Tag Archives: שבוע העיצוב

מה קשור?!? – על שבוע העיצוב בירושלים

יום יום אני תולש מהלוח דף מעוצב

שבוע העיצוב בירושלים הוא בלגן אחד גדול. זה לא בהכרח רע. מצד אחד מציעים לך לשחק בלגו ולתלוש דפים, מצד שני מלבישים אותך בוריאציות על מעילים של חיילים אמריקאים ממלחמת וייטנאם. לפעמים אתה מרגיש שימושי, לפעמים מנותק, לעתים עולה במוחך השאלה WTF, ואז אתה מחייך כי מבקשים ממך "נא לגעת" או ממליצים "לצלם עם פלש" (מה שבדרך כלל אסור בהרבה מקומות). על כל דבר כמעט שם אפשר להגיד: תלוי איך מסתכלים על זה.

האירוע התרבותי הזה, שנפתח ביום חמישי האחרון, מתפרש על פני ששה מוקדים, והרבה יותר תחומים. אי אפשר לראות הכול ביום אחד גם אם רוצים, ואפילו ביומיים מדובר קודם כל בטיול ירושלמי ורק אחר כך בהתרשמות מרהיטים, מוצרים, ציורים, בגדים, תוצרי הדפסת תלת ממד, משחקים ומשחקי תאורה. כמעט קניתי הדפס של בן גוריון ההיפסטר, אבל זה בכלל לא חדש, סתם עמד שם למכירה לצד הרצל הקולי ואיינשטיין המקועקע. הכול בערבוביה.

להרכיב לגו על בית ענק, לא רק לילדים

שטיח העפרונות בחצר המרכזית של בית הנסן

ההתרחשות העיקרית היא בבית הנסן – מבנה שהוקם בסוף המאה ה-19 כבית חולים למצורעים, ואילו בשנים האחרונות משמש כבית חם לאמנות, גם פוליטית. למשל: בחלק התחתון של המבנה יש מיצג שמחבר בין סוכה פולנית מצוירת לפחונים של בדואים נטולי אזרחות מאזור מישור אדומים. לא ברור מה זה קשור לשבוע העיצוב. הגישה היא משהו בסגנון: אם אנשים כבר באים אז אולי כדאי להציע להם קצת נקודות למחשבה, ואיזה בקבוק בירה.

אתה הולך שם – היינו בבית הנסן ובבית בזק – והכול מתערבל לתוך המוח, לא ברור מה מתוך זה נקלט. אין רגע וואו שבו אתה אומר אאוריקה. מצלמים את מה שמוצא חן, מקשיבים מה חושבים האחרים, מדי פעם אחד היוצרים מסביר למישהו שהגיע למיצג שלו מה עמד מאחורי היצירה ("בהתחלה לא היה לי מושג מה אני עושה בכלל"), והכי הרבה שיחות עסקו בשאלה האם האמן כבר מצא עבודה או לא.

ללבוש מעילי M65 ולהרגיש כמו החיילים האמריקנים במלחמת וייטנאם

אם צריך לסמן חוויה אחת שבלטה מעל על השאר, זו חוויית המעילים – בחדר גדול פוזר חול ים על הרצפה, ועל גבי עמודי ברזל דקים נתלו מעילים חצי שקופים בגוונים שונים, המדמים את מעילי M65 שלבשו החיילים האמריקנים במלחמת וייטנאם. אותם מעילים נתרמו אחר כך לחיילי צה"ל. כאן הם בגרסה הרבה יותר קלילה ונוחה, וכל אחד יכול לבחור איזה מהם הוא רוצה למדוד. בלי רובים, ובלי תחמושת.

ביציאה מהנסן הציעו לנו להשתתף בניסוי "סוף העולם" – אם סוף העולם יגיע, איזה כישורים תוכלו לתרום לאנושות? במה תוכלו להביא תועלת? היו שש אפשרויות, ביניהן סיפור סיפורים, פיצוח קודים וציד הומני. אני בחרתי בניווט בלי ווייז, נראה לי שאני מתאימה לזה. המשתתפים קיבלו מדבקות בצבעים שונים לפי הבחירה שלהם, ובחצר שלמטה נתלו בלונים בצבעים התואמים, לפי מספר לוקחי המדבקות. לרגע נדמה שהאנושות תשרוד, כי הכישורים מתחלקים שווה בשווה, למעט אחד: ציד הומני. לא היו הרבה מתנדבים. אז כנראה שתהיה ערבות הדדית אבל לא יהיה מה לאכול.

האם שני אנשים זרים יסכימו לשבת יחד על הכורסה הזו?

במקום השלישי – הכורסה הכאילו-זוגית הרחבה, שמייצרת אינטימיות בלב חללים ציבוריים. כמה פשוט, ככה מתוחכם. השאלה היא, כמובן, האם שני אנשים זרים יסכימו לשבת עליה, ואיזו חוויה היא תייצר עבורם. הייתי שמחה לערוך תצפיות במרחב שבו יוצבו חמש כורסאות כאלה. אם אין רגעי וואו, לפחות ייצא מזה סיפור.

קוביות שנוצרו מחומרי אדמה שונים שנאספו מרחבי הארץ

 

שבוע העיצוב נמשך עד ה-15.6. האתר הרשמי.

בוקר טוב עיסאוויה

מתוך "סרוויס עיסאוויה" של ראובן זהבי

מתוך "סרוויס עיסאוויה" של ראובן זהבי

בכל פעם שאני מגיעה לתערוכת הבוגרים של בצלאל, בקמפוס של הר הצופים, אני מתבוננת בכפר עיסאוויה הנפרש למרגלותינו ותוהה מה זה עושה לסטודנטים שלומדים שם ורואים את המראות האלה יומיום. מבנים צפופים, חלקם בניינים נמוכים, בנויים בערבוביה ובלי שום סדר הגיוני. בדיוק כמו כל מה שקורה במדינה הזו: היגיון זה לחלשים.

אחר כך, כשאני עולה למבנה, משוטטת בין החדרים, יוצאת אל המרפסות וצופה שוב אל הכפר, אני תוהה איך זה יכול להיות שהוא לא חודר לתוך האמנות המדהימה שיוצאת מבית הספר הסופר יצירתי הזה. האם אמן יכול להיות עד כדי כך מנותק מהסביבה הכי קרובה שלו? בוקר טוב עיסאוויה, ערב טוב עיסאוויה, מה שלומך היום.

עד השבוע שעבר, לא ראיתי כמעט בכלל אמנות שמתכתבת עם הכפר הכמעט מדברי, שייך ולא שייך, נטוע בארץ הזו ותלוש ממנה בו-זמנית. והנה, התערוכה הראשונה שאליה נכנסנו בפתיחת שבוע העיצוב של ירושלים (עד 26 במאי, בבית הנסן, וילה שרובר ועוד) הייתה התערוכה צ'יינה של ראובן זהבי, מרצה בכיר בבצלאל. התערוכה מורכבת מכלים חד-פעמיים, שעל כולם צייר ראובן בסגנון החרסינה הסינית הכחולה – וכל הציורים הם בהשראת הכפר. סרוויס עיסאוויה, הוא קורא לזה.

בזכות האסתטיקה העיצובית משתלבים נופי הכפר עם הנופים הפסטורליים המוכרים מכלי הפורצלן, אבל לא באמת

בזכות האסתטיקה העיצובית משתלבים נופי הכפר עם הנופים הפסטורליים המוכרים מכלי הפורצלן, אבל לא באמת

באמנות של זהבי יש דיסוננס בסיסי: כלים חד פעמיים הם זמניים, בעוד שהאמנות אמורה להיות נצחית

באמנות של זהבי יש דיסוננס בסיסי: כלים חד פעמיים הם זמניים, בעוד שהאמנות אמורה להיות נצחית

בזכות האסתטיקה העיצובית משתלבים נופי הכפר עם הנופים הפסטורליים המוכרים מכלי הפורצלן, אבל לא באמת. בעיסאוויה אין הרבה שקט ושלווה, אלא יותר עשן וקולות פיצוצים (לדברי זהבי. אולי צריך להיות שם בהר הצופים ברמה יומיומית כדי להרגיש את זה), התפרעויות, רעולי פנים ואבנים שסוטות ממסלולן. אפילו הכלים האלה לא היו שורדים שם כנראה לאורך זמן. מכל מיני סיבות.

באמנות של זהבי יש דיסוננס בסיסי: כלים חד פעמיים הם זמניים, בעוד שהאמנות, כך נראה לי, אמורה להיות נצחית. בעצם העובדה שזהבי בחר לצייר עליהם הוא שינה את הייעוד שלהם והעלה את ערכם. אך האם הוא יכול, או בכלל האם ניתן, להעלות את הערך של הכפר ולשחרר אותו מעליבותו? [אגב הוא לא יוצא דופן לעומת כפרים ישראלים אחרים, אבל הקרבה לשכונות יהודיות מחדדת מאוד את תחושת הפער].

על מגש הפלסטיק החד פעמי ניתנה לנו התערוכה הכחולה הזו

על מגש הפלסטיק החד פעמי ניתנה לנו התערוכה הכחולה הזו

על מגש הפלסטיק החד פעמי ניתנה לנו התערוכה הכחולה הזו. הביקור בה מעורר את המחשבות האלה וגם אחרות, אבל מי שלא בא לו פוליטיקה עכשיו, יכול להיכנס לחללים האותנטיים של בית הנסן ופשוט ליהנות מפורצלן בגרסה ישראלית. לעצום עיניים זו הרי מומחיות כאן.

%d בלוגרים אהבו את זה: