ארכיון תג: פראדו

10 דברים שחייבים לעשות במדריד

"אפשר לקבל מפה?", ביקשתי מפקיד הקבלה במלון. "הפעם האחרונה שהייתי במדריד הייתה לפני 12 שנה", הוספתי. "אל דאגה, שום דבר לא השתנה כאן בזמן הזה", השיב במבט מעט עייף, כאילו הוא זה שאחרי טיסת לילה ולא אני, ובכל זאת נתן לי את מפת העיר. "אבל אני השתניתי", רציתי לומר לו, אבל שתקתי, וחשבתי על המערכון המפורסם של יוסי בנאי על ירושלים, שבה שום דבר אף פעם לא זז.

מדריד, בדיוק כפי שזכרתי אותה, היא עיר שמחה – למרות המשבר הכלכלי שממנו סבלה ועדיין סובלת ספרד בשנים האחרונות. השמחה ניכרת באנשים, ברחובות, בבתי הקפה המלאים, בשוק ובכיכרות. סוג של תפיסת חיים, אותה תפיסה שהולידה את הסייסטה, למשל. אז נכון שזו לא העיר המתויירת ביותר בספרד, למרות שהיא עיר הבירה, אבל בשנים האחרונות מצליחה מדריד למצב את עצמה כאטרקטיבית לתיירים, והיא בהחלט שווה ביקור של כמה ימים. הנה 10 דברים שחובה לעשות במדריד [כל הצילומים שלי, למעט הפראדו, ואין לעשות בהם שימוש ללא רשותי]:

*

הכיכר קיבלה את שמה מסיבלה (cybelle), אלת הטבע והאדמה של הדת הפריגית

כיכר הסיבלס

כאן מתכנסים הספרדים כשהם חוגגים או כשהם מפגינים. מכאן יוצאות הבשורות, וכאן, בראש הפלאסיו דה קומיוניקאיונס, בעבר מפקדת שירות הדואר הספרדי וכיום בית העירייה של מדריד, מתנוסס שלט ענק: Refuges Welcome. מסר קצר וחד, ובאנגלית. שכולם יבינו.

במרכז הכיכר נמצאת הפונטנה דה לה סיבלס – מזרקה ניאו-קלאסית של אלה היושבת בכרכרה שמושכים שני אריות, אשר קיבלה את שמה מסיבלה (cybelle), אלת הטבע והאדמה של הדת הפריגית. הכיכר, שנבנתה בסוף המאה ה-18 על ידי האדריכל ונטורה רודריגז, מחברת בין דרך ה"קסטליאנים" (Castellna) הנמשכת משדרת פראדו ועד לפלאזה דה קולון, לבין רחוב אלקלה, שחוצה את מדריד מפוארטה דל סול במערב ועד שער אלקלה במזרח.

את הכיכר מקיפים גם באנקו דה אספניה, הבנק המרכזי של ספרד, פלסיו דה בואנהויסטה, בעבר משכנו של הדוכס מאלבה, ופלאסיו דה לינארס, ארמון בארוקי שנבנה ב-1873 על ידי בנקאי עשיר. כולם גדולים ומרשימים, שווים תמונה, ומוסיפים להדר של הכיכר הסואנת.

*

התצפית מגג ארמון האמנויות היפות

ארמון האמנויות היפות

וליתר דיוק, הגג של הארמון שמציע תצפית של 360 מעלות כמעט, כך שניתן לראות משם גם את הרחוב הראשי של העיר, גראן ויה, את שדרת הפראדו ואזורים פחות מתוירים. אפשרות אחת היא להתיישב בבית קפה שמגיש משקאות חמים ועוגות, אך מומלץ יותר לתפוס את אחד ממלצרי האלכוהול שמסתובבים הלוך ושוב, להזמין קוקטייל, ולהשתרע בפינת הרביצה. דרך לא רעה בכלל לסיים את היום, ולאגור כוחות לקראת הלילה.

*

אל תוותרו על ביקור בארמון הזכוכית שבלב פארק רטירו

פארק רטירו

הריאה הירוקה של העיר, 1,250 דונם של אוויר נקי וציוץ ציפורים. בין 15 אלף העצים תמצאו את ארמון הקריסטל, אשר כשמו כן הוא: ארמון שכולו זכוכית ומתכת בלי אף לבנת בטון אחת. גם אם יש תור בגלל תערוכה כזו או אחרת שמוצגת בו, שווה להמתין בשביל להיכנס פנימה. לא בגלל התערוכה, אלא בגלל החוויה הייחודית של חממת ענק שצבעיה משתנים בהתאם לצבע השמיים.

כיאה לכל פארק אירופי שמכבד את עצמו, תמצאו כאן פסלים, מזרקות ואגמים (באביב אל תוותרו על גן הוורדים), וגם בית קפה אחד או שניים. חוויה מדרידאית כהלכתה, במיוחד בסופ"ש.

*

הדובה עם עץ הקטלב, בקצה כיכר פוארטה דל סול

פוארטה דל סול

זו הכיכר שהשעון הענקי שלה מכריז על כניסת השנה החדשה לספרד – כל תחנות הטלוויזיה עוקבות אחרי מחוגי השעון הזה, בזמן שאלפים נדחסים תחתיו, משולהבים, סופרים לאחור. בקו ישר מול השעון, בצד השני של הכיכר (צריך לחצות את הכביש), נמצאת נקודת האפס שממנה מודדים את המרחקים ממדריד לערים אחרות. ובקצה ממש, נמצאת הדובה המחבקת את עץ הקטלב (הידועה בקרב הקהל הרחב דווקא כדב שמחבק עץ תות), שהפכה לסמל הבלתי מעורער של העיר ולכן מככבת במספר רב של מזכרות.

*

מומלץ להגיע בשעת השקיעה. מקדש דאבוד

מקדש דאבוד

מקדש מצרי עתיק מהמאה השנייה לפני הספירה, שהוקם לפי הוראותיו של מלך מרואה, ונבנה בדרום מצרים. ב-1968 הועתק המקדש לפארק דל אוסטה, כהוקרה על מאמצי הסיוע שהשקיעה ספרד בהצלת מקדשי אבו סימבל, שבניית סכר אסואן העמידה אותם בסכנה.

המקדש מוקם במרכז בריכה גדולה אך רדודה, וכיום אין אליו גישה ישירה. ניתן רק להקיף את הבריכה, לחפש זוויות צילום מעניינות, ולחכות לשעת השקיעה – אז מגיעים עשרות רבות של תיירים לצפות בו במלוא תפארתו והדרו, כשהוא מקבל אופי מיוחד בזכות שילוב בין תאורה מלאכותית לתאורת סוף יום.

*

אלמודנה היא קתדרלה חדשה יחסית, אך מרשימה כעתיקה

קתדרלת אלמודנה

אפשר היה לחשוב שלקתדרלה של בירת ספרד תהיה היסטוריה מפוארת, אבל היו לה בעיקר קשיים מפוארים: התוכניות להקמתה עלו במהלך המאה ה-16 מהרגע שבו הפכה מדריד לבירת ספרד, אך הבנייה נדחתה לאורך זמן, עקב התנגדותה של הבישופות של טולדו שפחדה מפגיעה במעמדה. בפועל החלה בניית הקתדרלה ב-1879, אך החבר'ה לקחו את הזמן ולבסוף היא הופסקה עם פרוץ מלחמת האזרחים הספרדית. ב-1950 חזרו לבנות, אבל הקדתרלה נפתחה רק ב-1993, בנוכחות האפיפיור יוחנן פאולוס השני.

מאז מתקיימים כאן האירועים החשובים של משפחת המלוכה הספרדית – שהארמון שלה נמצא ממש ממול (אפשר לבקר בכמה מהאולמות והחדרים בארמון, אבל אסור לצלם כלום).

*

אסור לצלם בפנים. מוזיאון הפראדו

מוזיאון הפראדו

המוזיאון הגדול והחשוב ביותר של ספרד, שמציע את אחד האוספים הגדולים ביותר של אמנות אירופית מן המאה ה-14 ועד תחילת המאה ה-19 – כולל גויה, ולסקז ואל גרקו. כשהמוזיאון נפתח ב-1819, הוא היה נגיש לקהל הרחב רק יום אחד בשבוע ובאישור מיוחד. בתקופתנו הוא פתוח כל יום, ומחיר כניסה עומד על 15 יורו. הבעיה העיקרית איתו: אסור לצלם, בכלל. אגב, הגרניקה המפורסמת של פיקאסו מוצגת דווקא במוזיאון ריינה סופיה, שמציג בעיקר תערוכות מתחלפות, ועל החצר האלגנטית שלו לא כדאי לוותר.

*

דון קישוט וסנשו פנצ'ה חולשים על כיכר אספניה

כיכר אספניה

ממוקמת בקצהו המערבי של רחוב גראן ויה, לא רחוק מהארמון המלכותי. כאן ניתן למצוא את אחד האייקונים הבולטים ביותר של המדינה – פסל האבן העצום של הסופר והמחזאי מיגל דה סרוואנטס, מגדולי היוצרים בשפה הספרדית. משני צדדיו פסלי אבן של דולצינאה, ולפניו הוצב דון קישוט המפוסל בברזל, כשבידו האחת כידון ואילו ידו השנייה מונפת אל על. לצדו, כמובן, אלא מה, העוזר הנאמן סנצ'ו פנשה. האנדרטה החלה להיבנות בשנות ה-20 של המאה הקודמת, אך הבנייה הושלמה רק בשנת 1957. נדמה שמאז ועד היום לא הפסיקו התיירים להצטלם לידה (גם כשמסביב לפסל מוקם שוק זמני מקורה).

*

השוק הצבעוני סן מיגל

שוק סן מיגל

אמנם בוקריה זה לא, אבל בין הדוכנים הרבים של שוק סן מיגל, כמעט כל אחד יוכל למצוא את המאכלים הספרדיים שמדברים אליו. פאייה שחורה לצד פאייה צמחונית, מגשי גבינות בליווי כוס יין מקומי, פטאטס ברוואס, כל פירות הים האפשריים, וגם שקדים מטוגנים ברוזמרין או בלימון – כל אלה הוכיחו לנו שעדיף לבוא רעבים, ויותר מפעם אחת.

לא כדאי לוותר גם על הצ'ורוס המקומי, שהוא הרבה פחות מתוק ממה שמוכר לנו בארץ. את הצ'ורוס טובלים בכוס שוקולד מומס בטמפרטורה של 75 מעלות, ואת מה שנשאר אפשר פשוט לשתות. הייתם במדריד ולא אכלתם צ'ורוס? לא הייתם במדריד.

*

מהכיכרות האלגנטיות ביותר באירופה. פלאזה מאיור

פלאזה מאיור

אם תלכו סתם כך ברחוב, לא תשימו לב שהיא קיימת. צריך להסתכל היטב, לזהות את אחד השערים הצרים-יחסית ולהיכנס לתוך החצר המרובעת הענקית – מהכיכרות האלגנטיות ביותר באירופה. זהו הלב העתיק של מדריד, שהחל לפעם בימי הביניים כשוק מחוץ לחומות. ב-1560 ביקש המלך פיליפ השני מהארכיטקט חואן די הררה להפוך את השוק לכיכר 'אמתית'. אמנם נרשמה היענות חיובית, אך המהלך יצא לפועל רק ב-1617, תחת הנהגתו של חואן גומז דה לה מורה (יורש העצר של הררה).

בניית הכיכר הושלמה אחרי שנתיים "בלבד", לא דבר של מה בכך לאור גודלה: כ-120 מטר אורך ו-90 מטר רוחב. באותה תקופה היא הייתה מוקפת במבני עץ בני שש קומות. הבתים נשרפו במהלך השנים שלוש פעמים: ב-1631, ב-1672 וב-1970, ובכל פעם נבנו מחדש. כיום ניתן לראות באחת הצלעות של הכיכר, על קירות קאסה דה לה פנדרלה, את ציורי הקיר הנהדרים של קרלוס פרנקו, המתארים דמויות מיתולוגיות שקשורות להיסטוריה של מדריד; ואילו במרכז הכיכר ניצב פסל של פיליפ השלישי רוכב על סוס. כי בלי סוס ברונזה אחד או שניים, שום עיר אירופית אינה שלמה.

 

ואם נשאר לכם עוד זמן:

גראן ויה – רחוב הקניות של מדריד

הגנים הבוטניים (אבל לא בחורף)

מרכז התערוכות קיישה (כדאי לבדוק מה מוצג בזמן שאתם מגיעים)

הרכבל לגן החיות

שער אלקלה

אצטדיון סנטיאגו ברנבאו (האצטדיון של ריאל מדריד. אפשר לעשות סיור, ואפשר לצפות במשחק)

אצטדיון ויסנטה קלדרון (האצטדיון של אתלטיקו מדריד)

מוזיאון תיסן בורנמיסה

הכי גאים שיש. במדריד

ההשערה היא שאת המונה ליזה הזו צייר בן זוגו של לאונרדו דה וינצ'י, פרנצ'סקו מלצ'י – בנו של אציל מילנזי, שבגיל 14 מונה על ידי אביו להיות שוליה של דה וינצ'י /// Photo: Courtesy of Prado Museum

הרבה חדשות זרמו בגלי צה"ל מאז הפעם הראשונה שנתקלתי בתערוכה "The Other’s Gaze. Spaces of difference", שמוצגת בימים אלה במוזיאון הפראדו במדריד. בעוד שאצלנו נאבקים על זכויות האימוץ של גייז כאילו אנחנו לא עמוק במאה ה-21, בספרד ציינו לאחרונה 40 שנים למצעד הגאווה הראשון. מדריד זכתה לארח את אירועי הגאווה השנתיים הבינלאומיים, שחרגו בהרבה מתהלוכה רועשת וגועשת ברחוב, וכללו גם את התערוכה הזו בפראדו, שמוקדשת ל'אמנות חד מינית' (תימשך עד ה-10 בספטמבר).

התערוכה כוללת כ-30 ציורים, רישומים ופסלים שרוכזו במספר חללים – מפיסול יווני קלאסי, דרך ציור של דוד עם ראש גוליית בידו שצייר האיטלקי הנודע קרוואג'יו, ועד דמויות של גויה. זה לא שלא ראינו כבר תערוכות אמנות קוויריות ברחבי העולם, ואפילו בישראל, אלא שב- The Other’s Gaze חוזרים אחורה בזמן. "המטרה היא לבחון כיצד ההבנה והסובלנות כלפי קשרים חד מיניים השתנו לאורך הדורות", מסבירים במוזיאון, אבל לא תמיד נותנים ביאור מספק לנוכחות של עבודה כזו או אחרת בתערוכה.

פסל של הקיסר הרומי אדריאנוס, שנת 134 לספירה. אומרים שאדריאנוס ניהל מערכת יחסים עם אנטוניוס, עובד משק הבית שלו. הם נפגשו כשאדריאנוס היה בן 39 ואנטוניוס בן 14. מותו של אנטוניוס נחשב לתאונה, אך אדריאנוס האמין כי הוא הוטבע על ידי משרתים קנאים. עם מותו הכריז עליו אדריאנוס כאל, בנה לכבודו עיר, והציב פסלים בדמותו ברחבי האימפריה הרומית /// Photo: Courtesy of Prado Museum

Orestes and Pylades or The San Ildefonso Group, שיש קררה לבן /// Photo: Courtesy of Prado Museum

התערוכה מחולקת לארבעה חלקים. אחד מהם, שנקרא "רודפי התשוקות" מוקדש לאמנים מצליחים שהמיניות שלהם, בחיים וביצירה, הובילה לכך שנרדפו מסיבות 'מוסריות' לכאורה, הפכו למושא לבוז וזלזול, וסבלו מדימוי מעוות במשך מאות שנים. הדרך שלהם להתמודד עם המציאות הקשה הייתה לנסות להפוך את עצמם ל'בלתי נראים' ואת האמנות שלהם ל'מוצפנת', ובכל זאת זה לא תמיד הצליח, וחלקם הועמדו לדין באשמת 'מעשי סדום'. בין האמנים האלה נמנים קרווג'יו, בוטצ'לי ודה וינצ'י. אגב, אפילו יצירות אמנות שהביעו תשוקות 'מסוג זה' ספגו חצי ביקורת מוסרית צדקנית – אבל זה לא גרם להן להיכחד או להיעלם מהעולם. נקודה למחשבה.

החלק האחרון בתערוכה נקרא "לאהוב כמו האלים", והוא כולל סדרת יצירות מיתולוגיות, המייצגות יחסים שלא יכלו להתקיים אז ב'עולם האמיתי'. יצירות מסוג זה נועדו למרחבים הפרטיים של האליטות החברתיות בלבד, כיוון שהן הציגו אלים בהתנהגות שאסורה על בני תמותה, ושרק שליטים ונסיכים יכלו להרשות לעצמם. כלומר, קוויריות הייתה פריבילגיה של בני המעמד הגבוה, שהיו מוגנים מפני רדיפה אזרחית וקהילתית – אם כי בהסתייגות, כי במקרים מסוימים יחסים חד-מיניים היו עשויים להמיט עליהם חרפה פוליטית או להוביל להגליה. מה שבטוח, רק הם היו יכולים לצפות באמנות שמציגה יחסים חד-מיניים כלגיטימיים. אולי לפחות במובן הזה, התקדמנו מאז.

La siesta, Alma Tadema, 1868 /// Photo: Courtesy of Prado Museum

לצפות בתערוכה כזו במוזיאון ישראל בירושלים נשמע כמו חזון אחרית הימים, למרות שהוא הרבה יותר מתאים לכך ממוזיאון תל אביב לאמנות, למשל (וגם שם ספק אם יציגו אותה). אבל גם תערוכה שלמה של איי וייויי לא חשבנו שנראה פה, אז מי יודע, אולי הכול יכול להיות.

***

El Cid של הציירת רוזה בונהאור, 1879. לדברי בת הזוג שלה, "היא תמיד נמשכה לאנרגיה הקדמונית של בעלי החיים", וכאן יש מבחינתה סוג של פורטרט עצמי /// Photo: Courtesy of Prado Museum

%d בלוגרים אהבו את זה: