ארכיון תג: תחנות אוטובוס

תחנה מרכזית

מתי מגיע הרגע שאתה מפסיק לראות את היופי שבדבר? תחנת אוטובוס בתיכון הקהילתי-סביבתי עין כרם

מתי מגיע הרגע שאתה מפסיק לראות את היופי שבדבר? תחנת אוטובוס בתיכון הקהילתי-סביבתי עין כרם

לפני קצת יותר מ-15 הגעתי לעיר ורונה שבצפון איטליה, כדי לבקר בין היתר ב"בית של יוליה" ולגלות בהפתעה שגם לרומיאו יש בית בעיר – רק שהוא מקבל הרבה פחות תשומת לב ותקתוקי מצלמות. עוד גיליתי שם להפתעתי פחי אשפה גדולים שבניגוד למקובל אצלנו הם לא ירוקים או אפורים משעממים אלא צבעוניים לחלוטין. בירור קצר העלה שמדובר בפרויקט שלקחו בו חלק תלמידי כל בתי הספר בעיר: כל כיתה קיבלה פח ואת ההזדמנות לצייר עליו כראות עיניה.

כשחזרתי כתבתי על כך באחד המגזינים של גלובס שכבר לא קיים, כמובן עם תמונות להמחשה, ועם המלצה חמה לאמץ זאת גם בארץ ולא רק על פחי אשפה. לא רוצה להתרברב ולומר שהייתה לכך איזו השפעה, אבל זמן קצר אחר כך החליטו במקומות רבים בארץ לתת לאמנים לצייר על ארונות חשמל המוצבים ברחובות. עד היום הצבעוניות הזו מלווה אותנו, ותמיד נחמד להגיע לעיר חדשה ולגלות את הארונות המצוירים שלה. אמנם יש מוטיבים שחוזרים על עצמם, אבל זה לא הופך את העסק לפחות חינני. חיוך זה חיוך.

יותר טוב מתחנה חצי-שקופה חצי-מלוכלכת. תחנת אוטובוס בתיכון הקהילתי-סביבתי עין כרם

יותר טוב מתחנה חצי-שקופה חצי-מלוכלכת. תחנת אוטובוס בתיכון הקהילתי-סביבתי עין כרם

תחנת אוטובוס מצוירת בבנימינה / צילום: גלית חתן

תחנת אוטובוס מצוירת בבנימינה / צילום: גלית חתן

השפעת האסתטיקה על הנפש שלנו היא נושא שמעסיק אותי מאוד, ואף כתבתי כאן על כך לא מעט. אנחנו פוגשים אותה בהרבה מתחנות חיינו, וגם בחיינו היומיומיים – החל מציורי הגרפיטי ברחובות, דרך בתי ספר מקסימים, בתי קפה מעוצבים, בית החולים הכי יפה שראיתי בחיי (בברצלונה), ועד לפעילות ה"בנאלית" של צפייה באמנות במוזיאונים (שהוכח מדעית כי משפיעה על הפעילות המוחית שלנו).

באחד מטיולי הטבע שלנו, שבו עצרנו לקפה בנקודת תצפית מרשימה, שמנו לב שבתוך תמונת הנוף שנפרסה בפנינו יש לא רק עצים וכרמים אלא גם כמה תחנות אוטובוס צבעוניות. הן משכו את תשומת ליבנו, עוררו בנו עניין, ציינו לעצמנו שהנושא שווה בדיקה, התמהמהנו עם הבדיקה, נזכרנו בזה שוב כשראינו את התחנות המצוירות של בנימינה, ובכל זאת עבר די הרבה זמן עד שממש הגענו לבדוק את הנושא מקרוב.

מתברר שאלה תחנות האוטובוס של תלמידי התיכון הקהילתי-סביבתי עין כרם (וככל הנראה גם של היסודי עין הרים), הסמוך לירושלים. כל אחת מהן מביאה או מחזירה את התלמידים ליישוב אחר, כל אחת (כמעט) מצוירת בסגנון אחר, שכנראה אמור להביא להם שמחה בהגיעם בבוקר – יותר מאשר נניח לראות תחנה מפלסטיק חצי-שקוף חצי-מלוכלך או מקורות עץ חומות ומשעממות. לפי רמת הציורים נראה שתלמידים ביצעו אותם, ושזה קרה די מזמן. נאמר זאת כך: אחריהם הגיעו תלמידים אחרים והוסיפו לציורים תוספות גרפיות שרובן ככולן קשורות לאיבר המין הזכרי. גם התוספות האלה כבר לא נראות חדשות.

בכל שנייה שרק מסתמן בה פוטנציאל לשעמום, רובנו תוקעים את פרצופנו בתוך הסמארטפון. האם יש בכלל סיכוי שמישהו יעיף עוד מבט בדמויות של קית הרינג?

בכל שנייה שרק מסתמן בה פוטנציאל לשעמום, רובנו תוקעים את פרצופנו בתוך הסמארטפון. האם יש בכלל סיכוי שמישהו יעיף עוד מבט בדמויות של קית הרינג?

וזה מביא אותי לשאלה, מה קורה כשאתה פוגש את אותה האסתטיקה ברמה היומיומית. הרושם הראשוני ככל הנראה היה מוצלח, בפעמים הבאות זה עדיין נחמד, אבל מתישהו מגיע הרגע שאתה מפסיק לראות את היופי שבדבר. האם רק ברגע של שעמום וציפייה פתאום תבחין בו שוב? והאם בימינו, ייתכן רגע כזה? הרי בכל שנייה שרק מסתמן בה פוטנציאל לשעמום, רובנו תוקעים את פרצופנו בתוך הסמארטפון ומוצאים שם נסים ונפלאות, כולל צילומים של תחנות מושקעות אחרות. אז האם יש בכלל סיכוי שמישהו יעיף עוד מבט בדמויות של קית הרינג (יחסית סיפור הצלחה: מופיע בשתי תחנות) או בדינוזאורים של בית זית?

לשם כך דרושה התבוננות, וזו תכונה/יכולת שהולכת ומתמוססת מהעולם. התבוננות מצריכה סבלנות וסקרנות ופתיחות. היא מצריכה ממך לא לחיות על אוטומט, ולא להקדיש תשומת לב רק ל"הפרעות" קשות בנוף שמולך. גם היומיום יכול לספק עניין ויופי, אם רק ניתן לו, ולא נגיף את תריסי העיניים. זה עניין של תפיסת עולם, סגנון חיים, מודעות, ובעיקר, העדר טלפון סלולרי ביד. הייתם נפרדים מהטלפון לשעה ביום לטובת חוויה כזו? חצי שעה? עשר דקות? דקה אחת שפויה? (אולי תצליחו לראות מלאכים בשמי העיר הזאת. אלוהים לא מוותר עלינו עדיין).

מי עוד שם לב לדינוזאורים של בית זית? תחנת אוטובוס בתיכון הקהילתי-סביבתי עין כרם

מי עוד שם לב לדינוזאורים של בית זית? תחנת אוטובוס בתיכון הקהילתי-סביבתי עין כרם

האסתטיקה משפיעה על הפעילות המוחית - בתנאי שלא מגיפים את תריסי העיניים. תחנת אוטובוס בתיכון הקהילתי-סביבתי עין כרם

האסתטיקה משפיעה על הפעילות המוחית – בתנאי שלא מגיפים את תריסי העיניים. תחנת אוטובוס בתיכון הקהילתי-סביבתי עין כרם

129 כבר עבר?

מסרים חברתיים חשובים בתחנת אוטובוס בבנימינה

מסרים חברתיים חשובים בתחנת אוטובוס בבנימינה

לא כיף לשבת ולחכות לאוטובוס ביום קיץ ישראלי חם.

למען האמת, לא כיף לעשות כמעט שום דבר בקיץ, שאיכשהו נדמה ששכח שהזמן שלו הוא יולי-אוגוסט ומותח עצמו גם ליוני ולספטמבר. גם המתנה לאוטובוסים אינה הנאה גדולה, אולם מאז כניסת הסמארטפונים לחיינו, הזמן עובר הרבה יותר מהר. תמיד אפשר לצפות בעוד סרטון או לקרוא עוד כמה עדכונים מהחברים (רוב הסרטונים יותר מעניינים מארוחת צהרים). חוץ מזה, בכמה תחנות כבר הכניסו את ה"חידוש" שבתחנות המטרו באירופה קיים כבר שנים: עדכון באיזו שעה אמור האוטובוס להיכנס לתחנה. וככה אתה מוטרד הרבה פחות, או לפחות יכול להודיע למי שצריך על מידת האיחור הצפוי.

בשנות ה-80 וה-90 לא היה לנו את כל זה. התייבשנו והתייבשנו בתחנות הישנות, קיווינו לאיזה נס, שתמיד הגיע מאוחר מדי. באותה תקופה, יותר מדי אנשים שחשו עצמם "מגניבים" הזכירו לנו שלא רודפים אחרי שני דברים: אוטובוסים, ובנים. לא בטוח שזה מוצדק. נראה את מי שאמר את זה מחכה חצי שעה בצהרי יולי-אוגוסט, בזמן שמישהו מנופף לו לשלום מהמזגן של האוטו.

תחנת אוטובוס פרחונית בבנימינה

תחנת אוטובוס פרחונית בבנימינה

מבט צדי על התחנה

מבט צדי על התחנה

והנה, השבוע מצאתי את עצמי בבנימינה – מקום שב-2022 יחגוג מאה שנה להיווסדו, אבל נראה כבר עכשיו מנומנם למדי. לא שבימינו להיות עירני ובעניינים זה כל כך שוס, אבל תחנות אוטובוס שבנויות מעץ באמת מזמן לא ראיתי בשום מקום. אלא מה? שתושבי המושבה היצירתיים לא רק קראו לכל הכיכרות שלהם על שם שורות מהשיר המקסים "ימי בנימינה" של אהוד מנור (-איפה אתה? -אני בכיכר "חבר היה חבר"), אלא גם ציירו על תחנות האוטובוס שלהם והפכו אותן לאחד הדברים הכי מקסימים שנתקלתי בהם בשנה האחרונה.

לא שהחום נהיה יותר קל, לא שהחיים יותר נסבלים, לא שלא היינו מעדיפים תחנות ממוזגות בקיץ ומחוממות בחורף, אבל אם זה מה שיש – אז עדיף ככה. לא ככה?

מי צריך אוטובוס כשיש צוללת צהובה. הרבה יותר נעים במים

מי צריך אוטובוס כשיש צוללת צהובה. הרבה יותר נעים במים

 

(129 הוא הקו שבו נסעתי יום-יום כמעט מתל אביב לראשון לציון, ל'גלובס')

%d בלוגרים אהבו את זה: