ארכיון תג: תערוכה

על מי בנקסי צוחק עכשיו

Beanfield – עבודה שהיא מחאה על אלימות המשטרה במהומות 1985 בווילטשר, שבהן נאסר על שוחרי שלום לקיים פסטיבל / צילום: גלית חתן

כבר מזמן רציתי לכתוב כאן שאחת החוויות היותר קוליות שהיו לי בביקור באמסטרדם, לפני כחודשיים, הייתה התערוכה "בנקסי צוחק עכשיו" במוזיאון MOCO. אלא שלא הייתי בטוחה על מי בנקסי צוחק בדיוק. אולי זה בכלל עלינו, ואז זה ממש לא קולי? חוץ מזה, את העבודות שלו צריך לראות במקום הטבעי שלהן – בחספוס של הרחוב, על קירות מבטון – ולא במקומות מתורבתים ומסודרים כל כך. לא קולי פעם שנייה.

רק אחרי שחזרנו הביתה, הרבה אחרי, ראיתי באתר המוזיאון את ההודעה הבאה:

The exhibition ‘Laugh now’ is not authorized by Banksy and not curated in collaboration with the artist.

אז כנראה שהוא לא צוחק עלינו, אבל הוא גם לא הכי מרוצה ממה שקורה שם. אמנם הוא לא יכול להגיד למנהלי המוזיאון מה לעשות – מרגע שפעלת במרחבים הפתוחים, הכול פתוח – אבל לדרוש את ההבהרה הזו הוא כן יכול.

SMILING COPPER. הקסדות על ראשי השוטרים לא מאפשרות להן לשמוע את ההמונים המוחים, ועל פניהם חיוך של אטימות. בנקסי רוצה שנחשוב על הסיטואציות האלה ונבין את הנוראיות שבהן / צילום: גלית חתן

המוזיאון מציג את כל העבודות הכי מפורסמות שלו, כשבראשן העבודה הענקית (2.5 על 3.5 מטר) Beanfield, שבה מפזרי מהומות רצים בשדה – מחאה על אלימות המשטרה במהומות 1985 בווילטשר, שבהן נאסר על שוחרי שלום לקיים פסטיבל, והאזור כולו נראה כמו קרב בין 1,300 שוטרים ל-600 אנשים שבסך הכול רצו לחגוג קצת. "למרות שאי אפשר למצוא אותה בשום מקום בעולם מאז 2009", אומרים במוזיאון, "חשבנו שהיא איקונית מספיק כדי להיות מוצגת פה".

התערוכה מתפרסת על פני שתי קומות של המוזיאון, כולל חדר המדרגות. עבודות מוכרות נוספות שנכללות בה הן 'ילדה עם בלון' (לגדר השחורה שבכניסה למוזיאון נקשרו בלונים אדומים), 'צוחק עכשיו', 'ילדים ורובים', 'זורק הפרחים' ו'ספרות זולה'. בתערוכה מצאתי גם את 'ברקוד' – נמר יוצא מתוך כלוב של ברקוד שמונח על עגלה. העניין הוא שלפני יותר מעשור קניתי בניו יורק חולצה עם ההדפס הזה – ולא היה לי אז מושג מי יצר אותו. למעשה, באותו שלב אני חושבת שבכלל לא ידעתי מי זה בנקסי. זה פשוט נראה לי, ובכן, קולי.

התערוכה מתפרסת על פני שתי קומות של המוזיאון, כולל חדר המדרגות
Photo: Isabel Janssen, Courtesy of MOCO museum
Four Monkeys, 2001 / צילום: גלית חתן

מה שמיוחד ב"צוחק עכשיו" הוא שיש פה עבודות 'פנים' שיצר בנקסי, כלומר כאלה שמראש הוא יצר כדי שמישהו יתלה אותן – יצירות על קנבס, עץ ונייר. עד כה, רק מעטים ידעו שהן קיימות בכלל, ובמוזיאון עשו עבודה ליקוט מפרכת כדי להשיג אותן מרשימה של אספנים שהקדימו את זמנם. זה כמובן מעלה שאלה על העבודה שבנקסי העמיד למכירה פומבית ואז היא נגרסה לנגד עיניו ההמומות של הקונה (ושל העולם כולו) – בן אדם, כבר מכרת עבודות בעבר, זה לא שאתה נגד הכנסות ורווחים כלכליים, אז למה עשית את זה למסכן?

לשאלה הזו אין תשובה בתערוכה, אבל מי שמעוניין יכול לרדת למרתף ולצפות בסרט על העשייה שלו. כידוע, בנקסי פועל בכל העולם. עבודות רבות שלו נמצאות בלונדון, אבל גם בניו יורק, לוס אנג'לס, ניו אורלינס, מלבורן וברחבי צרפת (כאן תוכלו למצוא רשימה מדוקדקת). ברבות מהן הוא מוחה נגד ונדליזם ונגד אלימות. העובדה שהוא נותר אנונימי, ושהדבר היחיד שמנחשים לגביו זה שהוא בריטי (הוא גם כנראה לא צעיר מאוד), עוזרת לו לשמור על מקומו בתודעה העולמית – לא פחות מהאמנות עצמה. אם אתם רוצים להבין קצת יותר טוב את העוצמה והחשיבות שלו, שהיא הרבה מעבר לעוד ציור גרפיטי, "צוחק עכשיו" היא אפשרות לא רעה לעשות את זה. רק אל תצפו לצחוק שם באמת.

החיים השניים של מכונת הכביסה

בפעם הראשונה בחיי הלכתי לתערוכת הבוגרים של בצלאל – ואם להודות על האמת, בכלל של בית ספר לעיצוב. אמנם ראיתי תערוכות בבית הספר לצילום במוסררה, אבל זה משהו אחר, חתרני יותר, מהנה בצורה שונה. כאן מדובר באחד מבתי הספר הטובים ביותר בעולם בתחומו, ולכן: ממוסד יותר, מופרע פחות. ובשתי התערוכות שראיתי – של המחלקה לעיצוב תעשייתי, ושל המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית – גם מנסה להפוך את העולם למקום טוב יותר. אבל ממש: מנעליים לחולי סוכרת, ועד לרובוט שצובע קירות, עם קצת מיחזור בדרך (מכונת כביסה שהופכת לכיסא. "עשו זאת בעצמכם", מפציר הסטודנט).

השפע היה עצום, אי אפשר וגם לא כדאי לראות הכול בבת אחת (התערוכה תימשך עד וכולל שישי הקרוב). יש עבודות שהן חלק מתרגיל קבוע שמקבלים סטודנטים, למשל הסכינים שצריך להמציא להם ידית חדשה, ייחודית. קשה לומר שמצאתי שם סכין שהייתי שמחה לקחת הביתה. יש תרגילים בשנה א' שהם מגניבים יותר משנה ג' – לקחת חפץ זעיר וליצור הגדלה שלו פי 50 או 60 או השד יודע כמה.

יש עבודות שבדקו גבולות של חומרים אבל נשארו בגבולות הקונבנציה – כלומר אתה מסתכל, אומר "יופי, נחמד" וממשיך הלאה כי כאלה ראית ועוד תראה איפשהו. ויש כמה עבודות שהמריאו, כי הן מציעות חשיבה אחרת, כי האסתטיקה שלהן מופלאה, כי הן גורמות לך לרצות להיות הבעלים שלהן, או כי אתה פשוט "מת" שמישהו ירים את הכפפה ויציע להפוך אותן למסחריות.

הנה כמה מהעבודות שהלהיבו אותי באופן הזה, על קצה המזלג המעוצב:

It used to be a washing machine, טוני גריגוריאן, המחלקה לעיצוב תעשייתי. קשה היה להימנע מהמחשבה איך ירגיש חתול פרוותי שיעלה על הכיסא הזה, שנראה קצת כמו כיסא גלגלים. גם אם לא יושבים או מתנדנדים עליו, הוא מעורר מחשבה

*

"חול ישראל", בושמת אליעזר – רדיו שמשדר תחנה אחת בלבד. הפעלת הרדיו וחיווי עוצמת השמע מכריחים את המשתמש לגעת בחול, כך שמדובר בעבודה אינטראקטיבית (וחוץ מזה אהבתי מאוד את הקופירייטינג)

*

Flow, לילך שטיינר – נעליים לחולי סוכרת. בזמן ההליכה סוליית הנעל וצידיה יוצרים פעולת עיסוי הממריצה את זרימת הדם בכף הרגל. למרות פוטנציאל ההתנשאות ("זה כמו קרוקס, אין סיכוי שאנעל כזה דבר"), מדובר בנעליים שיכולות להיטיב עם כולנו

*

איך שמסתדר לך, זיו טובין – משחקיות ואינטראקציה בגרסה הפונקציונלית. למה להכביר מילים: את זה אני רוצה אצלי בבית. פה כאן מייד ובדיעבד

*

רות כספי, מידול במסגרת הקורס "ארגז כלים", שנה א' המחלקה לעיצוב תעשייתי. בעצם יש פה פיתוח כפול: פיתוח של רעיון, ופיתוח של סרט. בעוד הפילם של קודאק הולך ונעלם מהעולם, הנטייה להגדיל את נוכחות החפצים בחיינו דווקא מתעצמת

*

אינטימיות מכאנית, עפר ברמן – ציפורניים מלאכותיות שמאפשרות להשוות בין המידע האישי שהאדם נושא עם עצמו עם המידע על הפרט הפוטנציאלי שמולו

*

בעולם אחר היית אדם אחר, נלי לורך. זכוכית בצבעים שונים בטכניקות יציקה. המחלקה לעיצוב קרמיקה וזכוכית. זה נראה כמו עבודת פיסול קרח עדינה שהושאלה מ"עיר הקרח" ליד מתחם התחנה, אבל כשמבינים שמדובר בזכוכית, מיד מחפשים מאסטר של סוורובסקי או באקארה

*

בתוכי, מיכל אהרוני. תבניות גבס, יציקות פורצלן, הדפס, תאורה

*

Ain't nobody gonna like me like the devil do, נטלי פולק. פרט מתוך סדרה של כעשרה כדורים ועשר צלחות – ניפוח זכוכית וחריטה. הפרויקט הזה הזכיר לי שתי עבודות – אחת של כריות עגולות רקומות מילים (כלומר שם המסרים נכתבו ולא צוירו) שהוצגה בגלריה בצלאל ביפו, והשנייה של כדורים מוארים שמוצמדים לרצפה, שראיתי גם בונציה וגם בגלריה ליטבק. אז אולי היא לא הכי מקורית בעולם, אבל בהחלט מעוררת עניין

*

נשיקת צפרדע, לי חן. בעצם, פעם באמת היו מגהצים שיער, לא? מהחוברת שיצרה חן לתערוכה עולה כי היא בדקה כיוונים ואסוציאציות שמתעוררות אצל נשים כשמדברים איתן על השיער שלהן. אחת השאלות היא "איך את מסתדרת עם השיער", אחרת תוהה אם זה בכלל שיער אמיתי. ויש גם תזכורת מה קורה לשיער כשהוא פוגש לחות (רמז: פטרוזיליה). הפתרון שלה פשוט: לגהץ שיער ולהתארגן עליו, לעמוד במקלחת מתחת למברשת פן במקום מתחת לזרם מים חמים

*

אני על רקע העבודה "בין הזמנים" של יצחק נתן לוי, שמוצגת בחצר בית הספר. עשויה מחמר, בלוקים ואדמה, בטכניקה מעורבת. בעיניי זו העבודה המרשימה ביותר בתערוכה. היא מציגה אמירה שמשכפלת את עצמה – בגדלים שונים, בצבעים שונים, בהרכבים שונים. השכפול המגוון הזה הופך אותה לחזקה ובעלת נוכחות ממגנטת

לדבר עם זרים

בקרוב ימלאו שלוש שנים למעבר שלי לירושלים, ולמרות  ששלוש שנים הן לא מעט זמן, במובן מסוים אני עדיין מרגישה מהגרת. בהתחלה התייחסתי לעצמי כאל תיירת, שחוקרת מקום חדש. אבל כמה זמן אפשר להיות בסטטוס של "תיירת"? האם המציאות אינה ההוכחה הטובה ביותר שצריך להחליף את ההגדרה? אבל כך או כך, לא משנה מה ההגדרה, הקיום שלי בעיר הקודש מתנהל "בעיניים זרות". לא פעם אני שומעת מירושלמים לשעבר, שאני מגלה להם דברים חדשים על העיר, או מאירה זוויות שהם כבר שכחו מהן. התערוכה הבהירה לי בצורה הטובה ביותר מדוע זה כך: אני מבחוץ.

הזר כמעט לעולם לא יהיה "אחד משלנו", וזה יכול לפעול לטובתו או לרעתו. פעמים רבות הוא נשאר מחוץ למשחק, אבל פעמים אחרות הוא מייצר משחק חדש. למקומיים הוא מהווה סוג של אטרקציה, מגוון עבורם את הנוף המוכר מדי, חסר ההפתעות. אנשים מבחוץ מתייעצים איתו על המתרחש בזירה, כי רואים בו דמות אובייקטיבית – אין לו קשרים ואינטרסים רבי-שנים לטובת צד כלשהו. וכמו שכבר אמר ג'ים מוריסון: People are strange when you are stranger.

בגלל כל זה התחברתי מאוד לתערוכה "בעיניים זרות: הגירה, צילום והמאה ה-20", המוצגת בימים אלה במוזיאון ישראל. זו לא תערוכה שהמוזיאון מתגאה בה, כמו התערוכה של יהודית סספורטס או תערוכת הורדוס. אולי זה בגלל שצילום מוערך פחות כאמנות, בוודאי כשמדובר בעצם באוסף של צלמים שמוכרים בעיקר בתוך עדתם. אבל עבורי היה לי ערך מוסף.

התערוכה כוללת מאות צילומי שחור-לבן מתחילת המאה שעברה שצילמו מהגרים. כלומר, אנשים שלא שייכים למקום, שעזבו את ביתם מרצון או מכורח, ולקחו מצלמה ליד. התערוכה חוקרת כיצד העובדה הזו השפיעה על ההתבוננות שלהם, וכיצד היא תרמה להתפתחות הצילום. הם עברו שינויים חברתיים, פסיכולוגיים, תרבותיים, לשוניים, סביבתיים וחזותיים – וכל זה השפיע עליהם כבני אדם בכלל, וכיוצרים בפרט.

מלבד הצילומים הרבים התלויים על הקירות, יש גם כמה ציטוטים שמצאו חן בעיניי. למשל: "חלק מעבודת הצלם הוא לראות חד יותר מרוב האנשים. עליו להיות ניחן במשהו מיכולת הקליטה של נוסע המגיע לארץ זרה ולשמר בתוכו יכולת זו" (ביל ברנדט). וגם: "תפקידי היה לגלות את אמריקה האמיתית, שבאותה תקופה לא הייתה מוכרת לרבים, גם לא לאמריקנים" (אמיל אוטו הופה). וגם: "המציאות בצילום כה חמקמקה עד שהיא אמיתית יותר מהמציאות" (אלפרד שטיגליץ).

"בעיניים זרות" היא תערוכה שדורשת התבוננות כמו של לאישה המצולמת כאן בראש הפוסט, שיחד עם המקל שלה עברה מתמונה לתמונה והפגינה סבלנות אין קץ. לעומתה, גבר מבוגר שנקלע אף הוא לתערוכה, ניגש אל בן זוגי וביקש ממנו הכוונה: "תגיד לי מה מעניין פה". אני לא שופטת אותו: שפע הצילומים מבלבל, קשה להחליט היכן להתחיל, ובוודאי שאי אפשר לראות הכול בפעם אחת. בעיקר מפני שהעיניים של הצופה זרות לא רק למתרחש, אלא גם לצלם-המתבונן: עין זרה על עין זרה יוצרת סיפור חדש לגמרי. הרפתקה מופלאה.

מאן ריי, אמריקני, פעל בצרפת ובארה"ב, 1890-1976. תמונת רחוב בפריז עם נוטרדאם (ללא כותרת), 1925 בקירוב. הדפסת כסף ועיפרון

כשאני מסתכלת כך על הנוטרדאם, קודם כל אני חושבת על הזווית שבה ריי ישב, או עמד – צדדית, לא פרונטלית, ואפילו לא ישירות מהצד. כאילו הסתתר בתוך סמטה, והציץ על הסמל הפריזאי המפורסם. מה הייתה השעה שבה צילם את התמונה? מי האדם ש"נכנס" לתוך הפריים – פריזאי או מהגר גם כן?

ברסאי, צרפתי, ילד טרנסילבניה, 1899-1984. החלום בגראן בולוואר, 1934. הדפסת כסף

הזקנה מתבוננת בעולם של הצעירות – עולם שהכירה פעם ועכשיו השתנה כל כך, ובעצם כבר לא שייך לה. ייתכן גם שבימי צעירותה לא העיזו להציג כך הלבשה תחתונה, והנה המודרניות של שנות ה-30… מה שהן מרשות לעצמן!

רומן וישניאק, אמריקני יליד רוסיה… סמוך לכיכר פוטסדאם, ראשית שנות ה-30

צילמתי את הפרטים בצורה מטושטשת, וזה כל מה שהצלחתי לפענח. אבל לא יכולתי לוותר על הצילום הנהדר הזה של תחנת הרכבת בברלין. זה שבא, וזה שהולך, ואתה מייד חושב על מי שעוד יגיע ומתי זה יקרה

אלן אאורבך, אמריקנית, ילידת גרמניה, 1906-2004. אליוט פורטר בניו יורק, 1957

ואני בכלל לא ידעתי מיהו אליוט פורטר, עד לצילום הזה, רק השתעשעתי ברעיון לצלם כך את הבנזוג וחיפשתי בראשי לוקיישנים ירושלמיים. ובכן, פורטר נולד ב1901, והיה צלם חובב עוד בילדותו. הוא למד כימיה הנדסית ורפואית, עבד כביוכימיקל באוניברסיטת הרווארד, וב-1938 הוצגו לראשונה צילומים שלו בגלריה בניו יורק. בעקבות הצלחת התערוכה, עזב את הרווארד, והחל לצלם בצבע בטכניקה חדשה. הוא התרכז בצילומי טבע, ולאורך השנים פרסם ספרים רבים שתיעדו את אנטרקטיקה, איסלנד, מזרח אפריקה, מקסיקו וסין. נפטר ב-1990 בסנטה פה שבמקסיקו

שמואל יוסף שווייג, סבתא ונכדהּ בדרכם למולדת, שנות ה-50

הצילום הזה הוא הראשון שהבחנתי בו בכניסה לתערוכה, והוא שבה את לבי מייד. המבט החוצה מתוך קופסת המתכת המתקראת ספינה, החיוך, הסקרנות, ובעיקר חוסר הידיעה מה מצפה להן מעבר לנמל

הצילום הזה הוא שלי, ובדיעבד גיליתי שהוא דומה מאוד לצילום שבראש דף התערוכה באתר המוזיאון

%d בלוגרים אהבו את זה: