ארכיון תג: צילום

הזכות לצלם

מדריד עדיין תקועה מאחור ביחס לערים אחרות באירופה, ובמקומות רבים בעיר לא ניתן לצלם כלל / קתדרלת אלמודנה, מדריד, צילום: גלית חתן

לקראת נסיעתנו למדריד, שהתרחשה ממש לא מזמן, בדקנו באלו אטרקציות בעיר מותר לצלם ובאלו לא. התברר שמדריד עדיין תקועה מאחור ביחס לערים אחרות באירופה, ובמקומות רבים בעיר לא ניתן לצלם כלל – מוזיאון פראדו וארמון המלוכה הם שתי דוגמאות בולטות, ואילו במוזיאון ריינה סופיה אי אפשר לצלם באגף המיוחד ביותר, שכולל גם את הגרניקה המפורסמת של פיקאסו.

כאשר ביררתי את הנושא בפורום של אתר התיירות הפופולרי טריפ אדוייזר, ותהיתי כיצד זה ייתכן שב-2017 (זה היה קצת לפני ש2018 התרגשה עלינו) עדיין אסור לצלם במקומות תיירותיים, קיבלתי מגוון רחב של תשובות שיצרו דיון על זכות חשובה בימינו, ובכלל: הזכות לצלם. מה שנראתה לי כמו זכות טבעית כמעט בעידן הדיגיטלי, שבו יש טלפון סלולרי חכם לכל פועל, התבררה כסוגיה שניתן להסתכל עליה מכמה וכמה זוויות.

לעיתים איסור הצילום נועד למנוע גניבות – יש גנבים שמצטלמים כאילו הם תיירים, לתעד את סידורי האבטחה של המבנה או את היעדרם / קתדרלת אלמודנה, צילום: גלית חתן

הראשון להגיב שאל למה זה נראה לי מוזר ב-2017, "או בכל שנה אחרת. איסור צילום בכנסיות נועד להגן על הפרטיות של המאמינים או למנוע את האפשרות שיפריעו להם, כמו גם להגן על עבודות האמנות שם – יש אנשים שאי אפשר לסמוך עליהם שיכבו את הפלש. במקומות אחרים, האיסור נועד להרתיע ולמנוע גניבות – יש גנבים שמצטלמים כאילו הם תיירים כדי לתעד את סידורי האבטחה של המבנה, או את היעדרם. סיבה שלישית היא מסחרית – מפעילי המקום רוצים שתקנה מהם גלויות, ותכניס להם כסף. בכל מקרה, לצלם תמונות בכל מקום שאתה רוצה זה לא חלק מזכויות האדם, במיוחד לא במקום ששייך לאחרים".

נו, את המתפללים אין לי שום עניין לצלם, אם נימוק האבטחה היה נכון אז לא היינו יכולים לצלם בשום מקום כמעט, ואם מישהו רוצה לעשות עליי סיבוב כספי, מובן שזה ירגיז אותי (בריינה סופיה לא רכשתי שום תיעוד של 'האגף האסור', אלא סימניה של ציור שאהבתי וכן היה מותר לצלם). בקיצור, לא השתכנעתי.

מישהו אחר העלה סיבה רביעית: "הפלש עלול לפגוע פיזית בציורים או במסמכים עתיקים, או כך לפחות חושבים מנהלי המקום שאוסר על הצילום". אחר ענה לו: "רוב הפלשים ברוב המצלמות הרגילות היום הם חסרי תועלת. וזה בכלל לא עניין של פלש אחד, אלא האפקט המצטבר הוא מה שקובע". מכיוון שאין לי בעיה לצלם בלי פלש, לא רואה פה שום בעיה.

מגיב אחר קונן על התרופפות המשמעת הכללית: "היום, כשאתה משתתף בחתונה, לוויה או מיסה, כולם מדברים, טלפונים מצלצלים וצריך להשתיק אותם, ילדים בוכים וצריך להוציא אותם החוצה. אנשים גם לא מקפידים יותר על הלבוש בחתונות ובמיסות, אפילו בלוויות לא כולם לובשים שחור ולא כל הגברים מגיעים עם עניבה". אותו מגיב גם צירף לינקים לתמונות שצולמו בקתדרלת אלמודנה, והראה איך בכל צילום 'עברו עבירה' כלשהי. לדעתו, האיסור היחיד שבאמת אוכפים שם הוא איסור העישון, ורק כי זה החוק בכל רחבי המדינה.

האנק מבוסטון ניסה לעקוץ: "אני מסכים שנימוסים כמו לא לעשות רעש עם המצלמה, לא לעשות סלפי ולהפריע לאנשים אחרים לראות את האטרקציה או לא להפעיל פלש זה מוזר ב-2017, אבל למרבה המזל כמה מקומות תקועים בעבר ביחס שלהם לזה". בעיניי זו תשובה מטומטמת, כי היא מניחה מראש שכל מי שמצלם גורם לבעיות לאחרים.

כאשר אנחנו מצלמים מקום, אנחנו מייצרים לעצמנו זיכרון ויזואלי שמבוסס על זווית המבט הפרטית שלנו / קתדרלת אלמודנה, צילום: גלית חתן

צילום שמופץ ברשתות החברתיות מגדיל את פוטנציאל ההכנסות של המקום המצולם – זה אמור להיות אינטרס שלו. אז למה יש מקומות שפועלים נגד האינטרס? / קתדרלת אלמודנה, צילום: גלית חתן

בעיניי כאשר אנחנו מצלמים מקום, מתעדים אותו, אנחנו קודם כל זוכרים אותו טוב יותר. גם אחרי שנשוב הביתה, יהיה לנו זיכרון ויזואלי שמבוסס על זווית המבט הפרטית שלנו על המקום, ולא על זווית המבט של מישהו אחר. כבעלת זיכרון חלש וקצר, עבורי לצילום יש משמעות קריטית ממש – הוא מסייע לי לא לשכוח (ואין דבר שנוא עליי מהמשפט "אם זה היה חשוב היית זוכרת"). התמונות עוזרות לחוויה לא ללכת לאיבוד, כשאני מתבוננת בהן, הרבה צף למעלה. לכן הזכות לצלם כה חשובה לי.

במקרים שאנחנו גם משתפים אחד או יותר מהצילומים שלנו, שמעו של המקום יגיע למרחוק – למעט אנשים אם זה דרך הווטסאפ, ולאנשים רבים אם זה דרך הרשתות החברתיות כמו פייסבוק ואינסטגרם. כך שלמעשה, לכל מקום כמעט שגובה תשלום אמור להיות אינטרס שנגדיל לו את ההכנסות, לפחות פוטנציאלית.

עם זאת, חייבים להסכים עם הטיעון של המדרידאית שכתבה לי "לפעמים אנשים כל כך עסוקים בלהסתכל על מקומות דרך עדשת המצלמה, שהם לא חווים את החוויה עצמה באותו רגע, דרך העיניים". זה בהחלט נכון: יש אנשים שמרוב רצון להנציח את עצמם או לתעד את המקום שלא יברח, שוכחים קודם כל לחוות את הדבר עצמו. אני לא חושבת שאני במקום הזה, אבל שמחתי ששאלה אחת קטנה הפכה לדיון מעורר מחשבה. הייתי ממשיכה לפתח את הטיעונים שלי אבל תסלחו לי רגע, אני חייבת ללכת לצלם משהו.

תיק שקנאי

עשרות אלפי שקנאים מגיעים לישראל מדי שנה, רק מעטים נשארים לחורף / צילום: גלית חתן

עשרות אלפי שקנאים מגיעים לישראל מדי שנה, רק מעטים נשארים לחורף / צילום: גלית חתן

עמדנו ליד הגדר, חיפשנו בה את הפתחים המאפשרים להשחיל את עדשת המצלמה ולהתמקד בגיבורי השעה. מאחורינו הגיחו בני זוג עם כלב, ופנו היישר אל הצלם המקצועי בחבורה. "מה הזום של המצלמה, כמה היא יכולה להגדיל, אם אפשר לשאול", פנו אליו.

הלה לא נענה להם ברצון, משום מה. אפשר היה לחשוב שהוא ישמח להשוויץ או לשתף מישהו בחוויה שלו – האנשים שעמם הגיע ישבו בצד, ונראה שהם כבר מזמן שבעים מצילומיו ורק מחכים שהמשוגע לדבר יחליט שכבר "יש לו את זה", ואפשר יהיה להתפנות ולנסוע למסעדה הקרובה.

בסופו של דבר, ענה "זום אלף", ואני ומצלמת ה-35 זום שלי התביישנו בין חריצי גדר הברזל. "אפשר לראות תמונה, כדי להבין את הפרופורציה?", היקשה הבחור, ושוב נענה במין חוסר רצון שכזה, "קשה למצוא עכשיו אחת, צריך להעביר ולבחור". "לא משנה לנו איזו, רק כדי להבין", ניסה הבחור, ואיכשהו זה עבד. עדשת המצלמה הארוכה נשלפה מחור הגדר והצלם ככל הנראה מצא עבורם אחת – אין לי באמת מושג, כי הפסקתי לעקוב אחר הדו-שיח וחזרתי לעקוב אחרי השקנאים שלכבודם הגענו.

עם עדשה רצינית הייתם רואים אותם טוב יותר, אבל העיקר הוא להיות שם / צילום: גלית חתן

עם עדשה רצינית הייתם רואים אותם טוב יותר, אבל העיקר הוא להיות שם / צילום: גלית חתן

עוף שקנאי, חתוך את השמיים / צילום: גלית חתן

עוף שקנאי, חתוך את השמיים / צילום: גלית חתן

מצדי השני עמדו שתי נשים לא צעירות, ודיברו בלחישה על הרגלי החיים והתעופה של החבר'ה. "לי יש תיאוריה לגבי להקות", אמרה אחת לשנייה, אבל ברגע של רפיון לא טרחתי להמשיך להקשיב להן, וכך איבדתי אולי מידע חשוב.

המיקום: מאגר משמר השרון. אפשר להשקיף עליו ממצפור ויקר שנחנך לאחרונה ובחודשיים האחרונים הפך סופר-מתויר, ואפשר להתרחק לצד השני של המאגר ולעמוד בצורה נוחה פחות אבל להשקיף על השקנאים והקורמורנים הרבה יותר מקרוב. פה וגם שם זה בחינם, ומכיוון שלא נותרו בארצנו הרבה דברים חינמיים באמת, כדאי לנצל את ההזדמנות וליהנות (אם כי – אוטו הגלידה שלא היה שם לפני חודשיים כבר ניצב במקום בטוח בשבת האחרונה, עם השלט מאיר העיניים "כאן מכבדים אשראי". להלן: כאן גובים סכומים שמצדיקים אשראי).

שקנאי אוכל בממוצע ק"ג דגים ביום. מי ישלם? בנון ישלם? / צילום: גלית חתן

שקנאי אוכל בממוצע ק"ג דגים ביום. מי ישלם? בנון ישלם? / צילום: גלית חתן

לעומת זאת, ציוד צילום אינו עסק זול: המצלמה עצמה, העדשה, מכפיל העדשה, החצובה. מחירם של כל אלה יכול להגיע לאלפי שקלים, שלא לומר עשרות אלפי שקלים, מה גם שדרוש לפחות קורס צילום אחד או שניים כדי לדעת להביא לידי מיצוי את היכולות הטכניות. אבל בעיניי, הצלם יותר חשוב מהמצלמה: החוכמה האמתית היא שתהיה לך העין הנכונה.

ואחר כך, בסדר יורד, חשוב שתדע להגיע למקומות מעניינים מבחינה צילומית, שתהיה לך הסבלנות לחכות לרגע הנכון ולהישאר גם אחריו, שלא תתעצל לקום מוקדם ואולי גם שיהיה לך פרטנר מוצלח להעביר איתו את הזמן המת. אפשר גם, כמובן, פשוט לתפוס את הרגע. אבל מי שמשקיע כל כך הרבה כסף לרוב אינו משאיר דברים ליד המזל.

ההימור בקרב חלק מהמבקרים במאגר היה שהשקנאים מיצו את הקטע הישראלי, ועד סוף השבוע רובם יתחפפו מכאן לאפריקה (על צרות השקנאים תוכלו לקרוא כאן, וגם כאן). אבל כאמור יש גם קורמורנים, ואנפות לילה, ואנפות אפורות, ואנפות לילה, ושלדגים, ועופות דורסים, וגם מקומן של ציפורי השיר לא נפקד. צריך רק לאהוב את הטבע יותר מאשר את הגלידה, ולדעת להתבונן – שתי פעולות שהפכו מעט נדירות בימינו, וחבל, ביותר ממשק כנפיים אחד.

יש ערימה של חבר'ה על הגדה. מאגר משמר השרון / צילום: גלית חתן

יש ערימה של חבר'ה על הגדה. מאגר משמר השרון / צילום: גלית חתן

היו שלום, ותגידו תודה על הדגים. מאגר משמר השרון, צולם ממצפור ויקר / צילום: גלית חתן

היו שלום, ותגידו תודה על הדגים. מאגר משמר השרון, צולם ממצפור ויקר / צילום: גלית חתן

 

דבש הכל דבש

900 דליי דבש לפרויקט אחד. מצולמת של בלייק ליטל

900 דליי דבש לפרויקט אחד. מצולמת של בלייק ליטל

האגדה מספרת שלאחר מותו בבבל בשנת 323 לפנה"ס, הוכנסה גופתו של אלכסנדר מוקדון לתוך סרקופג זהב מלא בדבש, ששימש באותם ימים לחניטה. במשך שלוש שנים 'נדד' הסרקופג עם הדבש במדינות שונות, עד ש'נחטף' למצרים ושם נקבר – אם כי עד היום איש אינו יודע היכן בדיוק.

כדי לייצר 1 ק"ג דבש דבורים צריכות "לבקר" כ-40 מיליון פרחים. דבורה ממוצעת חיה כחודש וחצי, ובמשך הזמן הזה היא מספיקה לייצר 1/12 כפיות דבש. כלומר, כדי לייצר כפית דבש צריך ש-12 דבורים יעבדו יחד במשך חודש וחצי, ולא יתעייפו אפילו פעם אחת בדרך. אבל את הצלם בלייק ליטל זה לא ממש מעניין. לא הייתה לו שום בעיה לשפוך 900 דליים של דבש על אנשים רק לצורך צילומי התערוכה העכשווית שלו.

תינוק בן שנה וחצי, צעיר המצולמים של ליטל. מתוך התערוכה preservation

תינוק בן שנה וחצי, צעיר המצולמים של ליטל. מתוך התערוכה preservation

ליטל חי ופועל בלוס אנג'לס. הוא צילם הרבה כוכבים הוליוודיים, כמו למשל גווינית פלטרו, אדריאן ברודי, טום קרוז, קווין ספייסי וזו רק התמצית. הפעם, לכבוד התערוכה שלו, preservation, שמוצגת בגלריה קופקין בלוס אנג'לס עד אמצע אפריל, הוא החליט לגוון קצת. הוא צילם נשים וגברים בכל מיני גילאים, מתינוק בן שנה וחצי ועד אישה בת 85, בעלי מבני גוף שונים, כלומר רזים ושמנים. חלקם צולמו בעירום מלא, חלקם לבשו בגדים צמודים, שנצמדו עוד יותר בגלל הדבש.

הצילומים שלו דביקים ומדביקים, קשה להישאר אדיש כלפיהם. זה לא שלא ראינו כבר אנשים מתפלשים במזון נוזלי – כמו אמבטיה של שוקולד, למשל. אבל בתוך האמבטיה הם די מכוסים, שם הם לא חושפים עבורנו את קווי המתאר של גופם. ואילו כאן, המצולם הופך לאמן בפני עצמו.

"לאט לאט הדבש מתחמם על הגוף, ואז פתאום את מרגישה מוגנת"

"לאט לאט הדבש מתחמם על הגוף, ואז פתאום את מרגישה מוגנת"

בסרטון שנעשה סביב הכנת התערוכה רואים כיצד האסיסטנטים של ליטל שופכים דליי דבש על המצולמים. אחת המשתתפות בפרויקט מסבירה ש"אמרו לי שאני ארגיש כבדות, אבל זה ממש לא היה כך. בהתחלה, כששופכים עלייך את הדבש, הוא קר. אבל אז לאט לאט הוא מתחמם על הגוף ואז פתאום את מרגישה מוגנת".

כשמתבוננים בתמונות עולה התחושה שלדבש יש מין תכונה כזו להפוך כמעט כל אחד למדהים יותר, למיוחד יותר, לעתים אפילו לנשגב. אולי בגלל זה ליטל טוען שהוא ביצע פרויקט דמוקרטי, אוניברסלי – כי אצלו כל אחד יכול. הוא מאתגר את תפיסת היופי האידיאלי, ובכך כוחו: הוא לא נותן לנו לדבוק בתבניות הסכמטיות שלפיהן המחשבה שלנו מאורגנת. לא ביחס לדבש, ולא ביחס לגוף האנושי.

ליטל טוען שמדובר בפרויקט דמוקרטי ואוניברסלי

ליטל טוען שמדובר בפרויקט דמוקרטי ואוניברסלי

ולמרות כל העומק, והפליאה, וההתפעלות, מחשבה אחת לא עוזבת את הראש כל הזמן: איך מורידים אחר כך את הדבש, נפטרים מהדביקות הזו?

על הדבש ועל העוקץ, על המר והמתוק, בגלריה בלוס אנג'לס

על הדבש ועל העוקץ, על המר והמתוק, בגלריה בלוס אנג'לס

%d בלוגרים אהבו את זה: