ארכיון תג: סטף

יציב ואיתן – מסלול לשבת

אפשר להיות זריזים ולסיים בשעתיים, אבל אנחנו אף פעם לא עושים את זה. מסלול הר איתן

אפשר להיות זריזים ולסיים בשעתיים, אבל אנחנו אף פעם לא עושים את זה. מסלול הר איתן

אם חושבים על המסלולים שבהם צעדנו הכי הרבה מאז שעברנו לגור בירושלים – כנראה שבטופ 5 אפשר יהיה למצוא את הר איתן. במרחק קצר מעיר הבירה, נסיעה שבקושי מספיקים לסיים בה את הקפה, אנחנו נוחתים בתוך טבע אינסופי שמנתק אותנו מהיומיום, מהרעש ומפיח המכוניות. 8 ק"מ שמתחילים בקו ישר, עוברים לעליות וירידות ומסתיימים בשלווה בין העצים.

זה לא מסלול לילדים, אבל זה מסלול רחב ונוח, שבחלק האחרון שלו גם יש שולחנות פיקניק. אנחנו רואים שם בעיקר אנשים שאוהבים הליכות מהירות או ריצות או רכיבת אופניים – אז אם אתם שייכים לאחת הקבוצות האלה ועדיין לא מכירים את המקום: מומלץ. לכל האחרים – אפשר להיות זריזים ולסיים בשעתיים, אבל אנחנו אף פעם לא עושים את זה. להפך: אנחנו רוצים ליהנות מהפרפרים, מהמניפניות, מהעופות הדורסים ומהשרידים של בתי האבן והשומרות. בנוסף, לאורך השביל יש לא מעט חרקים משונים, וגם שלטים המסמנים כמה קילומטרים כבר צעדתם.

בכל פעם זה נראה קצת אחרת, ובאמת שהיינו שם בכל עונות השנה ובכל מזג אוויר אפשרי: מקור של 5 מעלות ועד עומס חום של יותר מ-35 מעלות. מברד כבד ועד שמש קופחת. קשה להפחיד אותנו עם דברים כאלה, ובמילא בישראל שום מזג אוויר לא שורד לאורך יותר מדי זמן. תמיד יש הפוגות.

הנה כמה דברים שיצא לי לכתוב על המסלול הזה בשנים האחרונות:

הכיף של עונת הפריחה

הכיף של עונת הפריחה

בשבת, אחרי הברק לא בא הרעם – חשבנו שיהיה חורף אמיתי, אבל בסוף סתם היו עננים והטמפרטורה הייתה נמוכה. החלטנו לצאת לטייל במסלול הר איתן שבשמורת הסטף. מסלול מעגלי של 8 ק"מ בלי יותר מדי הו-הה ובלי יותר מדי עליות וירידות. ראינו לפחות 15 סוגים שונים של פרחים, רובם בשלבי האבקה שונים, מה שמעיד יותר מכל על כך שהאביב כבר כאן.

אבל מה שהיה משמח יותר: ראינו המון עופות דורסים. אחד מהם עף ממש קרוב אלינו, וזה עוד היה רק הספתח. כזכור עופות דורסים מרתקים אותי, כך שמבחינה זו הטיול היה מוצלח. חוץ מזה ראינו גם כמה מערות שנעשו בידי אדם, לפחות אחת מהן מערת קבורה (דומה למערות מימי בית שני אבל אין לדעת). לקראת הסוף ראינו שרידים של בית אבן שבעבר – כשהיה פה כפר ערבי – כנראה היה וילה יפה.

במידע שאספנו באינטרנט נאמר שיש סיכוי לראות צבאים, שועלים, תנים ואולי אפילו צבועים, אבל שום הולך על ארבע שאינו כלב לא נצפה במסלול. נו מילא, גם כך היינו עמוסים בעופות, בפרחים ובנופים, כך שאין על מה לקטר. (מרץ 2013)

*

בערפילים יש משהו רומנטי

בערפילים יש משהו רומנטי

בשבת, למרות התחזיות הקודרות לגשם, החלטנו לצאת לטייל במסלול של הר איתן. לא הספקנו להגיע לרמזור הראשון, וכבר התחיל לרדת עלינו גשם שהלך והתגבר. כמובן שזה לא הפחיד אותנו, הרי הר איתן נמצא כמה קילומטרים מאיתנו ומי יודע מה מזג האוויר שם. ואכן, כשהגענו היה יבש, נעים ומפוצץ במכוניות של מטיילים ורוכבי אופניים. כאילו אף אחד לא מקשיב לחזאים.

המסלול של הר איתן נמשך לאורך 8 ק"מ, ותכלס אין בו שום דבר מיוחד. שאריות של שלג, ציפורי שיר וכרכומים היו השיא של המסלול. כלומר, היה גם נוף מהמם רוב הזמן. מרחוק ראינו כתמים צהובים בין העצים ותהינו אם אלה מתקנים לילדים – כשהתקרבנו התברר שאלה כלי צמ"ה (ציוד מכני הנדסי) שנועדו לעבוד על הדרך, למשל להוסיף אבני שפה בסיבובים. אני מאוד מקווה שהם לא יהרסו את הטבע.

סיום המסלול נעשה כבר כמעט בחושך, ודווקא אז פגשנו חבורת חוגלות פחדניות שעשו קולות ועפו ממקום למקום. באופן מפתיע, שום עוף דורס לא נראה הפעם. ודווקא בפעם הקודמת היו הרבה. אולי השלג בלבל אותם, כמו שבלבל את הפרחים. ואולי סתם נפלנו על יום לא טוב. מה שבטוח, הטיפוס הזה משחרר הרבה אנרגיות ושורף הרבה קלוריות. חבל רק שהשמש שוקעת כל כך מוקדם. (דצמבר 2013)

*

המניפנית היתה רק ההתחלה

המניפנית היתה רק ההתחלה

מזמן לא הלכנו במסלול הר איתן, שמתחיל בחניון של הסטף. שמונה קילומטרים של עליות מתונות וירידות בהתאם, עם מעט צמחיה ומעט בעלי חיים, אבל עם נוף מקסים של יערות, 360 מעלות. הפעם ראינו עוד פחות מבדרך כלל, אבל מניפנית הפוכה מתחת לסלע הצליחה לשמח מאוד את ליבנו. אחרי הקילומטר השישי עצרנו כדי לפתור תשבץ היגיון. סימנים של נורמליות. (אוגוסט 2014, מבצע צוק איתן)

*

זנב סנונית נאה, כלומר נאה פלוס

זנב סנונית נאה, כלומר נאה פלוס

ברביעי, שהיה לוהט ככבשן, יצאנו לטייל במסלול הר איתן שבסטף. שמונה קילומטרים עמוסי כל טוב – הטבע היה ממש נדיב איתנו. הפרפרים דנאית מלכותית וזנב סנונית נאה (נאה פלוס, אם יורשה לי) ליוו אותנו לאורך כמה קילומטרים. היו כמה חרדונים מצחיקים, ושממית אחת הציצה מתחת לאיזה סלע. הפרחים כמובן פרחו במלוא תפארתם, והחרקים באו להגיד שלום. עופות דורסים הפגינו את משק כנפיהם הענקיות, ובנקודה מסוימת הייתה ישיבת ועד בית שמיימית של 16 עופות דורסים, לא פחות. חבל רק שאינני יודעת מה מינם ועל מה הם דיברו. וכל הזמן, ההרים המיוערים מקיפים אותך ומשווים הוד וכבוד למסלול ההליכה.

כאמור, תחילת המסלול הייתה בטמפרטורה גבוהה. גם אם אין לחות כמו במישור החוף, עדיין לא קל. השיטה שלי לשרוד חום כזה, חוץ מלשתות מים: להתקלח לפני שיוצאים (כמובן גם אחרי). זה הופך את ההתחלה לרעננה ונעימה. בהמשך המסלול כבר היה לנו צל, וגם החום נשבר קצת לפני ששבר אותנו, כך שהיה הרבה יותר טוב. (אפריל 2015)

*

כשירד הגשם הסתתרנו תחת העצים

כשירד הגשם הסתתרנו תחת העצים

עטפנו את עצמנו בשלוש שכבות, מעיל עבה, צעיף וכפפות ויצאנו אל הקור של הרי ירושלים, כלומר של הר איתן. כשהגשם החל לרדת, הסתתרנו בין העצים, ושם ראינו על האדמה, זה לצד זה, שני עלים, צהוב וירוק, בצורת לבבות. והרגע הזה נהיה עוד יותר רומנטי. חבל רק שהיה כל כך קפוא. (ינואר 2016)

*

לאורך השביל יש שלטים המסמנים כמה קילומטרים כבר צעדתם, וגם לא מעט חרקים משונים

לאורך השביל יש שלטים המסמנים כמה קילומטרים כבר צעדתם, וגם לא מעט חרקים משונים. צולם במאי 2016

פצצה חכמה

 

התמונה הפותחת את הפוסט הזו נראית מעט בנאלית: בחורה יושבת במכונית, ומסתכלת למצלמה, כאילו באגביות, חסר שם חיוך. פרט אחד לא עולה ממנה – חיכיתי 13 שנה לצילום כזה.

הפעם הראשונה שבה ראיתי מכונית סמארט הייתה באוקטובר 1999. אחרי הנחיתה בשדה התעופה פיומצ'ינו נסענו ברכבת לרומא, אוטובוס למלון, ויציאה רגלית לרחוב, לגלות את העולם. די מהר ראיתי אותה. קטנה, מתוקה, שונה מכל מה שלימדו אותי עד אז על מכוניות. היא כל כך הלהיבה אותי, שמייד חיפשתי את השם שלה, הייתי חייבת לדעת איך קוראים לה. תיעדתי אותה בכמה שיותר צבעים, עוד לא ידעתי שיש גם דוגמאות. מבחינתי היא הייתה אטרקציה בדיוק כמו פיאצה ונציה (עוגת החתונה הכי גדולה שראיתי אי פעם). אתם יכולים לגחך עכשיו, אבל יש גם אנשים עם אובססיה לבתי קברות עתיקים, לכו תצחקו עליהם. אגב, מאז ועד היום לא ראיתי ריכוז גדול של מכוניות סמארט כמו זה שראיתי ברומא.

בשובי לארץ הראיתי לכולם את התמונות של הסמארט – הייתי מראה גם לכם, אבל הן צולמו במצלמת פילם, רק בחלוף חמש שנים רכשתי מצלמה דיגיטלית. אחת התמונות הייתה שחורה לגמרי, ראו בה רק את הפנסים, אבל זה לא גרם לי לזרוק אותה לפח. אחר כך, בנסיעות הבאות, לבלגיה למשל, המשכתי לתעד את הסמארטיות המגניבות שעברו ברחוב – זכורה לי במיוחד אחת שהייתה כולה ג'ונגל, עם ג'ירפות, אריות ושאר החבר'ה. תיעדתי מכוניות סמארט גם בפורטוגל ובספרד ובשבדיה ובצרפת. לקח לי זמן להיגמל מההרגל לצלם אותן, אבל אף פעם לא הפסקתי לפנטז איך זה לנהוג באחת כזו.

***

מכוניות סמארט משטוקהולם, פריז וליסבון. מאז צילום התמונות הסמארט התארכה ב-10 ס"מ

באוקטובר 2012, שלוש-עשרה שנים אחרי המפגש הראשון, ניתנה לי ההזדמנות לעשות זאת. אני לא חושבת שמישהו בחברת מרצדס, בעלי המותג סמארט, ידע על הפנטזיה שלי. זה משהו שעד היום חלקתי רק עם משפחה וחברות טובות. אבל הנה, נפל בחלקי ההזדמנות לנסיעת מבחן, מעין מפעל הפיס לסוף שבוע אחד.

אם חושבים על זה, סמארט זה שם גאוני שמחבר בין הס' של סווטש למ' של מרצדס, בתוספת ART, כלומר אמנות – ומבחינתי בהחלט יש אמנות במכונית הזו. אגב, סווטש כבר מזמן לא חלק מהעסק, אבל נראה לי שההפסד כולו שלהם. חשבתי שראוי לתת למכונית הקטנה-אך-גדולה שם חדש בסוף השבוע שבו הייתה אצלי, ולאחר כמה התלבטויות – בין היתר נפסלו השמות סמארטיקה וסמארטה – החלטתי לקרוא לה סימה, שאותי הקסימה. ס' לסווטש, מ' למרצדס ויה לאלוהים שחיבר ביניהם (קיטש, אני יודעת. אגב, אכלתם פעם בסימה באגריפס? מומלץ).

קצת נתונים טכניים על הגברת: מנוע 1,000 סמ"ק, שוקלת 700 ק"ג. עומדת יפה בסיבובים של דרך סטף-עין כרם, ומי שנסע שם יודע באיזה סיבובים מדובר. גם במקום שדורש זינוק רציני בעלייה, מקום שבו הפז'ו שלי קצת מתקשה, היא הצליחה לנסוע בקלי קלות.

דוושת הברקס גבוהה יותר מהרגיל, מה שאומר שבחורות לא גבוהות צריכות להשקיע קצת מאמץ. גם אין הגה כוח, אז הידיים עובדות קצת. חסכוניות: ברגע שלוחצים על ברקס ונעמדים במקום, ברמזורים למשל, המנוע כבה ובמקומו יש "מנוע חלופי" על מצבר – מה שמאוד חסכוני בדלק. בשנייה שלוחצים על הגז כדי לנסוע, המנוע נדלק שוב מעצמו. למערכת הזו קוראים eco, כי היא מאוד אקולוגית. בהתחלה התקשיתי לסמוך עליה שתעבוד, ולכן כיביתי אותה ונסעתי כרגיל, אבל ככל שצברתי ביטחון בנהיגה סמכתי יותר ויותר על הסמארט ואז השתמשתי ב-eco בקלות רבה.

***

כתובות גרפיטי תל אביביות

את הסמארט אספתי ליד היכל נוקיה – מקום שאני לא מכירה כלל וכלל יען כי איני אוהדת של מכבי תל אביב בכדורסל או של כל קבוצת כדורסל שהיא, וכבר מזמן לא היה שם משהו שיכול לעניין אותי (נדמה לי שהפעם האחרונה הייתה הופעה של להקה שחבריה נתלים על הקירות ומשתלשלים מהתקרה). משם החלטתי לנסוע לכיוון מרכז העיר. אלא שאחרי פנייה אחת ימינה, ה-waze הפסיק לעבוד. הצילו.

אני לא מכירה שום דבר באזור הזה של העיר, ובטח אין לי מושג איך מגיעים משם לרוטשילד. פספסתי פנייה אחת קטנה ומצאתי את עצמי בלב אזור התחנה המרכזית, כשמסביבי רק עובדים זרים שלא חוצים במעבר חצייה, ואף לא ישראלי לרפואה לשאול אותו איך יוצאים מכאן ומגיעים לשדרה. עד שהתרגלתי לזה שה-waze לוקח אותי לכל מקום, נאלצתי להסתמך על המצפן האישי. מופת של טירלול. דיברתי אל העוברים והשבים, והנהגים האחרים, ואלוהים, ועוד כמה אנשים לא קשורים – כמובן שאף אחד לא יכול היה לשמוע אותי כי החלונות היו סגורים.

מה שקרה הוא שחלום גדול שלי התגשם, לנהוג בסמארט, אבל באותו זמן ממש התממש גם סיוט שלי: ללכת לאיבוד. שילוב קטלני, שבו את לא יודעת אם לבכות או לצחוק. ואז את מבינה שכולם מסתכלים עלייך כל הזמן, לא כי את לחוצה כמו טמפון אלא כי סמארט זו מכונית מיוחדת בישראל. ואז את מחייכת. קצת נרגעת.

בסוף, השד יודע איך, הגעתי למקום חפצי – ואז התחיל חיפוש החנייה. בשנים שגרתי בתל אביב, בצפון הישן, צברתי מאות שעות חיפוש אחרי חנייה. פעמים רבות הייתי רואה חניות שזכו להגדרה "יופי, סמארט", כלומר רק מכונית קטנה יכולה להיכנס בהן. ניסיתי לשנן לעצמי את המנטרה הזו בזמן שהסתובבתי באזור רוטשילד, הפלא ופלא זה עבד. תוך זמן לא רק מצאתי חנייה בלב העיר. עם הפז'ו זה לא היה קורה.

היה קצת קשה להשאיר את סימה לבד בחושך, אבל איחלתי לחיילת בהצלחה.

***

יוצאים לטייל בתל אביב. הבית למטה מימין מעורר מחשבות על הוואנה

אחד הדברים הידועים לגבי סמארט היא שמדובר במכונית שמתנהלת מצוין בעיר. למעשה, בערים רבות באירופה היא מהמכוניות הבולטות לנסיעות עירוניות, במיוחד כאלה לעבודה ובחזרה, שבהן אתה לא צריך לקחת איתך את כל המשפחה או את כל החבר'ה. מה שגילינו בסופ"ש הזה הוא שבתא המטען הזה יש מקום למזוודה גדולה, ושבפנים היא מרגישה מאוד מרווחת. מרגע שהנהגת לא היסטרית, שני אנשים יכולים ליהנות בה מאוד.

לקחנו את סימה לגלריה ליטבק, ואחר כך לסיבוב בנווה צדק – התכנון היה לשבת בבית הקפה של דלאל ולקנות עוגה לשבת, אבל עד שהגענו, כבר היה סגור. במקום זה ישבנו לקפה ועוגה במסעדת דלאל, מקום שאנחנו מחבבים מאוד, וחוזרים אליו כמעט בכל פעם שאנחנו בתל אביב. ואז, אחרי ההירגעות הזו, הפינוק הזה, לקחנו את סימה לסיבוב אמיתי ברחובות. גילינו מקומות בנווה צדק שאני לא זוכרת שראיתי אי פעם. אחד מהם הזכיר לי את הוואנה – לא שהייתי אי פעם בקובה, אבל יש לי ספר עצום. מבנה אחר הזכיר קיוסק קטן, כמו זה ששיפצו ביפו וראיתי גם באיסטנבול. מעניין מה הסיפור שלו.

***

 מגיעים לסטף, מפנטזים על קפה קר מול הנוף

אחרי שהתרגלנו לנסיעות עירוניות, השאלה הגדולה הייתה מה יקרה בכביש 1, בקטעים שבהם המהירות המותרת היא 110 ו-120 קמ"ש. ובכן: הסמארט יציבה יותר על 110 קמ"ש ופחות על 120, למרות שהבטיחו לי שהיא יכולה להגיע בלי בעיה עד 140.

החלק המצטיין שלה הוא בעליות ובירידות: מכיוון שהיא במשקל קל, אין לה בעיה לטפס, ומצד שני היא גם לא "עפה" קדימה בירידות. היה קצת קשה להשתלב בין הג'יפים של מגרש החנייה בסטף, אבל הסתדרנו. אם יש מקום ששווה לבלות בו את שישי אחר הצהרים ולראות את השקיעה – זה המקום. עם שייק פירות ביד או קפה קר, זה בכלל מושלם. ואם אתם באים בחורף, אל דאגה – יש חימום ויש שוקו חם.

***

ירושלים של זהב

בשבת בבוקר השכמנו קום, במונחים שלי, ונתנו לסימה להוביל אותנו בבטחה לעבר המכון האפיפיורי למקרא. עכשיו, תסתכלו רגע על התמונה השמאלית התחתונה. כשהעליתי אותה לפייסבוק, חברה כתבה לי משהו בנוסח "מאוד בטיחותי לנסוע ולצלם ביחד". אז אני רוצה להבהיר משהו: זה לא היה בנסיעה. עמדנו במקום שבו אפשר לחנות, לפחות כשמדובר בסמארט, והרחוב היה פתוח כולו לפנינו. אגב, גם הגג היה פתוח במידה מסוימת – לסימה יש sun-roof. נהנינו פעמיים.

הדבר המהמם ביותר במכון האפיפיורי למקרא, שצריך לתאם מראש את הביקור בו, הוא גופה חנוטה של פקיד מצרי מהמאה השלישית לפנה"ס, מתנה שקיבל מייסד המכון – שהיה ארכיאולוג נלהב – ממצרים. בחיים לא הייתי קרובה כל כך לסרקופג מצרי ולמה שנמצא בו. יש במוזיאון הקטן של המכון עוד פריטים ארכיאולוגיים רבים, ומעניין להיכנס גם לכנסייה שנמצאת ממול (בתוך המבנה) בזכות הויטראז'ים. אחרי הביקור שם עלינו על גבעה קטנה כדי להשקיף על העיר העתיקה. מרתקת תמיד, נפיצה אחת לשבועיים.

***

 

נוסעים ליקב מוני

חזרנו הביתה, והתארגנו קצת – הייתי שמחה לומר שהכנו סלסלת פיקניק, אבל זה היה יותר תיק בד עם צד פנימי שומר-קור, שהבנזוג קיבל במתנה באיזה כנס. בצירוף בקבוק מים, יצאנו לדרך, לעבר מנזר דיר ראפאת ויקב מוני.

המנזר הקתולי הוקם בשנת 1927 על ידי הפטריארך הלטיני לואיג'י ברלסינה, לאחר רעידת האדמה שפקדה את ארץ ישראל. הפטריארך היה מעוניין באתר לכבוד מרים אם ישו שתגן על הארץ מאסונות דומים, ולכן שמה הרשמי של הכנסייה הוא גברתנו מלכת פלשתינה (Regina Palaestinae). בתוכה, על הקירות העליונים ועל התקרה יש עשרות כתובות בעשרות שפות שבהן כתוב "שלום לך מרים". גם מקומה של העברית לא נפקד, כמובן.

בסמוך למנזר נמצא יקב מוני, שכבר ביקרנו בו בעבר ורכשנו בו יין טוב וגבינה טובה. למרבה הצער הפעם לא היו גבינות, והיה חשש שהלחם המצוין שהבאנו ייוותר בתיק הקירור. בסופו של דבר רכשנו יין, פסטו בזיליקום-אגוזים ודבש אקליפטוס. ניגשנו למרפסת הגפנים, התיישבנו ליד שולחן עץ, והשקנו כוסות לחיים. הבנזוג איחל לחיי האהבה, ואני איחלתי לחיי החיים הטובים. ואני באמת מאמינה באיחול הזה. הוא מקיף בתוכו הכל, גם את הבריאות, גם את האהבה וגם את ההנאות שבגללן שווה לחיות. איך אמר סלוגן שרץ פה פעם: זה שאתה נושם, לא אומר שאתה חי. ואני רוצה לחיות.

בסופשבוע הזה חייתי מצוין. היה חבל שהוא הסתיים, אבל היי, כל החוכמה היא לייצר אחד חדש.

 

ביד רמה

פריטטה עם בצל, פטה ועלי תרד, ולצידה רום ירוקים (תפוחים, מלפפונים ונענע. קטלני). התמונות שיופיעו כאן הן של המנות האהובות עליי

שלושה חודשים בעיר הקודש, והסיור היחיד שעשינו מחוץ לעיר היה בסטף. בסוף השבוע האחרון ביקרנו אצל הבן דוד המילולי שלו, נטף. וליתר דיוק ב"מטבח של רמה", הנמצא ממש בכניסה לנטף. פתוח פה רק בסופי שבוע, ובדרך כלל צריך להתקשר לפני שבאים, אבל אם אתם בעניין של אוכל טעים, בריא ומיוחד עם נוף – זה המקום. אם אתם רוצים אותו דבר רק קצת פחות מיוחד, תנו קפיצה לסטף ידידינו.

תובנה ראשונה: מה שמבדיל בין הס' לנ' זה הסטייל.

 

 

צנוניות כבושות – מנה חמצמצה אך טעימה מאוד

כאמור, הפעם אנחנו בנטף. הזמינו אותנו לסיור בלוגרים. נתנו לנו לטעום מבחר נדיב של מנות. רובן היו מצוינות. אנחנו לא מבקרי אוכל, אנחנו חובבי החיים הטובים. היה טוב.

את "המטבח של רמה" הקימה לפני 15 שנה רקדנית שהסתובבה ברחבי העולם עד שנמאס לה, או עד שחיפשה מקור הכנסה שבשבילו לא צריך לצאת מהיישוב, תלוי איך מסתכלים על זה. לא היה לה ממש מושג בניהול מסעדות, לא הכירה את המונח סרוויס, וגם התמחתה במטבח אחד בלבד – צרפתי. לשם כך לקחה הרקדנית, שבטח כבר הבנתם שקוראים לה רמה ושהיא מנטף, טבח פלסטיני מקטנא שעזר לה לגוון את המזון. ביחד יצא להם מטבח "מכאן". "המסעדה היתה אז רבע ממה שהיא היום", מספרת אלה, הבת של רמה. "בתור ילדים שלחו אותנו לחלק פלאיירים בפסטיבל הווקלי באבו גוש".

תובנה שנייה: חומוס זה לא הכל.

 

 

ביצה עלומה על גבינת עיזים ופורטבלו

הקו ב"מטבח של רמה", וזה אחד הדברים שאהבתי בו, הוא שהאוכל הוא רק חלק מהחוויה. לנוף ולאווירה יש תפקיד לא פחות חשוב. הם באמת מביאים את ה"ניתוק" ה"קסום" שכל הזמן מדברים עליו.

עד לפני שנתיים, המקום פעל רק בקיץ. עכשיו הוא פועל גם בחורף. בקיץ יש מקום ל-140-150 איש, שיושבים במתחם המרכזי ובמתחמים שעל שני הדקים. בחורף יש מקום לחצי מהכמות הזו, אבל יש קמין באמצע וזה גם יותר אינטימי כשמורחים את ממרח התומה (שום בערבית) על הלחם הטעים.

כאמור, המקום פתוח מחמישי בערב ועד שבת בצהרים, אבל החל מיום ראשון האחרון ועד בכלל, יש גם סאנדיי בראנץ', לטובת התושבים הזרים ואלה שיודעים לפנק את עצמם לא רק בסוף השבוע (מומלץ). אגב, לטעמי עדיף לבוא ברביעייה ולא רק בזוג, כי אז נהנים ממגוון יותר גדול. אבל אם בכל זאת כל החברים שלכם לא מבינים מהחיים שלהם, אולי כבר כדאי שתיקחו לילה בצימר של רמה, ותשלבו את הרומנטיקה עם הקולינריה.

ועוד משהו – באמצע השבוע אפשר לערוך כאן אירועים פרטיים. אנשים יזכרו לכם את זה להרבה זמן.

תובנה שלישית, מפי אלה: "אימא שלי תמיד אומרת שאם היה לה מושג מה זה אומר להפעיל מסעדה, היא לא היתה פותחת בכלל".

 

 

ביצי שלו על ממרח תומה עם כרישה

מזל שפתחה, כי מאוד טעים פה. וגם כי לא אכלתי ביצי שליו מאז כיתה א' בערך, כשלקחו אותנו לאיזה מגדל שלווים לא רחוק מחיפה. אומרים שהיום יש רק אדם אחד בארץ שמגדל שלווים למאכל. אולי להיות כמו בני ישראל במדבר זה לא כזה להיט (מה אני יודעת, צמחונית מכיתה ז').

בשנתיים האחרונות מבשל במסעדה שף תומר ניב, שהרזומה שלו כולל את מסעדת Fat Duck בלונדון בעלת שלושת כוכבי המישלן. למעשה הוא עבד שם ב"מעבדה", המקום שבו מבשלים לתוכניות הטלוויזיה או לספר שהוציאה המסעדה. אז למה לחזור לישראל? "כי כאן זה המקום שאני מוביל. ולאט לאט…" (ענבל אומרת "לאט לאט נגיע לאילת", אבל אני מניחה שהוא התכוון לכוכב).

תומר בנה שני תפריטים שונים, מחומרי גלם איכותיים וירקות אורגניים: תפריט בוקר-צהרים, ותפריט ערב (בשר, דגים), והם שונים לחלוטין אחד מהשני. בערב, ארוחה יכולה להימשך גם שלוש וחצי שעות. למה? כי המנות יותר מורכבות, וצריך יותר זמן לעכל אותן. משהו שהוא גם חלק מהחוויה. "בערב יש יותר יצירתיות, יותר סיפור", מחדד תומר. "וזה בא לידי ביטוי גם בקומפוזיציה של המנות".

אנחנו כאמור טעמנו את הבראנץ'. וזה יכול לקחת שעתיים, בלי שתשימו לב.

תובנה אחרונה: כשבוחרים עבודה חדשה, צריכים להתקיים בה לפחות שניים משלושת הכ' – כסף, כבוד וכיף.

 *

מנות נוספות ששוות בדיקה:

טארט עיזים עם בצל מקורמל בתחתית וצ'אטני עגבניות בצד

סלט עגבניות שרי על טחינה ירוקה, פשוט אך טעים

ו

הלחם הטעים

מאפה גבינת עיזים רכה עם אגסים ביין, ארוגולוה ושקדים, מגש בשרים (כולל בילטונג של שייטל וסינטה, וחזה עוף מעושן. הכבישה והעישון נעשים במקום)

חומוס-סלק עם טחינה. מנה שאני לא סגורה עליה, צריכה סיבוב נוסף

טארט פאדג' שוקולד עם גנאש שוקולד וגלידת וניל (הפייבוריטית של הבנזוג. קינוח שווה נוסף תפגשו בקרוב במצעד הקינוחים)

 *

דברים ששווים תשומת לב:

הכניסה למסעדה

שף תומר ניב

השולחן המקסים שלנו, בקרוב אצלכם

%d בלוגרים אהבו את זה: