ארכיון תג: תל אביב

ולנו יש פלאפל

לגלות את הישראלים בדרך הקשה. פלאפל עם חריף, מישל קישקה, הוצאת מודן

להיות עולה חדש בישראל זו חוויה שאני לא מכירה מגוף ראשון, אבל השאלה "איך זה מרגיש" תמיד סיקרנה ועניינה אותי. איך אנחנו נראים מבחוץ, איך אנחנו מתנהגים, ומה מגלה מי שפוגש אותנו לראשונה? על השאלות האלה ואף יותר עונה מישל קישקה ברומן הגרפי שלו, "פלאפל עם חריף". כמי שעלה לארץ לבד מליאז' הבלגית בתחילת שנות ה70, עוד לפני שמלאו לו 20, הוא נאלץ ללמוד כמעט הכול על בשרו (נראה שקיבל מעט מדי עצות מטרימות), ולגלות מי אנחנו בדרך הקשה. דרך התיאורים והאיורים בספר גם הקוראים הישראלים מגלים משהו על עצמם, ולא תמיד זה קל.


את הספר שמרתי לי ליום כיפור – והוא העביר לי שעה מענגת ומשעשעת (אחי ואמי קראו אותו אחריי ונהנו גם הם), למעט עמוד או שניים של עצב שהוא חלק בלתי נפרד מהישראליות. בתור מי שסבה וסבתה ז"ל גרו בקיבוץ, הזדהיתי עם הגילוי של ברז הסודה בחדר האוכל; וגם עם חוסר ההיגיון בכך שאמנים נחשבים שם לפרזיטים ולכן חייבים לעבוד בעוד משהו. כמי שחיה בערי חוף במשך עשרות שנים, הבנתי מדוע העובדה שבתל אביב כל בתי העסק סגורים בשבת הרתיעה אותו מעט, עד שגילה שכולם פשוט נמצאים בים.

עמדות פוליטיות מחוץ למיינסטרים המתלהם. מתוך הספר "פלאפל עם חריף", מישל קישקה, הוצאת מודן

בהמשך התקבל קישקה לבית הספר הגבוה לאמנות בצלאל, וכך בעצם הפך לירושלמי – למעשה מאז ועד היום הוא כזה. כמי שהכירה את ירושלים בתקופת הצבא, ועכשיו סוגרת תשע שנים בעיר, בעצם גם אני מתבוננת בה בעין חיצונית, ולכן יכולתי להזדהות לעתים עם המבט של קישקה על הדמויות והמקומות בה – אף על פי שזה לא ספר על ירושלים. בקיצור, לקרוא על הישראליות זה מאוד ישראלי. העניין הוא שיצאה גם גרסה בצרפתית, ואני סקרנית לדעת איך זה נקרא בעיניים זרות.

קישקה הוא מאייר מוכשר מאוד, והוא גם יודע לספר סיפור, כפי שהוכח בספרו האישי הקודם, "הדור השני – דברים שלא סיפרתי לאבא". הוא גם לא פוחד להביע עמדות פוליטיות מחוץ למיינסטרים המתלהם, עניין לא נפוץ בשנים האחרונות – בטח לא אם אתה ירושלמי. במובן מסוים, זה נותן תקווה שעוד לא הפכנו לדעה שטוחה אחת. ובנוסף: שיש מקום לרומנים גרפיים גם בישראל.

לא קלה היא דרכנו

תגיע עד 60 מטר מתחת לפני האדמה. מנהרת הרכבת הקלה באזור פתח תקווה

צריך להודות על האמת: רק האל יודע מתי תהיה לתל אביב רכבת קלה. לוח הזמנים מדבר על השלמת הקו האדום עד 2020-21, והקווים הירוק והסגול – שעליהם יתחילו לעבוד בשנה הבאה – מתוכננים להסתיים עד 2024, אבל התחזית הזו נשמעת כמו מדע בדיוני. ואם להתבסס על ניסיון העבר, כלומר הרכבת הקלה של ירושלים, לחשוב שהכול יקרה בזמן, זה ממש חלום באספמיה.
אבל להסתקרן כבר מעכשיו – זה לגיטימי לגמרי. ולכן, לפני כמה שבועות שינענו את עצמנו לכיוון פתח תקווה (כן, כן) כדי לבחון מקרוב את העבודות על הקו האדום, ולשמוע מה בדיוק עומד להיות שם. כבונוס, קיבלנו משקפי מציאות רבודה, שדרכם למדנו איך זה ירגיש לנסוע ברכבת הקלה באזור תל אביב-יפו – בתמצית:  שדרות ירושלים ביפו יהיו כמו רחוב יפו בירושלים.
הפרויקט האדיר הזה כבר זכה ללא מעט ביקורת, כולל על הבחירות במיקומים, אבל כאמור אנחנו ביקשנו לבדוק מקרוב מה יש, ולא מה אין. "לא באנו לפתור את בעיית הפקקים. פקקים תמיד יהיו, אבל אנחנו חלופה למאה ה-21", הודיע לנו נציג הרכבת הקלה. "רכבת ישראל תזין את הרכבת הקלה, ו לקלה תהיה עדיפות על פני מכוניות ואוטובוסים". על העלויות נאמר כי מערכות ההכוונה לבדן מתומחרות ב-3 מיליארד שקל, וכי העלויות לקילומטר מתחת לקרקע הן פי 5  מקילומטר שרואה שמיים.

"לא באנו לפתור את בעיית הפקקים. פקקים תמיד יהיו, אבל אנחנו חלופה למאה ה-21". הכניסה למנהרות הרכבת הקלה

קוטר המנהרה הוא 6.5 מטר, וקצב התקדמות העבודה הוא 8-10 מטרים ביום

חלק מתוואי הרכבת הקלה יהיה על פני האדמה (זה הקטע ש'ראינו' ביפו), אבל חלקו במנהרה בעומק של 30 ו-60 מטר (!). בחלק שבו אנחנו ביקרנו, קוטר המנהרה הוא 6.5 מטר, וקצב התקדמות העבודה הוא 8-10 מטרים ביום. תזכורת: בקילומטר אחד יש 1,000 מטר. איך אומר שמעון פרנס: סבלנות היא הדרך הטובה מכולן.
העבודה מתבצעת באמצעות ארבע מכונות – שתיים סיניות, שתיים גרמניות. כל מכונה כזו עובדת רק תחת כבישים, לא בניינים, כי זה מסוכן. המקום היחיד שבו המכונה עובדת תחת מבנה הוא בית המכס – מבנה לשימור, שכיום משמש כמחסן אופניים גנובות של המשטרה. אם חלילה הוא ייהרס, זה כנראה יהיה פחות נורא לדעת הקברניטים. פרט מעניין הוא שכל אחת מהמכונות היא לשימוש חד פעמי (!). אין דבר כזה שימוש חוזר, אפשר רק לפרק אותן ולהשתמש בחלקים מסוימים או במערכות החשמל. הברזל הנותר הולך לגריטה.
בתוואי הקו האדום יש שלושה פירים, בכל פיר עובדות/יעבדו 2 או 4 מכונות. כל קילומטר תהיה תחנה, וכל 250 מטר – מנהרה מקשרת. התחנה הגדולה ביותר תהיה תחנת קרליבך, שנמצאת בעומק 60 מטר, ויש לה 2 ק"מ קירות. כששמעתי את זה מייד דמיינתי תחנת מטרו בפריז או בלונדון עם איזה בחור שמנגן בגיטרה ופסיפס אמנותי על הקירות, ומודעות על תערוכות חדשות שמתקיימות בדיוק עכשיו, ומייד חשתי קוסמופוליטית. אבל יש מצב שזו רק אני והפנטזיות שלי.

הסינים שמייצרים את הקרונות מייעדים אותם ל-700 איש, אבל בישראל קבעו שכל קרון יוכל להכיל עד 450 נוסעים

ואיך ייראו הקרונות? אורכו של קרון יגיע ל-35 מטר כפול 2 (כמו ברכבת הקלה בירושלים, שבה שני קרונות מחוברים זה לזה בלי יכולת לעבור ביניהם). הסינים שמייצרים את הקרונות מייעדים אותם ל-700 איש, אבל בישראל החליטו לתת לנו לנשום וקבעו שכל קרון יוכל להכיל עד 450 נוסעים.
לו הייתי תל אביבית, הייתי מחכה לרכבת הקלה מבטלת-הפקקים ומונעת-בעיות-החנייה, בכיליון עיניים. למעשה, גם ככה אני מחכה. מקווה רק שלא יצמחו לי יותר מדי שערות לבנות עד שזה יקרה.

מערכות ההכוונה לבדן מתומחרות ב-3 מיליארד שקל. צועדים לעבר המנהרה כדי להתרשם מעבודות הרכבת הקלה של גוש דן

פנים שקשה לשכוח

עץ הזית של פיליפ פסקוואה. שורשיו של העץ מגיעים עד לעומק של 6 מטר, מה שמאפשר לו לשרוד גם תקופות בצורת. לא סתם בחר בו האמן כדימוי מוביל לתערוכה החדשה שלו בתל אביב

פיליפ פסקוואה ממעט להצטלם או להתראיין. אני יודעת, כי בדקתי: פה ושם הוא מדבר בשפת אימו, צרפתית, אבל התחושה היא שמדובר באדם שצריך לתפוס אצלו את הרגע. לפני שבע שנים הסתובב כהיפי עם ראסטות, היום השיער אסוף ורק הזקן פרוע. הוא חי ועובד בפורטוגל ובפריז, הסטודיו שלו במונמרטר הוא מהמקומות המבולגנים ביותר שייצא לכם לראות.

ה-T-REX הפך לאחד הדימויים המזוהים ביותר עם פסקוואה

הדימויים המזוהים איתו ביותר הם פרפרים, דינוזאורים וגולגולות. הגולגולות עשויות שיש, ונצבעות לאחר מכן בצבעים שונים. הוא לא יוצר אותן לבד, כמו שמיכלאנג'לו יצר את הפייטה. יש מכונות ענק משוכללות ש"מקבלות" ממנו הוראות. הוא עומד ממול, עם ידיים בכיסים, ומתפעל. או לא.

הוא הציג פסלים בינוניים של הדינוזאור T-REX בחנות של לואי ויטון בשאנז אליזה, וT-REX ענק במעגן של סירות הבטו מוש – מול האייפל. את פסליו ניתן היה לראות גם בבירות נוספות באירופה, ובביאנלה ה-53 בוונציה, שהתקיימה ב-2009. הוא אפילו הציג בשבוע האמנות הראשון של ביירות (כן, כן), שהתקיים ב-2013. בימים אלה הוא מציג תערוכת ענק בשם BORDERLINE במוזיאון הימי Oceanographic במונקו – על גג המוזיאון הוא הציב כריש כסף עצום. ועכשיו, במקביל, הוא מציג אצלנו, בתל אביב.

פנים שקשה להתעלם מהן. מתוך התערוכה "ממנטו מורי" בגלריה זימאק

קונסטאנס הכחולה של פסקוואה

התערוכה "ממנטו מורי" מתקיימת בגלריה זימאק, שמייצגת את פסקוואה בישראל (Philippe pasqua, נולד ב-1965 בגראס שבצרפת). כדי לתת במה לפסלים המונומנטליים שלו, שברו בגלריה את הקירות הפנימיים בקומת הכניסה. את פני הבאים מקבל שלד הדינוזאור T-REX המצופה בכרום, שאמנם קטן יותר מהגרסה של בטו מוש אך לא פחות מרשים (ולפי המדבקה האדומה המוצמדת לשמו, כבר נמצא לו רוכש). לצדו הוצבו מספר עצי זית בגודל טבעי כמעט, שמכוסים בפרפרים ומוקפים גולגולות.

לבחירה בעצי הזית יש משמעות – הזית הוא עץ שקשה מאוד לחסל, כיוון שהוא מצמיח ניצנים חדשים גם אחרי שנגדע. שורשיו מגיעים עד לעומק של 6 מטר, מה שמאפשר לו לשרוד גם תקופות בצורת. הרעיון של עמידות ואריכות ימים מייצג עבור פסקוואה את ישראל והיהודים, ודימוי הגולגולות ה'רובצות' לרגלי העץ בא להראות שהמוות מתקשה לנצח. המסר אמור לחלחל לתודעת המתבונן: למרות הסבל יש ניצחון, וגם באפיסת כוחות לא כדאי לאבד תקווה — בין אם אתה עץ, עם או מדינה.

בקומת המרתף מוצגים ציורי שמן על בד, סדרת צילומים ועבודות בטכניקה מעורבת, רובם דיוקנאות מתריסים שקשה להישאר אדישים אליהם. חלקם של עיוורים וכבדי ראייה, טרנסקסואלים וכאלה הסובלים מתסמונת דאון. כשהם על הבד של פסקוואה נדמה שדווקא קונסטנס, סטלה, אנה והאחרים רואים את המציאות טוב יותר מכולנו.

באתי ל"ממנטו מורי" בגלל הפסלים, אבל לא יכולתי להתעלם מהציורים – בסופו של דבר, הם לפתו אותנו קצת חזק יותר. זו לא תערוכה גדולה, אבל אם אתה מתעכב עליה, היא מכה בך בפרצוף. פאנץ' צרפתי שכזה, שבסופו נתקע לך הקרואסון בגרון, ובכל זאת אתה משווע לעוד.

מי מכיר את האישה שבקיר. מתוך "ממנטו מורי" בגלריה זימאק

אוצר: ירון הרמתי / נעילת התערוכה: 21.7.2017 / כתובת: רח’ ה’ באייר 68 תל אביב / שעות פעילות: א’-ה’: 09:30-20:00  שישי: 9:30-15:00

%d בלוגרים אהבו את זה: