ארכיון תג: נעמי עשת

ואת נשארת נאיבית שכמותך

הכניסה לתערוכה

הכניסה לתערוכה "על נופים ואנשים", סינמטק ירושלים (צילום: הבנזוג)

אחרי מסע חיפושים לא קצר, שבמהלכו ביליתי לא מעט על כביש מס' 1, בין תל אביב לירושלים, בסוף מצאתי את ההגדרה לאמנות נאיבית: זו אמנות שאי אפשר ללמד, כי היא מגיעה מהלב. מציירים אותה באופן ספונטני, מתוך הלא מודע, בלי להפעיל פילטרים ובלי לנתח יותר מדי. בכל ציור מגלים מחדש את העולם. גם אם אתה לא מבין באמנות, האמנות הזו ממלאת אותך בשמחה וברגש. היא מאפשרת לך להתרחק מחיי היומיום, ולהדחיק אותם. לא משנה מה קורה, היא נשארת נאיבית שכמותה.

לתערוכה הנאיבית העכשווית, שמתקיימת בסינמטק ירושלים, קוראים "על נופים ואנשים". למען האמת, רק חלק מהיצירות שייכות לז'אנר האמנות הנאיבית, חלק אחר זו אמנות נופית, וכל אחד יכול למצוא מה מדבר אליו יותר. אבל מה שהיה מיוחד ושונה הפעם, מבחינתי, זו האפשרות לפגוש את האמנים – לחבר את השם שכתוב על הפתק הלבן מתחת לכל יצירה, לגוף ופנים וקול. מעין הצצה לתהליך היצירה, לעולמות ולמטענים שכל אחד מביא אל הבד. התחושה הייתה שגם הם מגלים שם אחד את השני, יוצאים מתוך חדר העבודה הבודד ופוגשים עוד חדרים, עד שכמעט מתהווה לה קהילה קטנה.

היו עוד ציורים יפים בתערוכה, שאני לא מביאה כאן, כי החוויה איתם היתה 'רגילה'. אני מתכוונת, שלפעמים לשמוע אדם מדבר הופך את הציור שלו ליותר מעניין. הנה כמה מילים שנשארו אצלי:

האתגר היה לצייר לבן על לבן, ושלא יהיה אנמי . דניאלה פורת, שחפית על הים

האתגר היה לצייר לבן על לבן, ושלא יהיה אנמי . דניאלה פורת, שחפית על הים

דניאלה פורת ציירה "שחפית על הים" לפי צילום של רועי גליץ. האתגר היה לצייר לבן על לבן, ושלא יהיה אנמי (הצליח לה). "אחרי שאני מסיימת ציור אני מחכה עוד חודש, כדי לבדוק אם צריך לתקן משהו".

"פעם עבדתי על ציור 100 שעות, ואז חתכתי אותו עם סכין". ציורים של ז'ק וינונסקה

את ההסברים של ז'ק וינונסקה פספסתי, אז פשוט קוששתי מכל מיני שיחות שהתקיימו איתו. קודם כל, הוא אוטודידקט – וזה מרשים בהתחשב בציוריו היפים שכבר ראיתי פה ושם בהזדמנויות קודמות. "אני יודע שאני עובד לא נכון, יש טעויות ויש פישולים, אז אני מתקן תוך כדי. אגב, אני מתקן ציורים גם אחרי חמש שנים. פעם עבדתי על ציור 100 שעות, ואז חתכתי אותו עם סכין".

בציור מימין, שנקרא "הרוח", וינונסקה צייר קודם את הדמקה והפסנתר, ואז את הדמות, "כי זה היה יותר מדי שחור-לבן". הדמויות שלו לא שמחות, אבל הצבע הופך את הציורים לשמחים.

"לא יכולתי ללכת לראות תערוכות אמנות, כי הרגשתי כמו אישה עקרה שרואה נשים עם תינוקות". אלה גוטנברג וציוריה

אלה גוטנברג באה מאמנות, אך פיתחה קריירה כאשת הייטק ומנהלת פרויקטים, גם בחו"ל. לפני שנתיים וחצי הגיעה למצב ש"לא יכולתי ללכת לראות תערוכות אמנות, כי הרגשתי כמו אישה עקרה שרואה נשים עם תינוקות". אז היא התחילה לצייר שוב, באופן אינטואיטיבי. כלומר, למרות שאצלה בחיים הכול מתוכנן, בציור זה ההפך: היא מקשקשת בעיניים עצומות, ואז פוקחת אותן, מסתכלת על הסקיצה ומחליטה מה לעשות.

מצד אחד של הבית רואה גבעות חשופות ומהצד השני את גשר המיתרים הירושלמי. הציורים של לאה קוטוקוב

מצד אחד של הבית רואה גבעות חשופות ומהצד השני את גשר המיתרים הירושלמי. הציורים של לאה קוטוקוב

לאה קוטוקוב היא חרדית, יוצאת רוסיה, הגיעה לערב עם בעלה שהיה קצת חריג בנוף ולכן מסקרן. מתגוררת בכוכב השחר, מצד אחד של הבית רואה גבעות חשופות ומצד שני רואה את גשר המיתרים הירושלמי. מתחברת מאוד אל הנוף.

יש להם הרבה ילדים, ואין זמן כזה שבו אימא מקבלת שקט כדי לצייר. הם מסתובבים באזור הפלטה והציורים, ופעם כבר קרה שראתה תפוח עץ עם צבע אצל אחד הילדים ואז הסתכלה על הציור שהיה בשלבי סיום ממש, והבינה מה קרה.

"בכל ציור, העיקר שייגע בי האדום". ציור של מרגלית רג'ואן

מרגלית רג'ואן, תימניה, במקור מנווה צדק, אוהבת את החיים ואת שמחת החיים. כשהיא מציירת היא לא יודעת מה ייצא, "מה שבא לי באותו רגע, זה מה שאני עושה. אני עובדת עם הרגש" – שזו כאמור בדיוק ההגדרה של אמנות נאיבית, למרות שהיא לא מציירת נאיבי. הייתה מורה לעיצוב אופנה, ופנתה לציור לפני 15 שנה. הכי הרבה היא אוהבת את הצבע האדום. "בכל ציור, העיקר שייגע בי האדום".

" 50 גוונים של ירוק". קיץ של נעמה מנור

נעמה מנור הגיעה מצורית – יישוב קהילתי בתחומי המועצה האזורית משגב, השוכן על הר גילון, כ-8 דקות נסיעה מערבית לכרמיאל. היא ציירה ויצרה את ארבע עונות השנה. הקיץ שלה נראה לי ירוק מדי, אז היא הסבירה שזה קיץ סלובני, ושם יש 50 גוונים של ירוק.

ביומיום היא עוסקת ביצירת אלבומים וחותמות, ואת הטכניקה של החותמות הביאה לציורים – כאן הן באות לידי ביטוי בבתים ששולבו בתמונות. היא ניסתה הרבה בתים, עד שהחליטה מה ייכנס לעבודה הסופית. הרקע עשוי צבעי מים, ואז נותנת לפיגמנט להתפשט ולהתייבש. זו אמנות נאיבית כי אין פה פרופורציה. שאלתי איזו מהעונות היא אוהבת הכי הרבה. את הסתיו, כי חיה שלוש שנים בקנדה והשלכת שם יפה.

מנצחת על הכל ביד רמה. ציור של נעמי עשת רוזנצויג

מנצחת על הכל ביד רמה. ציור של נעמי עשת רוזנצויג

על הכל ניצחה ביד רמה ובאופטימיות מרשימה, נעמי עשת רוזנצויג, וזה הציור שלה, שמאוד דומה לה (אפילו לבשה שמלה כחולה בערב בו נפגשנו!).

דווקא בימים האלה שעוברים עלינו, יצאנו מהתערוכה עם הרגשה של שפיות. ואולי גם לשם מכוונת האמנות הנאיבית – שפיות, יומיום, הרגעים הקטנים שאפשר לפספס בשנייה, אבל אם בוחרים להסתכל עליהם, מבינים עד כמה החיים כמו שהם מהווים את המתנה הכי גדולה שאפשר לקבל.

"מי שמתעקש לדון דווקא באלה חש תחושת אשמה גדלה והולכת: על זה לכתוב? צעיפים, צמרות, חַלקוּתה המשוערת של איזו זרוע, ריח קלמנטינות, התחלה של חורף?.. העוד ישנם כל אלה? העוד מותר בלחש בשלומם לדרוש?" (עלי מוהר, "מהנעשה בעירנו").

"על נופים ואנשים", סינמטק ירושלים. אוצרת: נעמי עשת רוזנצויג. כל הציורים מועמדים למכירה. עד ה-1 בנובמבר

עידן התמימות

עבודות של אביבה סונסינו

תראו איך מגדירים אמנות נאיבית בויקיפדיה: "אמנות פרימיטיבית, המאופיינת בפשטות וחוסר באלמנטים או איכויות הנמצאים באמנות של ציירים בעלי השכלה רשמית". נכון שויקיפדיה זו לא האנציקלופדיה העברית, אבל עדיין, במה שכתוב בה יש שיקוף מסוים של רוח התקופה או החברה או התרבות. ואמנות נאיבית, מה לעשות, לא מוערכת כרצינית וכאיכותית. לטעמי, שלא בצדק.

האמנות הנאיבית מאופיינת בפרטים רבים, צבעים חמים, לא חשוב להקפיד על פרספקטיבה. לפעמים לדמויות יש עיניים גדולות במיוחד. זו לא אמנות פרובוקטיבית, "כיוון שזה עניין של פילוסופיה, איך לקבל את העולם סביבך". היא נוצרת מתוך חשיבה וגם מתוך רגש, והיא מצליחה לגעת באנשים. בשבוע שעבר הייתי בשתי תערוכות של אמנות כזו, וראיתי את ההתלהבות של אנשים. זו אולי לא אמנות "נחשבת", אבל די לראות ולשמוע את השמחה המשתחררת באופן טבעי אצל המתבוננים, כדי להבין את הערך שלה.

ז'ק וינונסקה – על השחור-לבן והצבעוני בירושלים. אולי קשור להשתלטות החרדית?

מדי בוקר אנחנו נוסעים בכביש ארוך ומתפתל, שמתחיל בין בתים וממשיך לתוך נוף. בחלקו אנחנו משקיפים על השכונה היפהפייה עין כרם. בצד הזה, של הנוף, תלויים שלטים המבשרים על האירועים המתקיימים בעיר. במשך כמה ימים ראינו שלטים עם ציור של חנוכייה, אך לא הצלחנו להבין מה בדיוק הם מקדמים. הדלקת נרות מאסיבית? תפילה המונית בבית כנסת? תערוכה חדשה במוזיאון ישראל?

השקענו לא מעט מאמץ בלגלות את התשובה, ולבסוף נעתר גוגל ידידנו ועזר לנו למצוא אותה. זו לא חנוכיה, זו מנורה, והיא מקדמת את פסטיבל האמנות הנאיבית, שנפתח ב-9 בדצמבר בסינמטק. למען האמת, הפסטיבל מתקיים בשלושה אתרים נוספים: מלבד הסינמטק, גם תיאטרון ירושלים, גלריה ספרא ובית צרפת באוניברסיטה העברית גבעת רם.

באותו יום החלטנו לאכול במסעדת "לבן בסינמטק", בלי קשר לפתיחת התערוכה. אבל כשסיימנו, במקום לטפס את המדרגות הרבות המובילות למעלה, למפלס הרחוב, נשארנו במבנה והסתובבנו בין הציורים. הקסם הילך עלינו מייד. לא הספקנו לראות אפילו חצי מכל השפע, כשלפתע מצא אותנו אוצר התערוכה, עדי לב. במהרה הצטרפה אליו נעמי עשת רוזנצויג, שעבדה חצי שנה על ארגון הפסטיבל, ושניהם עשו לנו סיור פרטי עמוס בהסברים. בלי תכנון, בלי הכנה, בהפתעה.

זה נשמע בערך ככה: "את זה ראיתם?? את זה אתם חייבים לראות! זאת אמנית נהדרת, זה אמן מאוד מיוחד, בואו לפה, אני רוצה להראות לכם משהו". הסתובבנו כך למעלה משעה, האמת היא שנדבקנו בהתלהבות שלהם. ולא כל יום מתפתחות כאלה שיחות על אמנות נאיבית. למשל, האם ראובן רובין שייך לזרם הזה, והתשובה היא כן. עלתה השאלה גם לגבי נחום גוטמן, והגיעה התשובה: לא (בויקיפדיה כן משייכים אותו לזרם. ואגב, גם את פיקאסו ואת גוגן).

שאלנו אותם מדוע התערוכה נחלקת לארבעה לוקיישנים. "אין בירושלים חלל אחד גדול שיכול להכיל כל כך הרבה ציורים", השיבה נעמי, וסיפרה שבפסטיבל "משתתפים 90 אמנים מ-26 מדינות". הרוב מישראל, כמובן, אבל בהחלט יש ייצוג חוצה יבשות.

היו בעיות להביא אמנים לארץ, לפתיחה?

"יש אמנית פולנייה שהייתה אמורה להגיע עם בעלה והבת שלה, היא הייתה הראשונה לקנות כרטיסים, אבל אז היה מבצע עמוד ענן והיא ביטלה הכול. אחרי שהיא שמעה הרצאה של אתגר קרת, בכלל לא היה סיכוי לשכנע אותה. מה שכן, היא שלחה לנו מצגת על אמנות נאיבית בפולין, וכנראה אני אציג אותה פה. לעומת זאת, שלושה אמנים מיוון וגם אמן מגרמניה כן יגיעו".

עבודה של מריאנה מיהוט

ציורים רבים בתערוכה היו קשורים לירושלים או ליהדות, גם במקרים שהאמנים נוצרים ולא ביקרו פה מעולם – חלקם ציירו את הציורים במיוחד לכבוד התערוכה. הציור שהכי הלהיב אותנו שייך לאמנית הרומנייה מריאנה מיהוט, שדוברת רומנית וצרפתית בלבד, ולכן ככל הנראה לא נצליח לדבר איתה גם אם תגיע לארץ. היא נולדה ב-1975 למשפחה של חקלאים בהרי הקרפטים המערביים בטרנסילבניה, אך נכון יהיה גם לומר שהיא דור רביעי לציירים נאיביים.

כבר כשהייתה בתיכון הציגה תערוכה מציוריה, שעסקו במעגל החיים בהר, תחת הכותרת Motzi. בציורים, שנעו סביב ארבע עונות השנה, אפשר לראות ילדים משחקים, בעלי חיים, ליקוט תפוחי עץ ואיסוף חציר, חגיגת חגים נוצריים וכן הלאה. האמנות של מריאנה היא אמנות אותנטית. בציור שראינו היא מציגה חיים של יצירה בכפר קטן הטובל באור קסום, והמהווה פינה קטנה ונשגבת של גן עדן, בעיניה. למען האמת, זה בדיוק מה ששבה אותנו: רצינו להיות שם, בשלווה הזאת.

אחרי המפגש נכנסתי לאתר אגודת אמנים נאיביים בישראל. מתברר שלב הוא איש מחשבים ועשת היא אדריכלית. לב התחיל לצייר רק ב-2008. נעמי, לעומת זאת, מציירת לדבריה מאז שנולדה. "רוב הציורים שלי צוירו בתקופת השירות הצבאי בסיני, שם היה הרבה זמן פנוי בסופי שבוע, וכמובן השראה של המדבר הנפלא.

"בגיל 20, מיד אחרי שחרורי מהצבא השתתפתי בתערוכה קבוצתית במוזיאון רמת גן, ומיד אחר כך הייתה לי תערוכת יחיד במוזיאון רמת גן פלוס תערוכת ציור של סטודנטים של הטכניון. בשתי התערוכות הקבוצתיות הייתה תחרות, ובשתי התחרויות זכיתי במקום ראשון. שנים רבות לא ציירתי, בעיקר בגלל מגבלות זמן, אבל בעקבות הפסטיבל הבינלאומי לאמנות נאיבית שהתקיים ביוני 2012 בעיר קטוביץ, בפולין, התחלתי שוב לצייר".

עבודה של נירה לב

כעבור כמה ימים ביקרנו בתיאטרון ירושלים כדי לראות את החלק השני של הפסטיבל. לקח לנו קצת זמן למצוא היכן החביאו את העבודות: הפעם היה מדובר בחלל קטן, בקומת המרתף. מצאנו שם כמה עבודות נהדרות, שוות צפייה, שבשבילן היה שווה להתעקש.

עבודה של שרה פלד

המלצה שלי: לבקר בתערוכה בסינמטק, שמוצגת עד סוף דצמבר בשעות נוחות יחסית. התערוכה בבית צרפת תוצג עד סוף ינואר 2013. הפתיחה שלה תתקיים ביום ששי הקרוב, 21.12.12 – אבל ימי הביקור ה"רגילים" יהיו א'-ה'. התערוכה בגלריה ספרא פתוחה גם היא רק בימים א-ה', 8:00-17:00.

 ועוד תפסו את עינינו:

מלין סקינר

*

טיבה נוף. לא ברור אם מישהו מבסוט בחתונה הזו

*

פרט מתוך עבודה של פטריסיה הנריסי קרוזלגוי

%d בלוגרים אהבו את זה: