ארכיון תג: נשים

הנשים של ירושלים

לפני כמה שנים כתבתי באתר גלובס טור על יום האישה הבינלאומי, ובו בעיקר הסברתי למה אני וגם חברותיי לא מציינות את היום הזה באף דרך. פשוט לא היה ואין לנו שום צורך בכך. אין מה לחגוג, אין מה לא לחגוג. הרבה נשים מתעלמות מהיום הזה, פשוט כי הן לא רוצות שזה יהיה אישיו, העובדה הפעוטה הזו שהן שייכות למין מסוים. הן רוצות להשקיע בעצמן, אבל לא רוצות שידברו איתן על זה.

אבל מאז שעברתי לירושלים נראה שהדברים לא כל כך פשוטים. כאן עדיין לא רואים הרבה נשים על שלטי חוצות – אם כי פה ושם בהחלט, למשל בשלט של מרתון ירושלים שיתרחש בקרוב. כאן עדיין יש קווי אוטובוס עם הפרדה – למרות שבהרבה קווים אין, וגם לא ברכבת הקלה, וחרדים נוסעים בהם בלי בעיה. כאן המציאות הרבה יותר סבוכה גם אם אפשר להתגרות בה, ואפשר לעשות מה שרוצים.

לפני שנתיים, למשל, בעקבות נושא הדרת הנשים ששטף את העיר עלה קמפיין גרילה שכלל פוסטרים עם תמונות של ונוס שצייר בוטצ'לי ושל 'שתי נשים טהיטיות' שצייר פול גוגן בתוספת הכיתוב "האדרת נשים". זה עורר מהומה, בדיוק כמו שצריך: היה שווה כל רגע.

לנשים יש חלק בביסוס ירושלים המודרנית, זו של היציאה מהחומות והשנים שלאחריה, גם אם קל לשכוח את זה או להתעסק רק בפוליטיקה העכשווית. אתמול יצאנו לסיור בעקבות כמה מהנשים הללו. (כל צילומי האתרים – שלי. צילומי הנשים – ארכיוני אינטרנט).

 

נקודה ראשונה: בית החולים רוטשילד, שהוקם בחסות הסתדרות נשים ציוניות הדסה, והיה בית החולים הראשון של הדסה בארץ ישראל. שמו של הארגון שואב השראה מאישה שעשתה למען עמה: אסתר המלכה, שנקראה גם הדסה. מי שהובילה את כל העסק הייתה הנרייטה סאלד, בהכשרתה עובדת סוציאלית שעבדה בשכונות עוני בשיקגו ודטרויט.

התקופה היא סוף המאה ה-19, והנוהג היה שנשים עובדות בעיקר בשלושה מקצועות – רפואה (אחיות), חינוך ועבודה סוציאלית. לכן אלה היו התחומים שבהם נשות הדסה החליטו להשקיע להשפיע. כך, למשל, הן גם הקימו את טיפת חלב הראשונה בעיר העתיקה ליד שער יפו. אח"כ החלה הקמת בתי חולים, רוטשילד הפך להדסה, ב-1938 בית החולים עבר להר הצופים, והמבנה הפך למכללה. "נשות הדסה שינו את ההיסטוריה", אמר לנו המדריך, ובימים אלה לא ברור עד כמה השינוי הזה עומד במבחן הזמן. אבל זה כבר סיפור אחר: לא ניקח מהן את מה שעשו למען ירושלים.

 

נקודה שנייה: בית אנה טיכו. הציירת הווינאית שזכתה להצלחה בינלאומית התעניינה בארץ ישראל ורצתה לבוא הנה, אבל מהשוק שחטפה כאן עברה לצייר בשחור-לבן בלבד. אחרי שנפטר בעלה, ד"ר אברהם טיכו, היא חזרה לצייר בצבע – ויש לזה כמה גרסאות מדוע. הראשונה טוענת שבעקבות מותו היה חסר לה צבע בחיים, השנייה טוענת שהצבע חזר לה לחיים.

בכל אופן, בזמן חייהם המשותפים הם נהגו לארגן בבית מסיבות לאנשי החברה הגבוהה של ירושלים דאז. אבל תרומתה לעיר לא הסתכמה בבילויים – מדובר בציירת מוכשרת וכלת פרס ישראל. לא היו לה ילדים, וכנראה זו הסיבה לכך שבצוואתה ציוותה לתרום את ביתה הגדול והנאה למוזיאון ישראל. בימים אלה מוצגות כאן עבודות שלה (בעיקר רישומי שחור-לבן) ועבודות במסגרת התערוכה "רישומים" – התצוגה הקבועה נלקחה למקום אחר. אגב, טיכו ביקשה בצוואה גם שבקומה התחתונה של הבית יפעל בית קפה וינאי. ועד היום, בכל הגלגולים של בתי הקפה שפעלו כאן, תמיד הגישו ומגישים שטרודל.

 

נקודה שלישית: הכנסיה האתיופית ברחוב אתיופיה. העניין של האתיופים בירושלים נובע מהאמונה שמלכת שבא הרתה למלך שלמה. בנם, מנליק הראשון, היה הקיסר הראשון – ובגלל זה האתיופים רואים עצמם כגורי יהודה.

המדריך סיפר לנו שאת הכנסייה שבה ביקרנו בנתה הקיסרית זאידוטו ב-1910. אבל באתר אחר קראתי שהכנסייה הוקמה עוד ב-1882. על כל פנים, בשנת 1889 עלה על כס השלטון באתיופיה הקיסר מנליק השני, ואשתו הקיסרית סייעה רבות לקהילה האתיופית בירושלים. היא בנתה בעיר בתים להשכרה, ודמי השכירות נכנסו לטובת המנזר ברחוב אתיופיה. הבניין הידוע ביותר הוא בית רשות השידור ברחוב הלני המלכה, שעליו מתנוסס סמלה של הקיסרית בדמות שמש. הבת שלה, הקיסרית זאודיטו, בנתה בית ברחוב הנביאים ששימש תקופה מסוימת את הקונסוליה האתיופית (מי שמעוניין לבקר בכנסייה: בחודשים מרץ-ספטמבר, כל יום מ-7:00 בבוקר עד 18:00).

נקודה רביעית: הבית של אליעזר בן יהודה, ממש מול הכנסיה. השיחה הראשונה בעברית בארץ ישראל, כך מספרים, הייתה בין אליעזר לאשתו דבורה. הוא: "מה יפה הוא המקום הזה". היא: "אכן מה יפה הוא המקום". קצר, אך לעניין.

אחרי פטירתה של דבורה נישא אליעזר לאחותה ביילע, והחליף לה את השם לחמדה. מספרים שהאחות השלישית פרלה (פנינה), חיכתה כל ימיה שחמדה תמות, כדי שגם היא תזכה להתחתן עם אליעזר. מוזרה זאתי. בכל אופן לאליעזר ולדבורה היה בן, שנקרא בן ציון ולאחר מכן החליף את שמו לאיתמר. למרות היותו שידוך בלתי אטרקטיבי בעליל (אשכנזי עני וחולה), הוא לא הפסיק לרדוף אחרי לאה אבו-שדיד הספרדיה היפה והעשירה. זה לקח לו די הרבה שנים, משהו בסגנון יעקב שעבד בשביל רחל, אבל בסוף בסוף הצליח לו. לשתיים נולדו שתי בנות, דרורה ורינה. דרורה היא אמו של גיל חובב, והוא הנציח יפה את סיפור המשפחה. אבל ברשת מצאתי עוד זווית, ראיון עם בעלה של רינה, אבי רז.

נקודה חמישית: בחצר של רחוב הנביאים 64, נבנה ב-1876 בית עבור הצייר האנגלי הולמן האנט. בהתחלה גר כאן עם משפחתו, אבל בערוב ימיו נותר לבד, ומי שסעדה אותו הייתה נזירה רוסיה. הוא החליט להוריש לה את הבית, אבל מכיוון שנזירים נשבעים שלא יהיה להם רכוש, הבית עבר לחזקת הכנסיה הרוסית. בחצר הבית, מצד מזרח, עומד בית חד-קומתי קטן שבו התגוררה לתקופה קצרה רחל בלומשטיין, הידוע יותר במחוזותינו כרחל המשוררת.

בהיותה חולת שחפת, רחל הגיעה לירושלים ב-1925 בגלל שהבטיחו לה שיש פה אוויר טוב. אבל החורף הירושלמי הכניס אותה לדיכאון, ורק באביב, כשעץ אגס פרח מול חלונה, היא התאוששה קצת – וכתבה על זה שיר. זה כנראה לא הספיק, כי כעבור שנה מיום הגעתה לעיר עקרה לתל אביב.

***

בסיור הזה לא ביקרנו בביתה של לאה גולדברג (רחוב אלפסי, רחביה), וגם לא דנו בפועלה של רחל ינאית בן צבי. ייתכן שהיה ראוי להקדיש זמן גם לתמר קולק. האם יש אתר כלשהו שמוקדש לנשים של ירושלים? האם צריך להפריד את הנשים מהגברים? השאלות האלה הדהדו במוחי לאורך כל הסיור, ואני עדיין לא בטוחה מה התשובה.

הילדה הזו היא אני

לרגל שבוע הספר, איתמר זהר ביקש פוסט על ספר הילדים האהוב (כאן הפרויקט המלא של איתמר), ואני התחלתי לשבור את הראש:

בתור ילדה קראתי כל כך הרבה ספרים – את ספריית הילדים של הקיבוץ סיימתי תוך שנה, וצריך לקחת בחשבון שבקרתי שם רק בחופשים – כך שממש קשה לבחור ספר אהוב אחד. האם זה יהיה הספר החתום הראשון שלי, "לאן נעלם קפטן קוק" של דבורה עומר? או הספר החתום השני, "הציפור הלבנה" של שלמה אבס, שממש הערצתי בילדותי?

או "הילד הזה הוא אני", כי פעם דני קרמן בא לבניין שלנו לבקר שכנים, וקראו לי במיוחד לבוא לפגוש אותו, כי חיפשו ילד שבטוח קרא את הספר, והיה ברור שזו אני? או אולי "אליפים", כי מאוד הרשים אותי לגלות שאסתר שטרייט וורצל גרה בבית הפרטי עם הבריכה שצמוד לבניין של דודה שלי? (הבית ההוא כבר נהרס, בנו שם בניין). אגב, גם השם שלה מאוד הרשים אותי. שטרייט וורצל, איזה שם!

מאוד אהבתי שהקריאו לי את "הבית של יעל". ספרי "רמונה" היו הראשונים שנגעו לי בלב, אחר כך היה זה "אורה הכפולה", שהרשים אותי כל פעם מחדש ובאמת היה אחד האהובים. אבל אולי כדאי לבחור דווקא בסדרת "מרים" (מר יואף, מר גדליהו, מר בולמוס, מר טמבל) בגלל הערך הרגשי – בכל פעם שסבתי ז"ל באה לבקר אצלנו, נהגה להביא לי ספר נוסף בסדרה, עד שהיו לי כמעט 15 ספרים.

אפשר להמשיך כך עוד ועוד, ובאמת אהבתי כל כך הרבה ספרים – וגם קראתי אותם יותר מפעמיים. מכל ספריי השכלתי, אבל יותר מכולם בלט "מכתבים לליאורה" של עודד בורלא, הספר שהיה שייך במקור לאימא שלי ולאחיה כשהיו ילדים, ותמיד חיכה לי בחופשות בקיבוץ. לו הייתה זכות ראשונים לפני כל ספר בספרייה.

מעבר לסיפורים המשעשעים (צירציר הצרצר הקולני היה כוכב) ולאיורים המקסימים, נמשכתי לרעיון שיכול להתקיים קשר ידידותי בין מבוגר לילד, גם אם המבוגר הוא לא ההורה. אמנם לי אף מבוגר לא כתב מכתבים, אבל הידיעה שזה אפשרי הפעימה אותי, ודמיינתי כאילו אני היא ליאורה, ובורלא כותב אליי.

בספר הזה גם התוודעתי לראשונה לרעיון המכתבים, ומייד התחלתי ליישם עם חברות, אפילו שהן גרו איתי באותו בניין. העיקר שיהיה מימד של הפתעה – מישהו חשב עליי, המציא דברים במיוחד בשבילי… אגב, עם חברה אחת זה נמשך עד לצבא (הגעתי הביתה פעם בשבוע. מדי ראשון היה לי מכתב משעשע לדרך).

בורלא כתב כדי לספר (ולשמח) ולא כדי לכתוב, וההבדל, גם אם הוא דק, משמעותי בעיניי מאוד.
*
*
*
*
ולכבוד שבוע הספר, הנה גם המלצה אחת, שפרסמתי במקור ב"ליידי גלובס":

היו ימים שנשים קוראות נחשבו לנשים מסוכנות – ידע הוא כוח, וגברים לא רצו שנשים ישתחררו מהפטרונות הפטריאכלית. היו ימים שקריאה לא נועדה להנאה – והם נמשכו כמעט עד המאה ה-18. אבל אז באו הימים שנשים קראו, נהנו, וגם צוירו תוך כדי – על ידי מיטב הציירים האירופאים, ובהם ורמיר, רמברנדט, מאנה ואפילו מיכלאנג'לו.

הסיפורים שמאחורי הציורים קובצו על ידי ד"ר שטפן בולמן בספר המקסים "נשים קוראות בציור ובצילום", והוא אף הוסיף להם פרשנות אמנותית. ביקור באחד המוזיאונים הגדולים באירופה (אופיצי, ד'אורסיי, רייקסמוזיאום) הוא חוויית פוסט קריאה מומלצת.

שניים מהציורים האהובים עליי:


מזבח פורטינרי, הוגו ון דר חוס, 1476 (חלק ימני מתוך טריפטיכון. הקדושה מרגריטה, מריה מגדלנה ושתי נשים לבית פורטינרי, מנהל בית המסחר של משפחת מדיצ'י בברוז')


מדאם פומפדור, פרנסואה בושה, 1756 (עם הכלב הבלתי נמנע)

%d בלוגרים אהבו את זה: