ארכיון תג: תערוכה

אם תרצו זו לגמרי אגדה

חיוך מיידי. יאנה אילייבה, בולגריה

קורה לי לא פעם, אולי גם לכם, שאני עוברת ליד יצירת אמנות, מעיפה מבט וממשיכה הלאה אל הדבר הבא ש'קורא' לי. בעולם כמו שלנו, שהוא עמוס בגירויים ובהצעות, אנחנו צריכים לבחור על מה אנחנו מתעכבים – ולא תמיד אני בוחרת נכון. קחו למשל את רביעיית הציורים של ילנה ירומין – ארבע סצנות מאגם הברבורים. ראיתי, המשכתי, בחנתי ציורים אחרים, ואז פגשתי אותה, ויחד חזרנו אל הרקדנית "שלה".

ירומין הסבירה לי שאדגר דגה צייר בלרינות חלשות, אבל להיות בלרינה זה עוצמה, זה משהו שמצריך הרבה כוח ושרירים – וזה מה שהיא ניסתה להעביר בציור. פתאום, אחרי שהיא אמרה את זה – הבנתי. את הרביעייה הזו היא ציירה במשך כמה חודשים. למה קוורטט? הרגש קובע. לפעמים היא מציירת שני ציורים בסדרה, ולפעמים שמונה. "ציור זה כמו תרפיה בשבילי", אמרה, "במקום לדבר עם מישהו אני מדברת עם הבד, ושם הכול יוצא החוצה, כל הרגשות החזקים".

"ציור זה כמו תרפיה בשבילי. במקום לדבר עם מישהו אני מדברת עם הבד, ושם הכול יוצא החוצה, כל הרגשות החזקים". ילנה ירומין, אגם הברבורים

העבודות של ירומין מוצגות במסגרת התערוכה "אגדות" שאצרה נעמי עשת רוזנצויג במרכז שרובר לתרבות בירושלים (יס פלאנט, הקומה העליונה). זהו אוסף עבודות של 25 אמנים מישראל ומאירופה (בולגריה, גאורגיה, פולין, פינלנד, סלובניה ושוויץ), שאמנם צוירו בטכניקות וסגנונות ציור שונים, אך כולן קשורות בצורה זו אחרת לעולם לעולם המופלא שלא באמת קיים, ולמרות זאת אנחנו מאפשרים לו להקסים אותנו. אם אתם מחפשים חוויה מעניינת לחול המועד – הרי לכם. וגם עוד שבועיים אחרי תוכלו ליהנות ממנה.

כמעט כל אמן מציג יותר מעבודה אחת. יש שם עבודות שמציעות פרשנות לאגדות ילדים מפורסמות (עמי ותמי, כיפה אדומה, בת הים הקטנה, אליס בארץ הפלאות), סיפורים מהתנ"ך לצד סיפורי אלף לילה ולילה, אגדות עם דרוזיות לצד פיות, יערות קסומים וחדי קרן, ונופים מגוונים מאוד – כולל ירושלים עצמה.

הכול מצויר באמצעות מכחול שהיא מחזיקה בפה. שר הטבעות, נטע גנור

ויש גם ציור קטן של נטע גנור (כלומר יש לה כמה ציורים, אני נמשכתי לאחד) שהזכיר לי את שר הטבעות עוד לפני שהסתכלתי מה שמו באמת. הציור הזה הוא כמו הזמנה למסע בין ההרים עד ליעד המיוחל, אבל מה שהוא לא חושף זה את האופן שבו הוא צויר: עם מכחול בפה. נטע, 39, משותקת בארבע גפיים בעקבות תופעה נוירולוגית שנקראת שבץ של חוט השדרה, והתרחשה אצלה כשהייתה בת 15 בלבד. מאז 2003 היא חברה בארון אמני הציור בפה או ברגל.

היא עובדת על כל ציור שלה, ורובם מן הסתם לא גדולים, בין 15 ל-50 שעות, מה שמצריך המון סבלנות ומיומנות. בדרך כלל היום שבו היא מציירת הוא שישי, שמונה שעות שהן זמן השקט שלה, היא סיפרה לי. זה כמובן העלה אצלי את השאלה, כמה זמן אפשר לעבודה ככה. "פעם ניסיתי תשע שעות, וזה ממש כאב בשיניים. מאז אני יודעת מה הגבול שלי", אמרה בחיוך.

במבט ראשון ומהיר, שכאמור מאפיין את רובנו בימים אלה, התערוכה נראית קטנה. אבל כשמקדישים תשומת לב, כל ציור הוא עולם ומלואו. העבודות של יאנה אילייבה מבולגריה גרמו לי מייד לחייך, וכך גם העבודות של ליאת אולריך גבע (אחת מהן הזכירה לי את הדמויות של בוטרו). בת הים של אלה גוטנברג נראתה לי קולית להפליא, ולכן גם הצטלמתי לידה וליד ציוריה הנוספים של גוטנברג. ואל תפספסו גם את 'כבשים בנוף' של דניאלה פורת, שלמרבה ההפתעה הוא הציור הנאיבי הראשון שלה.

בת הים הקולית של אלה גוטנברג

התערוכה מתקיימת עד 12 במאי 2019 /// ימים ושעות פתיחה: כל ימות השבוע, 10:00-23:00

על מי בנקסי צוחק עכשיו

Beanfield – עבודה שהיא מחאה על אלימות המשטרה במהומות 1985 בווילטשר, שבהן נאסר על שוחרי שלום לקיים פסטיבל / צילום: גלית חתן

כבר מזמן רציתי לכתוב כאן שאחת החוויות היותר קוליות שהיו לי בביקור באמסטרדם, לפני כחודשיים, הייתה התערוכה "בנקסי צוחק עכשיו" במוזיאון MOCO. אלא שלא הייתי בטוחה על מי בנקסי צוחק בדיוק. אולי זה בכלל עלינו, ואז זה ממש לא קולי? חוץ מזה, את העבודות שלו צריך לראות במקום הטבעי שלהן – בחספוס של הרחוב, על קירות מבטון – ולא במקומות מתורבתים ומסודרים כל כך. לא קולי פעם שנייה.

רק אחרי שחזרנו הביתה, הרבה אחרי, ראיתי באתר המוזיאון את ההודעה הבאה:

The exhibition ‘Laugh now’ is not authorized by Banksy and not curated in collaboration with the artist.

אז כנראה שהוא לא צוחק עלינו, אבל הוא גם לא הכי מרוצה ממה שקורה שם. אמנם הוא לא יכול להגיד למנהלי המוזיאון מה לעשות – מרגע שפעלת במרחבים הפתוחים, הכול פתוח – אבל לדרוש את ההבהרה הזו הוא כן יכול.

SMILING COPPER. הקסדות על ראשי השוטרים לא מאפשרות להן לשמוע את ההמונים המוחים, ועל פניהם חיוך של אטימות. בנקסי רוצה שנחשוב על הסיטואציות האלה ונבין את הנוראיות שבהן / צילום: גלית חתן

המוזיאון מציג את כל העבודות הכי מפורסמות שלו, כשבראשן העבודה הענקית (2.5 על 3.5 מטר) Beanfield, שבה מפזרי מהומות רצים בשדה – מחאה על אלימות המשטרה במהומות 1985 בווילטשר, שבהן נאסר על שוחרי שלום לקיים פסטיבל, והאזור כולו נראה כמו קרב בין 1,300 שוטרים ל-600 אנשים שבסך הכול רצו לחגוג קצת. "למרות שאי אפשר למצוא אותה בשום מקום בעולם מאז 2009", אומרים במוזיאון, "חשבנו שהיא איקונית מספיק כדי להיות מוצגת פה".

התערוכה מתפרסת על פני שתי קומות של המוזיאון, כולל חדר המדרגות. עבודות מוכרות נוספות שנכללות בה הן 'ילדה עם בלון' (לגדר השחורה שבכניסה למוזיאון נקשרו בלונים אדומים), 'צוחק עכשיו', 'ילדים ורובים', 'זורק הפרחים' ו'ספרות זולה'. בתערוכה מצאתי גם את 'ברקוד' – נמר יוצא מתוך כלוב של ברקוד שמונח על עגלה. העניין הוא שלפני יותר מעשור קניתי בניו יורק חולצה עם ההדפס הזה – ולא היה לי אז מושג מי יצר אותו. למעשה, באותו שלב אני חושבת שבכלל לא ידעתי מי זה בנקסי. זה פשוט נראה לי, ובכן, קולי.

התערוכה מתפרסת על פני שתי קומות של המוזיאון, כולל חדר המדרגות
Photo: Isabel Janssen, Courtesy of MOCO museum
Four Monkeys, 2001 / צילום: גלית חתן

מה שמיוחד ב"צוחק עכשיו" הוא שיש פה עבודות 'פנים' שיצר בנקסי, כלומר כאלה שמראש הוא יצר כדי שמישהו יתלה אותן – יצירות על קנבס, עץ ונייר. עד כה, רק מעטים ידעו שהן קיימות בכלל, ובמוזיאון עשו עבודה ליקוט מפרכת כדי להשיג אותן מרשימה של אספנים שהקדימו את זמנם. זה כמובן מעלה שאלה על העבודה שבנקסי העמיד למכירה פומבית ואז היא נגרסה לנגד עיניו ההמומות של הקונה (ושל העולם כולו) – בן אדם, כבר מכרת עבודות בעבר, זה לא שאתה נגד הכנסות ורווחים כלכליים, אז למה עשית את זה למסכן?

לשאלה הזו אין תשובה בתערוכה, אבל מי שמעוניין יכול לרדת למרתף ולצפות בסרט על העשייה שלו. כידוע, בנקסי פועל בכל העולם. עבודות רבות שלו נמצאות בלונדון, אבל גם בניו יורק, לוס אנג'לס, ניו אורלינס, מלבורן וברחבי צרפת (כאן תוכלו למצוא רשימה מדוקדקת). ברבות מהן הוא מוחה נגד ונדליזם ונגד אלימות. העובדה שהוא נותר אנונימי, ושהדבר היחיד שמנחשים לגביו זה שהוא בריטי (הוא גם כנראה לא צעיר מאוד), עוזרת לו לשמור על מקומו בתודעה העולמית – לא פחות מהאמנות עצמה. אם אתם רוצים להבין קצת יותר טוב את העוצמה והחשיבות שלו, שהיא הרבה מעבר לעוד ציור גרפיטי, "צוחק עכשיו" היא אפשרות לא רעה לעשות את זה. רק אל תצפו לצחוק שם באמת.

החיים השניים של מכונת הכביסה

בפעם הראשונה בחיי הלכתי לתערוכת הבוגרים של בצלאל – ואם להודות על האמת, בכלל של בית ספר לעיצוב. אמנם ראיתי תערוכות בבית הספר לצילום במוסררה, אבל זה משהו אחר, חתרני יותר, מהנה בצורה שונה. כאן מדובר באחד מבתי הספר הטובים ביותר בעולם בתחומו, ולכן: ממוסד יותר, מופרע פחות. ובשתי התערוכות שראיתי – של המחלקה לעיצוב תעשייתי, ושל המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית – גם מנסה להפוך את העולם למקום טוב יותר. אבל ממש: מנעליים לחולי סוכרת, ועד לרובוט שצובע קירות, עם קצת מיחזור בדרך (מכונת כביסה שהופכת לכיסא. "עשו זאת בעצמכם", מפציר הסטודנט).

השפע היה עצום, אי אפשר וגם לא כדאי לראות הכול בבת אחת (התערוכה תימשך עד וכולל שישי הקרוב). יש עבודות שהן חלק מתרגיל קבוע שמקבלים סטודנטים, למשל הסכינים שצריך להמציא להם ידית חדשה, ייחודית. קשה לומר שמצאתי שם סכין שהייתי שמחה לקחת הביתה. יש תרגילים בשנה א' שהם מגניבים יותר משנה ג' – לקחת חפץ זעיר וליצור הגדלה שלו פי 50 או 60 או השד יודע כמה.

יש עבודות שבדקו גבולות של חומרים אבל נשארו בגבולות הקונבנציה – כלומר אתה מסתכל, אומר "יופי, נחמד" וממשיך הלאה כי כאלה ראית ועוד תראה איפשהו. ויש כמה עבודות שהמריאו, כי הן מציעות חשיבה אחרת, כי האסתטיקה שלהן מופלאה, כי הן גורמות לך לרצות להיות הבעלים שלהן, או כי אתה פשוט "מת" שמישהו ירים את הכפפה ויציע להפוך אותן למסחריות.

הנה כמה מהעבודות שהלהיבו אותי באופן הזה, על קצה המזלג המעוצב:

It used to be a washing machine, טוני גריגוריאן, המחלקה לעיצוב תעשייתי. קשה היה להימנע מהמחשבה איך ירגיש חתול פרוותי שיעלה על הכיסא הזה, שנראה קצת כמו כיסא גלגלים. גם אם לא יושבים או מתנדנדים עליו, הוא מעורר מחשבה

*

"חול ישראל", בושמת אליעזר – רדיו שמשדר תחנה אחת בלבד. הפעלת הרדיו וחיווי עוצמת השמע מכריחים את המשתמש לגעת בחול, כך שמדובר בעבודה אינטראקטיבית (וחוץ מזה אהבתי מאוד את הקופירייטינג)

*

Flow, לילך שטיינר – נעליים לחולי סוכרת. בזמן ההליכה סוליית הנעל וצידיה יוצרים פעולת עיסוי הממריצה את זרימת הדם בכף הרגל. למרות פוטנציאל ההתנשאות ("זה כמו קרוקס, אין סיכוי שאנעל כזה דבר"), מדובר בנעליים שיכולות להיטיב עם כולנו

*

איך שמסתדר לך, זיו טובין – משחקיות ואינטראקציה בגרסה הפונקציונלית. למה להכביר מילים: את זה אני רוצה אצלי בבית. פה כאן מייד ובדיעבד

*

רות כספי, מידול במסגרת הקורס "ארגז כלים", שנה א' המחלקה לעיצוב תעשייתי. בעצם יש פה פיתוח כפול: פיתוח של רעיון, ופיתוח של סרט. בעוד הפילם של קודאק הולך ונעלם מהעולם, הנטייה להגדיל את נוכחות החפצים בחיינו דווקא מתעצמת

*

אינטימיות מכאנית, עפר ברמן – ציפורניים מלאכותיות שמאפשרות להשוות בין המידע האישי שהאדם נושא עם עצמו עם המידע על הפרט הפוטנציאלי שמולו

*

בעולם אחר היית אדם אחר, נלי לורך. זכוכית בצבעים שונים בטכניקות יציקה. המחלקה לעיצוב קרמיקה וזכוכית. זה נראה כמו עבודת פיסול קרח עדינה שהושאלה מ"עיר הקרח" ליד מתחם התחנה, אבל כשמבינים שמדובר בזכוכית, מיד מחפשים מאסטר של סוורובסקי או באקארה

*

בתוכי, מיכל אהרוני. תבניות גבס, יציקות פורצלן, הדפס, תאורה

*

Ain't nobody gonna like me like the devil do, נטלי פולק. פרט מתוך סדרה של כעשרה כדורים ועשר צלחות – ניפוח זכוכית וחריטה. הפרויקט הזה הזכיר לי שתי עבודות – אחת של כריות עגולות רקומות מילים (כלומר שם המסרים נכתבו ולא צוירו) שהוצגה בגלריה בצלאל ביפו, והשנייה של כדורים מוארים שמוצמדים לרצפה, שראיתי גם בונציה וגם בגלריה ליטבק. אז אולי היא לא הכי מקורית בעולם, אבל בהחלט מעוררת עניין

*

נשיקת צפרדע, לי חן. בעצם, פעם באמת היו מגהצים שיער, לא? מהחוברת שיצרה חן לתערוכה עולה כי היא בדקה כיוונים ואסוציאציות שמתעוררות אצל נשים כשמדברים איתן על השיער שלהן. אחת השאלות היא "איך את מסתדרת עם השיער", אחרת תוהה אם זה בכלל שיער אמיתי. ויש גם תזכורת מה קורה לשיער כשהוא פוגש לחות (רמז: פטרוזיליה). הפתרון שלה פשוט: לגהץ שיער ולהתארגן עליו, לעמוד במקלחת מתחת למברשת פן במקום מתחת לזרם מים חמים

*

אני על רקע העבודה "בין הזמנים" של יצחק נתן לוי, שמוצגת בחצר בית הספר. עשויה מחמר, בלוקים ואדמה, בטכניקה מעורבת. בעיניי זו העבודה המרשימה ביותר בתערוכה. היא מציגה אמירה שמשכפלת את עצמה – בגדלים שונים, בצבעים שונים, בהרכבים שונים. השכפול המגוון הזה הופך אותה לחזקה ובעלת נוכחות ממגנטת

%d בלוגרים אהבו את זה: