאט לאט, כמו יתר החברים, וכמו הרולד, האב המאמץ של ג'וד (שאימץ אותו כשכבר היה בן כ-30). וזה נורא וקשה לקריאה. מאוד קשה.
אי אפשר לקחת מהספר את המסר שהחיים הם קצרים ולא הוגנים: זה יהיה בנאלי מדי. אבל אפשר לצאת ממנו עם קצת יותר חמלה, וקצת יותר תשומת לב לכאב של אחרים.
שתי גברות רציניות, ג'יין בולז, הוצאת לוקוס, 282 עמ'
אם לסכם את הספר במשפט אחד: זה לא רציני, וזה נהדר. ואם לוקחים בחשבון את העובדה שהספר נכתב ב-1943, זה נפלא אפילו יותר.
ובהרחבה: לשתי הגברות שתפגשו כאן, גברת גרינג וגברת קופרפילד, נמאס להיות רציניות. החברה הניו יורקית של שנות ה-30 הייתה רוצה לשמור אותן ככאלה, והן בהחלט שיחקו את המשחק במשך זמן מסוים, אבל בסוף נמאס להן לשמור על הכללים.
בתחילת הספר הן נפגשות במסיבה. "את בלתי צפויה במידה מרהיבה, ואת לא פוחדת מאיש מלבד עצמך", משתפכת קופרפילד בפני גרינג, ואז מספרת לה שהיא נאלצת לצאת עם בעלה לטיול בדרום אמריקה, הסיוט של חייה. מכאן והלאה, שתיהן יוצאות לדרך, כל אחת והמסע שלה. גרינג, שעד כה התרחקה מחברת אדם, מניחה לזרים להתפרץ אל חייה, משכנת אותם אצלה ומסכימה לממן את מזונם. באופן מוזר, דווקא זה נותן לה את האומץ לנסוע לבד ולחקור עולם חדש מבחינתה.
קופרפילד מתחברת לזונות של פנמה ולבעלת בית המלון שמשכנת אותן. לאט לאט היא מתרחקת מבעלה, משאירה אותו לטייל לבד, ונהנית להשתכר עם חברותיה החדשות והמלחים המגיעים אל החוף. ראוי להתעכב גם על תפקיד המשנה של גב' קורנוויל, בעלת אותו מלון זול. הביקור שלה במלון וושינגטון, בצד המואר של העיר, מציע מבט מפוכח שמשרת את הספר כולו.
אבל אנחנו לא כאן בשביל הפיכחון. כמו אנשים שהשתחררו מכלא רגשי אחרי עשרות שנים, השתיים נוהגות בצורה חסרת אחריות, לעתים לא מובנת, טיפשית, קלת דעת, נטולת היגיון. הן מרשות לעצמן להתעלם מתמרורי האזהרה, ולא לעשות את מה שהן אמורות לעשות. גם אם בתוך ההנאה יש שעות של שעמום, עדיין הן חלק מהווה מסעיר. כל אחד חייב לעצמו חוויה כזו לפחות פעם בחיים.
הסיפור של הילדה האבודה, אלנה פרנטה, הספריה החדשה, 482 עמ’
למעלה מ–1,800 עמודים, ארבעה ספרים ושתי חברות מעיר אחת שנקראת נפולי התכנסו לכדי הצצה לקהילה קטנה שבה כולם מכירים את כולם (כמו קיבוץ, רק בדיאלקט), מתערבבים זה בזה, וגם צועקים, מכים ויורים. כשצריך, זאת אומרת.
בשלב מסוים התעוררה אצלי התהייה למה להתמסר ללבה העצומה של הפרטים הקטנים המתפרצת עלינו, מדוע להקדיש זמן לכל ניואנס בחייהם של אלנה ולינה ופייטרו ונינו ואנטוניו ואנצו. אולי זה מפני שהם זרים לנו, ועם זאת, דומים מאוד – אנחנו יכולים להרחיק ולקרב אותם כרצוננו, ללמוד מה שנרצה ללמוד. גם האפשרות להתבונן בפסט פורוורד של החיים, עשרות שנים יכולות לחלוף בתוך ימים אחדים בלבד, מפתה למדי. עכשיו, כשזה גם בסדרה בטלוויזיה (טרם צפיתי!) זה מסקרן עוד יותר.
תזכורת: הכרך הראשון נפתח כשהגיבורה המספרת, אלנה גרקו בת ה-66, מקבלת שיחת טלפון מרינו, הבן של חברתה לילה צ'רולו, שמספר לה כי אמו נעלמה מהבית. לאלנה ברור שלילה לא רוצה שימצאו אותה, אבל יש בה תקווה קטנה, ובזמן שהיא מחכה, היא כותבת את סיפור חייהן.
שתיהן נולדו ב-1944 וגדלו באותה שכונה קשה בנפולי, אך בעוד אלנה התגוררה במקומות רבים ונסעה ברחבי העולם, לילה כמעט מעולם לא יצאה מהעיר. אולי משום כך הצליחה לבסס את מעמדה בשכונה, אבל היה לזה גם מחיר. בכרך הנוכחי, ‘הסיפור של הילדה האבודה’, שתחילתו בראשית שנות ה-70, מתחיל סיפור אהבתם של אלנה ושל נינו סאראטורה, למרות התנגדותם של כולם, פחות או יותר, כולל לילה. אלנה מוצאת עצמה נעה בין כישורים 'גבריים' לחובות 'נשיים', והמסר הברור הוא שקל להגיד שאישה צריכה להיות עצמאית ואוטונומית, אבל קשה יותר ליישם.
השנים הבאות הן שנות ההצלחה שלה כסופרת, בד בבד עם חזרתה לנפולי שממנה ניסתה כל כך לברוח. אלא שגם אז היא אינה נשארת שם באופן קבוע: פרנטה שולחת את הגיבורה שלה למסעות יח"צ ברחבי אירופה. במציאות, אגב, פרנטה עצמה לא יצאה למסעות כאלה, כי בחרה לכתוב בפסבדונים – וגם כשלכאורה נחשפה זהותה (העורכת והמתרגמת אניטה ראג’ה), היא מבכרת להישאר בצל. לתוך הסיפור משתחלת גם רעידת האדמה הגדולה של נפולי (1980), אבל חזקה ככל שתהיה, היא אינה מתקרבת לרעידת האדמה של לילה, שתבוא אחר כך ותטלטל את העלילה כולה.
בשנים האחרונות נפולי היא גיבורה ספרותית נוכחת (ראו הספר 'הפיתוי להיות מאושרים', שגם הוא ברשימה זו). יש כאלה שרואים רק את הכיעור שבה, ויש שרואים את הצדדים הרומנטיים. אין ספק לאיזו קבוצה פרנטה משתייכת: בעיניה, נפולי היא עולם שבו החוקים פועלים רק על מי שמפחדים מהם, ולא על מי שמפרים אותם. גם כשדובר על תחיית העיר בשנות ה-90, זו הייתה בעיניה תחייה מדומה, “פודרה של מודרניות שפוזרה באקראיות, ברברבנות, על הפנים המושחתות של העיר” (עמ' 337). ומצד שני – אם עיר אחת מקבלת כמעט 2,000 עמודים כתובים היטב, די ברור על שם מי רשום הניצחון.
שרוכים, דומניקו סטרנונה, הוצאת כתר, 203 עמ'
האם גבר שעזב את אשתו, כי התאהב באישה אחרת, יכול לחזור אליה והאהבה תשוב גם היא? האם מישהו יכול להאמין שיש יותר מתשובה אמיתית אחת לשאלה האכזרית הזו? האם נסכים לפנות כמה שעות מחיינו, כדי להתרכז בה באמצעות המילים של דומניקו סטרנונה הנפוליטני?
העלילה של 'שרוכים' מובאת משלוש זוויות שונות. החלק הראשון מתרחש באמצע שנות ה-70, ומורכב ממכתבים מלאי כאב וזעם של אישה שבעלה עזב אותה ואת הילדים בנפולי, ועבר לרומא, לחיות חיים חדשים עם בחורה שצעירה ממנו ב-14 שנה. "הייתי עם מישהי אחרת", התוודה בפניה, ומבחינתו היו אלה מילים שהביעו חופש, לא אשמה.
החלק השני מביא את הצד שלו, עשרות שנים אחרי. הוא פותר חלק מהתהיות ומעלה חדשות, אבל נקודת המפתח נמצאת במפגש עם ילדיו בבית קפה. הם שואלים אותו על האופן שבו הוא קושר את שרוכי נעליו, ומשם מתחילה שרשרת של קשירה, פרימה, קשירה וחוזר חלילה, עד שהוא נקשר סופית בחזרה אל משפחתו.
זוהי חזרה מובסת: "בתוך המשפחה הפכתי צל אדם", הוא מעיד על עצמו. הוא חש שהוא חי עם אישה שבכל רגע יודעת איך לסחוט ממנו את המילים ואת הכוחות, ואיך להפוך אותו לפחדן. אין משהו מיוחד במערכת היחסים הזו, רק הכתיבה של סטרנונה מצילה אותה, אבל ישנו הטוויסט של הסוף, ששופך אור חדש על הבלגן ופורם את סימני השאלה. זה אולי אמור להיות סוף עצוב, אבל די משעשע. אתה מסיים את הקריאה (המהירה) עם חיוך. מריר, אבל חיוך.
תבשילים חריפים מהמטבח הטטארי, אלינה ברונסקי, תשע נשמות והכורסא, 268 עמ'
זה קורה במשפחות הכי טובות: אמא שמחליטה שהיא יודעת טוב יותר מכולם מה צריך לעשות, ודואגת שזה יקרה. גם אם תוך מחאה, כולם יצייתו לה. וכשהם כבר יעזו לעמוד על שלהם, יגלו שזו טעות.
ב'תבשילים חריפים מהמטבח הטטארי' מציגה עצמה המספרת הגיבורה, רוזלינדה, ככל-יכולה שיודעת לפתור כל בעיה ולנווט בכל מקום. "זהרתי בכל דבר שעשיתי", היא מספרת על עצמה, ומתגאה שהמבט שלה יכול לגרום לאנשים לקפוץ מהחלון. מגיל צעיר לימדה את בתה סולפיה איך לבכות מבלי להתכער, ואיך לחייך מבלי להבטיח יותר מדי. עם הנכדה אמינט היא כבר בכלל לא מאמינה בסלחנות, כי "אין לזה תוצאות". כשבני המשפחה שלה עובדים עליה, ויותר מפעם אחת, היא לא נותנת לזה לשבור אותה. טטארית קשוחה.
ברונסקי (פסבדונים) מייצרת כאן עלילה משעשעת על החיים בבריה"מ לשעבר. בשלב מסוים היא מעבירה את העלילה לגרמניה, כנראה כי גם היא מבינה שיש גבול למה שהסיפור שלה יכול לייצר. גם אם לעתים נדמה שיש כאן עודף עלילות משנה, עדיין שווה לאכול את התבשיל הזה.
לילה בצומת, ז'ורז' סימנון, עם עובד, 164 עמ'
לסימנון הייתה חיבה לפורמט ספר הכיס, שהתאפשר בעיקר בזכות יכולת הצמצום הנפלאה שלו. את היכולת הזו הוא מביא לידי ביטוי גם ב'לילה בצומת', שבו הפקד מגרה מגיע אל צומת 'שלוש האלמנות' כדי לפענח את הרצח של מר גולדברג. גם העוזר הנאמן לוקה מגיע אתו לשם, אלא מה. הרי בלש בלי ע' בלש זה לא זה.
החקירה שמוביל מגרה ב'לילה בצומת' אינה מסובכת יותר מדי. הקורא יכול לגלות את התשובה הרבה לפני אקורד הסיום, אבל זה לא כי סימנון רשלן, אלא כי הפעם הוא שם את הדגש על המנגנונים הפסיכולוגיים שפועלים אצל מי שאינם שייכים לעולם הפשע ה'אמיתי', אלא רק נקלעים אליו. גם למי שמחשיב עצמו לאדם חזק וקשוח יש נקודות תורפה, מזכיר סימנון, וזו תובנה שיכולה לשמש את כולנו. בשורה התחתונה, זה לא נגמר עד שמגרה לא מסיים לעשן את המקטרת.
*צריך לומר שהשנה קראתי גם את "החברה של גברת מגרה", כלומר ספר נוסף בסדרה הזו, וכמובן שגם הוא מומלץ. בכלל, אם יש מישהו שעוד לא קרא את סדרת הספרים הזו, אני מציעה לו לקרוא כמה אחד אחרי השני. מצד אחד הם מספיק קצרים כדי להעיק, ומצד שני תרגישו שרכשתם לכם חבר חדש.
התפנית – הולדת המודרניות, סטיבן גרינבלט, הוצאת מאגנס, 374 עמ'
בשנת 1417 יצא ההומניסט וצייד הספרים העתיקים, האיטלקי פוג'י ברצ'וליני, למסע בגרמניה. הוא היה אז בן כ-40, סוג של מובטל אחרי שהאפיפיור ששירת הודח, ומה שהסעיר אותו היה כתבי יד עתיקים שנעלמו מהתודעה. כשמצא במנזר נידח את הפואמה 'על טבע היקום', הביט בה בהתרגשות, ופקד להעתיק אותה.
סטיבן גרינבלט מביא בספרו את מעשה הגילוי וכל מה שקרה אחר כך כסיפור עלילתי, אם כי עמוס במידע ובציטוטים שמונעים ממנו להפוך לפרוזה של ממש. בשורש הפואמה, שכתב לוקרטיוס בשנת 50 לפני הספירה, כשהוא עצמו היה בערך בגילו של ברצ'וליני, עומדים העקרונות להבנה מודרנית של העולם. בין היתר, הוא מבסס את הרעיונות שהעולם מורכב מאטומים ('חלקיקים בלתי נראים') שנעים בריק האינסופי, אין ליקום בורא אחד, העולם הבא לא קיים, ולכן אין מה לפחד מפני זעמם של האלים.
בתקופה שבה כל זה התגלה מחדש נחשבה הסקרנות לחטא שדינו מוות, ואם מוסיפים לכך את העובדה שמשמעות הטקסט היא 'אין מה לפחד מהכנסייה', ברור שמדובר בגילוי אמיץ של ממש. חשיפתו לאור השפיעה על כל כך הרבה אנשים שהובילו ומובילים את העולם למקום שבו הוא נמצא כיום, שקשה לתאר כיצד היו נראים חיינו לולא פורסמה מחדש.
הירחים של יופיטר, אליס מונרו, הוצאת מחברות לספרות, 268 עמ'
לאליס מונרו יש יכולת מופלאה לכתוב כאילו הכול קרה לה באופן אישי. ואם לא לה, אז לבת של השכנים, שסיפרה לה הכול, בדיוק איך שזה היה, בלי לחסוך בפרטים. כאלה הם מרבית 12 הסיפורים שמרכיבים את 'הירחים של יופיטר'. כולם מתרחשים בקנדה, מכורתה של מונרו, שמככבת בכל ספריה, רובם בעיירה קטנה שבה כמעט כולם מכירים את כולם, ובסיומם יש פאסט פורוורד לעתיד שבו ייסורי העבר הופכים כמעט חסרי משמעות. מכל סיפור כזה, שהוא לכאורה קטן ולא מאוד חשוב לאנושות, עולה איזו תובנה על החיים.
הסיפורים המוצלחים יותר, בעיניי, הם אלה שמתרחשים במחצית הראשונה של המאה ה-20. שם מונרו נמצאת בשיא כתיבתה, שם היא אינה בת חיקוי והיא מצליחה לייצר אמיתות על-זמניות. בסיפורים ה'עכשוויים' יותר (הכול יחסי) זה קורה פחות.
קשה לומר שיש סיפור אחד שמתעלה מעל כולם, זה לגמרי סובייקטיבי. אבל 'תאונה', שבו לפרנסס יש חיים קטנים מאוד, עורר בי לא מעט מחשבות. נכון שהסיום מעט הוליוודי, אבל ממתי לקולנוע יש מונופול על הסוף הטוב.
מדריך האוהבים לרומא, מארק למפרל, הוצאת כתר, 256 עמ'
צריך להודות כבר בהתחלה, שבחרתי לקרוא את הספר הזה בעיקר כי ברומא הציע לי בן זוגי נישואים. לא היו לי ציפיות גבוהות, ובהתאם, הוא אכן לא יותר מספר טיסה (לרומא). אבל גם בספרים כאלה יש הנאה, במיוחד אם אתם מחובבי עיר הבירה של איטליה.
המספר הוא מעין רוח השורה על העיר, והוא מקבץ אליה אמריקאים ובריטים, שחוצים גבולות פיזיים וגבולות אישיים. די מהר הם מגלים שאם אהבה היא מקום נטול גבולות, האהבה לרומא עוד יותר. במקום לסייר בפנתיאון, לשתות קפה בפיאצה נבונה או לאכול משהו במאפייה המפורסמת ליד קמפו דה פיורי, כל אחד מהם ממלא את המשימה שהציב לעצמו. "הסיפור הרע היחיד הוא סיפור משעמם", כותב למרפל, ועושה ככל שביכולתו לעורר עניין, אבל כמעט נכשל במשימה: לוקח לו זמן עד שהוא משיג תנופה.
לטעמי, במקרה של 'מדריך האוהבים לרומא' זה לא באמת משנה אם העלילה מהודקת, אם כל הסיפורים מעניינים באותה מידה (הם לא), אם צירופי המקרים הרבים הם הגיוניים (הם לא), ואם הסופר הצליח לעצב דמויות משכנעות. הדמות הראשית היא רומא, והיא תמיד משכנעת.
היה היתה, יעל נאמן, אחוזת בית, 255 עמ'
למרות שהרשימה הזו בדרך כלל מוקדשת לספרים מתורגמים, כי היא מסכמת שנה לועזית, חשוב לי לא להתעלם מ'היה היתה' של יעל נאמן. זהו הספר השלישי שלה, אבל קשה שלא להשוות אותו לספרה הראשון. ‘היינו העתיד’ היה ממואר כמעט קולקטיבי של הילדות בקיבוץ יחיעם, וזה היה מקור עוצמתו. ‘היה היתה’ הוא סוג של ממואר לאישה שביקשה למחוק את עצמה מהתודעה, אבל המחברת מתעקשת שלא למלא אחר צוואתה.
היא פונה לעשרות אנשים שהכירו את פזית, שעבדה כמתרגמת והיה לה צחוק מתגלגל מפחיד, ומבקשת מהם לדבר עליה. למה היא עושה את זה? אין לה תשובה. אולי זו רק סקרנות, ואולי זו המחשבה שתתגלה איזו תובנה משנת חיים, ואולי זה בכלל משהו אחר. איך שלא יהיה, נאמן סוחפת אותך יחד איתה לחקור במופלא: מי את, לעזאזל, סילביה (פזית) פיין. כלומר, חוץ מזה שנולדת במחנה עקורים בגרמניה ב-1947.
הספר כתוב כמעין יומן מסודר שמתעד שיחות והתכתבויות, בצירוף הערות המחברת והמסלול הנפשי שעברה בעצמה לאורך העשור שבו עבדה על הספר. לאט לאט מתחוור הסיפור: פזית גדלה בחולון, בבית פולני נוקשה. היא שנאה את הבית, כי הוא היה מאורגן ומסודר מדי, סטרילי, פיזית ורעיונית. כמעט אף פעם לא אירחה בו חברות. אחר כך, כשבגרה, המשיכה את הנוהל המעוות הזה בדרכה: היא מידרה את האנשים סביבה, השתדלה שלא יכירו אחד את השני. זו התנהגות מוזרה, ולבלוש אחרי אדם כזה כשהוא כבר מת זה לא רק קשה יותר, אלא התנהגות מוזרה בפני עצמה.
ההחלטה לא להרחיב על הבעיות הנפשיות וניסיונות ההתאבדות, הגם שהיא מכבדת פרטיות, מחסירה משהו מהסיפור. אבל ממילא זה לא מה שיגרום לנטישת הספר. אם אתה סקרן באמת, אתה מוכן לקבל כל מה שייתנו לך.
גט א לייף. סטייל 