ארכיון תג: ציור

הנה שאגאל הקטן – ראיון עם הציירת רבקה בר דב

"אני אוהבת את הנוף הישראלי כי יש בו חספוס, והוא לא מתקתק". ללא כותרת, רבקה בר- דב, 2017, אקריליק על בד, 100X100 סמ

הציורים של רבקה בר דב עושים לי מייד תחושה של חורף, במובן החיובי של המילה. אני רוצה להיות בתוך הציורים שלה, ולא רק בגלל שעכשיו קיץ, ואנחנו מהבילים בתוך כל החום והלחות. אני רוצה להיות בתוכם כי הם מזכירים לי את הטיולים היפים ביותר שלי בטבע, אלה שיש בהם יופי והוד והדר ואתה לא רוצה שהם יסתיימו. הם עוטפים ומנחמים. גם הטיולים וגם הציורים, זאת אומרת.

בתערוכה "כתמים ונוף", שתיפתח ביום חמישי הקרוב בבית האמנים תל אביב (31/8/17, אוצרת: אירית לוין), מככב בבירור צבע אחד שולט. "יש הרבה מאוד גוונים של ירוק על הפלטה שלי. אין אפשרות לספור אותם, כי הם משתנים כל הזמן", מודה בר דב בראיון מיוחד לבלוג. נופים מקומיים הם כמו שפת אם, היא מסבירה. "בכל מקום בארץ שרואים בו נוף אני מוצאת את היופי. אני אוהבת את הנוף הישראלי כי יש בו חספוס, והוא לא מתקתק. הצפון הוא נפלא, והדרום מעצים".

מה החוויה החזקה ביותר שעברת בטבע?

"זה היה כששהיתי לבד במצפה רמון, ב-1991. קיבלתי שם דירה לתקופה קצרה על מנת לצייר מטעם הילא"י – המרכז הישראלי למען האמניות היוצרות. הזיכרונות שלי משם קשורים לנוף שמסביב, שהוא מעצים. כשאתה לבד בתוך נוף כזה אתה מגיע לעצמך, נאסף לעצמך, זו הרגשה רוחנית. מהשהות הזו נולדה תערוכה צנועה, שהוצגה בבית האמנים ב-1993, וגם עבודות נוספות. ועם כל זאת, אני מרגישה שמבחינת יכולות, היום מקומי גבוה יותר".

"צילום מבטא ודאות, משהו שהיה בעבר, בעוד שהציור הוא מה שקורה בראש וניסיון לחיבור בין דימוי למציאות". ללא כותרת, רבקה בר- דב, 2015, אקריליק על בד, 100X100 סמ

בר דב, 76, נשואה ואם לשניים (שמהם יש לה ששה נכדים), נולדה בחיפה בבת גלים, שם העבירה את ילדותה. בגיל עשר עברה לקיבוץ רמת השופט, בו התחנכה עד לצבא. בשנות ה-70 למדה במכון לאמנות בבת ים, ומעבר לזה היא חובבת הרצאות בתחום. כיום היא מתגוררת בחולון.

היכן את מציירת? האם בשקט או עם מוזיקה ברקע? מותר לחברים לבוא לבקר כשאת מציירת?

"אני מציירת בסטודיו הקטן שלי בבית, הרבה מאוד עם מוזיקת רקע לפי מצב הרוח באותו רגע. אני אוהבת לצייר בבדידות, ואחרי זה רוצה שחבריי יתנו ביקורת על הציור".

איזה אמנים מעוררים בך השראה ולמה?

"הרבה אמנים מכאן ומהעולם יכולים לעורר בי השראה. זה כמו אהבה למוזיקה – כשזה נוגע בך, זה מעורר רגש, והסיבה לכך לא מודעת. כשאני רואה תערוכה שמעוררת בי את הרגש הזה, אני מיד רוצה לצייר בדרכי שלי".

איזו תגובה מעניינת ולא צפויה מבחינתך קיבלת לציורים שלך?

"הפסקתי לצייר למשך 14 שנה. באותו הזמן ביתי ילדה ובנתה את התא המשפחתי, וגם למדה. נעניתי כולי לעזור לה, גם כי זה מילא חסך משפחתי שלי, מלפני נישואיי. מגיל שמונה כבר לא הייתי במסגרת משפחה רגילה, אמי חלתה ונפטרה. המשפחה שהקמתי, וההמשכיות דרך ביתי, מילאה לי את החסך".

14 שנה זה המון זמן. לא התגעגעת למכחולים?

"בוודאי שהיו לי געגועים לציור, וידעתי שאחזור לזה. היו לי פגישות עם אמנים-ציירים, שמעתי הרצאות, ראיתי תערוכות, אבל לקח זמן עד שהגעתי לשלווה שהייתי זקוקה לה על מנת ליצור. התערוכה הנוכחית היא מארבע השנים האחרונות.

"זו לא תערוכת היחיד הראשונה שלי, אבל אני מתייחסת אליה כמו ראשונה, כי אני מרגישה שהבאתי יותר יכולות מאשר בקודמות, ובגלל ההפסקה בשנים זו התחדשות".

"הרבה אמנים מכאן ומהעולם יכולים לעורר בי השראה. זה כמו אהבה למוזיקה – כשזה נוגע בך, זה מעורר רגש, והסיבה לכך לא מודעת". ללא כותרת, רבקה בר דב, 2013, אקריליק על בד, 100X100 סמ

על 14 שנות ההפסקה שלקחה: "בוודאי שהיו לי געגועים לציור, אבל לקח זמן עד שהגעתי לשלווה שהייתי זקוקה לה על מנת ליצור". ללא כותרת, רבקה בר-דב, 2013, אקריליק על בד, 100X100 סמ

האם היה לך מתישהו מפגש מעניין שהשפיע על האופן שבו את תופסת ציור?

"לאחרונה הייתי בהרצאה של הצייר אלי שמיר, שנושאה היה 'ציור ריאליסטי בעידן דיגיטלי'. בין היתר הוא אמר שם: אנחנו רוצים לחבר מציאות מדימוי; כל אחד צריך שיראו אותו, אני רואה, אני נראה; אני משתמש בעולם לעשות ציור, ומשתמש בציור להתקרב לעולם; הציור מבטא הווה מתמשך, משהו שנמצא במציאות.

"אם להתייחס לתובנה האחרונה – צילום מבטא ודאות, משהו שהיה בעבר, בעוד שהציור הוא מה שקורה בראש וניסיון לחיבור בין דימוי למציאות. זה הסביר לי תיאורטית מה אני מעשית עושה. בזמן העבודה אין את המודעות הזו וגם לא צריכה להיות, המודעות יכולה לבוא אחר כך.

"מגיל צעיר ציירתי. אפיזודה ראשונה הייתה לי בגיל תשע, כשבמתנ"ס ליד הבית קבוצת מבוגרים הצביעה עליי כשעברתי לידם, ואמרה 'הנה שאגאל הקטן'. הרגשתי גאווה, למרות שבאותו זמן אני חושבת שלא ידעתי מיהו.

"אבל המודעות הראשונה היכתה בי כשהגעתי לקיבוץ, בגיל עשר. ביום הראשון בבית הילדים הקבוצה הקיפה אותי כשפתחתי את המזוודה, והתעופפו ציורים בלי שאהיה מודעת לכך שארזתי אותם. הילדים שאלו אותי בהתפעלות אם אני ציירתי את הציורים הללו. השאלה הפליאה אותי, ובתוכי כאילו נדלק משהו, הבנה שכנראה אני מציירת יפה. מאותו יום הפכתי לציירת של הכיתה".

"כשאתה לבד בתוך נוף כמו זה של מצפה רמון אתה מגיע לעצמך, נאסף לעצמך. זו הרגשה רוחנית". ללא כותרת, רבקה בר דב, 2012, אקריליק על בד, 100X100 סמ

>>> התערוכה תוצג בבית האמנים, אלחריזי 9, תל אביב, עד לתאריך ה-23/9/17.

בא לי דאלי

סלבדור דאלי אמר על עצמו שהוא צייר בינוני. זה לא שהוא גילה צניעות מפליגה או התכוון להפחית מערך עצמו: לטעמו, כל יתר הציירים פשוט היו גרועים, או לפחות גרועים בהשוואה אליו. הוא גם הכריז על עצמו כגאון הרבה לפני שחשב שהוא באמת כזה. "רק אחר כך הפכתי לגאון אמיתי", הסביר.

האם הגישה הזו, שמזכירה קצת את הביטלס שטענו שהם גדולים יותר מישו, ואת אואזיס שטענו שהם גדולים יותר מהביטלס, צריכה להיות נסבלת בעינינו? האם מי שאומר במופגן "אני שווה ואתם תעריצו אותי" ראוי ליחס שלנו? ואם הוא באמת סוג של גאון? אם הוא באמת איתגר את כל התפיסה המרחבית המקובלת, באמצעות מגוון עצום של סגנונות ואמנויות? אולי הגישה צריכה להיות: הבירבורים שלו הלכו איתו אל הקבר, אבל האמנות שלו נשארה איתנו?

השאלות האלה הטרידו את מוחי בעודי משתלבת יחד עם עוד כמה מאות אנשים במרחב התערוכה "מבטו של גאון" שמתקיימת בימים אלה במרכז הקונגרסים בחיפה. למעלה מ-500 יצירות מקוריות וחתומות הוצבו שם על ידי האוצר אנריקה סבאטר – ששימש כעוזרו האישי של דאלי במשך כ-13 שנים, ונחשב לאחד האנשים הקרובים ביותר אליו. הוא הביא לתערוכה כמה יצירות מהאוסף הפרטי שלו, וגם יצירות מאוספים פרטיים מרחבי העולם – מפריז ועד דרום אמריקה. את העבודות המוכרות ביותר לא תמצאו כאן, אולי רק רמיזות אליהן – שעונים, פילים, פרפרים ומגירות שיוצאות מתוך הבטן.

השווי הכולל של היצירות בתערוכה נאמד ביותר מ-60 מיליון דולר. היצירה היקרה ביותר נקראת  The servant of the disciples at emmaus , היא משנת 1960 ומוערכת ב-2.4 מיליון יורו. אין לי מושג מה הפך את העבודה הזו לכל כך נחשבת, ואת המידע עליה גיליתי רק אחרי התערוכה, לכן לא צילמתי (הנה היא). אני זוכרת אותה: קשה לשכוח. אבל יש עוד כמה עבודות שניתן לומר זאת עליהן. הבולטים במיוחד הם פסלי הענק הירוקים, אבל לפעמים דווקא הדברים הקטנים, שאינם צורחים את עצמם, הם המעניינים יותר.

מה קורה למי שמבקר בתערוכה? קודם כל, הוא הולך לאיבוד בגלל כל השפע העצום. קשה להחליט מאיפה להתחיל ומאיפה להמשיך. אין מסלול אחד, יש יד חופשית או רגל חופשית, וזה קצת מבלבל. אז אחרי שבחנו סדרת עבודות אחת, עברנו לפסלים הקטנים ולפסלים הגדולים, ועוד סדרת ציורים ואז המדליות, ואז עוד סדרה – ציונית, ישראלית, אפילו קצת ירושלמית. ראיתי אותה לפני כמעט 14 שנים ברומא, גם כן בתערוכה מקיפה של האמן. אז היא הייתה תלויה במעין מסדרון, כאן היא קיבלה יותר מקום של כבוד.

אחרי שסיימנו את הביקור באולם המרכזי עלינו למזנון (זוועה), ואז התיישבנו להשקיף מלמעלה על המבקרים באולם הכניסה. לרוב האנשים שהגיעו מהאולם המרכזי היה פרצוף מיואש. אמנם הם נכנסו לתערוכה בשמחה ועזוז, אך יצאו ממנה מותשים לחלוטין. העומס הוא בלתי הגיוני כמעט, וכמו שאמרתי – מבלבל אותך. מצד אחד הרבה תגליות משמחות ושחרור אינסופי – דאלי שחרר את היד, והעביר אל המתבונן תחושה של חופש מתירני. מצד שני, אתה לא נח אפילו לרגע – אין כיסאות, אין ספסלים ויש צפיפות. מי שהיה במוזיאונים של דאלי יודע שהם מספקים חוויה הדרגתית ששומרת אותך עירני. כאן הכול סודר באופן נקי מאוד, אבל אולי דווקא האחידות הייתה בעוכרי התערוכה.

ואף על פי כן ולמרות הכל, אני שמחה שהלכתי. בעולם שלנו מעטים מדי מרשים לעצמם לצפצף על הכול ולהיחשב למשוגעים – אז עד שמישהו כבר עושה את זה, שווה ליהנות ממה שיש לו להציע. גם אם הוא מת כבר כמעט 25 שנה.

הנה מקצת העבודות בתערוכה:

*

הירח, 1965

*

על גדות החירות

*

סיגריות ג'ירפה – כמו כאמל, אבל קצת אחרת

*

המדליה הזו, תאמינו או לא, באה לומר "כבד את אביך ואת אימך"

*

*

*

*

*

 

%d בלוגרים אהבו את זה: