ארכיון תג: תיירות

הרהורים על סנטוריני

הכתבה שלי על סנטוריני, גיליון יולי של 'ליידי גלובס'

"החופשה השנתית" – צמד מילים שמזכיר קצת בית ההבראה של פעם, שאליו היו נוסעים פעם בשנה מטעם המפעל או הקיבוץ. היום אנשים נוסעים להרבה יותר חופשות מפעם, ובכל זאת, עדיין יש למילים האלה משמעות, כי הן מתייחסות לחופשה הארוכה ביותר שיש לך. השנתית שלנו הייתה באי יווני קטנצ'יק שנוצר כתוצאה מהתפרצות הר געש שכבר אינו פעיל. על הטיול עצמו כתבתי בגיליון יולי של 'ליידי גלובס', שהופץ השבוע, וכאן אני רוצה להביא כמה הרהורים על סנטוריני.

*

התמזל מזלנו להכיר את סנטוריני דרך הרגליים. בדרך כלל שוכרים רכב או מדריך, מה שמקצר דרכים וחוויות. אבל כשאתה הולך לך לבד בטבע, מגיע אל עיירות, וממשיך מהן הלאה, החוויה יותר הוליסטית. אתה מתחבר יותר אל המקום שאתה נמצא בו. אולי בגלל זה האי הקטנטן הותיר עלינו רושם גדול. ואולי גם בגלל דברים אחרים.

*

בניגוד לפעמים קודמות, הפעם יצרנו קשר ממש קרוב עם צוות המלון. אולי בגלל שזה מלון בוטיק קטן, שבעה חדרים בסך הכל, את ארוחת הבוקר מגישים לך למרפסת של החדר, והיחס הוא סופר-אישי. אולי זה בגלל שהיינו בתחילת העונה, ועדיין הייתה להם הרבה סבלנות, ואולי כי הם פשוט כאלה. העובדים התעניינו בנו, אנחנו התעניינו בהם, שאלנו שאלות, וגילינו שכמעט כולם מגיעים מאתונה, כי המצב הכלכלי הנוראי ביוון גרם לכך שאין שם כמעט עבודה לצעירים. החלפנו חוויות (הקונסיירז' הייתה עיתונאית ספורט!), קיבלנו המלצות, המלצנו שיבואו לבקר בישראל, וביום האחרון נפרדנו מהם בחיבוקים ונשיקות. כזה באמת עוד לא קרה לי אף פעם, באף מלון.

*

ברוב המסעדות ובתי הקפה באי יש wifi חינם, אבל במסעדה אחת נכתב בגדול "אצלנו אין". למה, שאלנו, והתשובה: 'אנחנו מסעדה יוונית מסורתית, ולכן אין לנו אינטרנט. מאמינים בתקשורת בין בני אדם. רוצים לשאול משהו? לא הבנתם משהו מהתפריט? אין בעיה, אנחנו נסביר לכם'. האמת, גישה מרעננת. אבל לא הייתי עומדת בזה אם כל בתי האוכל היו נוהגים כמוהם.

*

ארוחת הצהרים המהנה ביותר הייתה במסעדה על שפת המים, בין העתיקות של אקרוטירי לחוף האדום. הגענו בשעה לא פופולרית בעליל, כך שמלבדנו היו רק עוד שני שולחנות. זה מקום שבו אתה מתיישב על הכיסא, ולא רוצה לקום. כל כך הרבה מדברים על חשיבות השלווה, והנה היא כאן, ממש כאן. אז למה ללכת.

מתישהו אחרי המנה העיקרית ניגשה אל שולחננו אישה אחת. אירית במקור, כך מתברר, וחיה 19 שנה בסנטוריני. היא התחילה לדבר איתנו כדי להמחיש לאנטוניו, הבן של הבעלים ניקולס, איך עושים סמול טוק וכמה חשוב לדעת את זה כשאתה עומד לרשת את המסעדה של אביך.

היא סיפרה לנו קצת על ניקולס, קצת על עצמה (על הרעיון לשתות בירה ללא אלכוהול הגיבה בשתי מלים: No Way), וקצת על פסטיבל דתי שאמור היה להתרחש ביום המחרת על האי תריסיה ושלדבריה ממש היה כדאי שנבקר בו. אין ספק: היא לגמרי הייתה טובה בסמול טוק, וגם לנו היה מה ללמוד ממנה. לפסטיבל לא הלכנו, כי היו לנו תוכניות אחרות.

*

סנטוריני היא הרבה יותר מזרחית מאשר אירופית. כמקובל באזורים ים תיכוניים, עמידה בלוחות זמנים היא המלצה בלבד. אז מה אם אתר העתיקות החשוב אמור להיסגר בשלוש, לאחראית מתחשק ללכת הביתה כבר בשתיים וחצי. ואין משטרת תיירות שאפשר להתלונן אצלה, וגם לא לשכת תיירות מקומית. באתר אחר הוחלט שביום מסוים סוגרים בשלוש בצהריים ולא בשמונה בערב. למזלנו הספקנו להגיע בשתיים, אבל בצאתנו משם ראינו לפחות שלושה זוגות מאוכזבים שלא הבינו למה מונעים מהם את אחת החוויות המומלצות ביותר באי.

גם שעות הארוחות אינן אירופיות. כאן לא מתייצבים לסופלקי ב-12:00 ולארוחת הערב ב-18:00. תוסיפו עוד שעתיים לכל כיוון, וקיבלתם מקום שמתאים מאוד לישראלים. להשיג שולחן ב-21:00 אם לא הזמנתם מראש, זה מסובך.

*

לא ברור מדוע, אבל סנטוריני היא יעד פופולרי לצילומי חתונות של זוגות אסיאתיים

לא ברור מדוע ולמה, אבל סנטוריני היא יעד פופולרי לחתונות של זוגות אסיאתיים. ראינו אותם בעיקר בצילומי חתונה בעיירות פירה ואיה (לבטא אי-יה). להגיע לאי הזה בשביל ירח דבש, את זה אני מבינה, אבל בשביל צילומים? או בשביל החתונה עצמה? כנראה שהעולם באמת שטוח, כמו שאומר תומס פרידמן. הגלובליזציה הגיעה גם לכאן, גם במובן הזה.

*

אחד הוויכוחים שלנו בנוגע לנסיעה הזאת היה באיזו תחבורה נשתמש בזמן שהותנו באי. קראנו שיש קווי אוטובוס שעוברים בין כל אתרי התיירות העיקריים, ורובם ככולם יוצאים מהעיירה פירה. יש מספר קטן יחסית של מוניות, ואפשר גם לשכור רכב.

אני הייתי בעד האפשרות הזולה והנוחה של אוטובוס, מה גם שזה סוג של חוויה, לנסות את התחבורה הציבורית המקומית. הבנזוג, מנגד, טען שזה מנוגד לכל הקונספט של חופשה, בוודאי חופשה באי נופש. אוטובוס שייך ליומיום, ועצם זה שאתה צריך לחכות לו, והוא עוצר כל תחנה, ומוריד אותך במרחק מהיעד שרצית או מהמלון שלך, ולפעמים הוא גם צפוף ואין מקום לשבת, פוגם בעצם החוויה.

רק פעם אחת הצלחתי לשכנע אותו לחכות בתחנה, ודווקא אז הגיע אוטובוס כל כך מפוצץ באנשים שהוא לא הסכים להצטופף בו. במקום זה הוא הלך לבעל הקיוסק שממול, וביקש ממנו להזמין לנו מונית. צ'יק צ'ק היא הגיעה, ולקחה אותנו ישירות למלון. מצד אחד ברור לי שזה היה הדבר הנכון לעשות, מצד שני, גם בהצטופפות יש חוויה, לא? עניין של מנטליות.

*

חופשה על אי לא דומה לחופשה עירונית. היא בהכרח קלילה יותר, גם אם היא לא מוקדשת לבטן-גב. יש בה יותר נינוחות, והיא מציעה חוויות יותר ייחודיות מעוד קתדרלה ועוד מוזיאון ועוד גשר. במקום כמו סנטוריני שמתגוררים בו 16 אלף איש ומגיעים אליו 3.5 מיליון תיירים בשנה, בכלל יש הרגשה שכולם שמחים יותר מהרגיל כי כולם בחופשה. אתה רוצה שזה יימשך לנצח, אבל מבין שבלי נקודת התייחסות, בלי מציאות 'אמיתית', זה יאבד את החן שלו מהר מאוד. מה גם שהתקציב שלך מוגבל – זה חופש שעובדים בשבילו, לא חופש טבעי. עוד נקודה למחשבה בזמן שמתכננים את החופשה הבאה.

כאן לא מתייצבים לסופלקי ב-12:00 ולארוחת הערב ב-18:00. תוסיפו עוד שעתיים לכל כיוון, וקיבלתם מקום שמתאים מאוד לישראלים. פינה במסעדה בעיירה פירוסטפני

אל תוותרו על הדמיון (טיול לחג)

אולי זו רק אני, תקראו לי בחורה מיושנת, אבל כשאני קוראת בעיתון שבכירה בענף התיירות העולמי מציעה לישראלים לדמיין "הליכה בירושלים שבמהלכה אתם רואים כיצד נראו לפני מאות שנים מבנים שנחרבו" באמצעות פלטפורמת המציאות הרבודה (טכנולוגיית מחשוב המשמשת כהעתק של המציאות), אני קצת מתבאסת.

כל היופי בטיולים באתרים ארכיאולוגיים, ואני יוצאת להרבה כאלה, הוא לראות את הדברים כמו שהם בשטח, להתפעל ממה ששרד, ולהפעיל את הדמיון כדי לנחש איך זה היה בימים עברו. למשל, כיצד התפללו בבתי כנסת מימי האמוראים, איך התנהלו החיים בבית השרוף בעיר העתיקה, מי החליט מה מציירים על הסרקופגים של הרבנים ואנשי הממשל בתקופת המשנה.

הרי אם רוצים לכבות לנו את הדמיון ולהראות לנו בדיוק מה היה פעם, אז למה בכלל שנצא מהבית. אפשר לעשות זאת באותה מידה על מסך טלוויזיה, כשאנחנו ישובים בכורסה האהובה עלינו עם כוס קפה ביד. במילים אחרות – אם בארזי התיירות נפלה שלהבת, מה יגיד המטייל הפשוט? הכי טוב: שיתעלם, וימשיך לטייל עם שתי עיניו הטובות, בלי שום עזרה חיצונית.

והיכן יטייל? הנה המלצה על מקום מצוין שבו ביקרנו לפני כמה שנים, וחזרנו אליו עכשיו, בחג הסוכות: פארק רמת הנדיב.

 מהעמודונים שמתחת לרצפה עלה האוויר החם, ולמעלה נמצא 'דוד' (אמבטיית) המים החמים. בית המרחץ הרומי

מהעמודונים שמתחת לרצפה עלה האוויר החם, ולמעלה נמצא 'דוד' (אמבטיית) המים החמים. בית המרחץ הרומי

בפארק רמת הנדיב יש כמה אתרים ארכיאולוגיים ששווה להפעיל בשבילם את הדמיון. הראשון הוא בית מרחץ רומי שהוקם בסוף המאה הראשונה לפני הספירה, והיה פעיל עד תקופת המרד הגדול בשנת 70 לספירה. החלק המעניין לדעתי הוא הקלאדריום – אזור המים החמים, שבו אפשר ממש לראות את העמודונים שמתחת לרצפה שמהם עלה האוויר החם, וגם את 'אמבטיית' המים החמים. אתה עומד מעל הקומפלקס הזה, ומדמיין את הגברים של פעם יושבים שם ומדברים (על מה הם דיברו? אולי על המרד הצפוי, ואולי על נשותיהם).

מזכיר את חידת הסטונהנג'. מה שנותר מהקולומבריום שהתנשא ל-18 מטר

מזכיר את חידת הסטונהנג'. מה שנותר מהקולומבריום שהתנשא ל-18 מטר

מבית המרחץ ממשיכים צפונה, עולים כמה מדרגות ומגיעים למבנה שמזכיר קצת את חידת הסטונהנג' – האם זה סוג של מסר מחוצנים? לא ממש. אם לוקחים בחשבון שפעם זה היה מבנה עם קירות גבוהים והייתה לו גם תקרה, קל יותר לקבל את העובדה שמדובר בקולומבריום – שובך ענק בצורת מגדל עגול ("קולומבה" בלטינית היא "יונה" בעברית).

מדובר היה במגדל בגובה 18 מטרים, שהוקם בסוף המאה הראשונה לפני הספירה. כשמסתכלים עליו מהצד, לא ברור איך בכלל נכנסו אליו. אז ככה: משחזור המתקן עולה כי היונים נכנסו למגדל דרך פתחים בחלקו העליון, וקיננו בגומחות פנימיות קטנות שנבנו עבורן; ואילו עובדי השובך נכנסו אל המגדל בסולם, דרך פתח מוגבה באחת הדפנות.

בקולומבריום הזה גידלו מאות יונים להפקת זבל לטיוב השדות, להקרבה לאל (פולחן יהודי וגם פגאני) וכן, גם כבשר למאכל. הקמת השובך מעידה על אופיו החקלאי של האתר בתקופה הרומית הקדומה.

בור מים בחורבת עלק, ולצדו שני "כיורים" שלא פענחתי את שימושם

בור מים בחורבת עלק, ולצדו שני "כיורים" שלא פענחתי את שימושם

לא רחוק משם נמצאת "חורבת עלק", הממוקמת בנקודה אסטרטגית, סמוך למקור מים ובלב אזור של חקלאות פורה. על פי הממצאים, היה כאן מכלול שלם של התיישבות, שהחל עוד בתקופות הפרהיסטוריות, לפני יותר מ-10,000 שנה, והמשיך בתקופות הברזל, בתקופה הפרסית, ההלניסטית והרומית, עד למאה השנייה לספירה. מה שרואים כעת באתר שייך לראשית התקופה ההלניסטית. במיוחד בולטים בשטח החומה והמגדלים שהקיפו את היישוב, אולם במבט פנימי יותר רואים את מה שנותר מקירות החדרים.

בקומפלקס של חרבת חורי, המבנה העיקרי (בתמונה) ששרד הוא חלק מבית החווה הגדול שבנתה כאן משפחת אל-חורי בשנת 1880

בקומפלקס של חרבת חורי, המבנה העיקרי ששרד הוא חלק מבית החווה הגדול שבנתה כאן משפחת אל-חורי בשנת 1880

בית חורי הוא מבנה עתיק הרבה פחות, אך ברובו הרוס אפילו יותר. המבנה העיקרי ששרד הוא חלק מבית החווה הגדול שבנתה כאן משפחת אל-חורי בשנת 1880. רוב אבני החווה נלקחו מהווילה הכפרית הקדומה שבחורבת עקב (גם כן בתחומי רמת הנדיב, אך במרחק-מה מכל מה שמתואר כאן). בני משפחת חורי היו נוצרים, אך הם בנו למען אריסיהם המוסלמים מסגד – ממנו נותרו בצדו הדרומי של המתחם שתי פינות.

אנחנו מצאנו שם סימנים של אורווה, ולצידה תעלה שהיא בעצם אבוס. באופן אישי 'איחדתי' את כל התקופות שפגשנו, ודמיינתי את הגברים שבילו בבית המרחץ, ואחר כך אכלו יונים על האש, משחררים את הסוסים הקשורים שמצדם סיימו לאכול את הקש, עולים אליהם ורוכבים אל חוף הים. ואז ניסיתי לדמיין איך זה היה נראה אם היינו מחליפים את הנשים בגברים. רמז: הרבה יותר מעניין, הרבה יותר טוב.

***

כמה מילים של סיכום: עם כל הכבוד להתפתחות הטכנולוגית המהירה שמפעימה את לבבותיהם ומוחם של רבים, יש לי תחושה שהעולם הזה הולך למקום לא טוב. כמו שמסתכלים היום במבט משועשע על סרטי מדע בדיוני משנות ה-60, כך יסתכלו בעוד כמה שנים – פחות ממה שהייתי רוצה – על הפרקים של "מראה שחורה". כדאי שתמיד נשאיר מקום לעבר, לא משנה עד כמה ההווה מתעתע והעתיד נראה מסעיר.

%d בלוגרים אהבו את זה: