ארכיון תג: מרכז הקונגרסים

בא לי דאלי

סלבדור דאלי אמר על עצמו שהוא צייר בינוני. זה לא שהוא גילה צניעות מפליגה או התכוון להפחית מערך עצמו: לטעמו, כל יתר הציירים פשוט היו גרועים, או לפחות גרועים בהשוואה אליו. הוא גם הכריז על עצמו כגאון הרבה לפני שחשב שהוא באמת כזה. "רק אחר כך הפכתי לגאון אמיתי", הסביר.

האם הגישה הזו, שמזכירה קצת את הביטלס שטענו שהם גדולים יותר מישו, ואת אואזיס שטענו שהם גדולים יותר מהביטלס, צריכה להיות נסבלת בעינינו? האם מי שאומר במופגן "אני שווה ואתם תעריצו אותי" ראוי ליחס שלנו? ואם הוא באמת סוג של גאון? אם הוא באמת איתגר את כל התפיסה המרחבית המקובלת, באמצעות מגוון עצום של סגנונות ואמנויות? אולי הגישה צריכה להיות: הבירבורים שלו הלכו איתו אל הקבר, אבל האמנות שלו נשארה איתנו?

השאלות האלה הטרידו את מוחי בעודי משתלבת יחד עם עוד כמה מאות אנשים במרחב התערוכה "מבטו של גאון" שמתקיימת בימים אלה במרכז הקונגרסים בחיפה. למעלה מ-500 יצירות מקוריות וחתומות הוצבו שם על ידי האוצר אנריקה סבאטר – ששימש כעוזרו האישי של דאלי במשך כ-13 שנים, ונחשב לאחד האנשים הקרובים ביותר אליו. הוא הביא לתערוכה כמה יצירות מהאוסף הפרטי שלו, וגם יצירות מאוספים פרטיים מרחבי העולם – מפריז ועד דרום אמריקה. את העבודות המוכרות ביותר לא תמצאו כאן, אולי רק רמיזות אליהן – שעונים, פילים, פרפרים ומגירות שיוצאות מתוך הבטן.

השווי הכולל של היצירות בתערוכה נאמד ביותר מ-60 מיליון דולר. היצירה היקרה ביותר נקראת  The servant of the disciples at emmaus , היא משנת 1960 ומוערכת ב-2.4 מיליון יורו. אין לי מושג מה הפך את העבודה הזו לכל כך נחשבת, ואת המידע עליה גיליתי רק אחרי התערוכה, לכן לא צילמתי (הנה היא). אני זוכרת אותה: קשה לשכוח. אבל יש עוד כמה עבודות שניתן לומר זאת עליהן. הבולטים במיוחד הם פסלי הענק הירוקים, אבל לפעמים דווקא הדברים הקטנים, שאינם צורחים את עצמם, הם המעניינים יותר.

מה קורה למי שמבקר בתערוכה? קודם כל, הוא הולך לאיבוד בגלל כל השפע העצום. קשה להחליט מאיפה להתחיל ומאיפה להמשיך. אין מסלול אחד, יש יד חופשית או רגל חופשית, וזה קצת מבלבל. אז אחרי שבחנו סדרת עבודות אחת, עברנו לפסלים הקטנים ולפסלים הגדולים, ועוד סדרת ציורים ואז המדליות, ואז עוד סדרה – ציונית, ישראלית, אפילו קצת ירושלמית. ראיתי אותה לפני כמעט 14 שנים ברומא, גם כן בתערוכה מקיפה של האמן. אז היא הייתה תלויה במעין מסדרון, כאן היא קיבלה יותר מקום של כבוד.

אחרי שסיימנו את הביקור באולם המרכזי עלינו למזנון (זוועה), ואז התיישבנו להשקיף מלמעלה על המבקרים באולם הכניסה. לרוב האנשים שהגיעו מהאולם המרכזי היה פרצוף מיואש. אמנם הם נכנסו לתערוכה בשמחה ועזוז, אך יצאו ממנה מותשים לחלוטין. העומס הוא בלתי הגיוני כמעט, וכמו שאמרתי – מבלבל אותך. מצד אחד הרבה תגליות משמחות ושחרור אינסופי – דאלי שחרר את היד, והעביר אל המתבונן תחושה של חופש מתירני. מצד שני, אתה לא נח אפילו לרגע – אין כיסאות, אין ספסלים ויש צפיפות. מי שהיה במוזיאונים של דאלי יודע שהם מספקים חוויה הדרגתית ששומרת אותך עירני. כאן הכול סודר באופן נקי מאוד, אבל אולי דווקא האחידות הייתה בעוכרי התערוכה.

ואף על פי כן ולמרות הכל, אני שמחה שהלכתי. בעולם שלנו מעטים מדי מרשים לעצמם לצפצף על הכול ולהיחשב למשוגעים – אז עד שמישהו כבר עושה את זה, שווה ליהנות ממה שיש לו להציע. גם אם הוא מת כבר כמעט 25 שנה.

הנה מקצת העבודות בתערוכה:

*

הירח, 1965

*

על גדות החירות

*

סיגריות ג'ירפה – כמו כאמל, אבל קצת אחרת

*

המדליה הזו, תאמינו או לא, באה לומר "כבד את אביך ואת אימך"

*

*

*

*

*

 

%d בלוגרים אהבו את זה: