ארכיון תג: קפה איטליה

ותשתקי

כשאין לך קול, אתה פשוט לא יכול לענות. צילום מתוך "הארטיסט"

ישבנו על הספה, עם הפיצוחים והשתייה. משחק של ליגת האלופות, כל אחד מאיתנו עודד קבוצה אחרת. הם הבקיעו קודם, זה היה קצת מלחיץ. ואז אנחנו הכנסנו גול. ועוד אחד. ועוד אחד. רציתי לצעוק משמחה, אבל מתברר שקצת קשה לעודד את הקבוצה שלך כשאין לך קול. אז מצאתי את עצמי מוחאת כפיים לטלוויזיה. רגע אידיוטי. מצד שני, מהם החיים ללא רגעים אידיוטיים.

כמה ימים ללא קול, אחרי שאיבדתי אותו אי שם לטובת איזה וירוס (כנראה), גרמו לי לגבש כמה תובנות על החיים. כלומר, על דמי השתיקה ששילמתי, ועל הרווח שיצא לי מהשתיקה הזו.

התובנה הראשונה: אנשים כמעט לא מסתכלים אחד על השני כשהם אומרים "בוקר טוב" או "בתאבון". הם מסתפקים במבט של עשירית שנייה, ומייד מפנים אותו לכיוון אחר. אולי זה בגלל שהם אומרים זאת רק מתוך נימוס בסיסי, ולא מעוניינים לפתח שיחה מעבר לכך, אז באופן אוטומטי הם מפנים את המבט לכיוון אחר וממשיכים בדרכם או בענייניהם.

גם ככה אנחנו כבר מתקשרים הרבה פחות פנים אל פנים או אפילו בשיחות טלפון (הטרנד החדש זה להקליט את עצמך בווטסאפ. בשביל מה להתקשר, אם כל מה שאתה רוצה זה לשאת מונולוג), אבל גם כשזה קורה, לא לחכות למבט-תשובה מהצד השני? כשאין לך קול, אתה פשוט לא יכול לענות. מה תעשה, תנופף בידיים? לא יראו אותך. תסטה ממסלולך או תקום מהכיסא, ותיגע פיזית בבן אדם שזה עתה היה מנומס איתך, רק כדי שישים לב שהגבת לו?

תסתכלו לאנשים אחרים בעיניים יותר מחצי שנייה. זו התנהגות אנושית בסיסית וחבל שאנחנו מוותרים עליה.

חיים יותר רוגעים, גם בשבילי. צילום מתוך הסרט "הארטיסט"

תובנה שנייה: אי אפשר לצעוק על הבנזוג. כלומר, כל הדברים שמתסכלים אותי פה ושם בהתנהגותו, פתאום אין ברירה אלא לקבל אותם. חבל לנסות להביע התנגדות, כי בתנועות ידיים זה נראה מצחיק מדי וחסר אפקט. אז ויתרתי. ומה אני אגיד לכם, זה הפך את החיים ליותר רגועים. גם בשבילי.

תובנה שלישית: אחר הצהרים אחד היינו בכמה חנויות וגם בבית קפה. בכל המקומות הבנזוג דיבר עם המוכרים והמלצרים, ואני נאלצתי לשתוק ולתת לו לנהל את הדברים לבד. בסוף הערב הרגשתי כמו האישה הקטנה. וזו הייתה הרגשה נוראית.

תובנה רביעית: כשהייתי בת 12-13, התחלתי לראות מטושטש. ההורים שלי החליטו לקחת אותי לרופא עיניים שהוא קרוב משפחה. אחרי נסיעה לא קצרה לעיר שנראתה לי רחוקה (לא זוכרת את שמה), הגענו אל הקליניקה שלו. הוא ישב בחדר די חשוך (זה נראה לי ממש מוזר), והתחיל לדבר איתנו – בלחישות.

עניתי לו גם בלחישה, כי חשבתי שזה מה שעושים אצל רופאי עיניים: יושבים בחושך ולוחשים. "את לא צריכה ללחוש", הוא אמר לי, "זה רק אני שאיבדתי את הקול". ואני לקחתי את זה קשה, כי הבנתי שטעיתי, שעשיתי פדיחה, שלא קראתי נכון את המצב, הרגשתי מגוחכת ובשבילי זה היה סוף העולם. כשבכיתי כל הדרך הביתה על זה שהוא קבע שאני חייבת משקפיים, הקדשתי גם כמה דמעות לתחושת המגוחכות. תמיד אומרים שאת הטעויות שלנו אנחנו זוכרים יותר. אז הנה, אני זוכרת את זו כבר כמעט 30 שנה.

נזכרתי בסיפור הזה, אחרי שבמהלך יום עבודה אמרתי למישהו שאין לי קול, ובתגובה הוא התחיל לדבר איתי בשפת הסימנים. כאילו שנהייתי גם חרשת, או שאם אני לא יכולה לדבר, אז גם הוא לא יכול. וזה לא היה נראה לי כל כך מגוחך. זה סתם היה נחמד ומשעשע. באיחור של כמעט 30 שנה, הבנתי שהטעות שלי אז בכלל לא הייתה כזו נוראה.

חשבתי שזה מה שעושים אצל רופאי עיניים: יושבים בחושך ולוחשים. צילום מתוך הסרט "הארטיסט"

תובנה חמישית: בשנים האחרונות שמתי לב שבכל פעם שאני בלי מחשב, זה מפנה לי זמן בחיים. גם להיות בלי קול מפנה זמן, אבל לא יותר מדי. כי מתברר שאני ממילא רוב הזמן מדברת תוך כדי שאני עושה דברים אחרים.

ולסיכום, נהוג לומר ש'יפה שתיקה לחכמים', נכון? אז מה היה אכפת לי לשתוק קצת. שיחשבו עליי דברים טובים, לפחות לזמן מסוים.

****

ומה עושים בזמן השתיקה? שלוש המלצות:

קולינריה: קפה איטליה הוציאו את הגרסה הכשרה לספר המתכונים שלהם. בדרך כלל אני מבשלת רק ממתכונים באינטרנט (כי אז יש תגובות והצעות לשיפור, ובכלל יש שיח על טיב המתכון, וזה שוב), אבל החלטתי להציץ בכל זאת. בתור צמחונית פחות רלבנטי לי עניין הכשרות, אז פשוט עברתי על כל הספר וחיפשתי מה כדאי להכין. עד כה ניסיתי רק רוטב נוצ'י אגוזים, שיצא מוצלח מאוד, אבל פנינו לעתיד הקולינרי האיטלקי.

טיול: בגבעות נס ציונה החלה פריחת אירוס הארגמן, ולמעשה האירוסים במלוא תפרחתם ובהמוניהם. יש שם המון שבילים לא מסומנים, צרים ורחבים, ואפשר לתת לרגליים ללכת ולתעות, הרי ממילא קשה ללכת שם לאיבוד. אם אתם אנשים יותר מסודרים, יש שביל אחד שמסומן בסימון שבילים סגול (צבע לא טריוויאלי), וייקח אתכם בין הגבעות והפרחים, כך שלא תפסידו דבר מכל היופי של המקום הזה. פרקטיקה: מומלץ לחנות בשביל העפר שבין רחוב המאה ואחד לרחוב גבעות הכורכר. הכניסה השנייה היא ליד כיכר שומר הגבעות, אבל שם קשה עד בלתי אפשרי למצוא חנייה (בסופ"ש). האירוסים בתמונה: צילום שלי מהסופ"ש האחרון.

סרט: צ'יינטאון (1974), בכיכובו של ג'ק ניקולסון הצעיר ובבימויו של רומן פולנסקי, הוא לא סרט הוליוודי קלאסי. כלומר אין לו סוף הוליוודי. אולי בגלל זה הוא זכה בפרס האוסקר על התסריט. במרכז הסרט חוקר פרטי, שוטר לשעבר, שמתפרנס מהנצחת בני זוג בוגדים. הסרט מתחיל עם תיק שבו מתברר לבעל שאשתו בוגדת בו, וממשיך עם הזמנה לחקירה נוספת. אלא שעד מהרה זו הופכת לחקירת רצח במקום לחקירה על בגידה, וזה מסבך את כל העניינים. לא אכנס כאן לניתוחי עומק, רק אומר שהוא שווה צפייה יותר מכמה סרטים שמועמדים השנה לאוסקר.

%d בלוגרים אהבו את זה: