ארכיון תג: פריז

להתראות נוטרדאם

הלב נשרף יחד איתה. קתדרלת הנוטרדאם מבפנים /// צילום: גלית חתן

הלב נשרף יחד עם הנוטרדאם.

כן, אנחנו יהודים וזה מקום תפילה נוצרי, אבל זה הרבה-הרבה יותר מזה. זה גם מקום של תרבות ואמנות ואדריכלות, והיסטוריה. הרבה היסטוריה.

קתדרלת הנוטרדאם נשרפה אתמול, עם או בלי קשר לשיפוצים שהיא עברה בתקופה האחרונה, על מנת להנגיש את הגג שלה לנכים בהתאם לתקנות האיחוד האירופי. הסמל הגדול של פריז עלה באש, ולראות צריח נשבר ונופל זה לא קל. גם לא בפעם השלישית ומהזווית השנייה.

כשכתבתי לפני כמה שנים על המקומות החינמיים שכדאי לבקר בהם בפריז, במקום הראשון הייתה קתדרלת נוטרדאם. בנקודה המרכזית באיל דה לה סיטה, האי שבו נוסדה פריז, ממש מול נקודת האפס שממנה נמדדים המרחקים מעיר האורות לכל מקום אחר בעולם, ניצבת (עדיין) הקתדרלה הזו. היא נבנתה במשך כ-200 שנה, מהמאה ה-12 עד המאה ה-14, במקום שבו עמדו פעם מקדש רומי ובזיליקה נוצרית. יש בה אדריכלות גותית מרשימה, ובעיקר בולטות הדמויות המפלצתיות המסמלות את השאול – כמה סמלי זה עכשיו.

קשה לפספס את הקתדרלה: היא גדולה, מרשימה ונחשבת לאחת האטרקציות הבולטות בפריז. אבל צריך לזכור שלא תמיד זה היה כך. בשנים שאחרי המהפכה הצרפתית היא איבדה את מעמדה, הרס פשט במקום, והברזל שהיה בה הותך לטובת תעשיית הנשק. רק במאה ה-19, בין היתר בזכות ספרו של ויקטור הוגו "הגיבן מנוטרדאם", הגיעה הגאולה. ועכשיו, החורבן.

באולם המרכזי היו שפע של ציורים, תבליטים ופסלים. מעל כולם ניצבה הרוזטה הענקית, בת ה-700 שנה, שאני בספק אם שרדה וזכוכיותיה לא התנפצו. מעניין מה עלה בגורלם של חדרי אוצר הקתדרלה, הכוללים חפצי קודש יקרים, תמונות, ויטראז'ים, פסלים וספרים עתיקים. עצוב כשחושבים על זה.

יש לי הרבה זיכרונות מהקתדרלה הזו. שמונה פעמים הייתי בפריז, שמונה פעמים ביקרתי בה או עצרתי לידה, ואין מצב שיכולתי להתעלם ולא לצלם. אפילו את תמונת יום הולדת 40 שלי בחרתי לעשות בגנים של הקתדרלה, שהם קצת פחות מוכרים ופחות מתוירים, אבל אהבתי את האופן שבו הם מצליחים לייצר קצת ניתוק ושלווה מכל ההמולה הפריזאית.

והייתה גם הפעם ההיא שאימא ואני חזרנו ברגל מהסיבוב היומי בין האטרקציות והקניות (היא הייתה ממש חזק בקטע של לספור צעדים, אז לכרטיסי המטרו שקנינו בהתחלת הביקור לא היה ממש שימוש), ולמרות שהייתה כבר שעת ערב וחשוך, היא רצתה לראות את הנוטרדאם מקרוב. לי לא היה כבר כוח, אבל משפט המחץ "מה, אנחנו כל יום פה?" עשה את שלו. אז התקרבנו. ואז ראינו תור ארוך מאוד של אנשים. התקרבנו לראות את השלטים. התברר שיש קונצרט, רקוויאם.

בכניסה השנייה לקתדרלה היה תור קצר יותר, שהורכב מאלה שלא הזמינו כרטיסים מראש. ברור שנעמדנו שם. אז אמנם באותו יום הגענו למלון קרוב לאחת עשרה בלילה, אבל היה שווה לעבור את כל זה, כי כמה פעמים בחיים שומעים קונצרט בנוטרדאם? ועכשיו, מי יודע מתי יהיה הקונצרט הבא.

שער הליברסיון הצרפתי, הבוקר

היו גם שלוש פעמים שעמדתי בתור כדי לטפס על מגדלי הקתדרלה, שגובהם מגיע ל-69 מטר (תודה לאל, הם לא נפגעו בשריפה). בתור הזה, בכל 10 דקות נותנים ל-20 אנשים לטפס למעלה, מתוך רצון לווסת את העומס על המבנה, מה שיוצר לפעמים זמן המתנה ארוך במיוחד. רק פעם אחת הייתה לי סבלנות לחכות – הפעם הראשונה. הייתי אומרת ששווה לעמוד ולחכות, אבל כבר אין למה.

זה לא ציור, זו סדנת כתיבה

הציור הוא חידה שצריך לפענח. holiday, Henni Alftan, 2016

מה שאני אוהבת בציורים של הני אלפטן (Henni Alftan) זה שהיא לעולם אינה נותנת לך את התמונה המלאה. אתה תמיד מקבל רק הצצה לאיזושהי דמות, יש לך גישה לכמה פרטים עליה, אבל את כל היתר אתה צריך להשלים לבד. זה התפקיד שלך, המתבונן, להמשיך את הסיפור. אגב, היא בעצמה מתייחסת לציורים כמו אל חידות שהיא צריכה לפענח. רק כשיש לה פיצוח, היא מרוצה. אלא שהמתבונן בעבודותיה אינו יודע מה הפיצוח שלה. הוא נשאר עם סימני השאלה.

כמעט על כל ציור של אלפטן אפשר להמציא סיפור. למעשה זה נראה לי כמו אתגר מעניין לכל סדנת כתיבה באשר היא. למה השניים האלה נמצאים בחנות מתנות לחתונה, איך נראים הפנים של זו שנמלטה מהאירוע עם כוס משקה ביד, בנות כמה שלוש החברות בביקיני ובמה הן שונות אחת מהשנייה, העיניים שמשתקפות בסכין – למי הן שייכות?

"יש אמנים מוכשרים ומדהימים בני 40 פלוס שאף אחד לא רוצה להציג אותם, בגלל הגיל שלהם". wedding list, Henni Alftan, 2017

"אני מציירת מגיל שש. זה היה ברור מגיל צעיר שאהיה אמנית". kitchen, Henni Alftan, 2016

היא נולדה בהלסינקי ב-1979 להורים שעוסקים בכתיבה (ספרות ועיתונות), ומאז גיל 19 חיה בפריז. "אני מציירת מגיל שש", סיפרה בעבר, "זה היה ברור מגיל צעיר שאהיה אמנית. לא היה ספק שזה מה שאלמד כשאהיה גדולה". היא אכן למדה בבית הספר הגבוה לאמנויות יפות בפריז, וגם לקחה חלק בחילופי סטודנטים בבית הספר לאמנות של אדינבורו.

בעשור האחרון הציגה תערוכות יחיד רבות של ציורי השמן שלה, בין היתר בפריז, בהלסינקי ובונקובר. בראיון מלפני שלוש שנים  שמה את האצבע על תופעה מעניינת שלא כל כך הכרתי עד היום: בעולם האמנות, כלומר גם בו, מעדיפים אמנים צעירים. "יש אמנים מוכשרים ומדהימים בני 40 פלוס שאף אחד לא רוצה להציג אותם, בגלל הגיל שלהם. השיגעון הזה הולך ופוחת, לשמחתי". לכאורה, אם האמן לא צעיר ועדיין לא פרץ, כנראה שמשהו לא מספיק טוב אצלו. או שיהיו לך מעט מדי שנים יצירתיות שלו, ולא תספיק להפיק ממנו את הסכומים שהיית רוצה. למעשה, זה נשמע כמו כל התירוצים הגרועים בעולם לאפליה פסולה.

יצירה שמעוררת זכרונות אינדיבידואליים. escaping the party ii, Henni Alftan, 2016

בכל מקרה, אלפטן השתתפה גם בעשרות תערוכות קבוצתיות ובחמש תוכניות רזידנסי, וזכתה בפרסים רבים. כל זה בשביל הפרוטוקול. אבל מה שחשוב באמת זה מה שהיא מצליחה לעשות לנפש. מבחינתי, היצירה שלה ממכרת, כי בכל פעם היא מזכירה לי משהו אחר מהחיים, מעוררת אצלי זיכרונות שבכלל לא קשורים אליה – היא פשוט "זורקת רעיון", ואני ממשיכה משם.

את הכול היא עושה בקווים פשוטים, כאילו לא מתוחכמים, אבל הכי ולגמרי כן. צריך אומץ בשביל זה. ומצד שני: כל אמן, בכל גיל, אם הוא לא אמיץ, אין לו מה לחפש בג'ונגל הזה של חיינו.

All photos: courtesy of Henni Alftan

web, Henni Alftan, 2016

sleep, Henni Alftan, 2016

משאירה לך לספר את הסיפור. הני אלפטן

"לצייר ציור זו חוויה רוחנית של צלילה למעמקים" / ראיון מיוחד לבלוג עם עינת מיזהר

"אני יכולה להתרגש באותה מידה, לעיתים עד דמעות, מצורה של עץ ומיצירה גאונית של אמן". מבט מגשר האמנויות על הגשר העתיק של פריז / עינת מיזהר

היא ציירת ומורה לציור, למרות שמעולם לא למדה ציור. למעשה, ההשכלה האמנותית הרשמית שלה היא לימודי עיצוב קרמי במרכז לאמנות חזותית בבאר שבע. "הסיפור שלי הוא סיפור על אדם שרוצה ללמוד ציור בכל נפשו ומאודו, ואז אומרים לו: אתה יכול, אבל אין מקום במחלקת הציור והאמנות, יש מקום רק במחלקת עיצוב קרמי, ושם תשתתף בשיעורי רישום, כך שתהיה לך למידה של ציור", אומרת עינת מיזהר בראיון ל'גט א לייף. סטייל'. "אני הסכמתי, כי בנסיבות שנוצרו זה היה להיות או לחדול".

אי אפשר שלא להתרשם מהעבודות של מיזהר. במיוחד התחברתי לרישומים של פריז אהובתי, שמתברר שהיא גם אהובתה. הרישומים האלה שימחו אותי מייד כשראיתי אותם, למרות שיש בהם קדרות מסוימת. "כבר בתיכון הבנתי את החשיבות הגדולה של צרפת, ופריז בפרט, לתולדות האמנות", היא מספרת. "זה גרם לי לתשוקה גדולה להגיע לעיר, להכיר אותה, לסייר במוזיאונים שלה ולראות את המקום שאסף אליו את מיטב הציירים בהיסטוריה.

"כאדם בוגר מימשתי את החלום ונסעתי לפריז, אך זו לא הייתה אהבה ממבט ראשון. זו הייתה אהבה ממבט שני ואפילו שלישי, ואת זה אני חייבת לעמיתי הצלם והעיתונאי, יואל תמנליס, שהוא פרנקופיל מושבע. יואל מתעד את פריז מעל ל-20 שנה במצלמתו, ומפעם לפעם אף עושה תערוכות צילום. בעקבות הביקורים שלי בתערוכות הצילום שלו, הבנתי שפריז זה לא רק מה שתייר ממוצע רואה בארבעה-חמישה ימים של ביקור חפוז, אלא הרבה יותר מזה".

*מה המקום שאת הכי אוהבת לצייר בפריז?

"אני חושבת שאם באים לפריז בשביל לצייר, צריך שהנושא של הציור יהיה משהו שקיים רק שם, וזו האדריכלות של העיר: נהר הסיין, מגדל האייפל, בתי הקפה, הגגות והצריחים. עם זאת, אין מצב שאגיע לפריז ולא אצייר באחד מהפארקים או היערות, כמו פארק בוט שימון או יער ונסן. מה צרפתי בפארקים האלה? האדריכלות. מה צרפתי ביערות האלה? האדריכלות. הפנסים, השבילים, הגשרים".

* בכל המקומות הפריזאיים שעשית רישומים שלהם, היית במציאות?

"ב-90% מהמקרים. מדי פעם אני חורגת ממנהגי, כשאני מקבלת הזמנה לציור של מקום בפריז שמישהו אחר התרגש ממנו, ואז אני מציירת ויודעת שבנסיעה הבאה שלי אגיע למקום הזה, ותהיה לנו פגישה מרגשת כמו של שני חברים לעט, שמתכתבים זמן רב וסוף סוף נפגשים פנים אל פנים".

הנסיעות של מיזהר לפריז הפכו גם לעבודה, כשהחלה לערוך שם סדנאות ציור. "הסדנאות האלה נמשכות ארבעה ימים, ובכל יום מציירים נוף במשך ארבע שעות. בכל פעם שאני עושה סדנה כזו, אני מתאהבת בפריז יותר ויותר" (פרטים על הסדנה הבאה שתתקיים – בסוף הטקסט).

"האידיאלי מבחינתי זה לשבת בחוץ מול הנוף ולצייר, אין נפלא מזה". פארק בוט שמון / עינת מיזהר

אחד הדברים שתמיד מעניינים אותי אצל אמנים הוא איך נראה תהליך היצירה, שממנו נובע אמנות שמצליחה לרגש ולגעת. כמה זמן עובדים על ציור, האם זה קורה בבית על כל המשמעויות של הדבר, או לבד בסטודיו, והאם בדממה ולבד או עם מוזיקה, שהיא היצירה של מישהו אחר. "האידיאלי מבחינתי זה לשבת בחוץ מול הנוף ולצייר, אין נפלא מזה", אומרת מיזהר, ומייד מוסיפה: "יש הרבה מאוד מגבלות הקשורות לציור בטבע, כמו מזג האוויר, הקושי לסחוב בדי קנבס רטובים כשטסים וכן הלאה, ואז אני מתפשרת ועובדת בסטודיו שלי.

"כשאני מציירת ציור גדול בצבעי שמן עוברים מספר חודשים עד שאני מסיימת אותו, וכשאני רושמת בעפרונות רגילים או צבעוניים על דף בגודל4A  זה לוקח לי מספר שעות , שיכולות להתחלק על ימים או אפילו שבוע. לרוב אני מקשיבה למוזיקה קלאסית, לעיתים לשאנסונים בצרפתית ולעיתים מתרפקת על שירי ארץ ישראל היפים והטובים. הכול תלוי במצב הרוח שיש לי באותו יום".

*את מאפשרת לחברים לבוא לבקר אותך תוך כדי שאת מציירת?

"זה נחמד לפעמים לשבת ליד ציירים נוספים ולצייר, עם הפסקות ושיחות, אך לרוב אני אוהבת לצייר בסטודיו כשאני לבד. יש שם סוג של שקט שאני מאוד זקוקה לו לשלווה וריכוז בציור ובעצמי. הכי פחות אני אוהבת שאנשים מפריעים בשאלות בזמן שאני מציירת – זה דבר שקורה הרבה כשמציירים בטבע, בעיקר בארץ. אני מנומסת, סבלנית וחייכנית, אבל בתוכי ממתינה שיעזבו ויתנו לי להמשיך לצייר".

*אם היית צריכה לבחור דימוי לחווית הציור שלך, מה היה הדימוי?

"צלילה למעמקים. השקט של הצלילה, המראה המרהיב שמתגלה כשצוללים, העושר של העולם שמתגלה שם. כשהייתי פעם באיי סיישל קיבלתי סימניה כמזכרת במלון, והיה כתוב עליה Look deep into nature, and then you will understand everything better. זה מזכיר מאוד את החוויה הרוחנית של הציור".

*מי או מה מעורר בך השראה?

"ההשראה הגדולה ביותר שלי היא היצירה של העולם: הטבע והאדם, הצבעוניות של הטבע, הצורות של העצים, הסלעים, ההרים, השמיים, גוף האדם ופניו על שלל הבעותיו, והסיפורים שהפנים מספרות לי. אני יכולה להתרגש באותה מידה, לעיתים עד דמעות, מצורה של עץ ומיצירה גאונית של אמן.

"אם לדבר על אמנים ספציפיים שמעוררים בי השראה, זאת רשימה שלא נגמרת והיא מתפתחת מיום ליום, כשאני מכירה עוד אמן גאון ומרגש. הבייסיק של ההשראה שלי הוא מיכלאנג'לו. אמנים הולנדים: ורמיר, רמברנדט, רובנס, ז'אן-פרנסואה מילה, ואן גוך. אחרים: ז'אק לואיס דויד, פיטר בורגל, סזאן, דגה, מונה, קלימט, קורבה, טרנר. פסלים: רודן. ישראלים: אנה טיכו, קדישמן ועוד רבים".

"לרוב אני אוהבת לצייר בסטודיו כשאני לבד. יש שם סוג של שקט שאני מאוד זקוקה לו לשלווה וריכוז בציור ובעצמי". מגדל אייפל, תצפית מארמון שאיו / עינת מיזהר

"הרישום הוא הצד החזק שלי, ושם אני גם מרגישה הכי משוחררת, אבל התשוקה לצייר בצבע לא חדלה מעולם". Rue de l abreuvoir, Dalida place / עינת מיזהר

מיזהר מלמדת ציור בסטודיו שלה במודיעין, משתתפת בתערוכות וגם בתערוכות מכירה, "ומדי פעם אני מוכרת ציור או שניים". אחרי שנים של התמקדות בסגנונות קבועים, פצחה לפני כשלוש שנים ברומן עם הצבע בכלל, וצבעי השמן בפרט.

"הרישום הוא הצד החזק שלי, ושם אני גם מרגישה הכי משוחררת, אבל התשוקה לצייר בצבע לא חדלה מעולם. אחרי שסיימתי את לימודיי האקדמיים נכנסתי למערכת החינוך כמורה לאמנות. התחתנתי, נולדו לי ילדיי, הרחבתי את תחומי ההתמחות שלי לתנ"ך ומחשבת ישראל, ולא היה לי מתי לממש את החלום, להשלים באופן מסודר את לימודי הציור, ולקחת קורסים בציור בצבעי שמן ובאקריליק – עד 2015.

"באותה שנה בתי הצעירה סיימה תיכון ויצאה לשנת שירות, ואני פרשתי כנפיים, לקחתי כל קורס שיכולתי עם מגוון אמנים ובתי ספר, והשלמתי את החסר. מאז אני משלבת רישום וציור, עפרונות צבעוניים בצבעי שמן, וחוגגת את מכלול השילובים".

הסדנה הקרובה של עינת מיזהר בפריז תתקיים בין ה3.4.2017-6.4.2017 . מי שמתעניין יכול ליצור איתה קשר בהודעה אישית בדף הפייסבוק שלה.

%d בלוגרים אהבו את זה: