ארכיון תג: נווה צדק

פצצה חכמה

 

התמונה הפותחת את הפוסט הזו נראית מעט בנאלית: בחורה יושבת במכונית, ומסתכלת למצלמה, כאילו באגביות, חסר שם חיוך. פרט אחד לא עולה ממנה – חיכיתי 13 שנה לצילום כזה.

הפעם הראשונה שבה ראיתי מכונית סמארט הייתה באוקטובר 1999. אחרי הנחיתה בשדה התעופה פיומצ'ינו נסענו ברכבת לרומא, אוטובוס למלון, ויציאה רגלית לרחוב, לגלות את העולם. די מהר ראיתי אותה. קטנה, מתוקה, שונה מכל מה שלימדו אותי עד אז על מכוניות. היא כל כך הלהיבה אותי, שמייד חיפשתי את השם שלה, הייתי חייבת לדעת איך קוראים לה. תיעדתי אותה בכמה שיותר צבעים, עוד לא ידעתי שיש גם דוגמאות. מבחינתי היא הייתה אטרקציה בדיוק כמו פיאצה ונציה (עוגת החתונה הכי גדולה שראיתי אי פעם). אתם יכולים לגחך עכשיו, אבל יש גם אנשים עם אובססיה לבתי קברות עתיקים, לכו תצחקו עליהם. אגב, מאז ועד היום לא ראיתי ריכוז גדול של מכוניות סמארט כמו זה שראיתי ברומא.

בשובי לארץ הראיתי לכולם את התמונות של הסמארט – הייתי מראה גם לכם, אבל הן צולמו במצלמת פילם, רק בחלוף חמש שנים רכשתי מצלמה דיגיטלית. אחת התמונות הייתה שחורה לגמרי, ראו בה רק את הפנסים, אבל זה לא גרם לי לזרוק אותה לפח. אחר כך, בנסיעות הבאות, לבלגיה למשל, המשכתי לתעד את הסמארטיות המגניבות שעברו ברחוב – זכורה לי במיוחד אחת שהייתה כולה ג'ונגל, עם ג'ירפות, אריות ושאר החבר'ה. תיעדתי מכוניות סמארט גם בפורטוגל ובספרד ובשבדיה ובצרפת. לקח לי זמן להיגמל מההרגל לצלם אותן, אבל אף פעם לא הפסקתי לפנטז איך זה לנהוג באחת כזו.

***

מכוניות סמארט משטוקהולם, פריז וליסבון. מאז צילום התמונות הסמארט התארכה ב-10 ס"מ

באוקטובר 2012, שלוש-עשרה שנים אחרי המפגש הראשון, ניתנה לי ההזדמנות לעשות זאת. אני לא חושבת שמישהו בחברת מרצדס, בעלי המותג סמארט, ידע על הפנטזיה שלי. זה משהו שעד היום חלקתי רק עם משפחה וחברות טובות. אבל הנה, נפל בחלקי ההזדמנות לנסיעת מבחן, מעין מפעל הפיס לסוף שבוע אחד.

אם חושבים על זה, סמארט זה שם גאוני שמחבר בין הס' של סווטש למ' של מרצדס, בתוספת ART, כלומר אמנות – ומבחינתי בהחלט יש אמנות במכונית הזו. אגב, סווטש כבר מזמן לא חלק מהעסק, אבל נראה לי שההפסד כולו שלהם. חשבתי שראוי לתת למכונית הקטנה-אך-גדולה שם חדש בסוף השבוע שבו הייתה אצלי, ולאחר כמה התלבטויות – בין היתר נפסלו השמות סמארטיקה וסמארטה – החלטתי לקרוא לה סימה, שאותי הקסימה. ס' לסווטש, מ' למרצדס ויה לאלוהים שחיבר ביניהם (קיטש, אני יודעת. אגב, אכלתם פעם בסימה באגריפס? מומלץ).

קצת נתונים טכניים על הגברת: מנוע 1,000 סמ"ק, שוקלת 700 ק"ג. עומדת יפה בסיבובים של דרך סטף-עין כרם, ומי שנסע שם יודע באיזה סיבובים מדובר. גם במקום שדורש זינוק רציני בעלייה, מקום שבו הפז'ו שלי קצת מתקשה, היא הצליחה לנסוע בקלי קלות.

דוושת הברקס גבוהה יותר מהרגיל, מה שאומר שבחורות לא גבוהות צריכות להשקיע קצת מאמץ. גם אין הגה כוח, אז הידיים עובדות קצת. חסכוניות: ברגע שלוחצים על ברקס ונעמדים במקום, ברמזורים למשל, המנוע כבה ובמקומו יש "מנוע חלופי" על מצבר – מה שמאוד חסכוני בדלק. בשנייה שלוחצים על הגז כדי לנסוע, המנוע נדלק שוב מעצמו. למערכת הזו קוראים eco, כי היא מאוד אקולוגית. בהתחלה התקשיתי לסמוך עליה שתעבוד, ולכן כיביתי אותה ונסעתי כרגיל, אבל ככל שצברתי ביטחון בנהיגה סמכתי יותר ויותר על הסמארט ואז השתמשתי ב-eco בקלות רבה.

***

כתובות גרפיטי תל אביביות

את הסמארט אספתי ליד היכל נוקיה – מקום שאני לא מכירה כלל וכלל יען כי איני אוהדת של מכבי תל אביב בכדורסל או של כל קבוצת כדורסל שהיא, וכבר מזמן לא היה שם משהו שיכול לעניין אותי (נדמה לי שהפעם האחרונה הייתה הופעה של להקה שחבריה נתלים על הקירות ומשתלשלים מהתקרה). משם החלטתי לנסוע לכיוון מרכז העיר. אלא שאחרי פנייה אחת ימינה, ה-waze הפסיק לעבוד. הצילו.

אני לא מכירה שום דבר באזור הזה של העיר, ובטח אין לי מושג איך מגיעים משם לרוטשילד. פספסתי פנייה אחת קטנה ומצאתי את עצמי בלב אזור התחנה המרכזית, כשמסביבי רק עובדים זרים שלא חוצים במעבר חצייה, ואף לא ישראלי לרפואה לשאול אותו איך יוצאים מכאן ומגיעים לשדרה. עד שהתרגלתי לזה שה-waze לוקח אותי לכל מקום, נאלצתי להסתמך על המצפן האישי. מופת של טירלול. דיברתי אל העוברים והשבים, והנהגים האחרים, ואלוהים, ועוד כמה אנשים לא קשורים – כמובן שאף אחד לא יכול היה לשמוע אותי כי החלונות היו סגורים.

מה שקרה הוא שחלום גדול שלי התגשם, לנהוג בסמארט, אבל באותו זמן ממש התממש גם סיוט שלי: ללכת לאיבוד. שילוב קטלני, שבו את לא יודעת אם לבכות או לצחוק. ואז את מבינה שכולם מסתכלים עלייך כל הזמן, לא כי את לחוצה כמו טמפון אלא כי סמארט זו מכונית מיוחדת בישראל. ואז את מחייכת. קצת נרגעת.

בסוף, השד יודע איך, הגעתי למקום חפצי – ואז התחיל חיפוש החנייה. בשנים שגרתי בתל אביב, בצפון הישן, צברתי מאות שעות חיפוש אחרי חנייה. פעמים רבות הייתי רואה חניות שזכו להגדרה "יופי, סמארט", כלומר רק מכונית קטנה יכולה להיכנס בהן. ניסיתי לשנן לעצמי את המנטרה הזו בזמן שהסתובבתי באזור רוטשילד, הפלא ופלא זה עבד. תוך זמן לא רק מצאתי חנייה בלב העיר. עם הפז'ו זה לא היה קורה.

היה קצת קשה להשאיר את סימה לבד בחושך, אבל איחלתי לחיילת בהצלחה.

***

יוצאים לטייל בתל אביב. הבית למטה מימין מעורר מחשבות על הוואנה

אחד הדברים הידועים לגבי סמארט היא שמדובר במכונית שמתנהלת מצוין בעיר. למעשה, בערים רבות באירופה היא מהמכוניות הבולטות לנסיעות עירוניות, במיוחד כאלה לעבודה ובחזרה, שבהן אתה לא צריך לקחת איתך את כל המשפחה או את כל החבר'ה. מה שגילינו בסופ"ש הזה הוא שבתא המטען הזה יש מקום למזוודה גדולה, ושבפנים היא מרגישה מאוד מרווחת. מרגע שהנהגת לא היסטרית, שני אנשים יכולים ליהנות בה מאוד.

לקחנו את סימה לגלריה ליטבק, ואחר כך לסיבוב בנווה צדק – התכנון היה לשבת בבית הקפה של דלאל ולקנות עוגה לשבת, אבל עד שהגענו, כבר היה סגור. במקום זה ישבנו לקפה ועוגה במסעדת דלאל, מקום שאנחנו מחבבים מאוד, וחוזרים אליו כמעט בכל פעם שאנחנו בתל אביב. ואז, אחרי ההירגעות הזו, הפינוק הזה, לקחנו את סימה לסיבוב אמיתי ברחובות. גילינו מקומות בנווה צדק שאני לא זוכרת שראיתי אי פעם. אחד מהם הזכיר לי את הוואנה – לא שהייתי אי פעם בקובה, אבל יש לי ספר עצום. מבנה אחר הזכיר קיוסק קטן, כמו זה ששיפצו ביפו וראיתי גם באיסטנבול. מעניין מה הסיפור שלו.

***

 מגיעים לסטף, מפנטזים על קפה קר מול הנוף

אחרי שהתרגלנו לנסיעות עירוניות, השאלה הגדולה הייתה מה יקרה בכביש 1, בקטעים שבהם המהירות המותרת היא 110 ו-120 קמ"ש. ובכן: הסמארט יציבה יותר על 110 קמ"ש ופחות על 120, למרות שהבטיחו לי שהיא יכולה להגיע בלי בעיה עד 140.

החלק המצטיין שלה הוא בעליות ובירידות: מכיוון שהיא במשקל קל, אין לה בעיה לטפס, ומצד שני היא גם לא "עפה" קדימה בירידות. היה קצת קשה להשתלב בין הג'יפים של מגרש החנייה בסטף, אבל הסתדרנו. אם יש מקום ששווה לבלות בו את שישי אחר הצהרים ולראות את השקיעה – זה המקום. עם שייק פירות ביד או קפה קר, זה בכלל מושלם. ואם אתם באים בחורף, אל דאגה – יש חימום ויש שוקו חם.

***

ירושלים של זהב

בשבת בבוקר השכמנו קום, במונחים שלי, ונתנו לסימה להוביל אותנו בבטחה לעבר המכון האפיפיורי למקרא. עכשיו, תסתכלו רגע על התמונה השמאלית התחתונה. כשהעליתי אותה לפייסבוק, חברה כתבה לי משהו בנוסח "מאוד בטיחותי לנסוע ולצלם ביחד". אז אני רוצה להבהיר משהו: זה לא היה בנסיעה. עמדנו במקום שבו אפשר לחנות, לפחות כשמדובר בסמארט, והרחוב היה פתוח כולו לפנינו. אגב, גם הגג היה פתוח במידה מסוימת – לסימה יש sun-roof. נהנינו פעמיים.

הדבר המהמם ביותר במכון האפיפיורי למקרא, שצריך לתאם מראש את הביקור בו, הוא גופה חנוטה של פקיד מצרי מהמאה השלישית לפנה"ס, מתנה שקיבל מייסד המכון – שהיה ארכיאולוג נלהב – ממצרים. בחיים לא הייתי קרובה כל כך לסרקופג מצרי ולמה שנמצא בו. יש במוזיאון הקטן של המכון עוד פריטים ארכיאולוגיים רבים, ומעניין להיכנס גם לכנסייה שנמצאת ממול (בתוך המבנה) בזכות הויטראז'ים. אחרי הביקור שם עלינו על גבעה קטנה כדי להשקיף על העיר העתיקה. מרתקת תמיד, נפיצה אחת לשבועיים.

***

 

נוסעים ליקב מוני

חזרנו הביתה, והתארגנו קצת – הייתי שמחה לומר שהכנו סלסלת פיקניק, אבל זה היה יותר תיק בד עם צד פנימי שומר-קור, שהבנזוג קיבל במתנה באיזה כנס. בצירוף בקבוק מים, יצאנו לדרך, לעבר מנזר דיר ראפאת ויקב מוני.

המנזר הקתולי הוקם בשנת 1927 על ידי הפטריארך הלטיני לואיג'י ברלסינה, לאחר רעידת האדמה שפקדה את ארץ ישראל. הפטריארך היה מעוניין באתר לכבוד מרים אם ישו שתגן על הארץ מאסונות דומים, ולכן שמה הרשמי של הכנסייה הוא גברתנו מלכת פלשתינה (Regina Palaestinae). בתוכה, על הקירות העליונים ועל התקרה יש עשרות כתובות בעשרות שפות שבהן כתוב "שלום לך מרים". גם מקומה של העברית לא נפקד, כמובן.

בסמוך למנזר נמצא יקב מוני, שכבר ביקרנו בו בעבר ורכשנו בו יין טוב וגבינה טובה. למרבה הצער הפעם לא היו גבינות, והיה חשש שהלחם המצוין שהבאנו ייוותר בתיק הקירור. בסופו של דבר רכשנו יין, פסטו בזיליקום-אגוזים ודבש אקליפטוס. ניגשנו למרפסת הגפנים, התיישבנו ליד שולחן עץ, והשקנו כוסות לחיים. הבנזוג איחל לחיי האהבה, ואני איחלתי לחיי החיים הטובים. ואני באמת מאמינה באיחול הזה. הוא מקיף בתוכו הכל, גם את הבריאות, גם את האהבה וגם את ההנאות שבגללן שווה לחיות. איך אמר סלוגן שרץ פה פעם: זה שאתה נושם, לא אומר שאתה חי. ואני רוצה לחיות.

בסופשבוע הזה חייתי מצוין. היה חבל שהוא הסתיים, אבל היי, כל החוכמה היא לייצר אחד חדש.

 

קפיצה קטנה לתל אביב

זאת כבר לא העיר שלך

העיר שחם בה וגם לח

האנשים נראים זרים, כמו מאחורי מסך

כל כוס קפה נתפסת ככסת"ח.

*

המדרכה שעליה את דורכת

מרגע לרגע היא מתארכת

עכשיו זו היא שמובילה, שמושכת

את מזמן כבר לא שייכת

ובכל זאת הולכת, והולכת, והולכת.

*

ופתאום לרגע אחד יש בה גם הדר

פתאום את חושבת: אולי זה לא נגמר

אולי זה עוד לא מאוחר

האם הקסם, יכול להיות ש, הוא חזר?

הרי פה ושם כבר נאמר

שכל העולם הוא אותו כפר.

**

ועכשיו בתמונות:

*

*

*

*

*

*

*

*

*

*

*

*

מתיקותו של החטא

אחרי שנים של מלצריות ותפריטים, קצת מוזר להיכנס לחצר, לבחור שולחן, ואז לבחור גם את ארוחת הבוקר מתוך בופה. אבל ברגע שעושים את השינוי התפיסתי, מבינים את הצד הכייפי שבחוויה. כל כך כייפי, שכבר כשביקרתי ב"חטאים מתוקים" בפעם הראשונה, תכננתי את מי אקח לשנייה (בינתיים הרשימה עומדת על ענבל, מרים ואימא).

למקום הגענו בהזמנת הבעלים, ולא ממש ידענו למה לצפות. זה דבר אחד לקרוא באינטרנט תפריט עמוס, ודבר שני לראות את כל המנות מול העיניים. עם כל הסלטים והמאפים, בהתחלה הרגשתי כמו בארוחת בוקר של מלון בוטיק, רק שלא היה לי חדר לחזור אליו ולנוח אחרי האוכל. אחר כך נשמתי עמוק, והתחלתי להעמיס על הצלחת המלבנית. המנה המנצחת, זו שהיכתה בשנינו, כמו Beat It של מייקל ג'קסון שהתנגן ברקע: טוסט הגבינה הקריספי. והסלטים. אוי, הסלטים. גבינות הן הצד הפחות חזק, אבל מי צריך אותן בכלל. באמת! (טוב, הבנזוג שלא אוכל ירקות, היה צריך. במקום זה הוא טעם את כל המאפים, וכך גילינו את הטוסט).

בסיום הארוחה, לפני הקפה והעוגיות, שוחחנו קצת עם הבעלים, רועי. בשנתיים האחרונות יצא לי לפגוש בעלים של כמה מקומות, וזה היה מעניין, כי עד אז בכלל לא חשבתי על בעלים כשיצאתי לאכול. גם היום, אף פעם אין לי מושג אם הם נמצאים במקום או לא (הרבה פעמים הם כן), אני לא ממש בודקת האם הם שמים את הנשמה שלהם או לא, הם לא באים לבקר אותי בשולחן, וגם אותי לא ממש מעניינת האכפתיות שלהם. אותי מעניינים האווירה, האוכל, השירות והאנשים. כמובן שמאחורי כל זה נמצאים הבעלים, במלוא מובן המילה, אבל אף פעם לא דחוף לי להרגיש את זה. ואז אני פוגשת אחד מהם, ולמשך שבוע-שבועיים אני 'נכנסת לזה' לגמרי.

בשיחות איתם עולה שאין להם כמעט חיים פרטיים, אבל הם מבסוטים מזה. חלקם בחרו לפתוח מקומות כשרים, גם כי זה משתלם מבחינה עסקית (אין כמעט כשרות בתל אביב, וככה יכולים להזמין מהם למשרדים או לקיים אצלם אירועים לעובדים, כי כידוע ברגע שאחד אוכל כשר…), וגם כי זה מאפשר להם לבלות עם המשפחה בסופשבוע. אלה גם שתי הסיבות העיקריות לכך ש"חטאים מתוקים", הממוקמת בקצה רחוב שבזי, היא כשרה. "אני מעדיף לעבוד חמישה וחצי ימים בשבוע", אומר רועי, "במקום לחיות על יום וחצי של תיירות לנווה צדק".

לא שאלנו כמה עולה להחזיק משגיח כשרות. כן שאלנו למה במקום מלצריות יש בופה. "אני לא אוהב מקומות של שואו אוף ומלצריות כוסיות", משיב רועי. הדוגריות הזו היא כנראה בגלל שהוא אחרי לילה ארוך ללא שינה – משתיים בלילה הוא ער, עובד במטבח כמעט לבד, כדי להכין את כל המטעמים של שישי בבוקר. הוא עושה את זה כבר שנתיים וחצי, מאז פתיחת הבופה לאנץ'. בשמונה השנים שקדמו לזה "חטאים מתוקים" היה "רק" חנות וקייטרינג. בהתחלה אפו את העוגיות לבד, אחר כך העבירו את האפייה לירושלים, למפעל שמעסיק 30 עובדים.

כשתל אביב חגגה יומולדת 100, רועי הוציא קופסאות עוגיות מיוחדות – שנמכרות במקום גם היום. השלב הבא, כפי הנראה, הוא פתיחת מקום שני. הלוקיישן כבר נבחר, אבל זה עדיין במשא ומתן. השאלה שלנו הייתה איך אפשר לנהל שני מקומות בו-זמנית, כשאתה אוהב להיות מעורב בכל הפרטים הקטנים, והתשובה הייתה אכן, בעיה. שתיפתר כשיגיע הרגע.

בינתיים זו השעה ליהנות מהבראוניז המעולים, מצטייני הקינוחים בסוף הארוחה. ואגב, כאילו לא הספיק לנו כל האוכל הזה, קיבלנו בנוסף גם צלחת עוגיות מעולות, דגימות ממה שנמכר במקום (בשביל השתייה והעוגיות כן יש מלצרים). למטה, בתמונה, סימנתי בעיגול את הפייבוריטיות שלנו.

אני אוהבת את נווה צדק. אני אוהבת ארוחות בוקר טובות. והאמת היא שבהרבה מקומות אני מתאכזבת מהפשטות או מהתמחור. פה לגמרי הרגשתי חמישה כוכבים, כך שכמו שציינתי בהתחלה – תהיה פעם שנייה.

(בופה ראנץ' באמצע השבוע: 50 שקל – אוכל יותר רציני, כמו מרקים, סושי, דים סאם, אגרול, אנטיפסטי וממולאים.

בופה בראנץ' בשישי: 69 שקל – כאמור יותר סלטים, מאפים ולחמים)

%d בלוגרים אהבו את זה: