ארכיון תג: קרמיקה

יצאתי לחקור את עצמי – תערוכת הבוגרים של בצלאל

מתי בפעם האחרונה עליתם לירושלים? עכשיו, כשחופש גדול ובמישור החוף יותר מדי חם ולח, זו ההזדמנות שלכם לשלב קצת היסטוריה עם קצת קולטורה. או במילים אחרות: להגיע לתערוכת הבוגרים של בצלאל. אני עושה זאת מדי שנה, משתדלת לבוא פעמיים-שלוש כי קשה להספיק הכול בפעם אחת, וזה גם בום גדול למוח, ותמיד מוצאת את העבודות שמגרות את הסקרנות שלי ומעיפות אותי לכל מיני כיוונים.

הפעם החלטתי לפתוח עם המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית – ולשמחתי, זכיתי לשיתוף פעולה מלא מהבוגרים שאליהם פניתי. היה לי מעניין ללמוד על העבודות שלהם מעבר למה שיש במקום עצמו, ואני מקווה שזה עובר בטקסטים שתכף תקראו. בהמשך אכתוב גם על היצירות של מחלקת האופנה תערוכת הבוגרים מוצגת עד יום שישי הקרוב, 2.8.18.

"רציתי שהצופה יהיה שותף ביצירה"

נעם קלומק, מותר לגעת!

ללא ספק, זו סדרת העבודות שהלהיבה הכי הרבה את המבקרים בתערוכה, בעיקר משום שבאמת מותר לגעת בה. כמעט כולנו העברנו את ידינו על הקשקשים שעשויים חומרי יציקה מגוונים, גלזורה, צובענים קרמיים, מתכת ומוטות נירוסטה. וכמה שנהנינו!

קלומק, 27, מספרת שנולדה במושב אורות לאב חקלאי ואם קונדיטורית, "כך שהעיסוק בחומרים ומגע היה משמעותי בילדותי ובבגרותי, ולכן רציתי להעביר את חוויית המגע לצופה בפרויקט. רציתי גם שהוא יהיה שותף ביצירה, וליצור אובייקטים שמפעילים כמה חושים יחדיו".

האתגר הראשוני שלה היה לעצב צורה חזקה מספיק, שלא תישבר בהתנגשות שלה אחת בשנייה, בהתחשב בתכונות של החומר הקרמי. לאחר מכן הקימה 'פס ייצור', וייצרה לא פחות מ-10,000 יחידות. התהליך לא היה פשוט, כפי שהיא מתארת – "הייצור כלל מזיגה של חומר קרמי לתבניות, ניקוי של כל יחידה, חירור ידני, צביעה, שריפה ל-1220 מעלות, ולאחר מכך השחלה של היחידות הבודדות על מסגרות שעליהן נוצר האובייקט הגמור".

הטקסט שליווה אותה לאורך התהליך, ועזר לה "לחזור לכוונות האמיתיות והפנימיות שלי ברגעי בלבול בפרויקט", לקוח מתוך 'אהבת הארץ: נגד שמירת הטבע' של עמוס עוז: "אין אנו יורשיו של מוזיאון, ולא באנו לעולם להסיר בסבלנות את האבק מעל מוצגים או כדי לצחצח את הזגוגיות, ולהוליך להקות של מבקרים הולכים על בהונותיהם משכיית חמדה לשכיית חמדה.

"אין אנו קיימים אך ורק כדי לשמר: מסורת אבות או פלאי טבע, זיכרונות ילדות או חפצי קודש. פן יהיו חיינו לחיי פולחן. העולם אינו מוזיאון. גם הטבע אינו מוזיאון. גם התרבות אינה מוזיאון, מותר לגעת! מותר להזיז, לקרב, להרחיק, לשנות ולהטביע את חותמנו אנו. גע באבן, גע בחי, גע בזולת. כיצד לגעת? אם הייתי צריך לסכם זאת על רגל אחת ובמילה אחת, הייתי אומר: באהבה".

"רציתי להביע את התחושות שחוויתי בזכות הפירות"

סיון פאיס, Ripeness – בשלות

מייד כשנכנסים לתערוכה של המחלקה, בחדר הראשון, נמצא הפרויקט של פאיס, 29, שאותו היא מציגה כאלגוריה לטבע, וכהתבוננות בין שני מצבים – ריקבון מול בשלות, שני מצבים מנוגדים המכילים ומוכלים זה בזה, שניהם הכרחיים בקיומו של כל אורגניזם חי, וחשובים באותה המידה. העבודה עשויה זכוכית פט דה וור, סיכות, בד רשת הדפס, מסגרת ברזל ועץ, והמידות שלה מרשימות – 215 על 290 ס"מ.

"על הפרויקט חשבתי כבר תקופה ארוכה, בערך מסוף שנה ג', והוא נעשה בעקבות שינויי מאוד גדול שעברתי בשלוש שנים האחרונות", מספרת פאיס. "בעקבות מחלה שיניתי את התזונה שלי לתזונת raw food, שכוללת אכילת פירות וירקות בלבד. בעקבות זאת נעלמו כל תסמיני המחלה, ולאט לאט הגוף החל לתקן ולהחלים. הרגשתי מלאת אנרגיה, חיוניות ושמחת חיים, ונהניתי מהשפע ומהצבעים בתזונה. מתוך זה רציתי להביע בפרויקט הגמר את התחושות שזכיתי להן בזכות הפירות".

לאורך השנה היא חקרה את הטכניקה של הדפס רשי ואבקות זכוכית, עד שלבסוף הגיעה להחלטה על הפרויקט, שהעבודה עליו נמשכה לאורך כל הסמסטר. "היו הרבה קשיים בדרך, גם קשיים טכניים שצריך לפתור ולדייק, וגם הרבה קשים מנטליים. היו לי הרבה ספקות, ובאיזשהו שלב כבר לא רציתי לראות את זה. גם לא הצלחתי לדמיין ממש את התוצאה הסופית, מכיוון שבכל פעם יצרתי רק חלקים קטנים, ולא היה לי מושג איך הכול יתחבר בסוף". בסופו של דבר, תהליך ההצבה וההרכבה בחלל העלה הרבה אתגרים, "אך גם היה חוויה מפתיעה".

"העולמות הפנימיים, העדשות והאזורים המטושטשים"

ענבל יניב, In-Sight-Out

אל החדר שבו מוצגות העבודות של ענבל יניב, 27, נכנסים לאט לאט, עוברים מעין תהליך של חקר כמו זה שהיא עברה בעצמה, רק קצת פחות עמוק. בפרויקט הגמר שלה היא שאבה השראה מביתה במושב גבעת יערים, וליתר דיוק, מהיער שבסמוך אליו היא מתגוררת.

בזמן העבודה על הפרויקט, שנמשכה כשנתיים, היא גם נחשפה למדע הפרקטלים, שאפשר לה מבט קרוב יותר ומפורט יותר על הדימויים שבטבע. מכיוון שאני מעולם לא נחשפתי למדע הזה, הלכתי לקרוא קצת: פרקטלים הם צורות מיוחדות בעלות דמיון עצמי – כל חלק שלהן דומה לשלם. בטבע יש כמה בעלי תכונות פרקטליות, למשל – ראשי כרובית, ריאות, שרכים או פתיתי שלג.

העבודה של יניב מורכבת מאובייקטים בצורה ביצתית בפרופורציות שונות ובגדלים שונים. כולם עשויים זכוכית, ובכל אחד ישנה בועה פנימית המעוטרת במנעד שנע בין דימויים לבין ציורים מופשטים ופיגורטיביים. על פני השטח של כל ביצה נחצב עיטור שונה החודר לעומק השכבה החיצונית.

"הקושי העיקרי שהיה לי במהלך הפרויקט היה המחקר הרעיוני שלי, המחשבה על מה יהיו העולמות הפנימיים שאכניס אל תוך האובייקטים, מה יהיה ניתן לגלות מבעד לעדשות והאזורים המטושטשים", היא מספרת. "במקביל, הייתה גם התמודדות טכנית עם הזכוכית, שהיא תמיד מסע בפני עצמו, כי היא יכולה להישבר או להיסדק בכל שלב".

"מגבלות פיזיות לא פשוטות"

שירי בן סיני, לנשום עמוק ולהחזיק

כותרת המשנה לעבודתה של שירי בן סיני היא "תהליך מקביל של גוף וחומר", והיא מייד מעוררת מחשבה. ואז מופיע הטקסט הזה: "שנה אחת. שני ניתוחים מצילי חיים. שבעה חודשים של מצב מאוזן. חמש בדיקות CT. מערכת עיכול אחת (חתוכה). צלקת אחת (לפחות). התחדשות אינסופית. נשימות. השלמה". מי שלא קורא את זה, מבין את העבודות שלה לגמרי אחרת. או לא מבין בכלל.

"הפרויקט שלי הוא תוצאה של מחקר בן כשנתיים שנובע מהמצב הבריאותי שלי", היא מודה. "התחלתי בחיפוש אחר עיכול של זכוכית עם חומרים שונים, ושם גיליתי עולם חדש של שילובים בחומר, תצורות חדשות ויכולת 'הדבקה' של חלקי זכוכית בעזרת שתי טכניקות שבדרך כלל לא משתלבות ביחד.

"בהמשך הצלחתי להגיע לשליטה בצבע ובצורה של הזכוכית המתעכלת בתוך הזכוכית השקופה, דבר שלא אפשרי ביציקת זכוכית רגילה. בעצם עבדתי עם 'משחת זכוכית' (pate de verre) ועם יציקת זכוכית (שקופה). מעבר לקשיים הטכניים שמחקר מסוג כזה מעמיד, נאלצתי להתמודד עם הבעיה הגופנית שהייתי מצויה בה (התאוששות מניתוח בבטן), אשר צמצמה את הזמן שעמד לרשותי וגזרה עליי מגבלות פיזיות לא פשוטות". אז למרות המגבלה – יש פרויקט! והוא אפילו די מוצלח.

"הפרויקט הוא ייצוג של העצמי שלי"

דגנית מרמרלי, Mama Mold

בפרויקט שלה עבדה דגנית מרמרלי, 44, על דימויים ביתיים כמו מטאטא, סיר ואטב ("שלושה דימויים משמעותיים עבור האישה הממוצעת"), ועל דימויי גוף נשי. מכל אלה, הכי משכו את תשומת לבי האטבים. רק בהתבוננות שנייה, עמוקה יותר, 'גיליתי' את המטאטאים והסירים. דימויי הגוף, כך הרגשתי, נתונים לגמרי לדמיון ולפרשנות אישית. על כל פנים, כל הדימויים מוצגים כהררים עשויים שכבות עדינות, אחת על גבי השנייה, או כפי שמרמרלי מכנה זאת "טופוגורפיה של עצמי", שהוצבו על גבי קיר שלם כמעט.

זה התחיל מעיבוד ממוחשב, המשיך לחיתוך לייזר וקרטוני ביצוע, ולאחר מכן עבר ליציקה אל תבניות. כל התהליך הזה דרש סבלנות: "התחלתי לגעת בחומר רק לאחר כשלושה חודשים שבהם כתבתי, חקרתי ובניתי קונספט שמייצג אותי", מגלה מרמרלי. "לאחר שצלחתי את המחקר החומרי על הביצוע הטכני, נאלצתי להתמודד על החלק הקשה ביותר בפרויקט –  להחליט על צבעוניות האובייקטים לאחר השריפה הראשונה. חיפשתי צבעוניות שתהיה מצד אחד נעימה, רכה וזורמת, ומצד שני צעקנית ומלאה בדרמה – כמו מנעד הרגשות הנמצא בי כאימא / אישה מתובנתת" (אולי זה הזמן לספר שהיא אם לארבעה ילדים).

לאחר מחקר צבעוני ושימוש בטכניקה קרמית של טבילה במלחים, כדי להגיע לצבעוניות שאליה כיוונתי, הגיעה לתוצאות הרצויות – "ומשם הדרך הייתה ברורה יותר. עבורי, הפרויקט הוא ייצוג של העצמי שלי".

תבליט של אור סגלי, שבו רואים את אביו ז"ל

"האתגר הראשון ביצירה היה ברמה הרגשית"

אדר סגלי, אתר

העבודות של אדר סגלי, 39, נראות שייכות לעידן אחר, שהוא בפירוש לא העידן הדיגיטלי. ימים של חלוציות ותמימות, אפילו. מרגישים את הנוסטלגיה והרגש מייד בעבודה הראשונה, ובהמשך גם התברר לי למה. אבל באותו רגע חשבתי שאולי זה בגלל שהוא נולד בקיבוץ מצובה שבגליל המערבי – גם קיבוץ וגם פריפריה, זה משהו שנותר טבוע באדם. או שאולי זו הבחירה לעסוק בזיכרון, שהוא תמיד משהו שמבוסס על העבר, קרוב או רחוק. "חומרי הגלם של עבודותיי הם זיכרונות מרווחים, אור וצל, וסדרת התבליטים הלבנים היא של דמויות מחיי", כותב סגלי בדברי ההסבר לעבודה.

הפרויקט שלו נולד מתוך חיפוש אחר משהו אישי, או כמו שהוא מסביר זאת, "רציתי שהפרויקט שלי לא יהיה רק 'אמנות', אלא גם מחובר באופן מובהק אל האישי, ושבו בזמן יתחבר אסוציאטיבית לעין חיצונית. רציתי שהחומר, הפיסול, יהיה מאוד ברור".

סגלי, אב לשתי בנות שמתגורר בנטף, מספר שכבר שנים רבות הוא מתעניין בחלל וב'מרווח שבין הדברים', בנוכחות של האין. "יש בי גם אהבה ועניין רב בהיסטוריה ובארכיאולוגיה, ואני חושב שזה ניכר בעבודות. לפני שנתיים איבדתי את אבי (המופיע בתבליט בכניסה), מה שהעצים את החיפוש והוסיף לממד האין את ממד הזיכרון. למעשה, האתגר הראשון ביצירה היה ברמה הרגשית. בהמשך נוסף אתגר השילוב בין המציאות למדיה – עד כמה אני נאמן לתמונה, ועד כמה אני משאיר את החומר נוכח".

%d בלוגרים אהבו את זה: