ארכיון תג: ציורי שמן

מי מסתתר מאחורי החמניה

למעלה מ-62 אלף פריימים צוירו בעבודת יד / Loving Vincent, courtesy of Good Deed Entertainment

מי ירה בג'יי אר זו שאלה שעדיין מעסיקה פה ושם אנשים, עובדה שאפשר למצוא אותה בחיפוש פשוט בגוגל. אבל מי ירה בוינסנט ון גוך, והאם הוא התאבד – זה נמצא קצת פחות בתודעה הכללית, בוודאי פחות מהחמניות שלו. הבמאים דורוטה קביילה ויו ולצ'מן החליטו שזה לא עסק, יצאו לחקור את העניין לעומק, ומהתשובות שקיבלו יצרו סרט. אלא שהם לא עשו את זה בשיטה הרגילה והמקובלת.

תנו לי לצייר זאת בפניכם: יושבת בחורה וקוראת קרוב ל-800 מכתבים שכתב אמן משוגע אחד. היא מזעיקה חבר שהוא במאי ויוצר סרטים, ויחד הם יוצאים לצלם סרט רגיל, עם שחקנים חיים. אחר כך הם מזמנים צבא שלם של 125 אמניות ואמנים לפולין (60% מהנבחרת הזו הם נשים), נותנים להם לצפות בסרט, ומבקשים מהם לצייר אותו – תמונה אחר תמונה.

הרעיון המשוגע הזה גורם להם לייצר כ-75 גרסאות בממוצע לכל ציור של ון גוך שמופיע בסרט, על מנת לקבל 'אמנות בתנועה' שתתאים למסך הגדול. כך הפך "לאהוב את וינסנט" לסרט הראשון שצויר כולו בעבודת יד – 130,000 ציורי שמן על קנבס שמאכלסים קרוב ל-65,000 פריימים. אגב, 3,000 מהפריימים נזרקו לפח וצוירו מחדש, כיוון שבמהלך העבודה על הסרט התפרסם מחקר שהוכיח כי ון גוך כרת לעצמו את כל האוזן, ולא רק חתיכה ממנה.

"הציורים של ון גוך הם מאוד קולנועיים, והם משקפים הרבה מהחיים שלו ומהסביבה שבה הוא פעל. זה מצא חן בעיניי", אומרת קביילה. הדמות של אדלין ראבו / Loving Vincent, courtesy of Good Deed Entertainment

"לקראת גיל 30 דורוטה הייתה במשבר יצירתי", מסביר הבמאי-שותף ולצ'מן, "ואז היא התחילה לקרוא את המכתבים של ון גוך, וגילתה שגם הוא התחיל לצייר רק בגיל 29" / Loving Vincent, courtesy of Good Deed Entertainment

קביילה, שחוגגת השנה את יום הולדתה ה-40, למדה ציור באקדמיה לאמנויות יפות בוורסאו, פולין. לקראת סיום הלימודים הרגישה שהיא נמשכת דווקא לעולם הסרטים, ועברה ללמוד בבית ספר לקולנוע. שם היא חיברה בין שתי האהבות שלה, והחלה ליצור סרטים קצרים מצוירים. את העבודה על 'וינסנט' החלה קצת לפני יום הולדתה ה-30, כשישבה בעליית הגג והרגישה אבודה בחיים חסרי משמעות. "היא הייתה במשבר יצירתי", מסביר ולצ'מן, "ואז היא התחילה לקרוא את המכתבים של ון גוך, וגילתה שהוא התחיל לצייר רק בגיל 29. הסיפור שלו נראה לה מדהים ועוצמתי, והיא החליטה לעשות עם זה משהו".

"הציורים של ון גוך מאוד קולנועיים, והם משקפים הרבה מהחיים שלו ומהסביבה שבה הוא פעל. זה מצא חן בעיניי", אומרת קביילה עצמה. "לא להאמין שזה הוביל אותי לכאן", היא מוסיפה, ומתכוונת בין היתר למועמדות לאוסקר בקטגוריית סרט האנימציה הטוב ביותר, ואולי גם למעמדה כיום, כאחת האנימטוריות המובילות בעולם. אמנם 'וינסנט' לא זכה בפרס הנחשק, אבל בחיקו 'נפל' פרס סרט האנימציה האירופי הטוב ביותר, יחד עם עוד ששה פרסים נוספים. לא רע בשביל סרט שהתחיל כסרט קצר בסגנון "יום בחיי".

מצד אחד, זהו סיפור מרגש של אישה שדווקא מתוך השפל של חייה הצליחה לייצר פרויקט מדהים, ולהגיע הכי רחוק שאפשר. מצד שני, חשוב לא לשכוח את הקשיים שבדרך, ולא לחשוב שבאמת יש דבר כזה, סיפור סינדרלה. אף אחד לא היה שם, כשהיא חיה בחרדות שלא תשיג את המימון המלא להשלמת הסרט – למעשה זה קרה רק שלושה חודשים לפני תום העבודה עליו. אם יש משהו שאני לוקחת מהסיפור של קביילה הוא שצריך לפרק את הפחדים, לעשות את מה שמדליק אותנו באמת ולהתאזר בכמויות עצומות של סבלנות. בסוף, זה שווה את זה.

3,000 מהפריימים נזרקו לפח וצוירו מחדש, כיוון שבמהלך העבודה על הסרט התפרסם מחקר שהוכיח כי ון גוך כרת לעצמו את כל האוזן, ולא רק חתיכה ממנה / Loving Vincent, courtesy of Good Deed Entertainment

הבכורה של "לאהוב את וינסנט" היא הערב, 8.3.18

 

זה לא ציור, זו סדנת כתיבה

הציור הוא חידה שצריך לפענח. holiday, Henni Alftan, 2016

מה שאני אוהבת בציורים של הני אלפטן (Henni Alftan) זה שהיא לעולם אינה נותנת לך את התמונה המלאה. אתה תמיד מקבל רק הצצה לאיזושהי דמות, יש לך גישה לכמה פרטים עליה, אבל את כל היתר אתה צריך להשלים לבד. זה התפקיד שלך, המתבונן, להמשיך את הסיפור. אגב, היא בעצמה מתייחסת לציורים כמו אל חידות שהיא צריכה לפענח. רק כשיש לה פיצוח, היא מרוצה. אלא שהמתבונן בעבודותיה אינו יודע מה הפיצוח שלה. הוא נשאר עם סימני השאלה.

כמעט על כל ציור של אלפטן אפשר להמציא סיפור. למעשה זה נראה לי כמו אתגר מעניין לכל סדנת כתיבה באשר היא. למה השניים האלה נמצאים בחנות מתנות לחתונה, איך נראים הפנים של זו שנמלטה מהאירוע עם כוס משקה ביד, בנות כמה שלוש החברות בביקיני ובמה הן שונות אחת מהשנייה, העיניים שמשתקפות בסכין – למי הן שייכות?

"יש אמנים מוכשרים ומדהימים בני 40 פלוס שאף אחד לא רוצה להציג אותם, בגלל הגיל שלהם". wedding list, Henni Alftan, 2017

"אני מציירת מגיל שש. זה היה ברור מגיל צעיר שאהיה אמנית". kitchen, Henni Alftan, 2016

היא נולדה בהלסינקי ב-1979 להורים שעוסקים בכתיבה (ספרות ועיתונות), ומאז גיל 19 חיה בפריז. "אני מציירת מגיל שש", סיפרה בעבר, "זה היה ברור מגיל צעיר שאהיה אמנית. לא היה ספק שזה מה שאלמד כשאהיה גדולה". היא אכן למדה בבית הספר הגבוה לאמנויות יפות בפריז, וגם לקחה חלק בחילופי סטודנטים בבית הספר לאמנות של אדינבורו.

בעשור האחרון הציגה תערוכות יחיד רבות של ציורי השמן שלה, בין היתר בפריז, בהלסינקי ובונקובר. בראיון מלפני שלוש שנים  שמה את האצבע על תופעה מעניינת שלא כל כך הכרתי עד היום: בעולם האמנות, כלומר גם בו, מעדיפים אמנים צעירים. "יש אמנים מוכשרים ומדהימים בני 40 פלוס שאף אחד לא רוצה להציג אותם, בגלל הגיל שלהם. השיגעון הזה הולך ופוחת, לשמחתי". לכאורה, אם האמן לא צעיר ועדיין לא פרץ, כנראה שמשהו לא מספיק טוב אצלו. או שיהיו לך מעט מדי שנים יצירתיות שלו, ולא תספיק להפיק ממנו את הסכומים שהיית רוצה. למעשה, זה נשמע כמו כל התירוצים הגרועים בעולם לאפליה פסולה.

יצירה שמעוררת זכרונות אינדיבידואליים. escaping the party ii, Henni Alftan, 2016

בכל מקרה, אלפטן השתתפה גם בעשרות תערוכות קבוצתיות ובחמש תוכניות רזידנסי, וזכתה בפרסים רבים. כל זה בשביל הפרוטוקול. אבל מה שחשוב באמת זה מה שהיא מצליחה לעשות לנפש. מבחינתי, היצירה שלה ממכרת, כי בכל פעם היא מזכירה לי משהו אחר מהחיים, מעוררת אצלי זיכרונות שבכלל לא קשורים אליה – היא פשוט "זורקת רעיון", ואני ממשיכה משם.

את הכול היא עושה בקווים פשוטים, כאילו לא מתוחכמים, אבל הכי ולגמרי כן. צריך אומץ בשביל זה. ומצד שני: כל אמן, בכל גיל, אם הוא לא אמיץ, אין לו מה לחפש בג'ונגל הזה של חיינו.

All photos: courtesy of Henni Alftan

web, Henni Alftan, 2016

sleep, Henni Alftan, 2016

משאירה לך לספר את הסיפור. הני אלפטן

%d בלוגרים אהבו את זה: