ארכיון תג: סמארט

איזוהי חכמה

בתור ילדה פנטזתי על מגורים בבית פרטי, אולי אפילו וילה, עם גינה ועם כמה קומות ובעיקר עם הרבה חדרים. פנטזיות על גבי פנטזיות. אבל כשהגעתי לגיל שבו מחפשים דירה לגור בה, איכשהו תמיד בחרתי בדירות הקטנות, המדויקות, הפונקציונליות, כי החללים הגדולים קצת איימו עליי, לא ידעתי מה לעשות בהם. אותו הדבר קרה לי עם מכוניות: בחלומות פנטזתי על ג'יפ, אבל במציאות תמיד העדפתי אוטו קטן. אני עדיין לא יכולה לראות את עצמי עוברת למכונית משפחתית. לעומת זאת, את החיים עם סמארט בחנייה אני בהחלט יכולה לדמיין.

כשקבלתי את הסמארט מדגם passion לסופ"ש של התנסות, אמרו לי: הדימוי שלה הוא שמדובר ברכב עירוני, ולנו חשוב שיבינו שהיא טובה גם לנסיעות בינעירוניות. בבקשה תסעי איתה מחוץ לעיר. לקחתי ברצינות את הבקשה הזו – כל הדרך לאילת.

כן, כן, זו לא טעות. את כל הדרך לשפיץ הדרומי של מדינת ישראל עשיתי עם סמארט, ושתי מזוודות, ועוד מקום לשקיות של השופינג במרווח שאחרי כיסא הנהגת. היתרון הגדול ביותר של נסיעה כזו הוא צריכת הדלק של הסמארט, שהיא פשוט מצוינת, ולמען האמת, חסכונית פי 2 מהרכב הפרטי שלי. אז נכון שהיצרן מצהיר על צריכה טובה בהרבה ממה שהיא באמת (זה לא 23 וגם לא 20 ק"מ לליטר), ונכון שהצריכה הנמוכה קשורה לנפח המנוע – 1000 של סמארט לעומת 1600 שלי – ולמשקל הנמוך של 750 ק"ג, אבל בעליות זה סוחב כמעט אותו דבר.

יתרון נוסף שקשור לצריכת דלק הוא מערכת ה-ecco של הרכב: כשהיא מופעלת, המנוע נכבה מעצמו בכל פעם שנעמדים במקום, ואז מותנע מעצמו כשממשיכים לנסוע. עם הפקקים של יום ראשון בבוקר זה מאוד נוח ומשתלם.

אבל אנחנו היינו בחמישי בצהרים, ובשעה הזו הבעיה היא ביציבות הכביש של הסמארט בזמן נהיגה במהירות גבוהה: לא הרגשתי נוח לנסוע 120 קמ"ש עם הסמארט, וגם 110 קמ"ש לא תמיד בא בחשבון. ב-100 קמ"ש הכול בסדר (והכל כמובן בהתאם לחוק). בכביש לאילת, שהוא חצי המערב הפרוע, פירושו של דבר שמכוניות רבות עקפו אותי וגרמו לי להרגיש מאחור. נחמתי את עצמי בעובדה שלהם יש רכב מעפן או סתמי ולי יש סמארט. והייחודיות מנצחת את המהירות במקרה הזה.

*

התחנה הראשונה בדרך כלל לא הייתה מתוכננת: פשוט ראינו הרבה מכוניות עוצרות והנחנו שזה מסיבה טובה. ואכן, נקודת התצפית על המכתש הקטן מספקת נוף מרהיב של הרים וגבעות במדבר אינסופי. נקודת העצירה הבאה הגיעה תוך זמן קצר יחסית, והיא הייתה במצד חצבה – הלא היא תמר המקראית שנבנתה על ידי שלמה המלך.

ברשת למדנו שכיום המבנים שבמקום מתוחזקים על ידי קבוצה אמריקאית אוונגליסטית, שעובדת בשימור האתר ובכל שנה מקיימת כאן קורס משותף עם רשות העתיקות. קראנו גם שעץ השיזף הגדול הנמצא כאן הוא העץ העתיק ביותר בישראל, ושגילו נע בין 500 ל-1,000 שנה – קשה לקבוע בוודאות, כיוון שהשיזף לא יוצר טבעות שנתיות בגזע. ועם זאת, השילוט בשטח טוען ששיא הגינס הישראלי הזה לא הגיוני, ומדובר בעץ לכל היותר בן 300 שנה שלורנס איש ערב חסה בצילו. שגם זה יפה, ועוד במדבר.

למרות החשיבות ההיסטורית, היינו שם כמעט לבד עם הממצאים הארכיאולוגיים – רק הכלב החמוד של האוונגליסטים אירח לנו לחברה. האתר כולל מצודה גדולה מאוד מהתקופה הרומאית (מאות שלישית-רביעית לספירה), והיא מוקפת חומת סוגרים ומגדלי פינה. יש גם בית מרחץ, בור מים מהתקופה הרומית, ואתרים שעדיין נחפרים. את הכדים והמטבעות שנמצאו כאן לקחו כבר מזמן לאיזה מקום אחר. הנבטים בנו כאן חאן דרכים ששימש תחנת מנוחה לשיירות הבשמים – יופי של מיקום.

אחרי סיור קצר בנווה המדבר הזה (שכולל גם בונקר צבאי, שהזכיר לי עמדה בגבול לבנון שביקרנו בה בתקופת הצבא) – המשכנו בדרכנו עם הסמארט החמודה. אחרי כשעתיים נסיעה החושך כבר ירד, אני הייתי רעבה, ולכן עצרנו לאכול ביטבתה. דבר אחד אני יכולה לומר על העצירה הזו: אכלתי סנדוויץ' בגט, ואחרי הביס האחרון לא הרגשתי שאכלתי משהו בכלל. מצד שני, סופסוף גם לא הייתי רעבה.

כשנוהגים בסמארט צריך לתת את הדעת על דבר נוסף: דוושת הברקס מעט גבוהה. לכן, בניגוד לרכב שלי שבו מספיקה לחיצה קלה מאוד על הדוושה, כאן יש להשקיע מאמץ קל בלחיצה עליה. כמו בהרבה תחומים אחרים, בהתחלה זה מעצבן ואחר כך מתרגלים ושוכחים שאפשר אחרת. בכל אופן, בשש וחצי הגענו סופסוף למלון. היה קל מאוד למצוא חנייה. לא כי אנחנו מחוץ לתל אביב, אלא כי הסמארטית משתחלת לכל מקום כמעט. היפ היפ הוריי.

*

אם הפוסט הזה היה נכתב לפני כמה שנים, הייתי מציעה דיל לאוהדים של מכבי נתניה בכדורגל: קח קופסה ממונעת ובוא למשחק באצטדיון הקופסה. בינינו, הרבה יותר טוב בקטן. גם התוצאות מוכיחות את זה בשטח – שיקום האוהד שלא היה מעדיף את מה שהיה שם באצטדיון ההוא, על פני מה שהוא מקבל עכשיו מהקבוצה שלו באצטדיון הגדול והמפונפן (בשישי האחרון – רק תיקו, בליגה הלאומית).

ביום השני באילת הסתפקנו במרחקי נסיעה קצרים. מהמלון שלנו, כמעט על גבול טאבה, הלכנו ברגל למצפה התת ימי. ראינו שם את כינית הבועות – אלמוג שנראה כמו ענבים, את האלמוגן פרוש שנראה כמו קסדה, ראינו גם תנינים בני עשרה חודשים שעושים להם בייביסיטינג ואז מעבירים לחמת גדר, וקבלנו הדרכה על צבי הים. בסך הכול היה יותר מעניין ממה שחשבתי שיהיה.

אחר כך נסענו לקניון מול הים לשופינג. העניין הוא שזה היה היום היחיד פחות או יותר בחצי השנה האחרונה שירד באילת קצת גשם (!), ולכן ה-sun roof קצת התלכלך לנו. אבל שטויות, העיקר שעברנו את כל הכיכרות שבדרך – ואלוהים וראש עיריית אילת יודעים שיש הרבה כאלה – בצורה חלקה ונוחה.

בערב שוב חזרנו למרכז העיר, כדי לאכול במסעדה שהזמנו בה מקומות מראש אבל ההזמנה לא נקלטה, ומזל שהתקשרתי לוודא את זה בצהרים. אז ארגנו לנו מקום בשעה יותר מאוחרת ובחוץ למרות שביקשנו בפנים. בסך הכול יצאנו עם חוויה די מאכזבת, ועוד אחרי שעשיתי לבנזוג בילד-אפ רציני כמה המסעדה היא חלק ממסורת הביקורים שלי באילת.

זה אולי יישמע לא אמין מה שאכתוב עכשיו, אבל ברגע שנכנסתי לסמארט שכחתי מהחוויה המעצבנת של המסעדה. אני פשוט אוהבת את הקופסה הזו, קופסת ההפתעות. עוד ב-2002 קניתי לעצמי שני דגמים שלה בברצלונה, מכוניות צעצוע של סמארט.

*

ביום השלישי והאחרון בילינו בבריכה (המים היו קרים אך לא נכנענו), בצהרים נסענו לחי-בר ביטבתה, ואז חזרנו לאילת לשופינג נוסף, הפעם במרכז העיר. כן, אנחנו עד כדי משוגעים שנשארים עד הערב באילת, למרות שהם צריכים להגיע לירושלים ויש להם יום עבודה למחרת.

בכל אופן, נסיעה ארוכה מצריכה התרעננות, וזה בדרך כלל קורה בתחנות הדלק. אז בעצירה הראשונה, מייד כשיצאתי מהרכב התקרבו אליי שני מתדלקים, בחור ובחורה, למרות שבכלל עצרתי ליד המשאבות של התדלוק העצמי. בחור: "הסתכלנו עלייך מגיעה לכאן, והתווכחנו פה בינינו. תגידי לנו מה נכון – כמה האוטו הזה עולה? היא אמרה מחיר X, אני אמרתי 2X".

במילים אחרות, היא חשבה שאוטו קטן זה מחיר קטן. כמובן שהוא צדק, והיא טעתה. אחר כך היא שאלה אותי איך מסתדרים עם אוטו קטן, ואיך זה לגור בתל אביב. אמרתי להם שקל מאוד למצוא חנייה עם סמארט. הבחור הפגין בקיאות, וסיפר שראה פעם סמארט שחנה בניצב למדרכה מרוב שהוא קטן.

השאלות הבאות היו על נפח מיכל הדלק, מהירות הנסיעה, והאם זוג יכול לשרוד בתל אביב או ששכר הדירה לוקח את כל הכסף. עודדתי אותם שאם שני בני הזוג עובדים, אז זה אפשרי. מקווה שלא מכרתי אשליות, כבר שלוש שנים אני לא שם. בימים אלה, כשאני חוזרת הביתה, אני חוזרת לירושלים.

גם בנסיעה הזו, לעיר הקודש, עקפו אותי יותר מפעם אחת. סיבובים, חושך ועליות זה לא מתכון להאצה עם רכב שיציבות הכביש שלו מותאמת לתנאים מסוימים (וזה למרות כל אמצעי הבטיחות המותקנים בו). אז למה אני עדיין אוהבת אותה? בגלל העיצוב, בגלל צריכת הדלק, ובגלל החוויה – גם כשאת סתם נוסעת לעבודה, את מרגישה שקורה לך משהו נהדר.

*

בעקבות עבודה שעלתה על לוח מודעות בירושלים, וקישרה בין מרצדס לאמנות, גם אנחנו השקענו בצד האמנותי של הסמארט:

*

ועכשיו חידה: כמה גמלים נכנסים לתוך מכונית סמארט אחת?

*

ולסיכום, עוד כמה תמונות מאילת:

(כל הצילומים שלי, למעט התמונה העליונה שבה אני מצולמת על ידי הבנזוג)

פצצה חכמה

 

התמונה הפותחת את הפוסט הזו נראית מעט בנאלית: בחורה יושבת במכונית, ומסתכלת למצלמה, כאילו באגביות, חסר שם חיוך. פרט אחד לא עולה ממנה – חיכיתי 13 שנה לצילום כזה.

הפעם הראשונה שבה ראיתי מכונית סמארט הייתה באוקטובר 1999. אחרי הנחיתה בשדה התעופה פיומצ'ינו נסענו ברכבת לרומא, אוטובוס למלון, ויציאה רגלית לרחוב, לגלות את העולם. די מהר ראיתי אותה. קטנה, מתוקה, שונה מכל מה שלימדו אותי עד אז על מכוניות. היא כל כך הלהיבה אותי, שמייד חיפשתי את השם שלה, הייתי חייבת לדעת איך קוראים לה. תיעדתי אותה בכמה שיותר צבעים, עוד לא ידעתי שיש גם דוגמאות. מבחינתי היא הייתה אטרקציה בדיוק כמו פיאצה ונציה (עוגת החתונה הכי גדולה שראיתי אי פעם). אתם יכולים לגחך עכשיו, אבל יש גם אנשים עם אובססיה לבתי קברות עתיקים, לכו תצחקו עליהם. אגב, מאז ועד היום לא ראיתי ריכוז גדול של מכוניות סמארט כמו זה שראיתי ברומא.

בשובי לארץ הראיתי לכולם את התמונות של הסמארט – הייתי מראה גם לכם, אבל הן צולמו במצלמת פילם, רק בחלוף חמש שנים רכשתי מצלמה דיגיטלית. אחת התמונות הייתה שחורה לגמרי, ראו בה רק את הפנסים, אבל זה לא גרם לי לזרוק אותה לפח. אחר כך, בנסיעות הבאות, לבלגיה למשל, המשכתי לתעד את הסמארטיות המגניבות שעברו ברחוב – זכורה לי במיוחד אחת שהייתה כולה ג'ונגל, עם ג'ירפות, אריות ושאר החבר'ה. תיעדתי מכוניות סמארט גם בפורטוגל ובספרד ובשבדיה ובצרפת. לקח לי זמן להיגמל מההרגל לצלם אותן, אבל אף פעם לא הפסקתי לפנטז איך זה לנהוג באחת כזו.

***

מכוניות סמארט משטוקהולם, פריז וליסבון. מאז צילום התמונות הסמארט התארכה ב-10 ס"מ

באוקטובר 2012, שלוש-עשרה שנים אחרי המפגש הראשון, ניתנה לי ההזדמנות לעשות זאת. אני לא חושבת שמישהו בחברת מרצדס, בעלי המותג סמארט, ידע על הפנטזיה שלי. זה משהו שעד היום חלקתי רק עם משפחה וחברות טובות. אבל הנה, נפל בחלקי ההזדמנות לנסיעת מבחן, מעין מפעל הפיס לסוף שבוע אחד.

אם חושבים על זה, סמארט זה שם גאוני שמחבר בין הס' של סווטש למ' של מרצדס, בתוספת ART, כלומר אמנות – ומבחינתי בהחלט יש אמנות במכונית הזו. אגב, סווטש כבר מזמן לא חלק מהעסק, אבל נראה לי שההפסד כולו שלהם. חשבתי שראוי לתת למכונית הקטנה-אך-גדולה שם חדש בסוף השבוע שבו הייתה אצלי, ולאחר כמה התלבטויות – בין היתר נפסלו השמות סמארטיקה וסמארטה – החלטתי לקרוא לה סימה, שאותי הקסימה. ס' לסווטש, מ' למרצדס ויה לאלוהים שחיבר ביניהם (קיטש, אני יודעת. אגב, אכלתם פעם בסימה באגריפס? מומלץ).

קצת נתונים טכניים על הגברת: מנוע 1,000 סמ"ק, שוקלת 700 ק"ג. עומדת יפה בסיבובים של דרך סטף-עין כרם, ומי שנסע שם יודע באיזה סיבובים מדובר. גם במקום שדורש זינוק רציני בעלייה, מקום שבו הפז'ו שלי קצת מתקשה, היא הצליחה לנסוע בקלי קלות.

דוושת הברקס גבוהה יותר מהרגיל, מה שאומר שבחורות לא גבוהות צריכות להשקיע קצת מאמץ. גם אין הגה כוח, אז הידיים עובדות קצת. חסכוניות: ברגע שלוחצים על ברקס ונעמדים במקום, ברמזורים למשל, המנוע כבה ובמקומו יש "מנוע חלופי" על מצבר – מה שמאוד חסכוני בדלק. בשנייה שלוחצים על הגז כדי לנסוע, המנוע נדלק שוב מעצמו. למערכת הזו קוראים eco, כי היא מאוד אקולוגית. בהתחלה התקשיתי לסמוך עליה שתעבוד, ולכן כיביתי אותה ונסעתי כרגיל, אבל ככל שצברתי ביטחון בנהיגה סמכתי יותר ויותר על הסמארט ואז השתמשתי ב-eco בקלות רבה.

***

כתובות גרפיטי תל אביביות

את הסמארט אספתי ליד היכל נוקיה – מקום שאני לא מכירה כלל וכלל יען כי איני אוהדת של מכבי תל אביב בכדורסל או של כל קבוצת כדורסל שהיא, וכבר מזמן לא היה שם משהו שיכול לעניין אותי (נדמה לי שהפעם האחרונה הייתה הופעה של להקה שחבריה נתלים על הקירות ומשתלשלים מהתקרה). משם החלטתי לנסוע לכיוון מרכז העיר. אלא שאחרי פנייה אחת ימינה, ה-waze הפסיק לעבוד. הצילו.

אני לא מכירה שום דבר באזור הזה של העיר, ובטח אין לי מושג איך מגיעים משם לרוטשילד. פספסתי פנייה אחת קטנה ומצאתי את עצמי בלב אזור התחנה המרכזית, כשמסביבי רק עובדים זרים שלא חוצים במעבר חצייה, ואף לא ישראלי לרפואה לשאול אותו איך יוצאים מכאן ומגיעים לשדרה. עד שהתרגלתי לזה שה-waze לוקח אותי לכל מקום, נאלצתי להסתמך על המצפן האישי. מופת של טירלול. דיברתי אל העוברים והשבים, והנהגים האחרים, ואלוהים, ועוד כמה אנשים לא קשורים – כמובן שאף אחד לא יכול היה לשמוע אותי כי החלונות היו סגורים.

מה שקרה הוא שחלום גדול שלי התגשם, לנהוג בסמארט, אבל באותו זמן ממש התממש גם סיוט שלי: ללכת לאיבוד. שילוב קטלני, שבו את לא יודעת אם לבכות או לצחוק. ואז את מבינה שכולם מסתכלים עלייך כל הזמן, לא כי את לחוצה כמו טמפון אלא כי סמארט זו מכונית מיוחדת בישראל. ואז את מחייכת. קצת נרגעת.

בסוף, השד יודע איך, הגעתי למקום חפצי – ואז התחיל חיפוש החנייה. בשנים שגרתי בתל אביב, בצפון הישן, צברתי מאות שעות חיפוש אחרי חנייה. פעמים רבות הייתי רואה חניות שזכו להגדרה "יופי, סמארט", כלומר רק מכונית קטנה יכולה להיכנס בהן. ניסיתי לשנן לעצמי את המנטרה הזו בזמן שהסתובבתי באזור רוטשילד, הפלא ופלא זה עבד. תוך זמן לא רק מצאתי חנייה בלב העיר. עם הפז'ו זה לא היה קורה.

היה קצת קשה להשאיר את סימה לבד בחושך, אבל איחלתי לחיילת בהצלחה.

***

יוצאים לטייל בתל אביב. הבית למטה מימין מעורר מחשבות על הוואנה

אחד הדברים הידועים לגבי סמארט היא שמדובר במכונית שמתנהלת מצוין בעיר. למעשה, בערים רבות באירופה היא מהמכוניות הבולטות לנסיעות עירוניות, במיוחד כאלה לעבודה ובחזרה, שבהן אתה לא צריך לקחת איתך את כל המשפחה או את כל החבר'ה. מה שגילינו בסופ"ש הזה הוא שבתא המטען הזה יש מקום למזוודה גדולה, ושבפנים היא מרגישה מאוד מרווחת. מרגע שהנהגת לא היסטרית, שני אנשים יכולים ליהנות בה מאוד.

לקחנו את סימה לגלריה ליטבק, ואחר כך לסיבוב בנווה צדק – התכנון היה לשבת בבית הקפה של דלאל ולקנות עוגה לשבת, אבל עד שהגענו, כבר היה סגור. במקום זה ישבנו לקפה ועוגה במסעדת דלאל, מקום שאנחנו מחבבים מאוד, וחוזרים אליו כמעט בכל פעם שאנחנו בתל אביב. ואז, אחרי ההירגעות הזו, הפינוק הזה, לקחנו את סימה לסיבוב אמיתי ברחובות. גילינו מקומות בנווה צדק שאני לא זוכרת שראיתי אי פעם. אחד מהם הזכיר לי את הוואנה – לא שהייתי אי פעם בקובה, אבל יש לי ספר עצום. מבנה אחר הזכיר קיוסק קטן, כמו זה ששיפצו ביפו וראיתי גם באיסטנבול. מעניין מה הסיפור שלו.

***

 מגיעים לסטף, מפנטזים על קפה קר מול הנוף

אחרי שהתרגלנו לנסיעות עירוניות, השאלה הגדולה הייתה מה יקרה בכביש 1, בקטעים שבהם המהירות המותרת היא 110 ו-120 קמ"ש. ובכן: הסמארט יציבה יותר על 110 קמ"ש ופחות על 120, למרות שהבטיחו לי שהיא יכולה להגיע בלי בעיה עד 140.

החלק המצטיין שלה הוא בעליות ובירידות: מכיוון שהיא במשקל קל, אין לה בעיה לטפס, ומצד שני היא גם לא "עפה" קדימה בירידות. היה קצת קשה להשתלב בין הג'יפים של מגרש החנייה בסטף, אבל הסתדרנו. אם יש מקום ששווה לבלות בו את שישי אחר הצהרים ולראות את השקיעה – זה המקום. עם שייק פירות ביד או קפה קר, זה בכלל מושלם. ואם אתם באים בחורף, אל דאגה – יש חימום ויש שוקו חם.

***

ירושלים של זהב

בשבת בבוקר השכמנו קום, במונחים שלי, ונתנו לסימה להוביל אותנו בבטחה לעבר המכון האפיפיורי למקרא. עכשיו, תסתכלו רגע על התמונה השמאלית התחתונה. כשהעליתי אותה לפייסבוק, חברה כתבה לי משהו בנוסח "מאוד בטיחותי לנסוע ולצלם ביחד". אז אני רוצה להבהיר משהו: זה לא היה בנסיעה. עמדנו במקום שבו אפשר לחנות, לפחות כשמדובר בסמארט, והרחוב היה פתוח כולו לפנינו. אגב, גם הגג היה פתוח במידה מסוימת – לסימה יש sun-roof. נהנינו פעמיים.

הדבר המהמם ביותר במכון האפיפיורי למקרא, שצריך לתאם מראש את הביקור בו, הוא גופה חנוטה של פקיד מצרי מהמאה השלישית לפנה"ס, מתנה שקיבל מייסד המכון – שהיה ארכיאולוג נלהב – ממצרים. בחיים לא הייתי קרובה כל כך לסרקופג מצרי ולמה שנמצא בו. יש במוזיאון הקטן של המכון עוד פריטים ארכיאולוגיים רבים, ומעניין להיכנס גם לכנסייה שנמצאת ממול (בתוך המבנה) בזכות הויטראז'ים. אחרי הביקור שם עלינו על גבעה קטנה כדי להשקיף על העיר העתיקה. מרתקת תמיד, נפיצה אחת לשבועיים.

***

 

נוסעים ליקב מוני

חזרנו הביתה, והתארגנו קצת – הייתי שמחה לומר שהכנו סלסלת פיקניק, אבל זה היה יותר תיק בד עם צד פנימי שומר-קור, שהבנזוג קיבל במתנה באיזה כנס. בצירוף בקבוק מים, יצאנו לדרך, לעבר מנזר דיר ראפאת ויקב מוני.

המנזר הקתולי הוקם בשנת 1927 על ידי הפטריארך הלטיני לואיג'י ברלסינה, לאחר רעידת האדמה שפקדה את ארץ ישראל. הפטריארך היה מעוניין באתר לכבוד מרים אם ישו שתגן על הארץ מאסונות דומים, ולכן שמה הרשמי של הכנסייה הוא גברתנו מלכת פלשתינה (Regina Palaestinae). בתוכה, על הקירות העליונים ועל התקרה יש עשרות כתובות בעשרות שפות שבהן כתוב "שלום לך מרים". גם מקומה של העברית לא נפקד, כמובן.

בסמוך למנזר נמצא יקב מוני, שכבר ביקרנו בו בעבר ורכשנו בו יין טוב וגבינה טובה. למרבה הצער הפעם לא היו גבינות, והיה חשש שהלחם המצוין שהבאנו ייוותר בתיק הקירור. בסופו של דבר רכשנו יין, פסטו בזיליקום-אגוזים ודבש אקליפטוס. ניגשנו למרפסת הגפנים, התיישבנו ליד שולחן עץ, והשקנו כוסות לחיים. הבנזוג איחל לחיי האהבה, ואני איחלתי לחיי החיים הטובים. ואני באמת מאמינה באיחול הזה. הוא מקיף בתוכו הכל, גם את הבריאות, גם את האהבה וגם את ההנאות שבגללן שווה לחיות. איך אמר סלוגן שרץ פה פעם: זה שאתה נושם, לא אומר שאתה חי. ואני רוצה לחיות.

בסופשבוע הזה חייתי מצוין. היה חבל שהוא הסתיים, אבל היי, כל החוכמה היא לייצר אחד חדש.

 

%d בלוגרים אהבו את זה: