ארכיון תג: פומפידו

עסק צבוע

אישה מתבוננת בפרשנות של פרומנגר לדגל צרפת, מרכז פומפידו

אישה מתבוננת בפרשנות של פרומנגר לדגל צרפת, מרכז פומפידו

כולם מדברים על התערוכה של אנסלם קיפר במרכז ז'ורז' פומפידו, ומפמפמים את התערוכה של פול קליי, אבל ז'ראר פרומנגר (Gérard Fromanger) הוא ש'עשה' לי את הביקור במרכז הצינורות הזה שבלב פריז. כבר עבר מאז כמעט חודש, לא הספקתי לכתוב פה מילה על התערוכה שלו, והנה עוד שבועיים היא מסתיימת (16 במאי). למרות זאת אני מרגישה שזה לא יהיה הוגן לשמור את כל הקסם לעצמי. אולי בכל זאת מישהו מכם מגיע לעיר האורות בזמן הקרוב?

פרומנגר נולד ב-6 בספטמבר 1939 בצרפת, ולמד בבית הספר הלאומי הגבוה לאמנויות היפות. בשנות ה-60 הוא השתייך לזרם הנרטיב הפיגורטיבי הצרפתי, שמזכיר קצת את הפופ-ארט רק עם נטיות פוליטיות, ושבא כתנועת נגד לאמנות האבסטרקטית. פרומנגר עצמו מסרב בתוקף להגדיר את עצמו כאמן פופ-ארט, כי מבחינה היסטורית באותן שנים בכלל לא היה פופ-ארט בצרפת (לדבריו). אני הייתי קוראת לאמנות שלו פופ-ארט מתוחכם.

רציתי להצטרף אל האנשים הצבעוניים האלה, ללכת לאן שהם הולכים, לאיזה מקום מלא צבע ונטול דאגות. Corps a corpas, bleu, Paris-sienne, 2003-2004

רציתי להצטרף אל האנשים הצבעוניים האלה, ללכת לאן שהם הולכים, לאיזה מקום מלא צבע ונטול דאגות. Corps a corpas, bleu, Paris-sienne, 2003-2004

20160403_185758

העבודות שלו ממקדות אותך בחיים העירוניים ובתרבות הצריכה, כשהמסר מבחינתו הוא אנטי-מסחרי בעליל. התערוכה בפומפידו, שמתפרסת על פני מספר חללים, מביאה את זה מכמה כיוונים – שברובם מככבות דמויות צבועות בצבעים עזים. לפעמים זה על רקע שחור ולפעמים על רקע לבן, אבל העוצמה שאתה חוטף בפרצוף היא אותה עוצמה. רציתי להצטרף אל האנשים הצבעוניים האלה, ללכת לאן שהם הולכים, לאיזה מקום מלא צבע ונטול דאגות.

מתוך סדרת The Questions, 1976-77

מתוך סדרת The Questions, שנוצרה בשנים 1976-77

כעיתונאית, משכה אותי העבודה שבה אנשי התקשורת עומדים מול האמן המרואיין (כלומר יצירת האמנות הצבעונית, שהיא הזהות של האמן), וחייבים לומר שפרומנגר הצליח להציג את הצד המגוחך של העניין. המרדף הזה אחרי המילה של מישהו, המבט שמלמד שאתה עומד לשתות את דבריו בצמא ובשקיקה – למה זה? מי אמר שמה שיש לו להגיד עד כדי כך חשוב? אולי הכל אצלו בראש מקושקש לגמרי? בכל אופן, העבודה היא מתוך סדרת The Questions – כפל משמעות: שאלות העיתונאים, ושאלות המתבונן – שהוא יצר בשנים 1976-77.

חוץ מציורים יש גם פסלים צבעוניים שקופים באמצע החלל, אולי כדי לשנות לך את המבט על המציאות – שגם אתה תראה כמה שהחיים הם לא שחור-לבן. אגב, את פסלי ה"חצי בלון" האלה הוא הציב לראשונה ב-1968, אבל תמיד מגיע הדור שלא ידע את יוסף, ומתלהב כאילו זו חדשנות (הכוונה היא בין היתר אליי, אבל גם לעוד הרבה מבקרים שהיו שם כשהגעתי).

A quatre pattes le cul-de-jatte, 2002

A quatre pattes le cul-de-jatte, 2002

קשה לנחש מהעבודות איזה אדם הוא פרומנגר. לפי ראיון אחד שקראתי איתו, לא בטוח ששווה לפגוש אותו מקרוב: זה עלול להיות משעמם לשני הצדדים, עד כדי תלישת שערות. אבל אם מישהו בכל זאת בעניין, אז פרומנגר מחלק את חייו בין פריז לבית חווה בסן ג'ימיניאנו שבחבל טוסקנה. מקסימום תקפצו בסוף מאיזה מגדל.

20160403_185808

*

'מקרא הצבעים' הוא מסימני ההיכר לעבודותיו של פרומנגר

'מקרא הצבעים' הוא מסימני ההיכר לעבודותיו של פרומנגר

 

 

רואים רחוק, רואים השתקפות

אם יש אייקון אחד שמזוהה עם פריז יותר מהכל הרי זהו האייפל. הכי גבוה (עזבו אתכם מגדל מונפרנס), הכי מרשים (תשכחו רגע מסקרה קר), הכי יוצא דופן (בואו לא נדבר על פומפידו).

כל התכונות הטובות התקבצו במבנה הזה, שמאז שאני ילדה יש לנו בבית מחזיק מפתחות שלו, שאבא שלי הביא בשנת 69' מצרפת. שום דבר לא השתנה שם, אולי חוץ מהמסעדה, ובכל זאת, למרות שמדובר במבנה שאין בו שום עדכניות ואף לא רבע גאדג'ט, הוא מצליח למשוך אליו צעירים ומבוגרים כאחד. כמעט כולם עומדים בתור למעליות, ורק אימא שלי מפנטזת על טיפוס ברגל. אל דאגה, הורדתי אותה מזה. תרתי משמע.

אז מה שנשאר אלה התמונות, עם ניסיון לזוויות קצת פחות בנאליות מאשר בדרך כלל. למרות שבסופו של עניין, הכל בנאלי עם המגדל הזה.
*

אם יש משהו שאפשר למצוא כמעט בכל מקום, אלה מראות ושמשות. גדולות, קטנות, מרובעות, עגולות, מחוברות, מכל מין וסוג. לפעמים הן משקפות את המציאות, לפעמים הן מעוותות אותה (בתערוכה "גן התבונה" בגלריה ליטבק ביקרתם?), אבל תמיד הן מצליחות לסקרן אותי. לכן אני מוסיפה את המצלמה למשוואה, ומחפשת להנציח את הזוויות השונות. לפעמים מה שנראה לי מאוד יפה מול המראה יוצא זוועתי בצילום, כל הקסם נעלם לאלף אלפי עזאזל. ולפעמים, הוא נשאר שם, או אפילו מועצם. ואלה התמונות שאני אוהבת.
*
*

מבט על האייפל מגני טרוקדרו שברובע ה-16. זו הפעם הראשונה שלי במקום הזה. לא נכנסתי לאף אחד מהמוזיאונים במקום. הפסדתי משהו?

*

זו שעולה וזו שיורדת

*

אחד הגשרים הכי יפים בעיר

*

מי מסתתר מאחורי המסיכה? מה שאהבתי כאן זה המפגש בין ההשתרגות של ענפי העץ לשריגי הפלדה של האייפל

*

השתקפויות והיעלמויות:

האביר הנעלם, במוזיאון הנשק שליד האינווליד

*

במבט ראשון סתם מכונית. אבל תסתכלו על הפגוש ותעלו עם המבט לעבר הגג

*

אני אוהבת עבודות אמנות עם אשליות אופטיות. כאן – במרכז פומפידו

*

ועוד זווית אחת

*

עדיין בפומפידו

*

באחד האוטלים שברובע מארה

*

ליד אחד הפסלים הגדולים במוזיאון רודן. לא רק אני משתקפת, גם השנדליר

*

ואולי החיתוך הזה עדיף? לא החלטתי

צעד קטן לפריז, צעד גדול לאימא (יום 5)

 
1 באוקטובר
 
16,412 צעדים. מתחילים להתייצב.
 
נתחיל מהסוף: אימא נרדמה ולכן אני לבד בבית הקפה/מסעדה/בר שנקרא זפיר. הוא ממש קרוב למלון. יש כניסה דרך הפסאז' הנעול שלנו, כך שאפילו אי אפשר לומר שיצאתי לרחוב. הזמנתי מרטיני ביאנקו שהגיע עם דובדבן וקנקן מים קטן בצד. לפחות לפי התפריט המחיר הוא 4 יורו. אני חייבת לבדוק אם זה נכון, כי בארץ מרטיני עולה כמעט פי 2.
 
ממש לידי שלושה גברים משחקים משחק מעניין על שולחן ביליארד. יש שלושה שחקנים, ולכל אחד יש ארבעה כדורים בצבע מסוים. הצבעים הם כצבעי דגל צרפת: כחול, אדום ולבן. יש גם כדור אחד קטן בצבע שקוף, שאותו זורקים ראשון על השולחן. אחר כך כל אחד בתורו זורק את הכדור שלו. לפעמים מישהו זורק כמה כדורים ברצף. אסור לזרוק כדור ישירות על הכדורים האחרים אלא על המסגרת. לא הבנתי אם המטרה היא להתקרב כמה שיותר לכדור הקטן או משהו אחר. על הקיר יש לוח עם שלושה "שעונים" ולצד כל אחד מחוג אחד גדול. בסיום כל סיבוב אחד השחקנים מזיז את השעונים בהתאם לתוצאה. עקבתי אחריהם לא מעט – גם כי השולחן שלי היה ממש ליד, וגם כי זה היה הדבר הכי מעניין במקום הגדול יחסית. כלומר זה, והמרטיני שלי.
 
עכשיו מתברר שעל כל דבר שאני מזמינה מביאים קבלה נפרדת לשולחן. אז המרטיני זה 4.5 יורו. עדיין מאוד זול. המנה שבחרתי, אני מודה – אינה מתאימה למשקה. סלט עם ביצה קשה וגבינת פטה, בליווי בגט. אבל השחקנים פה נחמדים אליי גם ככה. הצעיר ביניהם, שהוא לא ממש צעיר (להערכתי בן 45. מהגר, או בן למהגרים) אפילו בירך אותי "בתאבון". האמת היא שהערב כרגע יותר מעניין מהבוקר. יש מוזיקה טובה ברקע, התרחשות. אני שמחה שסופסוף נכנסתי למקום הזה אחרי כל הימים שאנחנו לידו והתעלמנו ממנו. התאורה פה מעומעמת, אבל אני מתחת לספוט אז יש לי קצת אור.
 
אבל צריך לחזור לבוקר, שהתחיל כשלראשונה לא הסתכלתי על מזג האוויר אלא סמכתי על אימא. היא מצידה הוציאה את המטריות מהתיק, בתואנה שלא יהיה בהן צורך. טעות! היום לראשונה ירד גשם. זרזיף מעצבן. נאלצנו לקנות מטריות. זו המטריה השנייה שאני קונה כאן. מקווה לא להגיע לשלישית. קניות יותר נחמדות היו בדרך למרכז פומפידו, כשצעדנו דרך רחובות קטנים וחמודים שלא הכרתי קודם. בסוף גם נכנסנו לחנות תיקים וסופסוף אני מסודרת לטיול הזה. מה חבל שאף מעיל שמדדתי אימא לא אהבה. זה היה יכול להיות יום קניות מושלם.
 
במרכז ז'ורז' פומפידו ביקרנו במוזיאון, כלומר קומות 4 ו-5. לקומה 6 עלינו כדי להשקיף על הנוף המקסים שנפרס לפנינו (בשלב זה טרם ירד גשם). אני אוהבת להתאפס על החיים והדוממים מלמעלה. זו גם דרך טובה להבין כיוונים ומרחקים. הקומה הראשונה של המוזיאון, שהיא כאמור קומה 4, מוקדשת לאמנות עכשווית קצת אקספרימנטלית. זה אומר כמה דברים נחמדים, וכמה יציאות באין כניסה. כמובן שהיה לא מעט עירום, כולל תמונת תקריב של אקט מיני. נו באמת. מכל הקומה, הכי אהבתי את משחקי ההשתקפויות והאשליות האופטיות. עבודה אחת הזכירה לי את תערוכת הזכוכית של ואצלב ציגלר שמתקיימת עכשיו בגלריה ליטבק.
 
בקומה השנייה יש אמנות מודרנית מתחילת המאה ה-20 ועד שנות ה-60 שלה. הרבה פיקאסו, קנדינסקי, לז'ה, מירו ומאטיס. גם קצת דאלי. יש כמובן אמנים שאני לא מכירה, אבל העבודות שלהם מאוד יפות. ויש גם כמה שלא ברור למה הם כאן, במיוחד זה שצייר ריבוע כחול וקרא לזה אמנות. אה,, ויש גם עבודה אחת של יעקב אגם, שאימא טוענת בצדק שנעשה לה עוול כשלא הציבו אותה במקום נכון, כי כרגע אפשר להסתכל עליה רק מצד אחד וקשה להסתכל מהצד השני, וזה פספוס של אחד הרבדים בעבודה
 
האמת היא שהרגליים שלנו התעייפו במוזיאון הזה לא ברור אם זה משהו מצטבר, רצפת הפרקט הלא נוחה או סיבה אחרת. מה שבטוח, היינו זקוקות להפסקה. אחרי מנוחה קצרה יצאנו החוצה אל הגשם, ונאלצנו לרוץ – פיזית – לחנות הקרובה ביותר ולקנות מטריות. מצוידות המשכנו לפלאס דה ווז' דרך הרחובות המקסימים של רובע המארה. עם הגיענו לכיכר היפה, פנינו ימינה לכיוון מוזיאון ויקטור הוגו. למעשה אפשר היה לקצר את הדרך וללכת באלכסון אבל הגשם הרס את האפשרות הזו. עדיף הרי ללכת בנחת מתחת לקשתות, במעברים המקורים.
 
הכניסה למוזיאון היא חינם, ומדובר בסך הכל בקומה אחת של שבעה חדרים. אבל כל חדר מושקע ביותר, ועמוס ויפה והופך את הביקור לשווה. אני התפלאתי לגלות את אהבתו שת הוגו לאמנות יפנית. ובכלל לראות את המכתבה שלו, וללמוד קצת עליו ועל משפחתו. יש פה אגב פסל של רודן, שפיסל את הראש של הוגו. וזה מתקשר לביקור שלנו במוזיאון של רודן, שבו היה חסר ציור של מונה שהושאל לתערוכה שמתקיימת בימים אלה בגרנד פאלה. לאותה תערוכה הושאלו כ-50 ציורים של מונה ממוזיאון דאורסיי, שגם בו ביקרנו. איך שהאמנות מתחברת! והיא מתחברת בחזרה, כי ביציאה מבית הוגו, כשהלכנו מתחת לקשתות, חלפנו על פני מספר רב של גלריות עם עבודות אמנות עכשווית, חלקן היו יכולות להיות מוצגות בפומפידו בלי שום בעיה.
 
ברגעים כאלה של גשם אני אוהבת לשבת בבית קפה ולשתות קפה או שוקו חם, אבל אימא היתה בעניין לחזור למלון, והשעה היתה רק חמש, כך שלא יכולתי לפספס את ההזדמנות לחזור מוקדם סופסוף. כמובן שפספסתי אותה אחר כך, כששוטטנו במארה, בין החנויות המקסימות והרחובות עם הניחוח היהודי. אני מתכוונת לניחוח הפיתות והפלאפל. יום שישי, אימא אוכלת מנת פלאפל במקום כשר, ואני מצלמת אותה. אבא יהיה מבסוט. אגב מגישים פה את הפיתה פתוחה כמו קונוס ונותנים את זה עם מזלג.
 
בהמשך צלמתי עוד כמה תמונות של דברים שמצאו חן בעיניי, וקנינו גפרורים כדי שאימא תוכל להדליק נרות שבת במלון. הגענו כמה דקות לפני השקיעה, אימא הדליקה את הנרות ושקעה בעצמה, כלומר נרדמה. חיכיתי כמעט שעה וחצי שאולי היא תתעורר, ובינתיים הסתכלתי על התמונות של היום. בסוף הגעתי לכאן, עייפה ורעבה. יצאתי שבעה ומבסוטה.
 
 
אמנות מודרנית בפומפידו
 
אמנות על הגג
 
שתי כיתות גן הסתובבו במוזיאון, ובכל פעם הילדים התבקשו לצייר עבודה אחרת
 
אלה בתים או מגנטים? (צולם מהקומה העליונה של פומפידו)
 
 
פורטרט עצמי במארה
 
 
 
מבט מהחלון של ויקטור הוגו אל פלאס דה ווז'
בבית של ויקטור מלא הפתעות
חבר כתום מאחת הגלריות בפלאס דה ווז'
חתול זה קול
גרפיטי מקסים במארה, לא רחוק מהפלאפל
נו, אז מה תשתו?
 
%d בלוגרים אהבו את זה: