ארכיון תג: מצפה רמון

הנה שאגאל הקטן – ראיון עם הציירת רבקה בר דב

"אני אוהבת את הנוף הישראלי כי יש בו חספוס, והוא לא מתקתק". ללא כותרת, רבקה בר- דב, 2017, אקריליק על בד, 100X100 סמ

הציורים של רבקה בר דב עושים לי מייד תחושה של חורף, במובן החיובי של המילה. אני רוצה להיות בתוך הציורים שלה, ולא רק בגלל שעכשיו קיץ, ואנחנו מהבילים בתוך כל החום והלחות. אני רוצה להיות בתוכם כי הם מזכירים לי את הטיולים היפים ביותר שלי בטבע, אלה שיש בהם יופי והוד והדר ואתה לא רוצה שהם יסתיימו. הם עוטפים ומנחמים. גם הטיולים וגם הציורים, זאת אומרת.

בתערוכה "כתמים ונוף", שתיפתח ביום חמישי הקרוב בבית האמנים תל אביב (31/8/17, אוצרת: אירית לוין), מככב בבירור צבע אחד שולט. "יש הרבה מאוד גוונים של ירוק על הפלטה שלי. אין אפשרות לספור אותם, כי הם משתנים כל הזמן", מודה בר דב בראיון מיוחד לבלוג. נופים מקומיים הם כמו שפת אם, היא מסבירה. "בכל מקום בארץ שרואים בו נוף אני מוצאת את היופי. אני אוהבת את הנוף הישראלי כי יש בו חספוס, והוא לא מתקתק. הצפון הוא נפלא, והדרום מעצים".

מה החוויה החזקה ביותר שעברת בטבע?

"זה היה כששהיתי לבד במצפה רמון, ב-1991. קיבלתי שם דירה לתקופה קצרה על מנת לצייר מטעם הילא"י – המרכז הישראלי למען האמניות היוצרות. הזיכרונות שלי משם קשורים לנוף שמסביב, שהוא מעצים. כשאתה לבד בתוך נוף כזה אתה מגיע לעצמך, נאסף לעצמך, זו הרגשה רוחנית. מהשהות הזו נולדה תערוכה צנועה, שהוצגה בבית האמנים ב-1993, וגם עבודות נוספות. ועם כל זאת, אני מרגישה שמבחינת יכולות, היום מקומי גבוה יותר".

"צילום מבטא ודאות, משהו שהיה בעבר, בעוד שהציור הוא מה שקורה בראש וניסיון לחיבור בין דימוי למציאות". ללא כותרת, רבקה בר- דב, 2015, אקריליק על בד, 100X100 סמ

בר דב, 76, נשואה ואם לשניים (שמהם יש לה ששה נכדים), נולדה בחיפה בבת גלים, שם העבירה את ילדותה. בגיל עשר עברה לקיבוץ רמת השופט, בו התחנכה עד לצבא. בשנות ה-70 למדה במכון לאמנות בבת ים, ומעבר לזה היא חובבת הרצאות בתחום. כיום היא מתגוררת בחולון.

היכן את מציירת? האם בשקט או עם מוזיקה ברקע? מותר לחברים לבוא לבקר כשאת מציירת?

"אני מציירת בסטודיו הקטן שלי בבית, הרבה מאוד עם מוזיקת רקע לפי מצב הרוח באותו רגע. אני אוהבת לצייר בבדידות, ואחרי זה רוצה שחבריי יתנו ביקורת על הציור".

איזה אמנים מעוררים בך השראה ולמה?

"הרבה אמנים מכאן ומהעולם יכולים לעורר בי השראה. זה כמו אהבה למוזיקה – כשזה נוגע בך, זה מעורר רגש, והסיבה לכך לא מודעת. כשאני רואה תערוכה שמעוררת בי את הרגש הזה, אני מיד רוצה לצייר בדרכי שלי".

איזו תגובה מעניינת ולא צפויה מבחינתך קיבלת לציורים שלך?

"הפסקתי לצייר למשך 14 שנה. באותו הזמן ביתי ילדה ובנתה את התא המשפחתי, וגם למדה. נעניתי כולי לעזור לה, גם כי זה מילא חסך משפחתי שלי, מלפני נישואיי. מגיל שמונה כבר לא הייתי במסגרת משפחה רגילה, אמי חלתה ונפטרה. המשפחה שהקמתי, וההמשכיות דרך ביתי, מילאה לי את החסך".

14 שנה זה המון זמן. לא התגעגעת למכחולים?

"בוודאי שהיו לי געגועים לציור, וידעתי שאחזור לזה. היו לי פגישות עם אמנים-ציירים, שמעתי הרצאות, ראיתי תערוכות, אבל לקח זמן עד שהגעתי לשלווה שהייתי זקוקה לה על מנת ליצור. התערוכה הנוכחית היא מארבע השנים האחרונות.

"זו לא תערוכת היחיד הראשונה שלי, אבל אני מתייחסת אליה כמו ראשונה, כי אני מרגישה שהבאתי יותר יכולות מאשר בקודמות, ובגלל ההפסקה בשנים זו התחדשות".

"הרבה אמנים מכאן ומהעולם יכולים לעורר בי השראה. זה כמו אהבה למוזיקה – כשזה נוגע בך, זה מעורר רגש, והסיבה לכך לא מודעת". ללא כותרת, רבקה בר דב, 2013, אקריליק על בד, 100X100 סמ

על 14 שנות ההפסקה שלקחה: "בוודאי שהיו לי געגועים לציור, אבל לקח זמן עד שהגעתי לשלווה שהייתי זקוקה לה על מנת ליצור". ללא כותרת, רבקה בר-דב, 2013, אקריליק על בד, 100X100 סמ

האם היה לך מתישהו מפגש מעניין שהשפיע על האופן שבו את תופסת ציור?

"לאחרונה הייתי בהרצאה של הצייר אלי שמיר, שנושאה היה 'ציור ריאליסטי בעידן דיגיטלי'. בין היתר הוא אמר שם: אנחנו רוצים לחבר מציאות מדימוי; כל אחד צריך שיראו אותו, אני רואה, אני נראה; אני משתמש בעולם לעשות ציור, ומשתמש בציור להתקרב לעולם; הציור מבטא הווה מתמשך, משהו שנמצא במציאות.

"אם להתייחס לתובנה האחרונה – צילום מבטא ודאות, משהו שהיה בעבר, בעוד שהציור הוא מה שקורה בראש וניסיון לחיבור בין דימוי למציאות. זה הסביר לי תיאורטית מה אני מעשית עושה. בזמן העבודה אין את המודעות הזו וגם לא צריכה להיות, המודעות יכולה לבוא אחר כך.

"מגיל צעיר ציירתי. אפיזודה ראשונה הייתה לי בגיל תשע, כשבמתנ"ס ליד הבית קבוצת מבוגרים הצביעה עליי כשעברתי לידם, ואמרה 'הנה שאגאל הקטן'. הרגשתי גאווה, למרות שבאותו זמן אני חושבת שלא ידעתי מיהו.

"אבל המודעות הראשונה היכתה בי כשהגעתי לקיבוץ, בגיל עשר. ביום הראשון בבית הילדים הקבוצה הקיפה אותי כשפתחתי את המזוודה, והתעופפו ציורים בלי שאהיה מודעת לכך שארזתי אותם. הילדים שאלו אותי בהתפעלות אם אני ציירתי את הציורים הללו. השאלה הפליאה אותי, ובתוכי כאילו נדלק משהו, הבנה שכנראה אני מציירת יפה. מאותו יום הפכתי לציירת של הכיתה".

"כשאתה לבד בתוך נוף כמו זה של מצפה רמון אתה מגיע לעצמך, נאסף לעצמך. זו הרגשה רוחנית". ללא כותרת, רבקה בר דב, 2012, אקריליק על בד, 100X100 סמ

>>> התערוכה תוצג בבית האמנים, אלחריזי 9, תל אביב, עד לתאריך ה-23/9/17.

אז מה תכננתם?

20140728_200121

במשך כמה ימים התלבטנו האם ללכת לתערוכת הבוגרים של המחלקה לארכיטקטורה בבצלאל. זה לא תחום שאנחנו מבינים בו, וקשה להתרשם בעיניים לא מקצועיות. בסופו של דבר החלטנו ללכת, וגילינו שזה עוד יותר מסובך ממה שחשבנו. היה קשה מאוד להתחבר לפרויקטים שהוצגו, בראש ובראשונה כי הם לא הוצגו לקהל הרחב. הם הוצגו ליודעי ח"ן בלבד.

על חלק ניכר מהעבודות לא היה כתוב מה הן, ומה מטרתן. חלקן הסתפקו בציון המיקום הכללי שבו הן אמורות להתקיים. למשל: "נתניה". זו עיר שאני מכירה היטב, אבל בשום אופן לא הצלחתי לזהות באיזה קטע של רצועת חוף מדובר, וגם לא הבנתי מה הפרויקט. עבודה אחרת, שהוקדשה לאזור של אבו כביר ושדרות בן צבי, הייתה גרפית וצבעונית להפליא – אבל מרוב השקעה ב"מגניבות" אי אפשר היה להבין מה בדיוק הבן אדם מציע.

ואני שואלת, למה לא לעבוד מסודר: להסביר מה הבעיה הקיימת, מה הפתרון שאתם מציעים, ומה השימושים של המבנה שתכננתם. אבל לא, זה כבר גדול על הבוגרים של בצלאל. יצאנו משם מתוסכלים למדי מדור העתיד של האדריכלות. רק 3-4 פרויקטים הצליחו להתעלות לרמה שאתה אומר לעצמך: וואלה, יש פה רעיון, שווה לבדוק אותו ואולי גם לאמץ.

צילום אוויר של כביש 50 ובית צפפא

צילום אוויר של כביש 50 ובית צפפא

מבט-על של הבריכה המוצעת לבית צפפא, מעל הכביש

מבט-על של הבריכה המוצעת לבית צפפא, מעל הכביש

הפרויקט המרשים ביותר לדעתי היה של הילה גורדון, שעסקה בעתיד ירושלים: סלילת כביש 50, הוא כביש בגין, ממרכז ירושלים לעבר גילה וכביש המנהרות, דרך הכפר הערבי בית צפפא. הכביש חוצה ממש את הכפר – שהפך לשכונה בירושלים – אך לתושבים אין גישה אליו. במקור דובר על כך שהכביש יעבור בתוך מנהרה, אך לא כך קרה.

גורדון מציעה לנצל כמה מהשטחים מעל הכביש לטובת שימושים ציבוריים כבריכה ציבורית, גני שעשועים וגני ילדים. הרי לתושבי הכפר אין לא את זה ולא את זה, והם צריכים לנסוע לשכונות יהודיות כדי שלילדיהם יתאפשר דבר כה פשוט. ובשכונות היהודיות לא תמיד נעים להיות ערבי.

גורדון ראיינה תושבים, בדקה מה הצרכים החסרים, ולמעשה יצרה תכנון עירוני (כפרי) לאזור שהוזנח במשך שנים, ונבנה כטלאי על טלאי – וככה הוא גם נראה. כמה תושבים סיפרו לה, "בית צפפא נהייתה חתיכות חתיכות, לא נשארה אדמה. הכפר צפוף מדי. פעם היהודים היו אומרים 'איזה כיף לערבים, כל אחד עם הגינה שלו'. עכשיו אנחנו אותו דבר, רק אצלנו אין סדר". נסו לנסוע ברחובות הכפר, ותבינו במה מדובר.

*

כיכר המדינה החדשה

כיכר המדינה החדשה

נטלי סאיגו הציעה פתרון לבעיה שנמשכת כבר שנים: בלב תל אביב, באחד האזורים היוקרתיים ביותר, יש שטח אדמה ריק ומוזנח. קוראים לו כיכר המדינה. מסביב בתים נמוכים בני שלוש קומות, ובאמצע חול וחול, עם קצת עצים שלא באמת נותנים צל. בעבר הציעו לבנות שם בנייני יוקרה גבוהים, והחל מרד של בעלי הבתים מסביב נגד הרעיון שיהרסו להם את הנוף העירוני.

סאיגו "בנתה" טבעת פנימית על חלק מהכיכר, שיהיו בה שימושים ציבוריים שיקרבו עוד אוכלוסיות לאזור, ולא רק אוליגרכים. במרכז, במקום חול, יהיה סוג של פארק (אם הבנתי נכון) – כלומר עדיין חלק משמעותי מהכיכר לא יהיה בנוי. הטבעת שלה היא לא בגובה אחיד, אלא מתחילה מנמוך, עולה קצת בגובה, ואז יורדת בחזרה, כלומר יש תנועתיות ולא סטטיות.

הבעיה היא שסאיגו לא ציינה מה השימושים הציבוריים שאליהם היא מכוונת, וגם אי אפשר היה להבין את זה מהדגם של העבודה שלה. חבל.

*

פרויקט A0 - בניינים באוויר

פרויקט A0 – בניינים באוויר

חשיבה מקורית שמצאה חן בעיניי, אף על פי שאני לא בטוחה עד כמה היא פרקטית, הציג אמיר הרץ. הוא מזכיר שבימים אלה נסלל החלק האחרון של קו הרכבת המהיר בין תל אביב לירושלים, קו A1. אורך הקטע הוא 30 ק"מ, והוא ממשיך את המסילה הקיימת מתל אביב עד מודיעין. תוואי הרכבת, כותב הרץ, מתעלם לחלוטין מהטופוגרפיה הטבעית ומקיומם של גבולות שהוא חוצה באופן חופשי.

הנחת המסילה מהווה את השלב הראשון בדרך להקמת A0, שזה הפרויקט של הרץ – מבנים שמתעלמים מהקרקע ומהבעלות עליה, ופשוט תלויים באוויר על עמודים. "מושגים של שטח וגבולות יאבדו מחשיבותם. הבלתי צפוי יהיה המאפיין היחיד של A0", הוא כותב. נקודה (תלויה) למחשבה.

*

בזמן שהסתכלתי על ההצעות של גורדון לגבי בית צפפא, בוגרת אחת הסבירה לכמה צעירים על הפרויקט שלה שהוצג ממש בסמוך – תכנון שכונה "פתוחה" במצפה רמון. היא סיפרה שנסעה לשם, בדקה כיווני רוחות, הכירה את המקום לעומק לפני שתכננה שכונה שבה לא רק שלא נועלים את הדלתות, אין דלתות בכלל. כלומר, היא מעוניינת להעניק למי שיגור שם תחושה חזקה של קהילה מאוחדת. מעין החייאה משודרגת של כמה מרעיונות הקיבוץ.

בהגשת הפרויקט, היא סיפרה, שאלו אותה המורים איך היא יודעת איזו אוכלוסיה תבוא לגור שם, אולי זו תהיה אוכלוסיה עם נטייה עבריינית? אין לה תשובה לזה, רק שהיום הפשיעה במצפה רמון שואפת לאפס, ושהגישה שלה מתבססת על המציאות הזו.

ואולי המשפט הזה מסכם את תערוכת הבוגרים: היא מניחה הנחות אופטימיות ומציעה פתרונות קסם לאזורים כושלים או מוזנחים, אך מנותקת מהסביבה שאליה היא פונה.

 אתר תערוכת הבוגרים של המחלקה לארכיטקטורה התערוכה מסתיימת בשישי, 1 באוגוסט

מה הקטע של לבנות בניין פיזה?

מה הקטע של לבנות בניין פיזה?

%d בלוגרים אהבו את זה: