ארכיון תג: ראש פינה

Let's Swift again

לטיול יצאנו. עם סוזוקי סוויפט

לטיול יצאנו. עם סוזוקי סוויפט

בדיחה שנתקלתי בה ברשת: מה משותף בין גניקולוג למדריך טיולים? העבודה של שניהם זה הכיף של האחרים. זו הסיבה שאף פעם לא רציתי להיות מדריכת תיירים, למרות שאבא שלי חושב שזה אחלה ג'וב שכדאי לי לאמץ. אני מוכנה להדריך מקסימום את המשפחה, אבל הכי כיף לטייל בשניים. ועוד יותר כיף כשזה קורה בצפון, על נופיו המהממים ומזג האוויר הנעים שבו. זה קרה לפני קצת פחות מחודשיים: חגגנו שש שנים להיכרותנו – הזמן רץ כשנהנים ומטיילים. הפעם נסענו לתל אביב, שם אספנו את חברתנו לסוף השבוע, סוזוקי סוויפט: מכונית חסכונית בדלק, שיודעת להאיץ גם בעליות קשות, ונראית קומפקטית מבחוץ אבל מרווחת מבפנים. חסרון יחיד – תא המטען קטן מדי. נכון שהסתדרנו והיה מקום לחפצים שלנו, אבל עוד קצת נפח לא היה מזיק. בכל אופן, בעודנו נותנים גז, ניסינו להמציא לה שמות חיבה – ותוך כדי גילינו שסוויפט זה לא רק 'מהיר', אלא גם הציפור סיס, רק חבל שלא ממש מתאים שנקרא לה סיסית. גם סוויפט'לה לא עובד טוב על הלשון.

905 מטר מעל פני הים

905 מטר מעל פני הים

המקום הראשון שאליו בחרנו להגיע היה בגובה 905 מטר מעל פני הים: מצודת ביריה והר יבנית. טיילת ביריה התגלתה כמקום שוקק חיים, עמוס ספורטאים חובבים (גם אני רוצה כזו טיילת ליד הבית!), וממנה הגענו למערת הקברים של שני האמוראים שמוזכרים הכי הרבה בגמרא, אביי ורבא, עם נוף שמתחיל בישראל וממשיך מהר מאוד לתוך לבנון. נכנסנו גם למבנה הקבר של יהודה נשיאה, שהוא הנכד של רבי יהודה הנשיא, שקבור בציפורי, שבה ביקרנו באחת הפעמים הקודמות שחגגנו את היכרותנו – ככה סוגרים מעגל.

הבריכה של וילה גליליי

הבריכה של וילה גליליי

בשלושת הימים שלנו בצפון בחרנו להתארח במלון הבוטיק וילה גליליי, ששמענו עליו רבות בעבר. בואו נאמר, שהוא פחות ממה שמספרים אבל יותר מהסטנדרט של המלונות ה"רגילים".

לי אכפת מכל מחבת

לי אכפת מכל מחבת

את ארוחת הבוקר אכלנו מתחת למחבתות שבתמונה, ואם הייתה לי סבלנות, הייתי מייצרת לי בבית בדיוק קיר כזה. אחרי כוס קפה, פנינו לעבר הסוויפט, שאחד היתרונות שלה – במיוחד עבור בחורות – הוא שבלחיצה ראשונה על שלט הרכב נפתחת רק דלת הנהג. כדי שיתר הדלתות ייפתחו, יש צורך בלחיצה נוספת. כלומר: אף אחד לא יכול לנסות לפתוח לך דלתות, בזמן שאת מתארגנת לנסיעה עצמה. אבל אם את כמוני, עם זיכרון חלש, תתפלאי בכל פעם מחדש מדוע הדלת האחורית לא נענית לך, ולא מאפשרת לזרוק את התיק מאחורה.

אגמון מוסיף המון

אגמון מוסיף המון

בכל אופן, באותו יום נסענו למקום עם נוף מדהים ששווה לעשות בו פיקניק, ואם אין ילדים קטנים אז גם לטייל: מצודת ישע (כ"ח) ושביל הפלמ"ח. ליד המצודה, שהיום היא בסיס של מג"ב, יש תצפית מדהימה על אגמון החולה, כולל כל הבריכות והאיים שבהן. בקרוב יגיעו לשם אלפי עופות נודדים, ויהיה שווה במיוחד לבקר. 28 מהתצפית צעדנו לעבר היער, ואז נתקענו עם סימן שאלה מעל הראש: האם לפנות בשביל אדום לתוך היער, או לצעוד שביל ישראל מול נוף הררי. במקום להחליט כמו רוברט פרוסט, התברברנו בין שתיהן, ומה שקרה זה שלמרות שהנוף היה מדהים קשה לומר שהיה מעניין. מי אחראי ל"כישלון"? נאמר זאת כך, באמצעות עוד בדיחה שמצאתי ברשת, הסוד לזוגיות טובה הוא לעשות הכול ביחד: היא מחליטה – אתה מסכים. היא רוצה – אתה נותן. היא מדברת – אתה מקשיב. היא טועה – אתה מתנצל. בקיצור, אני.

אין כמו גלידת וויסקי

אין כמו גלידת וויסקי

אחרי המסלול נסענו לראש פינה לשופינג-השלמות-לדברים ששכחנו בבית, ופינקנו את עצמנו בגלידריה לג'נדריה. זו הפעם השנייה שאנחנו שם, ויש להם כל כך הרבה טעמים מיוחדים וטובים, שממש קשה לבחור. רק לא ברור לי למה תקעו בובה עם שמלת קרינולינה בגלידה הוורודה. *

תמשיך ישר, כל הזמן ישר

תמשיך ישר, כל הזמן ישר

בשבת נסענו למצודת כוכב הירדן. וזה הזמן לומר, שמי שמחפש רכב שמתאים גם לשטח, כלומר שיכול לנסוע בדרכי עפר ולסחוב ציוד של תרמילאים – כנראה שהסוויפט לא בשבילו, כי הגחון שלה נמוך. אבל מי שנוסע יום-יום לעבודה, ומדי פעם מרחיק לעבר חופשה בבית מלון, כולל קפיצה לשמורות טבע – הסוויפט היא בהחלט אחת המתחרות הריאליות בסגמנט, מבין המכוניות שבדקנו עד כה. העלייה התלולה למצודה היא באחד הכבישים הפחות מוצלחים של מדינת ישראל, בלשון המעטה, ובכל זאת הסוויפט לקחה אותנו יפה מאוד וסיפקה תחושת יציבות מרשימה. יחד התגברנו על כל המכשולים שבדרך (זהירות, בורות לפניך), עד שהגענו לאותה מצודה ענקית מימי הצלבנים, הקשורה למסדר הצבאי הנוצרי של ההוספיטלרים.

מעניין איך נראו חיי היומיום כאן

מעניין איך נראו חיי היומיום כאן

עד לשנת 1180 (קרב קרני חיטין) ההוספיטלרים החזיקו ב-25 מבצרים, שרק את חלקם הקטן הם בנו בעצמם – כוכב הירדן הוא אחד מהם. המבצר חולש על שטח עצום, הוא השתמר ברמה גבוהה, על כל חצרותיו וקמרונותיו, וחבל רק שאת הממצאים היפים לקחו כרגיל למוזיאונים, ולא השאירו במקום. אפילו כתובת אחת או עיטור אחד לא מצאנו שם, אבל הרבה קשתות, וחדר בור מים שמזכיר מאוד את אקווה בלה, הלא היא עין חמד הקרובה לביתנו. שני חרדונים עשו לנו "היי" וברחו, ושום עוף דורס לא נראה באזור למרות שהבטיחו נשרים. הסתפקנו בנוף המרהיב, בגן הפסלים של תומרקין, במבט על שביל הפטרולים ומדינת ירדן, ובמחשבות על ימים של שלום גם בגבולות אחרים.

מישהו צריך טרמפ?

מישהו צריך טרמפ?

עוד מחשבות: הסוויפט הושקה לראשונה ב-2010, יש לה נפח מנוע של 1,200 סמ"ק ושלוש שנות אחריות. בין היתרונות שלה – שווי שימוש רציף לא גבוה, מראה קומפקטי עם סטייל, ותחושת יציבות שבדרך כלל מאפיינת יותר את המשפחתיות. שורה תחתונה – שש שנים. יא חביבי. ועוד תמונות מהדרכים: DSC00265 DSC01301  DSC02527 20140719_171536 DSC01193 DSC02536

אבן מאסו התיירים


***
ראש פינה היא מושבה צפונית עם שם טוב. היא נותנת שקט ושלווה, סופגת כמעט אפס קטיושות וטילים, יש לה את הסקס אפיל של מצפה הימים, ויש לה שכנות עניות (צפת, חצור) שלידן קל להיראות זוהרת. הברנז'ה אימצה אותה בשביל פסטיבל הטלוויזיה השנתי, וזה מבטיח לה שהשם הטוב יישאר לעוד זמן רב. אבל האמת היא, שמדובר במקום ממש משעמם.

הייתי שם פעמיים בחצי השנה האחרונה, והמקום הכי מעניין שמצאתי הוא "חאן ראש פינה" – מתחם שופינג, ספרים ובתי קפה, סמוך לכניסה לעיר. גן הברון שניטע בסוף המאה ה-19 חביב אך נטול אטרקציות (אלא אם באים בזמן ערפילי הבוקר, אז המקום מרגיש כמעט מכושף), ורחוב הראשונים לא השכיל למנף את עצמו, בניגוד לרחוב המייסדים בזכרון יעקב שהפך מדרחוב ואבן שואבת לאנשים שמחפשים מה לעשות בשבת ובחופש. כן, אני יודעת שרחובות לא עושים שום דבר לבד, הם רק הבמה לחיים שנכנסים בתוכם, אבל אתם מבינים למה אני מתכוונת.

האמת היא שדווקא ניסיתי לטייל במושבה, לדלות כל שביב של קסם. היו פינות חמד, היה מקום עם פוטנציאל לזכות במקום הראשון של מצעד הקינוחים הבא, אבל בסך הכל – היה מנומנם. ואת הנמנום הזה מייצג, כאמור, בראש ובראשונה, הרחוב הראשון שנסלל בראש פינה: רחוב הראשונים, בשנת 1882. לרחוב נקבע אופי אחיד, והוא כלל בתים חד קומתיים הנושקים זה לזה, שבכל אחד מהם שני חדרים, רפת וחצר קטנה. באמצע הרחוב יש בית כנסת.

בני המושבה גרו כאן עד שנות ה-50 של המאה ה-20, ואז נטשו בהדרגה – על מנת לעבור לגור בבתים מרווחים יותר במושבה התחתונה. היום יש כאן גלריות, בתי קפה, אמנים וקורא בקלפי טארוט שיושב במקום מוצל ומחכה לאלה המתעניינים בגורלם. יש בתים לשימור, יש בתים להריסה, יש קצת בנייה ויש חצר עם כלי עבודה ישנים של פעם. יחד איתנו הסתובבו ברחוב גם בחור שהדריך משפחה ישראלית שחיה הרבה שנים בחו"ל (ההורים דיברו עברית והילדים לא), וכמה זוגות שחשבו שהם שיחקו אותה עם הצימר, אבל היו מאוד מאוכזבים מה"מדרחוב" המשעמם.

המסקנה שלי היא שעדיף להתרכז בהווה: טיולי אופניים, טיולי ג'יפים, ג'קוזי בצימרים ואהבה חופשית. אפשר גם לקפוץ לכמה שעות בעיר העתיקה של צפת או לטייל באחת משמורות הטבע הרבות שפזורות באזור. לראש פינה, על כל פנים, אין הרבה מה להציע מלבד נוף – וחבל.
***


נוף בחינם
***


ברוכים הבאים
***


בכניסה לגן הברון
***


בתוך גן הברון
***


חצר כלי העבודה
***

***


באחת הגלריות
***


עדיין בגלריה – תערוכת צילומים מימי קום המושבה
***


בקרוב במצעד הקינוחים
***

***


בית הכנסת
***


בית האפנדי נבנה בשנות ה-90 של המאה ה-19 על ידי יוסף פרידמן, תושב טבריה שהיה ממייסדי גיא אוני. כיוון שהיה דובר ערבית, היה זה שקישר בין פקידי הברון דה רוטשילד לבין פקידי הממשל התורכי, ובין בני המושב לבין ערביי הסביבה. הסולטן הטורקי הוא זה שכינה אותו בתואר אפנדי, שהשתרש בקרב כולם.
***

***


***

***

***

***

***

***

***

***

%d בלוגרים אהבו את זה: