ארכיון תג: עמק האלה

תנו לגפן להתאמץ

הטמפרטורה הרצויה ליין היא 18 מעלות. עם הלגימה הראשונה יש להשהות אותו בפה ולגרגר, כדי ליצור השוואת טמפרטורות. היינות של יקב שריגים

בהתחלה לא היינו בטוחים שבכלל הגענו למקום הנכון. אמנם ליד המדרכה היה שלט, אבל זה היה נראה כאילו אנחנו סתם בין שני בתים פרטיים. החלטנו לרדת במדרגות, חלפנו על פני כלב ואז חתול, המשכנו ללכת ומצאנו עצמנו בחצר ענקית. מבנים קטנים מקיפים אותה, שולחנות עץ במרכזה. רק ציוץ הציפורים נשמע, אבל זה בגלל שלא באנו בשישי-שבת, הימים העמוסים של יקב שריגים, אז הצלילים הדומיננטיים שייכים לכוסות היין.

יקב שריגים היה חלק מהמסע שלנו להיכרות עם עולם היין. כפי שכתבתי בפוסט הקודם, זה התחיל בביקור ביקבים של סנטוריני (מאדמת הר געש מפיקים יופי של גפנים), המשיך בביקור ביקב עגור הכשר שבמושב עגור, והפעם נספר כאן על הביקור ביקב שריגים הלא כשר שבמושב שריגים (מאוד מקוריים עם השמות, יש לציין).

מאוריאל הררי, הבעלים של היקב, למדנו קודם כל איך נכון לשתות יין אדום. דבר ראשון, יין צריך אוויר אחרי פתיחת הבקבוק. ככל שהוא יותר ותיק, כך צריך יותר אוויר. כלומר, בכל מקרה לא כדאי למהר לשתות. יין מ-2005, למשל, הררי פותח כבר בלילה שלפני הארוחה. הטמפרטורה הרצויה ליין היא 18 מעלות. לפני ששותים צריך 'לערבל' את הכוס, ולהריח עד שמרגישים שמתחברים ליין. אחר כך להשהות אותו בפה ולגרגר, כדי ליצור סוג של השוואת טמפרטורות. עם השתייה, הטעם משתנה בפה לאט לאט. חשוב לזכור: יין טוב משתבח בבקבוק. יין רע, מחמיץ.

ביקב שריגים מייצרים 3,000 בקבוקים בשנה בלבד. "לא רוצה להיות מסחרי, ולא מוכר למסעדות", אומר הבעלים אוריאל הררי / צילום: הבנזוג

אנחנו מתיישבים ליד אחד משולחנות העץ, והררי מספר שהוא מייצר 3,000 בקבוקים בשנה בלבד. כשאנחנו שואלים למה כל כך מעט, הוא משיב "לא רוצה להיות מסחרי, ולא מוכר למסעדות. יש לי 900 לקוחות קבועים וטוב לי ככה". בוטיק בוטיק. יש לו 4 דונם של גפנים בהר קיטרון, ליד מושב מטע, והוא מגדל שם ארבעה זנים שמהם הוא מייצר רק יינות אדומים. כל יין שלו מיושן בחבית בין שנה לארבע שנים.

מכיוון שהיקב שלו לא כשר, הוא יכול לקחת אותנו לסיבוב שבו אנחנו רואים את מקרוב את שלבי הכנת היין, את החביות ואת 'ארכיון' הבקבוקים. לדבריו, בימים שאחרי הבציר מגיעים חברים ולקוחות כדי לעזור לו בעבודה הקשה. טריוויה על הדרך – אם יין מכיל 85% לפחות מזן מסוים הוא מקבל את השם של הזן. רגע לפני שאנחנו מנסים את היינות שלו, הוא זורק עוד תובנה שוברת קונבנציות – יין שותים אחרי אכילת תפוח. גבינות שמנות סותמות את ההשפעה. כנראה שכל הקונספט של 'ערב גבינות ויין' הוא טעות אחת גדולה.

הטעימה הראשונה – בלי תפוח ובלי גבינות, רק מים, ככה נקי – הייתה של 'בריק 2014' שהוא בלנד של שני זנים: קברנה סוביניון ופטיט ורדו. אנחנו שותים בשיטה שהררי לימד אותנו, וזה בהחלט מונע את כאב הראש שתמיד התלווה אצלי לכל יין אדום באשר הוא (הבנזוג טוען שכאב הראש נמנע גם זכות העובדה שבניגוד ליינות מסחריים, הררי לא מכניס ביסולפטים). הטעם קצת מריר וקצת נשיכה, והררי מסביר שזה כי הוא רק חמישה חודשים בבקבוק.

טעימה שנייה, 'שריגים 2012' שהתיישן שלוש שנים בחביות. בלנד של קברנה סוביניון, קברנה פרנק ותוספת של פטיט ורדו. הררי הבטיח שזה יין יותר קליל, ויותר מתקתק בריח. לנו הוא היה חריף במידה מסוימת, מזכיר פורט וברנדי. תופס אותך חזק.

גפן אוהבת הפרשי טמפרטורות משמעותיים בין יום ללילה. זה יותר חשוב מאשר האם כרם ממוקם על הר. כוס יין בחצר של יקב שריגים / צילום: הבנזוג

לפני הטעימה השלישית הררי טוען ש"היינות שלי יכולים להיות פתוחים שלושה ימים, ועדיין להיות בשיא". אנחנו לא בטוחים מתי נפתח ה'בריק 2011', בלנד של מרלו פרנק ופטיט ורדו, אבל שומעים שהוא התיישן ארבע שנים בחבית. יש לו עומק, כי הוא מאוזן מבחינת חומצות. הוא היה אמור להיות הכי כבד, אבל לא הרגשנו זאת. להפך. ואנחנו אומרים את זה לחיוב, כמובן.

למרות שהיה יום קיץ חם, בחצר של שריגים היה נעים מאוד. דיברנו גם על דברים שלא קשורים ליין בכלל, אבל פה נישאר ממוקדים – אז הנה עוד קצת מידע. ביין יבש יש עד 4 גרם סוכר בליטר. בחצי יבש – עד 8 גרם, וביין מתוק יש 28 גרם סוכר. הפיגמנטים של היין הם מהקליפות, ויין לבן פשוט מתסיסים בלי הקליפות. זו הסיבה שגם מענבים אדומים אפשר לעשות יין לבן.

גפן אוהבת הפרשי טמפרטורות משמעותיים בין יום ללילה. זה יותר חשוב מאשר האם כרם ממוקם על הר. בורדו, למשל, שאף אחד לא יכול לזלזל ביינות שלה, היא בגובה הים. ועם זאת, עדיף שגפנים יגדלו בראש ההר, כי אז הגפן מתאמצת והענבים איכותיים יותר (על עניין של המאמץ דיברו איתנו גם בסנטוריני). אחרי הטעימות קנינו בקבוק יין אחד (מתקזז קצת עם מחיר הטעימות), ויצאנו לטייל ביער הסמוך, שהוא חלק מפארק בריטניה. גם יער ישמח לבב אנוש. למה לא, בעצם.

גם יער ישמח לבב אנוש. פארק בריטניה, בחלק הסמוך למושב שריגים

החיים בסלואו-טק

מייצרים 15-20 אלף בקבוקים של יין אדום בשנה. שולחן האבירים של יקב עגור, שסביבו מתקיימות הטעימות

עם יד על הלב, כמה מהישראלים באמת יודעים איך נכון לשתות יין אדום? כמה קונים את היין שלהם בסופרמרקטים? וכמה טורחים להגיע ליינות בוטיק? אולי הגיע הזמן לשנות את זה.

לפני חודשים אחדים ביקרנו באי היווני סנטוריני, ושם ערכנו כמה סיורי יקבים, שבהם בעיקר למדנו כמה אנחנו לא יודעים, וגם קצת שתינו יינות יבשים, חצי יבשים ואלה של הקינוח. החוויה ההיא עשתה לנו חשק לבדוק את הנושא גם בישראל. ביקור ביקב זו חוויה נהדרת לסוף השבוע, בין אם שישי בצהרים, מעין קבלת שבת מוקדמת, ובין אם בשבת עצמה, במקום לסבול מהחום או לבלות בחוף הים יחד עם כל עם ישראל.

בדיקה קצרה מעלה שיש בארצנו הרבה יותר יקבי בוטיק ממה שאפשר היה לחשוב. עם ישראל ברובו לא ידוע בהבנה או בחיבה גדולה ליין, כך שהיה מעניין לגלות שבכל זאת יש לא מעט שטורחים להשקיע בכך את מרצם. ממה שהתרשמנו, לא מעט ממקימי היקבים עושים זאת כקריירה שנייה, אחרי הפרישה מהפוזיציה שלה הקדישו את עלומיהם. בחודש שעבר בדקנו שני יקבים באזור עמק האלה (אזור פורה במיוחד מהבחינה הזו), והפעם אני רוצה להתרכז ביקב עגור, שהוקם ב-1999 בכניסה למושב עגור, ומייצר 15-20 אלף בקבוקים של יין אדום בשנה.

הכרם הקטן הזה הוא להנאת הציפורים בלבד. הכרמים ה'אמיתיים' של יקב עגור נמצאים ליד מושב מטע

באמצע יום חם ולוהט, כיאה לקיץ הישראלי, ישבנו עם מייסד היקב, שוקי ישוב, לשיחה, הסברים וטעימות. בחוץ יש כרם קטן, אבל הוא בעיקר להנאת הציפורים (וגם להנאה האסתטית של המבקרים). הכרמים ה'אמיתיים' שלו נמצאים ליד מושב מטע (באוכף שבין נחל סנסן לוואדי פוקין). "תפקידו של היין לא להרשים אלא ליהנות", טען בפנינו ישוב, ומייד הודיע: "אני במסע צלב למען יין אדום קר. חשוב לא להגיע לסנוביזם של פרובינציאלים". במילים אחרות, מי שמספיק בטוח בעצמו, יכול לשתות את האדום בגרסה הקרה ולהיפרד מהגישה המקובלת.

את הטעימות התחלנו עם רוסה 2016, שהוא בלנד של שלושה זנים, וקסם 2013, אדום יבש, כאשר קס"מ אלה ראשי התיבות של קברנה, סוברנה, מרלו. "להקים יקב בוטיק זה לא לואו-טק ולא היי-טק, אלא סלואו-טק. "עיקר העבודה שלי הוא התבוננות. יש לי סבלנות ליין, פחות מזה לבני אדם", הסביר לנו ישוב כשהחזקנו ביד את הכוס הראשונה, ואני חשבתי על זה שילדי ההייטק לא היו שורדים כאן.

רוסה 2016 נמזג ל-2,100 בקבוקים בלבד. "אני במסע צלב למען יין אדום קר", אומר מייסד היקב, שוקי ישוב

המשכנו עם לים 2014 – יין עדין מאוד אך עשיר, בלנד 50-50 של סירה ומורוודרה; ספיישל ריזרב 2013 – סמיך וכבד, מורכב מקברנה סוביניון, סירה פרנק ופטי ורדו. עבורנו הוא היה חזק יחסית, והכי דומה לאדום ה'מוכר'; האחרון היה קרקע 2014 – יין רוזלטה, שהוא סוג שלרוב קיים רק בולפוליצ'לה שליד ורונה, וישוב מגדל פה בארץ.

העניין הוא שיקב עגור הוא יקב כשר, מה שאומר שלישוב אסור כלל לעסוק בייצור היין. הוא רק מלווה את היינן הדתי שעובד אצלו – כן, כן, אם לא ידעתם, אז רק לאדם יהודי דתי שמקבל אישור מהרבנות יש אישור לייצר יין עם כשרות. סתם יהודים לא מספיק טובים לזה. זו גם הסיבה שאין ממש סיור ביקב עגור, אלא רק טעימות – לאף אחד מאיתנו אסור להיכנס לאזור העבודה.

שאלתי את ישוב איך זה יכול להיות שבמקום שאמור להיות הגשמה של חלום חייו, שמים לו כזה ברקס. ממה הוא נהנה, אם ככה? ישוב מיהר להגיד שהמונח 'חלום חיים' לא מתאים לו בכלל, וסירב להתרגז מהסיטואציה. "בעיניי כשר זה גשר, ולא תהום. אני כמו קפטן אחאב מ'מובי דיק' – לו הייתה חסרה רגל ולי שתי רגליים ושתי ידיים. אבל אני הקפטן!", טען.

"בעיניי כשר זה גשר, ולא תהום. אני כמו קפטן אחאב מ'מובי דיק' – לו הייתה חסרה רגל ולי שתי רגליים ושתי ידיים. אבל אני הקפטן!". היינות של יקב עגור

בדרך החוצה נתקלנו בזוג שהתעניין בארגון אירוע רב משתתפים בחצר היקב. לא יודעת אם בסוף סגרו או לא, אבל אם כן, נראה לי שהאורחים שלהם גם יתרשמו, וגם ייהנו.

 

*טעימות מתקיימות ביקב בדרך כלל רק בשישי-שבת, ובתשלום לא גבוה. אם קונים יינות, מקבלים הנחה (זה מה שאנחנו עשינו).

*בקרוב: פוסט על יקב נוסף בעמק האלה.

 

%d בלוגרים אהבו את זה: