ארכיון תג: תערוכות

זה לא ציור, זו סדנת כתיבה

הציור הוא חידה שצריך לפענח. holiday, Henni Alftan, 2016

מה שאני אוהבת בציורים של הני אלפטן (Henni Alftan) זה שהיא לעולם אינה נותנת לך את התמונה המלאה. אתה תמיד מקבל רק הצצה לאיזושהי דמות, יש לך גישה לכמה פרטים עליה, אבל את כל היתר אתה צריך להשלים לבד. זה התפקיד שלך, המתבונן, להמשיך את הסיפור. אגב, היא בעצמה מתייחסת לציורים כמו אל חידות שהיא צריכה לפענח. רק כשיש לה פיצוח, היא מרוצה. אלא שהמתבונן בעבודותיה אינו יודע מה הפיצוח שלה. הוא נשאר עם סימני השאלה.

כמעט על כל ציור של אלפטן אפשר להמציא סיפור. למעשה זה נראה לי כמו אתגר מעניין לכל סדנת כתיבה באשר היא. למה השניים האלה נמצאים בחנות מתנות לחתונה, איך נראים הפנים של זו שנמלטה מהאירוע עם כוס משקה ביד, בנות כמה שלוש החברות בביקיני ובמה הן שונות אחת מהשנייה, העיניים שמשתקפות בסכין – למי הן שייכות?

"יש אמנים מוכשרים ומדהימים בני 40 פלוס שאף אחד לא רוצה להציג אותם, בגלל הגיל שלהם". wedding list, Henni Alftan, 2017

"אני מציירת מגיל שש. זה היה ברור מגיל צעיר שאהיה אמנית". kitchen, Henni Alftan, 2016

היא נולדה בהלסינקי ב-1979 להורים שעוסקים בכתיבה (ספרות ועיתונות), ומאז גיל 19 חיה בפריז. "אני מציירת מגיל שש", סיפרה בעבר, "זה היה ברור מגיל צעיר שאהיה אמנית. לא היה ספק שזה מה שאלמד כשאהיה גדולה". היא אכן למדה בבית הספר הגבוה לאמנויות יפות בפריז, וגם לקחה חלק בחילופי סטודנטים בבית הספר לאמנות של אדינבורו.

בעשור האחרון הציגה תערוכות יחיד רבות של ציורי השמן שלה, בין היתר בפריז, בהלסינקי ובונקובר. בראיון מלפני שלוש שנים  שמה את האצבע על תופעה מעניינת שלא כל כך הכרתי עד היום: בעולם האמנות, כלומר גם בו, מעדיפים אמנים צעירים. "יש אמנים מוכשרים ומדהימים בני 40 פלוס שאף אחד לא רוצה להציג אותם, בגלל הגיל שלהם. השיגעון הזה הולך ופוחת, לשמחתי". לכאורה, אם האמן לא צעיר ועדיין לא פרץ, כנראה שמשהו לא מספיק טוב אצלו. או שיהיו לך מעט מדי שנים יצירתיות שלו, ולא תספיק להפיק ממנו את הסכומים שהיית רוצה. למעשה, זה נשמע כמו כל התירוצים הגרועים בעולם לאפליה פסולה.

יצירה שמעוררת זכרונות אינדיבידואליים. escaping the party ii, Henni Alftan, 2016

בכל מקרה, אלפטן השתתפה גם בעשרות תערוכות קבוצתיות ובחמש תוכניות רזידנסי, וזכתה בפרסים רבים. כל זה בשביל הפרוטוקול. אבל מה שחשוב באמת זה מה שהיא מצליחה לעשות לנפש. מבחינתי, היצירה שלה ממכרת, כי בכל פעם היא מזכירה לי משהו אחר מהחיים, מעוררת אצלי זיכרונות שבכלל לא קשורים אליה – היא פשוט "זורקת רעיון", ואני ממשיכה משם.

את הכול היא עושה בקווים פשוטים, כאילו לא מתוחכמים, אבל הכי ולגמרי כן. צריך אומץ בשביל זה. ומצד שני: כל אמן, בכל גיל, אם הוא לא אמיץ, אין לו מה לחפש בג'ונגל הזה של חיינו.

All photos: courtesy of Henni Alftan

web, Henni Alftan, 2016

sleep, Henni Alftan, 2016

משאירה לך לספר את הסיפור. הני אלפטן

תימנייה, אירי ואמריקאי בארץ הפלאות (תערוכות חדשות)

צעד תימני

מכל התאריכים בעולם, דווקא ב-1 באפריל נפתחה התערוכה "פאטה מורגנה" של הציירת גילה גרינפילד.

גרינפילד, ילידת עין כרם, היא בוגרת בית הספר הבינלאומי לציורי קיר על בניינים של החברה הצרפתית Cité Création בליון, צרפת (שווה ביותר להיכנס ללינק). בין עבודות הקיר בהן השתתפה: ירושלים – ציור השוק, הקרדו הקטן, אליאנס, מסביב לעולם ב-92 יום. תל אביב – הפיקה ועיצבה ציור קיר ייחודי על בניין הסוכנות היהודית עם בני נוער ממרכז דובנוב ואמני ציורי קיר. בנוסף ביצעה ציורי קיר בקוויבק ובצרפת.

בעבודות המוצגות בתערוכה גרינפילד חולפת דרך טרמינל נוסעים עתידני-מערבי, ומגיעה למחוזות תימן הצחיחים – כור מחצבתן של נשות משפחתה, ומקור הזיכרון הקולקטיבי שלהן. היא ממזגת בין העולם המדברי לבין העולם המערבי, המיוצג כאן כנטע זר. המסע הזה לתימן, שעובר דרך הפילטר המערבי ומכיל את מרכיבי הכמיהה והזיכרון, יוצר מעין חזיון תעתועים – "פאטה מורגנה" – של עבר ועתיד המצויים מעבר לזמן.

איפה: בית האמנים, אלחריזי 9, תל אביב. אוצר: יובל קדר. התערוכה תוצג עד ה-25 באפריל.

 

דיאלוג בחשכה

בגלריה אלפרד יוצגו החל מהשבוע הבא, 15 באפריל, שתי תערוכות ציורים תחת הכותרת "Back to Back" – אחת של אמן הגלריה איתי שמואלי, ואחת של אמנית אורחת, טליה רז. נקודת המוצא המשותפת לשניהם היא הרגע הקפוא שקיים בצילום או בפריים הקולנועי. הפריים אוצר בתוכו דרמה שהציור מבקש להעצים, לפרק ולהרכיב מחדש.

לתערוכה של שמואלי קוראים Sitting – המושג המתייחס לישיבה של הצייר מול המודל המצויר, כאשר הדגש הוא על יחידת הזמן הקפואה והסטטית שמתוכה נולד הציור. עולם הדימויים שלו לקוח מתוך פריימים של סרטי קולנוע, בעיקר מסרטי אימה סוג ב' וסרטי סטודנטים (בחירה מוזרה אך מעניינת). השימוש בטכניקה של ציור שמן מסורתי מאפשר לשמואלי עבודה איטית, שתורמת לאלסטיות שבבניית הסצנה, וכך הוא "מביים" את הפריים מחדש.

לתערוכה של רז קוראים Species, והתמה המרכזית היא חוסר בהירות מינית. היא עובדת לפי דימויים הלקוחים ממגזינים של אופנה, צילום ואמנות. היא מנסה ליצור דמויות ממין אחד שנראות כמתחפשות למין שני שאינו מובהק מלכתחילה, וכך נוצר מתח בין מאפיינים גבריים למאפיינים נשיים.

איפה: גלריה אלפרד, לבונטין 19, תל אביב. אוצר התערוכה: גידי סמילנסקי. התערוכה תוצג עד ה-7 במאי.

 

רואים קרוב, רואים שקוף

עוד בשבוע הבא, ב-16 באפריל: בגלריה נלי אמן תיפתח תערוכת יחיד ראשונה בישראל של אנגוס מאסיי (angus massey) – אמן אירי בן 37, שיוצר פסלים המשלבים דמויות פיגורטיביות בתוך צורות גיאומטריות מעץ ומתכת. מרבית העבודות שלו מתכתבות עם הקהל המתבונן בהן – השתקפותו של הצופה בפסלים היא חלק בלתי נפרד מהאמנות עצמה.

למעשה, יש בעבודות של מאסיי שילוב אלמנטים תלת מימדיים (הפסלים והדמויות) עם אלמנטים דו מימדיים (השתקפות על המתכת והמראות, השתקפות הסביבה על הפסלים). בכך הוא מנסה לבטא את המתח שהמציאות יוצרת בנו – כדי להבין אותה, עלינו לפרק אותה ליחידות.

תהליך העבודה של מאסיי דומה לתהליך העבודה של האמנים המוקדמים. הוא יוצר מודלים משעווה, מעבד אותם לכדי תבניות, יוצק לתוכן את הברונזה, ומלטש אותה עד שנוצרת הצורה המתאימה לו. העבודה הידנית והשלבים הרבים יוצרים בכל פעם דמות מעט שונה מקודמתה.

אנגוס עבד בעבר כעוזר לפסלים באיטליה, צרפת והודו, שם למד את רזי המקצוע והאמנות. באיטליה פגש את אשתו, ישראלית, ולאחר תקופה בה חיו ופעלו באיטליה, הגיעו לישראל והקימו כאן את ביתם.

איפה: גלריה נלי אמן, רח' גורדון 26, תל אביב. התערוכה תוצג עד ה-15 במאי.

 

Tim Burton. Untitled (Cartoons). 1980–86

ברטון בארץ הפלאות

אם אתם בניו יורק בחודש הקרוב, אולי תרצו לקפוץ ל-MOMA. עד ה-26 באפריל מוצגת תערוכת הציורים של טים ברטון (הבמאי שכולם נהנים לקטול את אליס התלת ממדית שלו. אני טרם ראיתי). חלקם נאיביים, ילדותיים על סף האידיוטיים (אם זה לא היה ברטון…). חלקם מעניינים יותר.

טימותי וולטר ברטון נולד ב-1958 בברבנק, קליפורניה. הוא אף פעם לא הרגיש שם שייך, והמפלט שלו היה ציורים מלאי הומור. מאוחר יותר הוא הרחיב את הבריחה לכדי עשיית סרטים בעלי קו אופייני בולט: מוזרות משעשעת. זו גם ההגדרה ההולמת לאתר התערוכה.

 

%d בלוגרים אהבו את זה: