לפני שנתיים וחצי בערך הייתי בניו יורק, כלומר הסתובבתי במנהטן. בין היתר הגעתי לגלריה קארן גולדן בצ'לסי, שהוצגה בה תערוכת עבודות של האמנית השחורה מיקלן תומס.
תומס חוקרת את השיווק ואת הצריכה של הנשיות השחורה בתוך התרבות הפופולרית. בניגוד לחברה המערבית שממקמת את הנשים השחורות בתחתית הסולם, ומקבעת את הדימוי שלהן כנשים כנועות המשקיפות מן הצד, תומס הציגה אותן באור אחר: זוהרות, בטוחות במעמדן, נהנות מהפוקוס ולא מתנצלות על שום דבר.
העבודה הבולטת בתערוכה הייתה "When Ends Meet", והיא כללה שישה צמדי פורטרטים של שרת החוץ האמריקנית דאז קונדוליסה רייס (מי יודע לאן היא נעלמה?) ושיאנית המדיה אופרה ווינפרי. "שתיהן אייקונים תרבותיים חזקים, אבל הן עדיין חידה עבורנו", הסבירה תומס את הבחירה. "התחלתי לחשוב, מה אם האופן שבו אנו רואים אותן שונה לגמרי מהאופי הפנימי שלהן? מה אם אופרה היא באמת אישה חושנית? לכן בכוונה בחרתי דימויים עם הבעות הפנים שאינן טיפוסיות להן".
אלה אכן היו דימויים שאי אפשר להתעלם מהם, למרות שהם רק הגדילו את החידה בעיניי: איך זה היה נראה לו היינו מציבים את ווינפרי ורייס במגוון סיטואציות "אמיתיות", מהחיים? צפיתי בלא מעט תוכניות לייף סטייל של ווינפרי, כולל ההיא שבה חילקה מכוניות, כולל ההיא שבה טום קרוז קפץ על הספה, וראיתי אישה מחושבת עד לסנטימטר, נחושה להיתפס כדמות רצינית, עדיין חשה צורך להוכיח לעולם שהיא יכולה לשאול שאלות עומק ולהתמודד עם פוליטיקאים או אלמנותיהם (ממש השבוע – אלמנתו של טד קנדי), לא פחות טוב מהדיאלוגים שלה עם פסיכולוגים או זמרות פופ. יש לה 30 מיליון צופים אמריקנים מדי שבוע – והיא רוצה את האהבה של כולם, כמעט.
והנה, ביום שישי האחרון נפל דבר: ווינפרי הודיעה כי ביום שבו תציין 25 שנה לתוכניתה "אופרה", היא מתכוונת לתלות את המיקרופון ולפנות את הבמה. היא עדיין מסתורית עבור רוב האנשים, מעטים יודעים עליה משהו מלבד הקשר שלה לשיקגו ודיאטת האקורדיון שלה, אבל כנראה שזה כבר לעולם לא יקרה.
יש כאלה שיזכרו את הקפיצות של טום קרוז (אגב: אחרי שהוא חטף ביקורת על ההופעה הזו, ווינפרי לא התייצבה להגן עליו, וזו כנראה הסיבה שהיא לא הוזמנה לחתונתו שהתקיימה באיטליה, וגם לא למסיבת החתונה שנערכה לאחר מכן בלוס אנג'לס), אבל עבור רוב הישראלים, פה פחות או יותר זה נגמר. בארה"ב, שם היא אלילה אמיתית, יידעו יותר להגיד במי היא תמכה בבחירות לנשיאות (ברק אובמה, אלא מה), מאשר מתי בפעם האחרונה היא הייתה בחופשה והיכן זה היה.
גם אחרי שהפכה לאימפריה של מיליארדים, ווינפרי בת ה-55 לא נחה לרגע. הודעת הפרישה שלה אינה מרמזת על פרישה מחיי הבידור: קודם כל, זה רק יקרה בעוד כשנתיים, ב-9 בספטמבר 2011. שנית, היא בסך הכול עוברת מדיה. מרשתות הברודקאסט (ABC וחטיבת ההפצה של CBS, האחראית לשידורי הסינדיקציה) היא תעבור לרשת טלוויזיה עצמאית בשם OWN (Oprah Winfrey Network) שהיא עמלה על הקמתה ומתכוונת להשיק בינואר 2011. הרשת אמורה להתרכז בתחומי הלייף סטייל וההעצמה האישית הכה אהובה עליה.
כידוע, המון דברים יכולים לקרות עד אז. שוק הטלוויזיה כולו עובר שינויים מרחיקי לכת בשנים האחרונות, ובמונחים האלה שנתיים הן המון זמן. ייתכן מאוד שווינפרי, מקום 2 ברשימת 100 הסלבריטאים החזקים של פורבס ומקום 1 ברשימת הנשים המשפיעות במדיה, כבר שוקדת על הפלטפורמה החדשה ומתכננת כיצד להציג מודל הכנסות משופר. כמעצמת תקשורת של 1.5 מיליארד דולר – הכוללת גם חברת הפקות (Harpo, היפוך אותיות של Oprah), מגזין חודשי ("O"), ערוץ רדיו לווייני, אולפן סרטים ובעלות משותפת בערוץ הטלוויזיה Oxygen – יש לה הרבה אפשרויות משחק.
שער המגזין האחרון של ווינפרי, יחד עם אלן דג'נרס (אופרה היא תמיד זו שמופיעה על השער, 99% מהפעמים לבד)
שאלה מעניינת היא מי האנשים שילוו את אופרה בדרכה החדשה. אם להסתמך על ההתנהלות שלה עד היום, אלה יהיו האנשים הקבועים, שכן אופרה מאמינה בנאמנויות לטווח הארוך:
בראש ובראשונה – גייל קינג, עורכת "O". השתיים מטפחות חברות שנמשכת כבר למעלה מ-30 שנה, "מדברות ארבע פעמים ביום בטלפון", וחולקות זמן אוויר בתוכנית רדיו משותפת. ברדיו של ווינפרי אפשר למצוא גם את בוב גרין, מאמן הכושר האישי שלה, שכתב איתה ספר וכעת מגיש תוכנית משלו.
מי שזכה לתוכנית טלוויזיה משלו, בזכות ווינפרי, הוא ד"ר פיל מקגרו. השניים הכירו כאשר ווינפרי שכרה את שירותיו כדי שיעזור לה להתמודד עם מושבעים בתביעה שהוגשה נגדה. הרושם שהותיר עליה מקגרו היה כה חזק, שהיא הזמינה אותו לתוכנית שלה, ומאוחר יותר אף החליטה להפיק עבורו תוכנית אישית בשם "ד"ר פיל" (בשיתוף עם אולפני פרמונט), המשודרת בסינדיקציה בארה"ב ובקנדה.
כל האנשים האלה כנראה ישתלבו גם ברשת החדשה של ווינפרי, השאלה היא רק איך. אבל השאלה המהותית יותר היא האם המשבצת המתרוקנת תשרוד. האם הטוק שואו של אחר הצהריים ממצה את עצמו, רק משום שהגברת הראשונה של הטלוויזיה החליטה? האם אכן כה משפיעה כמו שהפורבס טוען? כלומר, ברור לי שאין מה להשוות בין ה-275 מיליון דולר שהיא הרוויחה ב-2008 לעומת ה-35 מיליון דולר של אלן דג'נרס, אבל האם זה יהיה מוגזם לצפות שהשנייה תעלה על הראשונה באחוזי הצפייה?
אישית, אני כבר מזמן מעדיפה את דג'נרס. קודם כל בזכות העובדה שהיא מצחיקה אותי, שנית בזכות העובדה שאין לה מקל בישבן, שלישית בזכות רוח השטות שהיא מצליחה להוציא מהאורחים שלה, וכמובן, איך אפשר לדלג על הריקודים המוזרים בשיתוף הקהל. כשמתיו פרי (צ'נדלר מ"חברים") מספר על השטויות ששניהם עשו במסיבה בבית שלה, זה הרבה יותר אנושי ומקסים בעיניי מכל שיחה שווינפרי תנסה לנהל באולפן.
אז אולי טוב שווינפרי מחליטה לתלות את המיקרופון. ככה גם היא תוכל להגשים חלומות חדשים שלה, וגם הצופים לא ייאלצו להתלבט בינה לבין דג'נרס. הקומיקאית המצוינת תקבל יותר תשומת לב מהצופים, ומרתה סטיוארט תישאר בודדה במערכה לעקרת הבית המשועממת, עד שתפרוש גם היא.
גט א לייף. סטייל 