ארכיון תג: קורמורנים

פגוש את הקורמורנים – טיול לשבת

הקורמורנים של שפך שורק. צילום: גלית חתן

את הטיול הזה עשינו אחרי כמה ימים של מזג אוויר גשום במיוחד, והאל יודע – היו כאלה בחורף הנוכחי. אמנם היה בנו חשש קל מהבוץ, אבל לשמחתנו – התבדינו. ולכן, הרי לכם המלצה לשבת: טיול במסלול ההליכה של שפך שורק. 2.5 ק"מ מהחנייה ועד לים, ואפשר גם לעצור באמצע, מול הקורמורנים, להתרשם מהם, 'לשוחח' איתם, לצלם כמובן, ולחזור.

בווייז כותבים 'גן לאומי שפך שורק', ליד חורשה קטנה מוצאים חנייה, ומשם מתחילים ללכת בין העצים. צועדים במעבר מתחת לכביש, ומתחילים להתחבר לנחל הזה, שאורכו כ-70 ק"מ ומגיע מהרי ירושלים (כלומר ממש ליד הבית שלנו). בגדה השנייה, שאליה *אסור* לחצות מטעמי שיקום הנחל – לא כולם שומרים על הכלל הזה, וחבל – תראו את האנפות, הלבניות ואנפות הלילה.

נחל שורק זורם מהרי ירושלים לים התיכון, לאורך כ-70 ק"מ. צילום: גלית חתן
פרחון של אנפת לילה בשפך שורק. מאחור: סופית. צילום: גלית חתן
האם אתם יודעים להבחין בין אנפה ללבנית? בתמונה: לבנית בשפך שורק. צילום: גלית חתן

השביל מוביל אותנו בין העצים לאי הצבים – אי מלאכותי שיצרה רשות הטבע והגנים ב-2002. בעיקרון, אמורה להיות כאן אוכלוסייה יציבה של צב ביצות – הם שרדו כאן משום שמים מזוהמים לא עושים עליהם רושם. אבל כנראה שכאשר הגענו הם היו עסוקים במשהו אחר, כי לא ראינו אותם בכלל. לא נורא: ממילא באנו בשביל הקורמורנים.

הפעם הראשונה ששמעתי עליהם הייתה במלחמת המפרץ: עיראק החלה להצית מאגרי נפט, וגרמה לנזק סביבתי חסר תקדים, שממנו זכורה לי בעיקר תמונת הקורמורן האומלל המוקף נפט. למעשה, תמונות רבות של קורמורנים מלקקים נפט מנוצותיהם פורסמו אז ברחבי העולם. האומללות הזו נצרבה בי לא פחות מהחוויה של מסכות האב"כ.

אבל פה, אצלנו, הקורמורנים נהנים בהחלט – או לפחות כך זה נראה. בעצי האקליפטוס שעל הגדה הצפונית משתכנים מדי חורף, בחודשים נובמבר עד מרץ, מאות פרטים של קורמורן גדול. זה מקסים ומרשים את המתבונן ברמה מהפנטת כמעט, אך יש הטוענים שכמויות הקורמורנים והקינים שלהם גורמים לתמותת אקליפטוסים (לא מצאתי לכך תימוכין ברשת). טענה אחרת היא שיש כאן אוכלוסיה גדולה של חזירי בר וכמה לטאות כוח אפור גדולות – אך אנחנו לא חשנו בנוכחותם.

מאות קורמורנים מגיעים לשפך שורק בין נובמבר למרץ. צילום: גלית חתן
ההיכרות החלה במלחמת המפרץ, בעקבות המהלך העיראקי להצפת המפרץ בנפט. צילום: גלית חתן

בכל מקרה, בשלב הזה מצאנו לנו פינה שקטה ומעט מוסתרת, התיישבנו על האדמה ועקבנו אחרי הפעילות החברתית של הקורמורנים. כעבור כחצי שעה הם החלו במעוף 'עצבני' שניתן גם להגדיר כ'מטס לכבוד השקיעה'. זו הייתה חוויה מיוחדת לראות כה רבים מהם חולפים מצידנו ומעלינו, אם כי אני מודה שקצת חששתי שהם יעשו עלינו את צרכיהם, אם להשתמש בלשון נקייה (מאז שזה קרה עם שחף ברומא, אני לא רגועה בנושא הזה).

כאמור, אפשר לסיים עם הקורמורנים, ולחזור לרכב, ואפשר גם להמשיך בהליכה בכיוון הים, לעבר רכס הכורכר. השביל עולה לתצפית סמוך למערה חצובה, ומשם יש מראה מרהיב של הנחל נשפך לים. אם תגיעו בסביבות חודש פברואר, תמצאו שם גם פריחה נהדרת של אירוס הארגמן. אבל היי, למה לחכות. עכשיו זה תמיד הזמן הטוב ביותר, לא?

כמות עצומה של קורמורנים חולפת מעל הראש. צילום: גלית חתן

*יש קורמורנים גם ליד נחל חדרה וליד הקישון, אם יותר נוח לכם להגיע לשם.

אין ספק בעין אפק

כולם כבר מכירים את אגמון החולה. יש לו יחסי ציבור טובים, ותכלס, גם יש לו הרבה מה להציע. אם בשנות ה-80 ואפילו ה-90 כולנו ידענו לדקלם "אגם החולה", היום כל בר דעת מבין שהרבה יותר שווה לבקר באגמון – שבעונה הזו של השנה יש בו יותר אטרקציות ממה שאפשר לזכור או לשכור.

אבל יש עוד מקום אחד ששווה ביקור, עבור כל מי שעופות נודדים עושים לו את זה: עין אפק. אי שם בכבישי קרית ביאליק, צפונית לחיפה, מסתתרת שמורת הטבע הנהדרת הזו. בימים אלה (עד סוף דצמבר-תחילת ינואר) משתתפת השמורה באירועי פסטיבל "חורף של ציפורים", והתכנון שלנו היה לנסוע אליה ביום חמישי האחרון על מנת להשתתף בסיור בין ערביים.

התיאור היה משכנע (אם כי העברית קצת השתבשה): "נצפה במחזה מרהיב של לינת אנפות הבקר, הלבניות והקורמורנים על עצי האשל והערבה שבלב האגם הגדול, תצפית על גבעה המשקיפה על מושבת לינתם. נערוך סיור בשקיעה בין בריכות המים ושבילי הביצה". אלא שמזג האוויר החורפי הרתיע את אנשי השמורה, והם ביטלו את הסיור. שאלנו אם בכל זאת האתר יהיה פתוח למבקרים, השיבו שעד 16:00. שאלנו מה מזג האוויר אצלם, אמרו שקצת מטפטף. נו, אז שאנחנו נישאר בבית?

עשינו את דרכנו מכיוון קרית שמונה דרומה, ולמען האמת, כל הדרך לקרית ביאליק ליווה אותנו גשם מטורף, ברמה שמאטה מאוד את הנהיגה ומחייבת פעולה אינטנסיבית של מגבים. זה היה נראה כאילו אנחנו עושים את שטות חיינו, מבזבזים זמן ודלק וכסף. אבל עשר דקות לפני שהגענו אל היעד הסופי, הגשם נחלש, והשמיים התבהרו קצת, פה ושם ראו שהם כחולים. העננים היו לבנים ולא אפורים כהים. היה מאוד אופטימי.

מלבדנו היו בקושי עוד שלוש מכוניות, אחת מהן של מטיילים שבדיוק עמדו לעזוב את המקום. לאורך כל הביקור הרגשנו שאנחנו לבד – במובן החיובי ביותר של המילה. התחלנו את הסיור בטחנת הקמח הצלבנית, שפעלה בשנים 1099-1291. זו טחנה מבוצרת, שדומה לטחנות קמח שקמו בימי הביניים באירופה ושוקמה על ידי רשות הטבע והגנים. היא שימשה כמצודה ומגדל שמירה, ומקום חנייה לצבאות הצלבנים. אחרי שנחרבה במאה ה-13 על ידי הממלוכים, שוקמה על ידי הטורקים ופעלה עד 1925.

היום יש בפנים תערוכת צילומים של בעלי החיים בשמורה – רשמנו לעצמנו את מי נשמח לראות בלייב. אחר כך עלינו למעלה לתצפית. בדרך אליה עברנו עמדת שמירה בריטית שנבנתה במאורעות 1936-1939, וגם כיתת לימוד כלשהי שהייתה סגורה. על הגג קיבלו את פנינו שני מינים של עופות שחורים: קורמורנים ועגורים שעפו מפה לשם ומשם לפה. מרחוק, במשקפת, ראינו קבוצה גדולה יחסית של שקנאים. וחוץ מזה, הנוף היה מהמם.

ירדנו למטה, שילמנו דמי כניסה, ויצאנו לדרך. בקושי התחלנו את המסלול, לא הספקנו להגיד ג'ק רובינזון, וכבר שלוש נמיות הסתכלו עלינו וניסו לחשב את המסלול שלהן מחדש. שתיים קפצו למים, אחת לשיחים, אחר כך אחת יצאה מהמים וחצתה את השביל במהירות לתוך השיח. נשארתי המומה, היה צריך לדחוף אותי קדימה לעבר הדקל שאכלס עשרות קורמורנים מאושרים.

היו לנו עוד כמה חוויות כאלה בעין אפק, אולי מפני שהיינו שם כמעט לבד – 660 דונם, ואנחנו. רק תדמיינו. החיות שמעו את השקט, אנחנו שמענו את השקט. רק הטבע דיבר. וזה היה נהדר. לו יכולנו, היינו נשארים שם עד החושך ממש.

בשלב מסוים עלינו על גבעה קטנה, השקפנו על הג'מוסים – אבירי כבוד בכל בית גידול לח שמכבד את עצמו, ויש לזה גם הסבר אקולוגי, כי הפעילות שלהם יוצרת לחץ רעייה המגביל את התפתחות הצומח העצי ומונעת את סגירת השטח. היא גם מבטיחה שטחים פתוחים המתאימים לצומח נמוך של אחו לח. החלק המעניין הוא, שיחד עם חבורת הג'מוסים הסתובב גם חמור לבן. אבל כמה שלא חיפשנו את המשיח, לא ראינו אותו.

 

אחרי החמור הלבן ראינו אנפות לבנות. קיוויתי מאוד לפגוש חתול ביצות אבל זה לא ממש הלך. במיוחד נהניתי לצעוד על גשרי העץ המוקפים במים. זה כל כך מרגיע, ובסוף מגיעים לספסל רומנטי, ואז שלדג גמדי מתיישב על העץ הסמוך שכולו אומר שלכת. כמובן שברגע שהשלדגון הבין שאנחנו שם הוא פרש כנפיים (ואולי הוא סתם עף כי ככה זה עם ציפורים?), אבל בכל זאת הספקנו לקבל רגע של נחת. בינתיים השקיף עלינו עוף דורס קטן, שעמד בסבלנות אין קץ על הגבעה שממול.

לא הספקנו לבקר באתר הארכיאולוגי תל אפק, אך ניחמנו את עצמנו בכך שנשאר משהו לפעם הבאה. לא הספקנו גם לעמוד על בעיית המים של השמורה – מתברר שהמדינה שואבת את המים שמאפשרים את קיומה, ובשנים שחונות התוצאה היא שהביצות מתייבשות והמגוון הביולוגי של השמורה מצטמצם. אנחנו כאמור הגענו בתקופה גשומה, ולכן קשה לדמיין דבר כזה, אבל עדיין קצת מכעיס. מדובר בפנינה אמיתית, מלאת הפתעות, שלא חייבים משקפת כדי ליהנות ממנה – אבל זה בהחלט משתלם אם זוכרים להביא אחת.

ועוד קצת תמונות, בעיקר של ציפורים, הרי בשבילן הגענו:

*

*

*

*

*

%d בלוגרים אהבו את זה: