ארכיון תג: נופים

מי מפחד מבוץ – טיול לשבת

כל נופי הגליל התחתון פרושים לפניכם. מסלול פסגת התבור / צילום: גלית חתן

בדרך כלל לא כותבים את זה בכתבות על טיולים. בכתבות האלה הכול זורם על מי מנוחות, נעים ומוצל, נופים נפלאים, פריחה נהדרת, זרימה בכל המובנים. מקסימום תהיה עלייה קצת קשה אבל לא ארוכה מדי. ואם כבר מישהו מודה שהוא מתנשף בדרך למעלה, הוא מייד מוסיף "אני סתם מקטר", וזה תמיד שווה את זה. אבל אני פה בשביל האמת.

לא מתווכחת אם זה שווה או לא, אבל לטייל בטבע יום-יומיים אחרי הגשם, במיוחד אם השמש לא הראתה את עצמה יותר מדי בזמן הזה, זו חוויה פחות זורמת בלשון המעטה. וזה בדיוק מה שקרה לנו בפסגת התבור. אם להגדיר את הטיול בשתי מילים: מסע דילוגים.

בין הבוץ הטובעני ליציאות של הפרות, חיפשנו קצת עשב להניח עליו את הרגליים ולו רק לרגע, עד הנקודה הבאה. במקום ללכת בקו ישר על דרך המלך, לאורך סימון השבילים השחור (ובחלק מהזמן – סימון שביל ישראל), זזנו ימינה ושמאלה, משטחי סלע הפכו לנו לחברים טובים, ועל הדרך גם פגשנו מאות פרחים צבעוניים יותר מקרוב ממה שחשבנו. טוב, אז אולי אני סתם מקטרת. אבל באמת שחזרנו עם טונות של בוץ בנעליים, והיינו צריכים לפרוש עיתונים כדי לא ללכלך את האוטו, וכל הניג'וס הזה (אם למישהו יש שיטות להתמודדות, אשמח לדעת).

כי הנופים, נו, ובכן, הם באמת היו נהדרים. הר תבור נמצא בגליל התחתון, ואולי הוא לא הכי גבוה בארץ, אפילו לא מתקרב, אבל הוא גבוה בערך ב-400 מטר מכל מה שנמצא סביבו –תופעה שנגרמה בעקבות לחצים טקטוניים – ולכן הוא מספק תצפיות על מרחבי הגליל התחתון שנדמים כמעט אינסופיים, ובהם שדות חקלאיים שנחרשו עיגולים-עיגולים.

כמעט כל המסלול עובר בתוך חורש, הכולל כמובן גם את אלון התבור / צילום: גלית חתן
פריחה במגוון צבעים ומינים ליוותה אותנו לכל אורך המסלול / צילום: גלית חתן

מתחילים את הטיול בכנסייה הפרנציסקנית שבפסגת ההר, שנקראת גם כנסיית ההשתנות. זו כנסייה מרשימה מאוד מאוד מבחוץ, וקצת פחות מזה מבפנים. יש לה שתי מרפסות תצפית, הימנית מספקת זוויות מעניינות יותר לצילום. מהכנסייה יוצאים לטיול שאורכו כ-2.5 ק"מ, ולמעשה מקיפים את ההר. בהתחלה צועדים בחזרה על כביש הגישה עד לשער האבן המרשים באב אל-הווה (שער הרוחות), שהוא למעשה שחזור של שער צלבני. עוד כמה מטרים קדימה, ואז פונים שמאלה ליד קיר האבן, אל המקום בו הטיול מתחיל באמת.

השביל עובר בתוך חורש הכולל עצי אורן ירושלים (אנחנו אף פעם לא באמת מתרחקים מהעיר הזו, תמיד מוצאים משהו שקשור אליה), חרוב, אלת המסטיק, אלה ארץ-ישראלית וגם אלון תבור (שנקרא על שם ההר). בין כל כמה עצים אפשר למצוא חלון של נוף, ומדי פעם לראות משמאל את הכנסייה. אחרי כק"מ מגיעים למעין קרחת יער מלאה צמחיה, שהיא מקום נהדר לפיקניקים – אנחנו ישבנו על משטחי סלע כדי לא להסתבך עם אדמה לחה מדי.

מבט על הכנסייה האורתודקוסית שבהר תבור – פחות מרשימה, ובעיקר פחות נגישה / צילום: גלית חתן

מייד אחר כך סימון שביל ישראל יורד כלפי מטה (ימינה), ואילו אנחנו ממשיכים עם השחור. בשלב הזה מתחילה תצפית לכיוון מזרח – הכנרת והגולן, וביום עם ראות טובה רואים גם את הרי הגליל והחרמון. לנו היה יום עם ראות ככה-ככה. באופן רשמי, אחרי כ-800 מטר מגיעים למפגש עם שביל ירוק, ושם בעצם נגמר השביל השחור. בוחרים במסלול הירוק השמאלי, שממשיך כ-500 מטר נוספים עד לכביש הגישה לכנסייה, ובדרך חולפים על פני שביל הכניסה לכנסייה האורתודוקסית ועל פני חורבות של מבני אבן.

באופן לא רשמי, כל העניין הזה של השביל השחור והירוק לא נראה לנו, והסימונים לא היו ברורים, אז בחרנו שביל לא מסומן שהוביל לגדר אבן בגובה בינוני. מישהו הציב שם גל אבנים שעליו ניתן לעמוד, לטפס על החומה, ולקפוץ לצד השני. אל דאגה, לא תהיו משיגי גבול: פשוט תגיעו לשביל הגישה לכנסייה האורתודוקסית, ומייד תראו את סימון שביל ישראל (שמתמזג עם הסימון הירוק), שאיתו מגיעים בחזרה לשער באב אל-הווה.

  • אחרי הטיול ירדנו עם הרכב למושבה כפר תבור, ושם אכלנו בבית הקפה הממש חמוד, קפדרציה. נכון, הוא היה יכול להיות בכל מקום אחר, אין בו משהו ייחודי למקום, בכל אופן לא אחד כזה שאנחנו זיהינו, אבל אחרי כמה ימים בצפון זה היה בדיוק מה שייחלנו לו. וכמובן, היה מאוד טעים.

הנה שאגאל הקטן – ראיון עם הציירת רבקה בר דב

"אני אוהבת את הנוף הישראלי כי יש בו חספוס, והוא לא מתקתק". ללא כותרת, רבקה בר- דב, 2017, אקריליק על בד, 100X100 סמ

הציורים של רבקה בר דב עושים לי מייד תחושה של חורף, במובן החיובי של המילה. אני רוצה להיות בתוך הציורים שלה, ולא רק בגלל שעכשיו קיץ, ואנחנו מהבילים בתוך כל החום והלחות. אני רוצה להיות בתוכם כי הם מזכירים לי את הטיולים היפים ביותר שלי בטבע, אלה שיש בהם יופי והוד והדר ואתה לא רוצה שהם יסתיימו. הם עוטפים ומנחמים. גם הטיולים וגם הציורים, זאת אומרת.

בתערוכה "כתמים ונוף", שתיפתח ביום חמישי הקרוב בבית האמנים תל אביב (31/8/17, אוצרת: אירית לוין), מככב בבירור צבע אחד שולט. "יש הרבה מאוד גוונים של ירוק על הפלטה שלי. אין אפשרות לספור אותם, כי הם משתנים כל הזמן", מודה בר דב בראיון מיוחד לבלוג. נופים מקומיים הם כמו שפת אם, היא מסבירה. "בכל מקום בארץ שרואים בו נוף אני מוצאת את היופי. אני אוהבת את הנוף הישראלי כי יש בו חספוס, והוא לא מתקתק. הצפון הוא נפלא, והדרום מעצים".

מה החוויה החזקה ביותר שעברת בטבע?

"זה היה כששהיתי לבד במצפה רמון, ב-1991. קיבלתי שם דירה לתקופה קצרה על מנת לצייר מטעם הילא"י – המרכז הישראלי למען האמניות היוצרות. הזיכרונות שלי משם קשורים לנוף שמסביב, שהוא מעצים. כשאתה לבד בתוך נוף כזה אתה מגיע לעצמך, נאסף לעצמך, זו הרגשה רוחנית. מהשהות הזו נולדה תערוכה צנועה, שהוצגה בבית האמנים ב-1993, וגם עבודות נוספות. ועם כל זאת, אני מרגישה שמבחינת יכולות, היום מקומי גבוה יותר".

"צילום מבטא ודאות, משהו שהיה בעבר, בעוד שהציור הוא מה שקורה בראש וניסיון לחיבור בין דימוי למציאות". ללא כותרת, רבקה בר- דב, 2015, אקריליק על בד, 100X100 סמ

בר דב, 76, נשואה ואם לשניים (שמהם יש לה ששה נכדים), נולדה בחיפה בבת גלים, שם העבירה את ילדותה. בגיל עשר עברה לקיבוץ רמת השופט, בו התחנכה עד לצבא. בשנות ה-70 למדה במכון לאמנות בבת ים, ומעבר לזה היא חובבת הרצאות בתחום. כיום היא מתגוררת בחולון.

היכן את מציירת? האם בשקט או עם מוזיקה ברקע? מותר לחברים לבוא לבקר כשאת מציירת?

"אני מציירת בסטודיו הקטן שלי בבית, הרבה מאוד עם מוזיקת רקע לפי מצב הרוח באותו רגע. אני אוהבת לצייר בבדידות, ואחרי זה רוצה שחבריי יתנו ביקורת על הציור".

איזה אמנים מעוררים בך השראה ולמה?

"הרבה אמנים מכאן ומהעולם יכולים לעורר בי השראה. זה כמו אהבה למוזיקה – כשזה נוגע בך, זה מעורר רגש, והסיבה לכך לא מודעת. כשאני רואה תערוכה שמעוררת בי את הרגש הזה, אני מיד רוצה לצייר בדרכי שלי".

איזו תגובה מעניינת ולא צפויה מבחינתך קיבלת לציורים שלך?

"הפסקתי לצייר למשך 14 שנה. באותו הזמן ביתי ילדה ובנתה את התא המשפחתי, וגם למדה. נעניתי כולי לעזור לה, גם כי זה מילא חסך משפחתי שלי, מלפני נישואיי. מגיל שמונה כבר לא הייתי במסגרת משפחה רגילה, אמי חלתה ונפטרה. המשפחה שהקמתי, וההמשכיות דרך ביתי, מילאה לי את החסך".

14 שנה זה המון זמן. לא התגעגעת למכחולים?

"בוודאי שהיו לי געגועים לציור, וידעתי שאחזור לזה. היו לי פגישות עם אמנים-ציירים, שמעתי הרצאות, ראיתי תערוכות, אבל לקח זמן עד שהגעתי לשלווה שהייתי זקוקה לה על מנת ליצור. התערוכה הנוכחית היא מארבע השנים האחרונות.

"זו לא תערוכת היחיד הראשונה שלי, אבל אני מתייחסת אליה כמו ראשונה, כי אני מרגישה שהבאתי יותר יכולות מאשר בקודמות, ובגלל ההפסקה בשנים זו התחדשות".

"הרבה אמנים מכאן ומהעולם יכולים לעורר בי השראה. זה כמו אהבה למוזיקה – כשזה נוגע בך, זה מעורר רגש, והסיבה לכך לא מודעת". ללא כותרת, רבקה בר דב, 2013, אקריליק על בד, 100X100 סמ

על 14 שנות ההפסקה שלקחה: "בוודאי שהיו לי געגועים לציור, אבל לקח זמן עד שהגעתי לשלווה שהייתי זקוקה לה על מנת ליצור". ללא כותרת, רבקה בר-דב, 2013, אקריליק על בד, 100X100 סמ

האם היה לך מתישהו מפגש מעניין שהשפיע על האופן שבו את תופסת ציור?

"לאחרונה הייתי בהרצאה של הצייר אלי שמיר, שנושאה היה 'ציור ריאליסטי בעידן דיגיטלי'. בין היתר הוא אמר שם: אנחנו רוצים לחבר מציאות מדימוי; כל אחד צריך שיראו אותו, אני רואה, אני נראה; אני משתמש בעולם לעשות ציור, ומשתמש בציור להתקרב לעולם; הציור מבטא הווה מתמשך, משהו שנמצא במציאות.

"אם להתייחס לתובנה האחרונה – צילום מבטא ודאות, משהו שהיה בעבר, בעוד שהציור הוא מה שקורה בראש וניסיון לחיבור בין דימוי למציאות. זה הסביר לי תיאורטית מה אני מעשית עושה. בזמן העבודה אין את המודעות הזו וגם לא צריכה להיות, המודעות יכולה לבוא אחר כך.

"מגיל צעיר ציירתי. אפיזודה ראשונה הייתה לי בגיל תשע, כשבמתנ"ס ליד הבית קבוצת מבוגרים הצביעה עליי כשעברתי לידם, ואמרה 'הנה שאגאל הקטן'. הרגשתי גאווה, למרות שבאותו זמן אני חושבת שלא ידעתי מיהו.

"אבל המודעות הראשונה היכתה בי כשהגעתי לקיבוץ, בגיל עשר. ביום הראשון בבית הילדים הקבוצה הקיפה אותי כשפתחתי את המזוודה, והתעופפו ציורים בלי שאהיה מודעת לכך שארזתי אותם. הילדים שאלו אותי בהתפעלות אם אני ציירתי את הציורים הללו. השאלה הפליאה אותי, ובתוכי כאילו נדלק משהו, הבנה שכנראה אני מציירת יפה. מאותו יום הפכתי לציירת של הכיתה".

"כשאתה לבד בתוך נוף כמו זה של מצפה רמון אתה מגיע לעצמך, נאסף לעצמך. זו הרגשה רוחנית". ללא כותרת, רבקה בר דב, 2012, אקריליק על בד, 100X100 סמ

>>> התערוכה תוצג בבית האמנים, אלחריזי 9, תל אביב, עד לתאריך ה-23/9/17.

%d בלוגרים אהבו את זה: