ארכיון תג: שבוע הספר

לקרוא את פריז

ספסל ספרותי בגן ציבורי קטנטן סמוך למוזיאון הלובר שבפריז

ספסל ספרותי בגן ציבורי קטנטן לא רחוק ממוזיאון הלובר שבפריז

all

לקראת שבוע הספר שנפתח מחר החלטתי לחבר בין שתי אהבות שלי, ספרים ופריז, ולהמליץ כאן על חמישה משפרי מצב רוח שמייצרים חוויית ניתוק מהזן החיובי.כל אחד הוא סוג של אטרקציה ספרותית, כמו מגדל האייפל, גני לורסמבורג, קתדרלת הנוטרדאם או נהר הסן.

hagigat

נתראה בגני לוקסמבורג

חגיגת אי-המשמעות, מילן קונדרה, הוצאת זמורה ביתן, 111 עמ'

אחרי יותר מעשור של שתיקה, כשקונדרה כבר בן 85, הוא משחרר ספר קטנטן ובו הוא מספר בהומור שבעה סיפורים קצרים על ארבעה חברים פריזאים ויוזף סטלין אחד.

הסיפור הראשון מתרחש בגני לוקסמבורג שבגדה השמאלית, ושם מסתיים גם הסיפור האחרון. אבל למה להקדים את המאוחר, כשאפשר לעסוק באמיתות פילוסופיות באמצעות יחסי גברים ונשים. כשטיפוס מבריק מנסה לכבוש אישה, מסביר אחד החברים, היא מרגישה שהיא נקראת לתחרות, ולכן עליה להוכיח שגם היא מבריקה. לעומת זאת, כשגבר מעיר הערות בנאליות ומשמימות, אי-המשמעות של הדבר פוטרת אותה מנקיטת אמצעי זהירות, היא הופכת אותה לשאננה, ולכן גם למושגת ביתר קלות. ובכל זאת, רבים מתקשים להפנים וליישם, ולכן מפסידים את הבחורה פעם אחר פעם. ומה אתם הייתם עושים?

למען האמת, לחבורה הפריזאית של קונדרה יש גם קשיים גדולים מזה. לכל אחד מהם הגלגל שמניע את חייו, אבל איש מהם אינו מספיק להתפתח כדמות: אתה מקבל הצצה קטנה עליהם, לעתים משעשעת, ונאלץ לטוות עבורם עלילות בעצמך, כדי שהכול לא ייגמר מהר מדי. בכל מקרה, בשורה התחתונה מדובר עונג צרפתי צרוף, שמומלץ לקרוא עם כוס יין ביד.

pinkas adom

הפנקס פתוח

האישה עם הפנקס האדום, אנטואן לורן. הוצאת כתר, 168 עמ'

מה הייתם עושים אילו הייתם מוצאים ברחוב תיק יד נשי מונח על גג פח אשפה? מתעלמים, מציצים פנימה, לוקחים למשטרה או ממש מחפשים את בעלת התיק? ללורן, גיבור 'האישה עם הפנקס האדום', התשובה ברורה. רמז: יש לו נפש רומנטית. כלומר, כמה עוד אנשים אתם מכירים שעזבו את עולם ההייטק המתגמל, כדי לפתוח חנות ספרים. ואפילו אם היא בפריז.

לורן לוקח את התיק הביתה, מרוקן אותו על השולחן, ומתחיל לתהות על קנקנה של האישה. שום תעודה מזהה אין בתיק, רק חפצים שיכולים להעיד עליה במשהו – בושם, שפתון, תליון כתב חרטומים, מראה קטנה, ספר חתום ופנקס אדום. תוך כדי פענוח התעלומה ישתלבו רחובות פריז בעלילה, יחד עם המקומות האהובים והסופרים הנערצים, כזוכה פרס נובל, פטריק מודיאנו.

אז למי מיועד הספר? לרומנטיקנים, מדאם ומיסייה, לרומנטיקנים.

rosho

הנמלט

ראשו של אדם, ז'ורז' סימנון, הוצאת עם עובד, 172 עמ'

בימים בהם המשטרה עסוקה בביקורת הרבה המופנה כלפיה, והמפכ"ל מככב ב'ארץ נהדרת', כמעט נעים להיזכר בעבודה המשטרתית של תחילת המאה ה-20 שאמנם גם היא התמודדה עם התקשורת – אבל איזה הבדל.

הגיבור הקבוע של סימנון הוא המפקח מגרה – בלש עם סבלנות ועצבי ברזל, וגם קיבה שיכולה לספוג הרבה אלכוהול, אלמנט קלאסי בספרי בלשות. הפעם הוא מנסה תרגיל מעניין: אחרי שגרם לפריז כולה להיות בטוחה באשמתו של ז'וזף הרטן ברצח כפול, הוא מאפשר לו להימלט מהכלא, ומתחיל את מסע הפענוח מחדש. רק מי שמבין היטב את הנפש האנושית, יכול לברוא עלילה כזו. כאילו קטנה ונקודתית, משני צדי נהר הסן, אבל פותחת פתח לעולם רגשי שלם. סימנון לא מצטיין באמירות שיישארו איתך, אלא יותר במלאכת המחשבת של העלילה, ובכל זאת יש שורה שאהבתי: "גאונות זה לא משהו שצץ בגיל 45" (עמ' 143).

littlebookshop

הרימו עוגן

חנות הספרים הקטנה בפריז, נינה גאורגה, הוצאת מודן, 324 עמ'

בספינה שעוגנת באופן קבוע על גדות הסן בפריז, פועל בית המרקחת לספרים – חנות שהיא יותר מחנות, מקום שמציע מרפא לנפש. לבעלים, מסיה פרדו, יש אימרות שפר קבועות כמו "ספרים הם לא ביצים, הם לא מתקלקלים עם הזמן", ו"מה שקוראים קובע לטווח הארוך יותר מאשר עם מי מתחתנים". עם הראשונה אני מסכימה, עם השנייה קצת פחות, מה גם שפרדו לא בהכרח יודע על מה הוא מדבר: הוא לא התחתן אף פעם.

בגיל צעיר היה לו רומן בן חמש שנים שהסתיים כך פתאום, ועד לנקודה שבה אנו פוגשים אותו, גיל 50, לא היה לו האומץ לברר מדוע. רק כשהוא קורא את המכתב שקיבל לפני 25 שנה ומאז נח אצלו במגירה, הוא סופסוף מזיז את עצמו, כלומר מרים עוגן ומתחיל לשוט. ברגע האחרון מצטרף אליו סופר צעיר ומצליח, ויחד הם חווים הרפתקה די צפויה אבל עדיין משובבת נפש. אגב, בסוף מופיע תפריט קולינרי פרובנסי לצד תפריט ספרותי. כי גם הנפש צריכה לאכול.

שורה שאהבתי: "אתה יכול למצוא את עצמך, אבל רק אם תלך לאיבוד בדרך" (עמ' 87). ולמי מתאים הספר? לאנשים שמאמינים שספר שווה יותר מהמחיר שלו.

hakore

אל תשכחו להוריד את המים

הקורא ברכבת של 6:27, ז'אן פול דידילורן, הוצאת מודן, 134 עמ'

בביקורי האחרון בפריז עלה אדם לרכבת התחתית, והתחיל לנאום לכל יושבי הקרון, בצרפתית כמובן. לא הבנתי מילה, אבל הוא נשמע נחוש להעביר מסר כלשהו. נזכרתי בו כשהתחלתי לקרוא את הספר הזה, כי גם ללוקיון מץ (משחק מילים שהותאם לקורא העברי) יש נטייה לעלות למטרו ולדבר בקול רם – וליתר דיוק, להקריא טקסטים אקראיים ששרדו מתוך ספרים שנגרסו.

חייו המונוטוניים והמאכזבים של מץ, שעובד במפעל לגריסת ספרים בפרברי פריז, ונוהג לעלות מדי בוקר על המטרו של שעה 6:27, מובילים את הקו הראשון של העלילה. הקו השני מתחיל ביום שבו שתי זקנות שיושבות באותו מטרו מבקשות מלוקיון להגיע בשבתות כדי להקריא להן ולחבריהן כל טקסט שיבחר. והקו השלישי נפתח בבוקר שבו הוא מוצא דיסק און קי ובו 70 פרקים מספר שכותבת אחראית שירותים בקניון. כי מי אמר שכל הכישרון מתרכז אצל קבוצה אחת?

בסך הכול זהו רומן עדין וצנוע, שמזכיר לך שתמיד כדאי להשאיר מקום לתקווה. ושכולם זכאים לאושר. קצת בנאלי? אז מה. אמת מנצחת לא מחליפים.

*

ועוד ארבעה ספרי פריז ששווים קריאה:

בעל הבית הפריזאי – חיבור על מוסר וכלכלת בית (הוצאת אוניברסיטת תל אביב)

פריזאים – גרהם רוב (הוצאת כתר)

המטייל – אדריאן פן-דיס (הוצאת כתר)

רצח במארה – קארה בלק (הוצאת כתר)

[אני חושדת שמישהו בכתר ממש אוהב את פריז]

הילדה הזו היא אני

לרגל שבוע הספר, איתמר זהר ביקש פוסט על ספר הילדים האהוב (כאן הפרויקט המלא של איתמר), ואני התחלתי לשבור את הראש:

בתור ילדה קראתי כל כך הרבה ספרים – את ספריית הילדים של הקיבוץ סיימתי תוך שנה, וצריך לקחת בחשבון שבקרתי שם רק בחופשים – כך שממש קשה לבחור ספר אהוב אחד. האם זה יהיה הספר החתום הראשון שלי, "לאן נעלם קפטן קוק" של דבורה עומר? או הספר החתום השני, "הציפור הלבנה" של שלמה אבס, שממש הערצתי בילדותי?

או "הילד הזה הוא אני", כי פעם דני קרמן בא לבניין שלנו לבקר שכנים, וקראו לי במיוחד לבוא לפגוש אותו, כי חיפשו ילד שבטוח קרא את הספר, והיה ברור שזו אני? או אולי "אליפים", כי מאוד הרשים אותי לגלות שאסתר שטרייט וורצל גרה בבית הפרטי עם הבריכה שצמוד לבניין של דודה שלי? (הבית ההוא כבר נהרס, בנו שם בניין). אגב, גם השם שלה מאוד הרשים אותי. שטרייט וורצל, איזה שם!

מאוד אהבתי שהקריאו לי את "הבית של יעל". ספרי "רמונה" היו הראשונים שנגעו לי בלב, אחר כך היה זה "אורה הכפולה", שהרשים אותי כל פעם מחדש ובאמת היה אחד האהובים. אבל אולי כדאי לבחור דווקא בסדרת "מרים" (מר יואף, מר גדליהו, מר בולמוס, מר טמבל) בגלל הערך הרגשי – בכל פעם שסבתי ז"ל באה לבקר אצלנו, נהגה להביא לי ספר נוסף בסדרה, עד שהיו לי כמעט 15 ספרים.

אפשר להמשיך כך עוד ועוד, ובאמת אהבתי כל כך הרבה ספרים – וגם קראתי אותם יותר מפעמיים. מכל ספריי השכלתי, אבל יותר מכולם בלט "מכתבים לליאורה" של עודד בורלא, הספר שהיה שייך במקור לאימא שלי ולאחיה כשהיו ילדים, ותמיד חיכה לי בחופשות בקיבוץ. לו הייתה זכות ראשונים לפני כל ספר בספרייה.

מעבר לסיפורים המשעשעים (צירציר הצרצר הקולני היה כוכב) ולאיורים המקסימים, נמשכתי לרעיון שיכול להתקיים קשר ידידותי בין מבוגר לילד, גם אם המבוגר הוא לא ההורה. אמנם לי אף מבוגר לא כתב מכתבים, אבל הידיעה שזה אפשרי הפעימה אותי, ודמיינתי כאילו אני היא ליאורה, ובורלא כותב אליי.

בספר הזה גם התוודעתי לראשונה לרעיון המכתבים, ומייד התחלתי ליישם עם חברות, אפילו שהן גרו איתי באותו בניין. העיקר שיהיה מימד של הפתעה – מישהו חשב עליי, המציא דברים במיוחד בשבילי… אגב, עם חברה אחת זה נמשך עד לצבא (הגעתי הביתה פעם בשבוע. מדי ראשון היה לי מכתב משעשע לדרך).

בורלא כתב כדי לספר (ולשמח) ולא כדי לכתוב, וההבדל, גם אם הוא דק, משמעותי בעיניי מאוד.
*
*
*
*
ולכבוד שבוע הספר, הנה גם המלצה אחת, שפרסמתי במקור ב"ליידי גלובס":

היו ימים שנשים קוראות נחשבו לנשים מסוכנות – ידע הוא כוח, וגברים לא רצו שנשים ישתחררו מהפטרונות הפטריאכלית. היו ימים שקריאה לא נועדה להנאה – והם נמשכו כמעט עד המאה ה-18. אבל אז באו הימים שנשים קראו, נהנו, וגם צוירו תוך כדי – על ידי מיטב הציירים האירופאים, ובהם ורמיר, רמברנדט, מאנה ואפילו מיכלאנג'לו.

הסיפורים שמאחורי הציורים קובצו על ידי ד"ר שטפן בולמן בספר המקסים "נשים קוראות בציור ובצילום", והוא אף הוסיף להם פרשנות אמנותית. ביקור באחד המוזיאונים הגדולים באירופה (אופיצי, ד'אורסיי, רייקסמוזיאום) הוא חוויית פוסט קריאה מומלצת.

שניים מהציורים האהובים עליי:


מזבח פורטינרי, הוגו ון דר חוס, 1476 (חלק ימני מתוך טריפטיכון. הקדושה מרגריטה, מריה מגדלנה ושתי נשים לבית פורטינרי, מנהל בית המסחר של משפחת מדיצ'י בברוז')


מדאם פומפדור, פרנסואה בושה, 1756 (עם הכלב הבלתי נמנע)

%d בלוגרים אהבו את זה: