ארכיון תג: עיצוב

יצאתי לחקור את עצמי – תערוכת הבוגרים של בצלאל

מתי בפעם האחרונה עליתם לירושלים? עכשיו, כשחופש גדול ובמישור החוף יותר מדי חם ולח, זו ההזדמנות שלכם לשלב קצת היסטוריה עם קצת קולטורה. או במילים אחרות: להגיע לתערוכת הבוגרים של בצלאל. אני עושה זאת מדי שנה, משתדלת לבוא פעמיים-שלוש כי קשה להספיק הכול בפעם אחת, וזה גם בום גדול למוח, ותמיד מוצאת את העבודות שמגרות את הסקרנות שלי ומעיפות אותי לכל מיני כיוונים.

הפעם החלטתי לפתוח עם המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית – ולשמחתי, זכיתי לשיתוף פעולה מלא מהבוגרים שאליהם פניתי. היה לי מעניין ללמוד על העבודות שלהם מעבר למה שיש במקום עצמו, ואני מקווה שזה עובר בטקסטים שתכף תקראו. בהמשך אכתוב גם על היצירות של מחלקת האופנה תערוכת הבוגרים מוצגת עד יום שישי הקרוב, 2.8.18.

"רציתי שהצופה יהיה שותף ביצירה"

נעם קלומק, מותר לגעת!

ללא ספק, זו סדרת העבודות שהלהיבה הכי הרבה את המבקרים בתערוכה, בעיקר משום שבאמת מותר לגעת בה. כמעט כולנו העברנו את ידינו על הקשקשים שעשויים חומרי יציקה מגוונים, גלזורה, צובענים קרמיים, מתכת ומוטות נירוסטה. וכמה שנהנינו!

קלומק, 27, מספרת שנולדה במושב אורות לאב חקלאי ואם קונדיטורית, "כך שהעיסוק בחומרים ומגע היה משמעותי בילדותי ובבגרותי, ולכן רציתי להעביר את חוויית המגע לצופה בפרויקט. רציתי גם שהוא יהיה שותף ביצירה, וליצור אובייקטים שמפעילים כמה חושים יחדיו".

האתגר הראשוני שלה היה לעצב צורה חזקה מספיק, שלא תישבר בהתנגשות שלה אחת בשנייה, בהתחשב בתכונות של החומר הקרמי. לאחר מכן הקימה 'פס ייצור', וייצרה לא פחות מ-10,000 יחידות. התהליך לא היה פשוט, כפי שהיא מתארת – "הייצור כלל מזיגה של חומר קרמי לתבניות, ניקוי של כל יחידה, חירור ידני, צביעה, שריפה ל-1220 מעלות, ולאחר מכך השחלה של היחידות הבודדות על מסגרות שעליהן נוצר האובייקט הגמור".

הטקסט שליווה אותה לאורך התהליך, ועזר לה "לחזור לכוונות האמיתיות והפנימיות שלי ברגעי בלבול בפרויקט", לקוח מתוך 'אהבת הארץ: נגד שמירת הטבע' של עמוס עוז: "אין אנו יורשיו של מוזיאון, ולא באנו לעולם להסיר בסבלנות את האבק מעל מוצגים או כדי לצחצח את הזגוגיות, ולהוליך להקות של מבקרים הולכים על בהונותיהם משכיית חמדה לשכיית חמדה.

"אין אנו קיימים אך ורק כדי לשמר: מסורת אבות או פלאי טבע, זיכרונות ילדות או חפצי קודש. פן יהיו חיינו לחיי פולחן. העולם אינו מוזיאון. גם הטבע אינו מוזיאון. גם התרבות אינה מוזיאון, מותר לגעת! מותר להזיז, לקרב, להרחיק, לשנות ולהטביע את חותמנו אנו. גע באבן, גע בחי, גע בזולת. כיצד לגעת? אם הייתי צריך לסכם זאת על רגל אחת ובמילה אחת, הייתי אומר: באהבה".

"רציתי להביע את התחושות שחוויתי בזכות הפירות"

סיון פאיס, Ripeness – בשלות

מייד כשנכנסים לתערוכה של המחלקה, בחדר הראשון, נמצא הפרויקט של פאיס, 29, שאותו היא מציגה כאלגוריה לטבע, וכהתבוננות בין שני מצבים – ריקבון מול בשלות, שני מצבים מנוגדים המכילים ומוכלים זה בזה, שניהם הכרחיים בקיומו של כל אורגניזם חי, וחשובים באותה המידה. העבודה עשויה זכוכית פט דה וור, סיכות, בד רשת הדפס, מסגרת ברזל ועץ, והמידות שלה מרשימות – 215 על 290 ס"מ.

"על הפרויקט חשבתי כבר תקופה ארוכה, בערך מסוף שנה ג', והוא נעשה בעקבות שינויי מאוד גדול שעברתי בשלוש שנים האחרונות", מספרת פאיס. "בעקבות מחלה שיניתי את התזונה שלי לתזונת raw food, שכוללת אכילת פירות וירקות בלבד. בעקבות זאת נעלמו כל תסמיני המחלה, ולאט לאט הגוף החל לתקן ולהחלים. הרגשתי מלאת אנרגיה, חיוניות ושמחת חיים, ונהניתי מהשפע ומהצבעים בתזונה. מתוך זה רציתי להביע בפרויקט הגמר את התחושות שזכיתי להן בזכות הפירות".

לאורך השנה היא חקרה את הטכניקה של הדפס רשי ואבקות זכוכית, עד שלבסוף הגיעה להחלטה על הפרויקט, שהעבודה עליו נמשכה לאורך כל הסמסטר. "היו הרבה קשיים בדרך, גם קשיים טכניים שצריך לפתור ולדייק, וגם הרבה קשים מנטליים. היו לי הרבה ספקות, ובאיזשהו שלב כבר לא רציתי לראות את זה. גם לא הצלחתי לדמיין ממש את התוצאה הסופית, מכיוון שבכל פעם יצרתי רק חלקים קטנים, ולא היה לי מושג איך הכול יתחבר בסוף". בסופו של דבר, תהליך ההצבה וההרכבה בחלל העלה הרבה אתגרים, "אך גם היה חוויה מפתיעה".

"העולמות הפנימיים, העדשות והאזורים המטושטשים"

ענבל יניב, In-Sight-Out

אל החדר שבו מוצגות העבודות של ענבל יניב, 27, נכנסים לאט לאט, עוברים מעין תהליך של חקר כמו זה שהיא עברה בעצמה, רק קצת פחות עמוק. בפרויקט הגמר שלה היא שאבה השראה מביתה במושב גבעת יערים, וליתר דיוק, מהיער שבסמוך אליו היא מתגוררת.

בזמן העבודה על הפרויקט, שנמשכה כשנתיים, היא גם נחשפה למדע הפרקטלים, שאפשר לה מבט קרוב יותר ומפורט יותר על הדימויים שבטבע. מכיוון שאני מעולם לא נחשפתי למדע הזה, הלכתי לקרוא קצת: פרקטלים הם צורות מיוחדות בעלות דמיון עצמי – כל חלק שלהן דומה לשלם. בטבע יש כמה בעלי תכונות פרקטליות, למשל – ראשי כרובית, ריאות, שרכים או פתיתי שלג.

העבודה של יניב מורכבת מאובייקטים בצורה ביצתית בפרופורציות שונות ובגדלים שונים. כולם עשויים זכוכית, ובכל אחד ישנה בועה פנימית המעוטרת במנעד שנע בין דימויים לבין ציורים מופשטים ופיגורטיביים. על פני השטח של כל ביצה נחצב עיטור שונה החודר לעומק השכבה החיצונית.

"הקושי העיקרי שהיה לי במהלך הפרויקט היה המחקר הרעיוני שלי, המחשבה על מה יהיו העולמות הפנימיים שאכניס אל תוך האובייקטים, מה יהיה ניתן לגלות מבעד לעדשות והאזורים המטושטשים", היא מספרת. "במקביל, הייתה גם התמודדות טכנית עם הזכוכית, שהיא תמיד מסע בפני עצמו, כי היא יכולה להישבר או להיסדק בכל שלב".

"מגבלות פיזיות לא פשוטות"

שירי בן סיני, לנשום עמוק ולהחזיק

כותרת המשנה לעבודתה של שירי בן סיני היא "תהליך מקביל של גוף וחומר", והיא מייד מעוררת מחשבה. ואז מופיע הטקסט הזה: "שנה אחת. שני ניתוחים מצילי חיים. שבעה חודשים של מצב מאוזן. חמש בדיקות CT. מערכת עיכול אחת (חתוכה). צלקת אחת (לפחות). התחדשות אינסופית. נשימות. השלמה". מי שלא קורא את זה, מבין את העבודות שלה לגמרי אחרת. או לא מבין בכלל.

"הפרויקט שלי הוא תוצאה של מחקר בן כשנתיים שנובע מהמצב הבריאותי שלי", היא מודה. "התחלתי בחיפוש אחר עיכול של זכוכית עם חומרים שונים, ושם גיליתי עולם חדש של שילובים בחומר, תצורות חדשות ויכולת 'הדבקה' של חלקי זכוכית בעזרת שתי טכניקות שבדרך כלל לא משתלבות ביחד.

"בהמשך הצלחתי להגיע לשליטה בצבע ובצורה של הזכוכית המתעכלת בתוך הזכוכית השקופה, דבר שלא אפשרי ביציקת זכוכית רגילה. בעצם עבדתי עם 'משחת זכוכית' (pate de verre) ועם יציקת זכוכית (שקופה). מעבר לקשיים הטכניים שמחקר מסוג כזה מעמיד, נאלצתי להתמודד עם הבעיה הגופנית שהייתי מצויה בה (התאוששות מניתוח בבטן), אשר צמצמה את הזמן שעמד לרשותי וגזרה עליי מגבלות פיזיות לא פשוטות". אז למרות המגבלה – יש פרויקט! והוא אפילו די מוצלח.

"הפרויקט הוא ייצוג של העצמי שלי"

דגנית מרמרלי, Mama Mold

בפרויקט שלה עבדה דגנית מרמרלי, 44, על דימויים ביתיים כמו מטאטא, סיר ואטב ("שלושה דימויים משמעותיים עבור האישה הממוצעת"), ועל דימויי גוף נשי. מכל אלה, הכי משכו את תשומת לבי האטבים. רק בהתבוננות שנייה, עמוקה יותר, 'גיליתי' את המטאטאים והסירים. דימויי הגוף, כך הרגשתי, נתונים לגמרי לדמיון ולפרשנות אישית. על כל פנים, כל הדימויים מוצגים כהררים עשויים שכבות עדינות, אחת על גבי השנייה, או כפי שמרמרלי מכנה זאת "טופוגורפיה של עצמי", שהוצבו על גבי קיר שלם כמעט.

זה התחיל מעיבוד ממוחשב, המשיך לחיתוך לייזר וקרטוני ביצוע, ולאחר מכן עבר ליציקה אל תבניות. כל התהליך הזה דרש סבלנות: "התחלתי לגעת בחומר רק לאחר כשלושה חודשים שבהם כתבתי, חקרתי ובניתי קונספט שמייצג אותי", מגלה מרמרלי. "לאחר שצלחתי את המחקר החומרי על הביצוע הטכני, נאלצתי להתמודד על החלק הקשה ביותר בפרויקט –  להחליט על צבעוניות האובייקטים לאחר השריפה הראשונה. חיפשתי צבעוניות שתהיה מצד אחד נעימה, רכה וזורמת, ומצד שני צעקנית ומלאה בדרמה – כמו מנעד הרגשות הנמצא בי כאימא / אישה מתובנתת" (אולי זה הזמן לספר שהיא אם לארבעה ילדים).

לאחר מחקר צבעוני ושימוש בטכניקה קרמית של טבילה במלחים, כדי להגיע לצבעוניות שאליה כיוונתי, הגיעה לתוצאות הרצויות – "ומשם הדרך הייתה ברורה יותר. עבורי, הפרויקט הוא ייצוג של העצמי שלי".

תבליט של אור סגלי, שבו רואים את אביו ז"ל

"האתגר הראשון ביצירה היה ברמה הרגשית"

אדר סגלי, אתר

העבודות של אדר סגלי, 39, נראות שייכות לעידן אחר, שהוא בפירוש לא העידן הדיגיטלי. ימים של חלוציות ותמימות, אפילו. מרגישים את הנוסטלגיה והרגש מייד בעבודה הראשונה, ובהמשך גם התברר לי למה. אבל באותו רגע חשבתי שאולי זה בגלל שהוא נולד בקיבוץ מצובה שבגליל המערבי – גם קיבוץ וגם פריפריה, זה משהו שנותר טבוע באדם. או שאולי זו הבחירה לעסוק בזיכרון, שהוא תמיד משהו שמבוסס על העבר, קרוב או רחוק. "חומרי הגלם של עבודותיי הם זיכרונות מרווחים, אור וצל, וסדרת התבליטים הלבנים היא של דמויות מחיי", כותב סגלי בדברי ההסבר לעבודה.

הפרויקט שלו נולד מתוך חיפוש אחר משהו אישי, או כמו שהוא מסביר זאת, "רציתי שהפרויקט שלי לא יהיה רק 'אמנות', אלא גם מחובר באופן מובהק אל האישי, ושבו בזמן יתחבר אסוציאטיבית לעין חיצונית. רציתי שהחומר, הפיסול, יהיה מאוד ברור".

סגלי, אב לשתי בנות שמתגורר בנטף, מספר שכבר שנים רבות הוא מתעניין בחלל וב'מרווח שבין הדברים', בנוכחות של האין. "יש בי גם אהבה ועניין רב בהיסטוריה ובארכיאולוגיה, ואני חושב שזה ניכר בעבודות. לפני שנתיים איבדתי את אבי (המופיע בתבליט בכניסה), מה שהעצים את החיפוש והוסיף לממד האין את ממד הזיכרון. למעשה, האתגר הראשון ביצירה היה ברמה הרגשית. בהמשך נוסף אתגר השילוב בין המציאות למדיה – עד כמה אני נאמן לתמונה, ועד כמה אני משאיר את החומר נוכח".

הפוך, רונארד, הפוך

בערב קייצי תל אביבי מהביל הגענו לשדרות רוטשילד. במבנה שהיה נטוש והפך לגלריית הפופאפ BOX69 (עד מחר – שישי), בין כל פריטי האופנה והמשקפיים החדשים שעיצב, הסתובב מעצב-העל רון ארד. בלי שומרים, בלי מלווים, בלי פמליה, הכי א-פורמלי שיש. כל אחד יכול היה לגשת ולדבר איתו. אלמלא הלבוש הייחודי והכובע הנצחי, אפשר היה לחשוב שהוא סתם עוד אחד מהאורחים שהגיעו להרצאה של רון ארד. האם כאורח הוא היה יוצא מרוצה מהערב הזה? לא ברור.

הקהל, מעורב מאוד: מלילך טופילסקי-אשר (בנק הפועלים) ורוני שאטן (איש עסקים), דרך גיא פינס ורותי רודנר, ועד לאנשי אופנה וסטייליסטים. אולי גם מעצבים ואדריכלים צעירים. כולם חשים עצמם סופר-מעודכנים, ואולי הם באמת כאלה. ולמרות הקוליות הנונשלנטית, כמעט כל אחד נעמד ליד קיר המשקפיים ומדד זוג או שניים או יותר. מרחוק נראה שאין שום ייחוד למשקפיים, אבל מקרוב נצפה הטוויסט – מעין משולש על האף, וגמישות יתרה בקיפול.

במידה מסוימת, גם ההרצאה התאפיינה בגמישות. ארד לא ממש החליט על מה לדבר, האייפד שלו לא ממש היה מסונכרן עם מסך ההקרנה הגדול, במקום היה חם ללא אוורור, ולא היה מזיק לו היו מכינים מראש שלט "סליחה, תקלה". המזל הגדול הוא שהיה מדובר בארד: ישראלי לשעבר שלא נדבק לגמרי בנימוסים הבריטיים, כמעט סחבק, סולח ללבנט, אומר "זו ההרצאה הגרועה בחיי" ומייד מוסיף "לא יודע את מי להאשים, כי הכל פה נהדר". הקהל מוחא כפיים, והוא מעלה תהייה: "אולי זה כי אסור לי לספר על מה שאני רוצה לספר?" (הכוונה לתערוכה בחולון שנפתחה כמה ימים מאוחר יותר). לפיליפ סטארק זה לא היה קורה.

על אף מעמדו בעולם והיקף הפעילות שלו, ארד מעסיק רק 25 עובדים, "כי אני לא אוהב לעבוד בגדול". אבל האמת היא שיש לו הרבה פרויקטים גדולים, ואת חלקם הוא מראה לנו דרך תיקיות האייפד שלו. בין סיפור אחד לשני, הוא אומר בחיוך "בואו אני אראה לכם עוד פרויקט שלא קרה, כי נראה לי שגם הערב הזה לא קורה". הפרויקט הזה הוא פסל שהיה אמור להשקיף על בודפשט מלמעלה. מעין עמוד עם מצלמה שמצלמת את כל העיר תוך כדי תזוזה במהירויות שונות – רק פעם אחת בחודש הוא עומד זקוף. בכל שאר הזמן – בתנועה. אבל שנתיים עבודה לא הלכו לפח: בימים אלה מתקיים דיון על מיקום מחדש וייתכן שזה יקרה בלונדון.

פייר, לו אני ראש עיריית לונדון, הייתי הולכת על זה. מתכתב טוב עם London Eye.

על המשקפיים

"במקום לקרוא להם ג'יין או יוסי, קראתי להם על שמות תחנות אנדרגראונד בלונדון – היינו צריכים הרבה שמות (מראה לנו את דגם נוטינג היל גייט). הקופסה של המשקפיים לא כל כך מוצלחת לדעתי, היא גדולה מדי, אבל אנשים אוהבים אותה. הבעיה עם משקפיים היא שזה לא כמו לעשות שיעורי בית, ולסיים. כל הזמן צריך עוד ועוד".

המדף המפורסם

"אנשים חיים באילוזיה שהם מיוחדים, שכל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה וזה יהיה שונה, אבל בפועל כולם עושים אותו דבר – זו רק אשליה של שליטה. כשאני הולך ברגל מהסטודיו שלי הביתה, אני רואה בכל החלונות למי יש את המדף שתכננתי ואיך זה נראה – אותו דבר, למרות שהם היו רוצים לחשוב שלא. רק לפעמים אני רואה באינסטגרם דברים שלא חשבתי עליהם".

אגב, מהיום שבו נתקלתי במדף לראשונה, בגיל 15 בערך, הייתי בטוחה שמדובר במדף שמדמה שבלול. והנה, תגלית: זו בכלל תולעת ספרים. כך או כך, אחד מחלומות חיי הוא שיהיה לי מדף כזה בבית. העובדה שהוא נמכר במחלקת העיצוב של גאלרי לפייט מאותת על כך שהחלום יתקשה להתגשם.

על הספה

"עשיתי אותה בלי פרוטו-טייפס. זו ספה שכשאתה יושב עליה אתה מרגיש כאילו אתה על מיטת מים, אבל בהתחלה אנשים פחדו ממנה. מתי פרויקט נגמר? כש-10 מתוך 10 אנשים מדווחים על Happiness. וזה מה שקרה בסוף עם כורסת הפלדה הזו".

על השת"פ עם יאמאמוטו

לאורך הערב ארד היה קשוב לבקשות מהקהל. למשל, שיראה לנו מה יש לו בתיקיית "Good Clients" באייפד שלו, ושיסביר מיהם לקוחות טובים. מתברר שיוז'י יאמאמוטו הוא כזה. "יאמאמוטו היה קליינט טוב, כי הוא בחר בי ונתן לי לעשות מה שאני רוצה. בהתחלה הוא שאל אותי אם אני משוגע. אמרתי לו 'כן. זה טוב או רע?'". כנראה שזה היה טוב, כי זה הסתיים בשיתוף פעולה בעיצוב חנות של המעצב ביפן.

בשורה התחתונה: לקוחות טובים, אליבא דרון ארד, הם אלה שמבקשים שתתכנן להם משהו ולא מתערבים בו עד שהוא מוכן, או לחלופין מבקשים תכנון למשהו שלא אמור להיבנות ולכן אין שום מגבלות כספיות ו/או אחרות. משום מה תיקיית "Good Clients" כללה רק שלוש עבודות. כנראה שרוב הלקוחות הם לא-משהו.

 השאלה שלי: איזה אחוז מהעבודות שלך לא מוצא בית?

"1%, זה הכול", עונה לי ארד, "יש הרבה פרויקטים שלא קרו, אבל מה שקורה בדרך כלל מוצא". ואז הוא מציג על המסך שולחן פינג פונג, שנמצא בששה בתים בלבד ברחבי העולם. גם זה לא היה קורה לסטארק: מעצב-העל הצרפתי מאמין שהוא רובין הוד, מעצב לעשירים, ואחר כך מביא את העיצוב לייצור מאסיבי שכל אחד כמעט יכול לרכוש. בניגוד לארד, הוא לא מאמין באקסקלוסיביות.

על הספריה הגיאוגרפית

"שמתי שם רק ספרים שפורסמו בארה"ב, לפי רשימה שמצאתי בגוגל. המורה לספרות של הבת שלי אמר לה 'תשאלי את אבא למה יש על המדף 19 ספרי לוליטה'. ואז אני אמרתי לה: 'תשאלי אותו למה הוא לא רואה 19 'בדרכים' (של ג'ק קרואק).

"זה הוצג ב-MOMA עם מוזיקה, אבל אנשי המוזיאון לא אהבו את זה והעיפו את הסאונד. מה לא אהבו? השיר ששמתי נחשב למעליב ופוגע בעיני האמריקאים, כי הוא מתאר אותם כאנשים לא-משהו. בסוף ב-MOMA הסכימו להחזיר את המוזיקה. אחר כך עשיתי לזה גרסה סינית, והסינים התלוננו על הגבולות שקבעתי למדינה שלהם". לילך טופילסקי: "תנסה לעשות את זה עם ישראל". ארד: "עם ישראל אני לא מתחיל בכלל".

על מוזיאון העיצוב בחולון

מאחורי הקלעים של פרויקט הדגל הישראלי של ארד: "שבוע לפני סיום העבודה באו שני רבנים מרבנות חולון, ולא מצאו איפה לשים מזוזה. אמרתי להם שאין למקום כניסה רשמית, אי אפשר לדעת מתי נכנסים למוזיאון. אז אחד מהם אמר לשני 'הוא צודק', והם הלכו. זה כנראה המבנה היחיד בישראל בלי מזוזה".

על התערוכה In Reverse

"היא נולדה בזכות פסל שתכננתי לשואורום של חברת אופנה במילנו ב-2009". ארד עבד על הפסל במשך כשנתיים, ואז החברה פשטה רגל. אחרי שהסתכל על הפסל מפה ומשם, החליט למעוך אותו. הוא העביר אותו לאזור קומו, ושם הפסל חיכה למקום, לבית, עד ש"מהמעיכה של הפסל נולדה התערוכה הזו, של מעיכה מתמטית. אגב, בשביל הקטלוג הברחנו פרחים מיובשים מלונדון" (לך תבין מה הקשר).

כאן בערך נגמר הערב עם ארד, שכאמור לא יכול היה לדבר על התערוכה, ולא היה לו הרבה מה להגיד על המשקפיים – דווקא הערכתי את זה שהוא לא נגרר לפלצנות. זה היה אחד הערבים ההזויים והמרתקים בחיי, לא הצטערתי על כך שזה גרם לי להגיע לירושלים באחת בלילה.

כעבור כשבוע נסענו לראשונה בחיינו למוזיאון העיצוב בחולון, על מנת להשתתף בערב הפתיחה של התערוכה. אם הפעם הראשונה הייתה אירוע אינטימי, הרי שבפעם השנייה השתתפנו במסיבה גדולה ומרובת משתתפים, מוזיקה ואלכוהול. לטעמי חלל התצוגה קטן יחסית בשביל מוזיאון, אבל כנראה שבעירייה החליטו ללכת עם השיגעון.

מה יש שם: התערוכה מציגה מבחר מעבודותיו של ארד במתכת בשלושת העשורים האחרונים – החל בכיסאות ועד לעבודות פיסוליות. ההיילייט הוא פרויקט חדש שבו הוא לקח מכונית פיאט 500, ובדק איך היא מגיבה ללחץ מסיבי של דחיסה – גם בהדמיות דיגיטליות, אבל גם, וזה יותר מעניין, באמצעות ניסיונות ממשיים בחומר. המעיכה של המכוניות הצבעוניות לכדי פלטה משעשעת ביותר. כשהגענו למכונית הצהובה עם המפתחות בסוויץ' עלו בי זיכרונות מהמכונית המגויסת של הגששים (סע לשלום המפתחות בפנים).

וזה מה שרון ארד עצמו כותב על התערוכה, באתר המוזיאון: "בעוד שפעם היית צריך ליצור מודל או אב־טיפוס, לייצר אותו ורק בסוף לצלם את המוצר שלך, היום אתה מתחיל ב'צילום' או בסרטון של משהו שעדיין לא קיים, וכמו בקלסתר משטרתי אתה מנסה ללכוד את החשוד שלך, לתפוס את הדבר הפיזי, הממשי. 'ברוורס' היא תערוכה שעוסקת במעבר הזה, מהפיזי אל הדיגיטלי – אבל בהיפוך. במקום לעבד חומרים כדי להפוך אותם לפונקציונליים או להעביר מודלים דיגיטליים למצב של אובייקט שמיש ותפקודי, אני 'מהפך' אובייקטים פונקציונליים והופך אותם ללא שימושיים".

מסקנת הערב: התערוכה מעניינת, שווה ביקור, אבל אני לא מסוגלת להיות בגוש דן יותר מפעם אחת בשבוע. ואחרי שלוש פעמים בתוך שמונה ימים, השארתי את הלחות מאחוריי. מוזיאון ישראל, היר איי קאם.

[בקטנה: מעניין שרון ארד הציג במוזיאון ישראל בקיץ שעבר, ולמוזיאון חולון הגיע רק בקיץ הזה. אפשר היה לחשוב שהוא ייתן עדיפות למקום שהוא עצמו עיצב]

תחנה מרכזית

"עיצוב טוב מגיע לגן עדן, עיצוב רע מגיע לכל מקום"

שבוע העיצוב של ירושלים מתקיים השנה במתחם התחנה. אנשים מתבלבלים, וחושבים שאני מבולבלת: "את מתכוונת לתחנה בתל אביב, זאת שליד נווה צדק ויפו". אז זהו, שלא. נכון, זה חדש, ועוד לא כולם מכירים, אבל תתרגלו: גם לירושלים יש עכשיו מתחם תחנה.

המתחם הזה עדיין בתחילת דרכו ויש שם עוד עבודה לעשות, אבל כבר ברור שתחנת הרכבת הירושלמית, לא רחוק מהחאן שהפך לתיאטרון החאן, תהפוך לאטרקציה משמעותית בעיר הקודש. כרגע יש פה את זאפה ואת מסעדת החצר (הכשרה), וגם קולוני המצוינת (והלא כשרה) נמצאת בסמוך. פארק המסילה מתחיל את דרכו הארוכה והיפה בנקודה הזו. כשיהיו עוד חללים לתערוכות ועוד גלריות, אף אחד כבר לא יתבלבל.

ובינתיים, אם אתם בירושלים השבוע, שווה לתת קפיצה למתחם התחנה, ולראות ארבע תערוכות – מתוך שש בסך הכול. הראשונה, "תופעות לוואי", מתקיימת במבנה המצויר של הרכבת, ויש בה עבודות של סטודנטים מבצלאל. אני אהבתי במיוחד את תרגיל כלי השחמט, שבמסגרתו מוצגות עבודות של חמישה תלמידים. אהבתי גם עבודה של מישהי שיצקה את האף, הפה והאוזן שלה לשעווה, ואז שמה את זה בכל מיני מקומות ירושלמיים שהם תחנות בחייה, והמיסה בחזרה, והביאה לתערוכה את התוצאות פלוס הסברים על כל מקום ומקום. תאמינו לי שזה מקסים ולא דוחה כמו שזה אולי נשמע. והייתה גם שמיכת לבד עם בליטות שנראית רכה אבל בעצם אלה חלוקי נחל גדולים, כך שאי אפשר ממש להתעטף בה.

במרחק קטן משם, בהאנגר הענק שבשנה שעברה אכלס את פסטיבל עיר הקרח, יש שלוש תערוכות מעניינות. הראשונה, והמדוברת ביותר, היא "עיצוב גרוע" – "בראשו של כל מעצב קיימת רשימת פשעי עיצוב גדולים שמרתיחים את דמו באופן קבוע, אשר משמשים בתערוכה זו כלים והשראה. תחושות התסכול הפכו להשראה מחודשת והעלו את השאלה מהו למעשה עיצוב גרוע, ומה הופך את העיצוב לנכון. ומי בכלל בעל הסמכות לקבוע, המעצב או המשתמש?". אם אתם עובדים באיזושהי דרך עם מעצבים, או מתעניינים בפונטים (מי עוד מכיר את הפונטיה של בן?) ובעיצוב – מובטח לכם שתחייכו הרבה.

התערוכה השנייה היא "עקומת גדילה" – 12 רטרוספקטיבות תמציתיות של מעצבים ישראלים, ותיקים וצעירים. יש כאלה שרואים את הכישרון שלהם מהרגע הראשון, יש כאלה שאצלם זה התפתח עם השנים. מעטים נשארו תקועים על אותו שטיק שסימן אותם כמבטיחים ביום שבו סיימו את לימודיהם. אגב, חובבי מקס ברנר יזהו פה כמה כלים של המעצבת איריס זוהר, וחובבי סוהו יזהו פה את האיש שממגנט מפתחות.

והתערוכה השלישית, הפחות מעניינת בעיניי, היא "סטודיו משלך" – חממת יצירה לבוגרות של בתי ספר לעיצוב. אישית אני לא מבינה למה נשים צריכות מסגרת פרטית משלהן. אנחנו הרי בתקופה סופר-מודרנית שבה יש מקום לכולם, ואין צורך בחלוקה מגדרית. ומבחינת העבודות שמוצגות בתערוכה, יש מעניינות יותר ויש מעניינות פחות, כמו בכל מקום.

לא הרגשתי שלעובדה שמדובר במתחם נשי יש השפעה כלשהי על החוויה. היה פה כד צבעוני להפליא, לצד תמרור תנועה עם דמות נשית לא ברורה (אני מעדיפה את זה שיש בנחלאות, ובו הפכו אופנוען לאופנוענית), כמה בתים מחרס, בלונים, שיווי משקל – בלגן עצום, שהמארגנים עטפו במילים מפוצצות. צר לי לומר, אבל זו התערוכה הכי פחות מגובשת, וכתוצאה מכך, הכי פחות מעניינת.

ועכשיו, חסל סדר דיבורים. נעבור לטעימות:

חלל התערוכה "תופעות לוואי"

*

כלי שחמט של בחור מוכשר ששכחתי לרשום את שמו

*

כפכף ממסטיק. יש גם סרטון שמראה מה קורה למי שצועדת עם זוג כפכפים כזה

*

"מם", עבודה של אביגיל ריינר ושלומי נחמני. ההגדרה שלהם למם היא "יחידה של אבולוציה תרבותית המשכפלת את עצמה… בתרבות האינטרנט, זו היא בדיחה המאבדת את מובנה המקורי ונעלמת במהירות… יצרנו מם אינטראקטיבי שכל המתבונן הופך מיד להיות מושא המם, כביטוי לקלות ולפשטות ביצירתו". בקיצור, מה שאתם רואים בתמונה, בתוך המם, זה אותי ואת השניים שעמדו מאחוריי, עם מבט מופנה כלפי מעלה, כמו הצנחנים בכותל

זאב אנגלמאיר המוכשר, תמיד עם הומור

*

הפונטיה של בן, החלק הראשון של הטקסט

*

Save as של מאיה בן דוד, 2011. הפרויקט בוחן את האופן שבו טכנולוגיות חברתיות משפיעות על חוויות וזיכרונות בעידן הפוסט דיגיטלי

*


שולחן קפלים מבטון של איתי בר-און – פשוט מקסים. איתי הוא בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל (2007). עובד בסטודיו עם אחיו ואביו, שמתמחה בעיצוב וייצור מוצרים מבטון עבור פרויקטים אדריכליים. באופן אישי, נותן פרשנות רעננה לחומר גלם סטנדרטי

*

מנורת לילה של יואב שביט, 2012. מנורה מסירה קוצנית, סדרה מוגבלת, מיוצרת ביד, בסטודיו (עם כפפות טובות)

*

כסאות פח, עמידב ( דב גנשרוא ועמי דרך ז"ל), 2001. כסאות העשויים פחי זבל עירוניים. בחינה של אספקטים שונים בחפץ אחד על רקע מודעות סביבתית מוגברת

*

עבודה של reddish שנקראת Bath&Beyond מ-2001. כסא מאמבטיה חתוכה ומכופפת

 

 

שבוע העיצוב יינעל ב-20 בדצמבר 2012

%d בלוגרים אהבו את זה: